בס"ד. שיחת* יום ה' פ' שלח, כ"א סיון, ה'תש"ל

לתלמידות המסיימות ד"בית רבקה", ולמדריכות דמחנה "אמונה"

– ה' עליהן תחיינה –

א. כרגיל, פותחים בענין של תורה, ובפרט מפרשת השבוע.

בפרשתנו מסופר אודות המרגלים, ועד שכל הסדרה [אף שבסופה מדובר אודות דינים וענינים נוספים] נקראת בשם "שלח", שפירושו, כמסופר בהתחלת הסדרה, שהקב"ה אישר1 למשה לשלוח את המרגלים.

ובזה יש משמעות ולימוד מיוחדים [ככל עניני התורה שפירושה לימוד2 ] בנוגע לנשים, בכל הגילאים.

כפי שרש"י מביא בפרשה שלאח"ז3 – בקשר ובשייכות להנהגת המרגלים וההולכים אחריהם, כמסופר בפרשתנו – שהנשים שבאותו הדור התבדלו בכך שלא זו בלבד שלא הלכו בעצת המרגלים, ולא הניחו עצמן להתפתות, אלא אדרבה – ש"היו מחבבות את הארץ".

למרות שמעולם לא היו שם, אלא רק שמעו ממשה רבינו, שמסר להם את דבר ה' אודות ארץ ישראל – הרי זה הספיק להם, כדי שלא יבהלו מפרטי דברי ההפחדה שסיפרו להם המרגלים, וירצו ויאהבו את הארץ, מבלי הבט על הקשיים הכרוכים בכך.

וכמדובר כבר פעמים רבות, הרי זה גם חלק מהתורה – הוראה4, שמראה על תכונות הנפש המיוחדות של הנשמה היהודית, שישנם במיוחד אצל נשים, יותר מאשר אצל אנשים, הקשורות עם חיבת הארץ – אהבת ארץ ישראל.

ב. מהו יחודה של ארץ ישראל לגבי שאר הארצות – מסופר על זה בחומש5, שארץ ישראל היא "ארץ אשר גו' עיני הוי' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", כלומר, ארץ ישראל היא ארץ שבה רואים כיצד הקב"ה מביט ומשגיח עלי' – זהו הדבר העיקרי; ולאח"ז מוסיף הכתוב, שזהו לא רק בזמנים מיוחדים, אלא "מראשית השנה ועד אחרית שנה" משגיח הקב"ה בהשגחה פרטית על כל הענינים הקשורים עם ארץ ישראל.

ענין זה "התחבב" על הנשים שבאותו הדור, ומזה ישנו לימוד עבור נשי כל הדורות בקשר ובשייכות לענין זה.

ג. מובן מעצמו שהקב"ה משגיח בהשגחה פרטית על כולם, בכל הזמנים ובכל הארצות, ובפרט ע"פ דברי הבעש"ט שאמרם פעמים רבות, וכ"ק מו"ח אדמו"ר חזר על כך בשיחותיו6 (וגם בשיחות שהוציא לאור בשפה המדוברת, כדי שיגיעו לכל) – שכל דבר שישנו בעולם נפעל ע"י השגחה פרטית, ע"י ההסתכלות והעיון וההשגחה של הקב"ה בעצמו.

ועפ"ז צריך להבין: מהו איפוא יחודה של ארץ ישראל?

מובא על כך בספרים7, שבכל המדינות, כיון שלכל מדינה יש מלאך שלה, שזהו השר שלה – המלאך שנמצא אצל הקב"ה בשמים, הנה אף שכל הענינים באים מהקב"ה, כמדובר תורת הבעש"ט בזה, הרי זה יכול לבוא לפעמים באופן מוסתר – שזהו ענינו של "מלאך" שפירושו שליח8, שכאשר שליח מביא דבר-מה, הנה אף שאינו מביא זאת משלו, כיון שהוא רק שליח, הרי מי שמקבל זאת מהשליח, שאינו רואה את המשלח ששלח לו זאת, אלא רק את השליח, עלול הוא לפעמים לטעות ולהשלות את עצמו, או שמישהו אחר יכול להשלותו, שזהו דבר ששייך לשליח, והשליח עשה זאת על דעת עצמו, ברצון עצמו ובכחות עצמו.

אבל בארץ ישראל, רואים ש"עיני ה' אלקיך בה"; אין שם שר9, אלא היא מתנהלת ע"י הקב"ה עצמו, ולכן לא שייכת שם טעות זו – אא"כ היצר הרע התגבר כל כך, או שבא מישהו מבחוץ ומגרה אותו, שאז הנה אפילו שם עלולים לטעות, שהרי גם שם ישנה הבחירה בין החיים ובין הטוב, ובין הענינים ההפכיים מזה.

ולכן מצינו חילוק בין ארץ ישראל וחוץ לארץ, לא רק בענינים השייכים לתורה ומצוות – שישנם מצוות שמחוייבים בהם בארץ ישראל, ובחוץ לארץ פטורים מהם: מצוות התלויות בארץ, בחרישה זריעה וצמיחה, אלא גם בארץ עצמה, דכיון שהצמיחה היא מן הארץ, הרי זה עצמו מורה שישנו חילוק אפילו בארץ עצמה כפשוטה.

וכסיפור הגמרא10, שאפילו הגשמיות של ארץ ישראל, הצד החיצוני והגשמי של אדמת א"י שניתן למישוש, תלוי בכמות היהודים שנמצאים שם – שכאשר מתרבים היהודים הנמצאים שם, אזי מתרחבת ומתארכת הארץ כדי שתוכל להכיל גם את היהודים שניתוספו אח"כ.

וכמפורש בגמרא – אין זה רק ברוחניות; ההתחלה היא מרוחניות, אבל אח"כ הרי זה נמשך בפועל: כאשר באים יותר יהודים, ורוצים להיות בארץ ישראל – "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" – אזי מתארך ומתרחב שטחה הגשמי של ארץ ישראל כדי שתוכל להכילם.

ד. והלימוד מזה:

ובהקדם הידוע שההכנה לכל ברכה שמקבלים מהקב"ה, צריכה להיות בדומה לברכה שרוצים לקבל.

ולכן, כשרוצים לקבל תוספת פרנסה – בממון, הרי הסגולה לזה היא ליתן תוספת ממון לצדקה, כמאמר הגמרא11 "מלח ממון – חסר". וכן כשרוצים לקבל חיזוק בבריאות, העצה לזה היא להשתדל שיהודי נוסף יהי' בריא, ע"י ביקור חולים, או שתומכים בו באופן שמלכתחילה לא יצטרך לרופא. ובכללות הרי זה כדברי הגמרא12, שהנהגתו של הקב"ה היא "מדה כנגד מדה": בדרך שמראים לו – בה נוהג הקב"ה עם יהודי הזקוק לברכתו ית'.

ומזה מובן גם בנוגע לאיחול שכל אחד מאיתנו, בתוככי כלל ישראל, מאחל לעצמו, שבקרוב ממש יקויים היעוד "ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות"13, שהקב"ה ישבור את כתלי הגלות, ויביא את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שיוליך את כאו"א מישראל לארץ ישראל, ל"ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" – שההכנה לזה צריכה להיות באופן דומה – שכאו"א מישראל בכל מקום שהוא, צריך לעשות מביתו ומסביבתו, וק"ו ממשפחתו, שבהנהגתם יהי' ניכר ש"עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", שמאיר שם אלקות מתחילת השנה עד סוף השנה, ללא הבט אם זה יום השבת, יו"ט, או יום חול רגיל.

וכאשר בא מישהו ורוצה להשלותו, שישנו מלאך המנהיג את המדינה, ועל ידו נמשכים ברכותיו והשפעותיו של הקב"ה, כך, שבנוגע לכל הענינים שמקבלים מהקב"ה יש להתחשב במלאך, ובפרט שבגלל זה ישנו הדין14 ש"דינא דמלכותא דינא" – הרי כל זה אינו אלא בענינים השייכים לממון או למסים וכיו"ב, שאין להם שייכות ליראת שמים ודת, אזי יש להתחשב ולקיים את דין המדינה שבה חיים, כיון שהמדינה יש על גבה מלאך שדרכו נמשכים כל הברכות והשפעות; אבל בענינים השייכים לתורה, יראת שמים ויהדות – הנה כל יהודי (בכל מקום שהוא) אין עליו אלא ה' אלוקיו. הוא מתפלל ומבקש את כל הנצרך לו, ישירות מהקב"ה, והקב"ה שולח ונותן לו את ברכותיו והצלחותיו ית' בכל המצטרך לו, והמלאך אינו יכול לשנות בזה מאומה, ואינו יכול אפילו לעכב זאת15 – אם רק התפלה להקב"ה היא כדבעי למהוי.

ה. וזאת משמיענו סיפור זה – שכיון שישנה תכונת נפש מיוחדת לנשים, שהן אוהבות את ה"ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", יש להן גם תכונת נפש מיוחדת לעשות ממשפחתם ומביתם ומסביבתם, שגם הם יהיו ארץ ישראל – ארץ, בית, משפחה וסביבה ששייכת ליהודים, והרי כל יהודי נקרא בשם "ישראל", ומיד מבין, שכיון שזהו בית יהודי וסביבה יהודית, הנה "עיני ה' אלקיך בה" – שנמצא שם ביחד עם הקב"ה כביכול, והקב"ה משגיח עליו "מראשית השנה ועד אחרית שנה", כל יום במהלך כל השנה.

וזוהי הוראת התורה, שמהוה גם נתינת כח (לא רק סיפור העבר, ולא רק הוראה כיצד צריך להיות עתה) – שכאשר לומדים סיפור זה בתורה, הרי זה גופא מחזק את הכחות של כל אלו שצריכים לקיים את ההוראה שהתורה מורה ע"י סיפור זה.

ולכן, בבוא השבוע שבו מדובר כיצד צריכים בנ"י ללכת לכבוש את ארץ ישראל, ומתעוררת סברא לשלוח מרגלים – מספרת התורה מיד, שהנשים אינן זקוקות לכך – אין להם חפץ בכך ואין להם צורך לכך; הם סומכות על הקב"ה, שזהו דבר שמוכרחים לעשות, יכולים לעשות, ויעשה בפועל, ולכן אינם זקוקות לחקירות ודרישות כלשהם, לתור ולרגל ולהשיב ידיעות.

וכמדובר לעיל, כיצד עושים זאת בפועל כפשוטו – עי"ז שכל אחת מהן עושה את התלוי בה, לעשות מד' אמותי', משפחתה ביתה וסביבתה, שכאן בחוץ לארץ (ועאכו"כ הנשים ובנות בארץ ישראל), יראו בגלוי, אפילו בעיני בשר, שזוהי הנהגה באופן שמרגישים ורואים שם אלקות לאורך כל מעגל השנה, מהיום הראשון ועד האחרון בשנה.

ואז תובעות הנשים: "תנה לנו אחוזה"16, הן מבקשות – ע"י משה – מהקב"ה לייחד להם נחלה ואחוזה, שתהי' להן אחיזה (שזהו הפירוש הפשוט של תיבת "אחוזה") בארץ ישראל,

תחילה בארץ ישראל הרוחנית – שהם עושים זאת עוד בזמן הגלות, ועי"ז מקרבים ומזרזים שתהי' האחוזה בארץ ישראל כפשוטה – עי"ז שמכינים את כל הנמצאים תחת השפעתם, להכיר בהשגחה פרטית של הקב"ה בכל מקום שבו נמצא יהודי, אם בימי החול או בימי השבת והיו"ט, ועי"ז אכן רואים זאת, והראי' היא בשמחה ובטוב לבב.

ו. כיון שנמצאים כאן אלו שסיימו שלב אחד בחינוכם, כדי לעבור לשלב גבוה יותר, וכדי לנצל את הידיעות שצברו ולמדו לטובת עצמם, וביתר שאת לטובת הרבים – לטובת אלו שיהיו תחת השפעתם,

ובפרט אלו שינצלו את הקיץ להדרכה והשפעה על ילדי ישראל, שיגדלו בדרך שהראה משה רבינו בתורה, שהיא הוראה בחיי היום-יום, ללכת בדרך התורה, שאז מקבלים את כל הברכות הן בגשמיות והן ברוחניות,

הנה על ידי מילוי תפקידם בשמחה ובטוב לבב ובתכלית השלימות, יקויים בהם, בתוככי כל ישראל וכולם יחד, שבקרוב ממש יזכו לקבל פני משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה.

ולא יתפעלו מזה שישנם העושים חשבונות שחזק העם היושב בה, ישנם עמים רבים שאינם שבעי-רצון מבנ"י, ועמים רבים המנגדים לבנ"י, ויש להם חוזק ומבצרים, ככל הפרטים המנויים בסדרה – כיון שישנו "ה' אתנו אל תיראום"17, שהקב"ה נמצא עם כאו"א מישראל, ובמיוחד – עם רבים מישראל, ובמיוחד יותר – עם כלל מישראל בכל מקום שהם, כך ש"סר צלם מעליהם"18, ולכן לא מתפעלים מכל אלו שאינם ידידי בנ"י (ואף למטה מזה), ויודעים ש"עלה נעלה"19, שנלך בקרוב לגאולה האמיתית והשלימה, עי"ז שנאיר את סיום הגלות באור ד"נר מצוה ותורה אור"20, ע"י ריבוי תורה ומצוות בחיי היום-יום,

ואז נצא – בחסד וברחמים ו"שמחת עולם על ראשם"21 – מן הגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"22 (אנשים ונשים, בנים ובני-בנים), בשמחה ובטוב לבב, בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו. אמן כן יהי רצון.