בס"ד. י"ב תמוז, ה'תש"ל

(הנחה בלתי מוגה)

אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל, ומסיים, וישראל עושה חיל1. הנה אע"פ שהם דברי בלעם, הרי קבעום בתורה בתור נבואה של יודע דעת עליון2, ועליו נאמר בספרי עה"פ3 ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל הוא דלא קם, אבל באוה"ע קם, ומנהו בלעם, ועד שאיתא בגמרא במסכת ברכות4 שבקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע כו' (ורק בגלל סיבה צדדית לא קבעוה). ועד כדי כך נחשבת פרשה זו לענין עיקרי, שתחילת התפלה (לפני הודו לה' קראו בשמו, ולפני פסוקי תושב"כ ומאמרי תושבע"פ שאומרים קודם התפלה) היא בפסוק מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל, שבפרשה זו5. ומכל זה מובן, שכל ענינים אלו הם לאמיתתם, באמת לאמיתו, ויתירה מזה, שהם בשבחם של ישראל. וכן מובן גם ממה שמצינו בקבלה (בזהר) ובארוכה בדרושי חסידות6 בביאור הפסוק כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו (שנאמר לפנ"ז7 ), שגם בו נאמרו ב' הלשונות אראנו ואשורנו, שקאי על הספירות העליונות, וכפי שנמשך לאח"ז בכחות הנפש האלקית, ועד כפי שנמשך בכל אחד ואחת מישראל, כפשטות הכתוב (אין מקרא יוצא מידי פשוטו8 ) שמראש צורים קאי על ג' האבות, אברהם יצחק ויעקב, ומגבעות אשורנו קאי על ד' האמהות, שרה רבקה רחל ולאה9. ופסוק זה (כי מראש צורים גו') בא בתור הקדמה לעיקר הנבואה, שעלי' נאמר אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל, שעי"ז יהי' הענין דישראל עושה חיל.

והנה בפירוש דרך כוכב מיעקב, כתב הרמב"ן, בעבור כי המשיח יקבץ נדחי ישראל מקצה הארץ, לכן ימשילנו לכוכב הדורך ברקיע מקצה השמים. דהנה כתיב10 אם יהי' נדחך בקצה השמים משם יקבצך גו', וענין זה יהי' ע"י משיח צדקנו, כמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים11 המלך המשיח כו' מקבץ נדחי ישראל כו', וחוזר וכופל, אם יעמוד מלך מבית דוד כו' וקבץ נדחי ישראל (לאחרי שילחם מלחמות ה' כו' ובנה מקדש במקומו). ולכן, הרי זה בדוגמת הכוכב שעובר כחץ (כמ"ש רש"י בפירושו על התורה), והיינו כוכבא דשביט שנזכר בגמרא במסכת ברכות12 (כוכב היורד כחץ ברקיע כו' שהוא יורה ונראה כמו שפותח הרקיע13 ), וזהו שנאמר על משיח דרך כוכב, שיורה מקצה העולם עד קצהו, כיון שבאופן כזה יקבץ את נדחי ישראל, ויביא אותם לארץ הקודש, בגאולה האמיתית והשלימה. ואע"פ שהרמב"ם בהלכות מלכים שם14 מביא כמה פסוקים שנאמרו בנבואה זו, ומפרש שחציו הראשון של הפסוק קאי על דוד, וחציו השני של הפסוק קאי על משיח, וכן בפסוק זה, דרך כוכב מיעקב זה דוד, וקם שבט מישראל זה מלך המשיח, הרי בירושלמי תענית15 מצינו שר' עקיבא מפרש דרך כוכב מיעקב על מלך המשיח [אלא שר"ע פירש זאת בנוגע לימיו, כי מצדו הגיע כבר הזמן לגאולה האמיתית והשלימה16, ולכן אמר על בר כוכבא דין הוא מלכא משיחא, אבל מזה מובן שהירושלמי מפרש שדרך כוכב מיעקב קאי על מלך המשיח]. ולהעיר, שגם הרמב"ם שמפרש דרך כוכב מיעקב זה דוד, מדייק ומקדים שבפרשה זו ניבא בשני המשיחים17, במשיח הראשון שהוא דוד כו' ובמשיח האחרון כו', והיינו, שכאן מדובר אודות דוד כפי שהוא גם משיח, כמבואר הענין בארוכה במ"א (בדרושים18 על הפסוק19 ועבדי דוד מלך עליהם), שלכן מצינו בכ"מ בנוגע לדוד הלשון דוד מלכא משיחא.

ועז"נ אראנו גו' אשורנו גו', היינו, שהענין דדרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל גו' וישראל עושה חיל, הוא באופן דאראנו גו' אשורנו גו', שכפשוטו הו"ע הראי', וכפי שמבאר הצ"צ באוה"ת20 על הפסוק כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, שאראנו ואשורנו הוא כפל לשון, ומשמעות שניהם הו"ע הראי'. אך צריך להבין, דכיון שהענין דדרך כוכב מיעקב גו' הוא לא עתה ולא קרוב, הרי לכאורה מתאים יותר לומר על זה לשון שמיעה, שנופל גם על דבר שנמצא בריחוק ביותר, משא"כ ענין הראי' ששייך רק במרחק מסויים ולא יותר21, כפי שמצינו כמה חילוקי דינים בנוגע לראיית הרועה לענין מעשר22, וכן בנוגע להיזק ראי'23, ועד"ז בנוגע לראי' של עין טובה וכו', ואעפ"כ מדייק הכתוב לומר אראנו גו' אשורנו גו', שזהו"ע הראי', כנ"ל.

ב) ויובן כל זה בהקדם ביאור החילוק שבין ראי' לשמיעה, שעפ"ז יובן, שבנוגע לדרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל, שקאי על משיח צדקנו, הנה החידוש בזה הו"ע הראי' דוקא. וכמבואר בארוכה בהדרושים24 על הכתוב25 הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד, דקאי על משיח שילמד תורה את כל העם כולו, דלכאורה אינו מובן, איך יכולה להיות אפשרות כזו, והביאור הוא, שלימוד התורה של משיח יהי' באופן של ראי'. והענין בזה, דהנה, בעבודת הוי' יש גם שני האופנים דראי' ושמיעה, כמבואר בלקו"ת26 מ"ש27 ואתחנן אל הוי' בעת ההיא לאמר גו' אעברה נא ואראה גו', ואח"כ נאמר28 ועתה ישראל שמע גו', שיש אופן בעבודת הוי' שנקרא בשם ראי' (אראה), וענין זה רצה משה רבינו (גואל ראשון29 ) להמשיך בכל ישראל, שזהו אומרו ואתחנן אל הוי' גו' ואראה, אבל בפועל, הנה לעת עתה הי' רק הענין דועתה ישראל שמע גו' (לא ראי', אלא שמיעה בלבד), ורק אצל יחידי סגולה, צדיקי ונשיאי הדור, ועל ידיהם גם בכאו"א מישראל, ישנו גם ענין העבודה באופן של ראי' מזמן לזמן, וכפי שיתבאר לקמן (ס"ה).

ג) ויש לבאר תחילה כללות ענינם של חושים אלו (ראי' שמיעה)30, שעל ידם נעשה חיבור בין האדם למטה עם ענינים שלכאורה הם נפרדים ורחוקים ממנו. וכמו דבר גשמי, שלכאורה אין לו שייכות כלל עם כחות הנפש של האדם, אך עי"ז שרואה את הדבר הגשמי, מתקשר הדבר הגשמי עם נפשו (אע"פ שגם אז נשארת הנפש מציאות רוחנית), ועד שיכול לפעול על הנפש, וכמו"כ לאידך, שהנפש פועלת על הדבר הנראה (כדלקמן). ועד"ז גם בשמיעה, שהקולות והאותיות הנשמעים, אף שאינם כמו דבר גשמי ממש, הרי גם הם רחוקים בערך מרוחניות הנפש, ואין להם שייכות למציאות האדם השומע, שהוא מציאות לעצמו, ואילו האותיות והקולות הם של אחד אחר או ששייכים לכללות הבריאה, אך ע"י השמיעה נעשית התחברות בין האדם עם האותיות והקולות ששומע, ובאופן שהם פועלים בו, והוא פועל בהם, כמבואר בכ"מ. וכן הוא גם למעלה (דמבשרי אחזה אלקה31, דכשם שהוא באדם התחתון, כן הוא גם באדם העליון), שזהו מ"ש32 הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט. והענין בזה, דלכאורה אינו מובן, איך שייך לומר על מעשה האדם למטה – למעשה ידיך תכסוף33, ועד למ"ש בזהר34 עה"פ35 ועשיתם אותם, אתם כתיב, מעלה אני עליכם כאילו עשאוני, הרי זה ענין שבאין ערוך כלל. אך עז"נ הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט, דכיון שהקב"ה יוצר עין ונוטע אוזן שיהי' באדם למטה ענין הראי' והשמיעה שעל ידם יתחברו אליו דברים הנפרדים ממנו לגמרי, הרי מכ"ש וק"ו בנוגע להקב"ה בעצמו, היוצר והנוטע כו' (שאף שאצלו לא שייכים הענינים דעין ואוזן), שנעשה החיבור של עבודת האדם למטה להתאחד עם האדם העליון שעל הכסא, ולמעלה מזה כו'.

וביאור פעולת הראי' והשמיעה (לחבר אל האדם דברים נפרדים ורחוקים ממנו) בפרטיות יותר, דהנה, ענין הראי' שייך דוקא כאשר הדבר הנראה נמצא במקום של אור36, ומזה מוכח שמהדבר הנראה נמשכת ובאה הארה אל הנפש, ולכן פועל הדבר הנראה על הנפש, וכדאיתא במדרש37 שמראות עיניהם של צדיקים מעלה אותם למעלה העליונה, והפכו בנוגע למראות עיניהם של רשעים, כמו וירא בלק38. וכן לאידך, שע"י כח הראי' נמשך מהאדם הרואה אל הדבר הנראה (מלמעלה למטה)39, ולכן פועל עליו, כפי שמצינו כמה דוגמאות שע"י ראי' פועלים בדבר הנראה דבר טוב או הפכו, כמו עין טובה והפכה40, ועד שמצינו בענין עיניך יונים41, שהיונים מסתכלים זב"ז ומתענגים מאד מזה42. וב' ענינים הנ"ל שבראי' (וכן בשמיעה), כללותם הוא, שהאדם רואה את הדבר כפי שהוא במקומו, והדבר הנראה מצטייר אצל האדם הרואה. וע"ד שני האופנים שבכללות עבודת הבירורים43, שתחילה ישנו בירור ראשון, שהוא באופן שהדבר המתברר נמצא עדיין במקומו, ושם מבררים ומזככים אותו, ולאח"ז נעשה בירור שני, שעולה ונכלל בקדושה. ובדוגמת זה הוא גם בענין הראי' (וכן בשמיעה), שתחילה ישנה ראיית האדם מלמעלה למטה, היינו, שהאדם מביט אל הדבר הנראה ורואה אותו כמו שהוא (ווי עס זעט אויס דער דבר הנראה), ואח"כ עולה הדבר הנראה ומצטייר בנפש האדם הרואה, ועד שנעשה חלק מהנפש עי"ז שפועל עליו כו' (ועד"ז בענין השמיעה).

ד) אמנם בזה גופא יש חילוק בין ראי' לשמיעה, כמבואר במ"א בארוכה (החל מביאור רבינו הזקן בכ"מ, ועד"ז בדרושי רבותינו נשיאינו שלאחריו44 ), שענין הראי' הוא באופן שבשעה שרואה את הדבר אזי רואה מיד את כל פרטיו, ללא מדידה והגבלה של זמן, והיינו, שגם בדבר שיש בו ריבוי פרטים, הנה במבט ראשון, בראי' הראשונה, בשעתא חדא וברגעא חדא, רואה את הענין לכל פרטיו. משא"כ בשמיעה, צריך לשמוע פרט לאחר פרט, וכאשר ישנם ריבוי פרטים הרי זה דורש גם ריבוי זמן, ורק לאח"ז יכול לבוא לתפיסת כללות הדבר. ומזה בא החילוק הב' ביניהם, שבראיית דבר, הרי הוא רואה את עצם הדבר, משא"כ בשמיעה, כיון שזהו רק ע"י הבנה והשגה, שעי"ז שמספרים לו כמה פרטים מהדבר, נעשה אצלו ציור איך נראה הדבר, אזי יש לו שייכות רק למציאות הדבר, אבל לא למהות ועצם הדבר. וזהו גם החילוק בנוגע לעבודת האדם, שכאשר העבודה היא מתוך שמיעה, ועתה ישראל שמע, יש צורך בהתבוננות ארוכה שדורשת אריכות זמן, כל חד וחד לפום שיעורא דילי'45, עד שיבוא לידיעה והשגה כו', וגם אז הרי הידיעה היא רק במציאות הדבר ולא במהותו. משא"כ כאשר העבודה היא באופן של ראי', הרי זה באופן שרואה מיד את הדבר כולו, ועד שאינו יכול לנתק את עצמו מזה (ער קען זיך דערפון ניט אָפּרייסן), ע"ד הענין דעיניך יונים (כנ"ל ס"ג), וכן הוא גם בנוגע לבנ"י לגבי הקב"ה, כמארז"ל46 מה יונה אינה מזדווגת אלא לבן זוגה, כך ישראל אין מזדווגים אלא לאביהם שבשמים.

ה) וזהו גם מ"ש47 שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, ראו דייקא, דלכאורה אינו מובן, למה צריך להיות ענין הראי', הרי מספיק מה שיודע כל פרטי הענינים שבמרום, ומהו הדיוק וראו דוקא. אך הענין הוא, שזהו מצד מעלת הראי', שבשעתא חדא וברגעא חדא רואה את עצם ומהות הדבר ומתאחד עמו, באופן שעצם ומהות הדבר חודר בעצם ומהות האדם הרואה. ובאופן כזה צריך להיות גם בעבודת הוי'. וזהו אומרו שאו מרום עיניכם וראו, שעי"ז רואים בראי' חושית כח הא"ס, שעם היותם במדידה והגבלה, מ"מ, הקיום שלהם הוא בתוקף וחוזק כו', כמ"ש48 אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, שהם חזקים כיום הבראם49 [ואף שיש בהם שינויים מזמן לזמן, הרי שינויים אלו אינם מצד ענין של זקנה כו', וכללות ענינם הוא באותו תוקף וחוזק], ועד שמבואר בספרי חקירה (והובא בחסידות)50 שלולי רצון הקב"ה שקיום העולם יהי' רק שית אלפי שנין, הי' יכול להיות קיומם עד אין קץ, ובאופן דחזקים כיום הבראם. וענין זה רואים בעיקר ע"י ההתבוננות דשאו מרום גו', כי, כאשר מסתכלים על הנבראים שבארץ רואים שיש בהם שינויים, אבל כאשר מסתכלים למעלה (מרום) אזי רואים את ענין העדר השינוי [ומשנת"ל שיש בהם שינויים, הרי כדי לדעת זאת יש צורך בכמה ראיות והוכחות והסברות כו', אבל בגלוי רואים שהשמש עולה במזרח ושוקעת במערב, ועולם כמנהגו נוהג, וללא חלישות כלל]. ועוד זאת, שע"י התבוננות זו (שאו עיניכם גו') רואים את הענין דאין ערוך, שענין זה נראה דוקא בעוה"ז הגשמי51, כי, אע"פ שכללות סדר ההשתלשלות הוא באופן דאין ערוך, שהרי אין ערוך נברא לבורא, וכללות ענין התהוות היש מן האין מוכרח להיות בדרך אין ערוך, מ"מ, לאחרי שישנה כבר מציאות הנברא, הרי זה יכול להיות באופן שלא ניכר בו איך שהוא באין ערוך. וכידוע הדוגמא בזה מענין האור למעלה52, שאע"פ שגם התהוות האור היא באופן דאין ערוך, שהרי עצמותו ית' הוא למעלה מגדר אור לגמרי, מ"מ, לאחרי שנתהווה האור, הרי הוא (לא באופן שבאין ערוך להעצם, אלא) באופן של גילוי מן העצם, ועד להלשון הידוע53 שהאור הוא מעין המאור. משא"כ בעוה"ז הגשמי, בהתהוות הענינים הגשמיים שבו (שעז"נ שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה) נראה הענין דאין ערוך, שהרי ענינים אלו אינם גילוי מן העצם, ואדרבה, הם מציאות שאינה העצם, ועד שיכול להיות מזה ענין הפכי, שלכן ישנם אלו שעומדים ואומרים שהם מציאות בפני עצמם כו'.

וכללות הדיוק במ"ש שאו גו' וראו, ראי' דייקא, הוא, שאין זה כמו דבר ששומע אודותיו ומשיגו בשכלו, ואעפ"כ, יכול לבוא מישהו אח"כ ולהפריך את הענין ע"י כמה ראיות והוכחות, שעי"ז פועל אצלו חלישות ועד לביטול כל הענין ששמע אודותיו, אלא זהו כמו שרואה בעצמו את הדבר, שע"י הראי' הרי זה בהתאמתות אצלו, ובאופן כזה צריכה להיות העבודה, שלכן נאמר שאו גו' וראו דוקא.

וענין זה רצה משה רבינו לפעול בכאו"א מישראל (כנ"ל ס"ב). ואע"פ שלא פעל זאת, וכמ"ש ועתה ישראל שמע, מ"מ, מזמן לזמן צריך להיות גם דוגמת ענין הראי'. והענין בזה, כמבואר במ"א54 שכללות החילוק בין העבודה שמצד ראי' או מצד שמיעה הוא החילוק שבין העבודה מצד יחודא תתאה לעבודה שמצד יחודא עילאה, כי, מצד יחו"ת נעשה רק ביטול היש, אבל לא ביטול במציאות, וכיון שנשארת מציאותו בשלימותה, הרי לאח"ז אפשר שגם הענין דביטול היש יהי' אצלו באופן של חלישות, ועד שיכול להתבטל לגמרי. משא"כ יחו"ע, שהו"ע של ביטול במציאות, הרי אין כאן מציאות דבר שישתנה כו'. והרי מבואר בקונטרס עץ החיים55, שגם אלו שמאיזו סיבה שתהי' אינם שייכים לעבודה דיחו"ע (ששייכת רק לאחרי הקדמת כו"כ עניני תנאים ועבודות כו'), הנה מזמן לזמן צ"ל גם אצלם העבודה מצד יחו"ע, ואדרבה, דוקא עי"ז יש קיום לעבודתם מצד יחו"ת, כמבואר שם בארוכה.

ו) והנה החילוק בין ראי' ושמיעה ישנו גם בלימוד התורה. דהנה, יש לימוד התורה באופן של שמיעה, והיינו, שמבאר ומסביר לו כמה פרטים, ועי"ז תופס את כללות ענין הסברה או כללות ענין ההלכה עד לפס"ד באמת לאמיתו. אך יש אופן נוסף, שרואה את הענין כפי שניתן מלמעלה למטה שכך הוא הדין. וזהו הביאור במה שמצינו ששתיק רב56, למרות שאלתו של אמורא שהיתה לו טענה חזקה, ואעפ"כ לא הדר בי' (כמבואר בפוסקים57 ), והיינו לפי שראה שזוהי ההלכה, וכדי שיומשך הענין כפי שהוא בראי' שלו ויבוא גם בהבנה והשגה עד שיוכל להסביר גם לתלמידיו, הנה בשביל זה הי' צורך במשך זמן כו' (וכפי שמצינו כמ"פ בש"ס58 ששאלו שאלה בצפרא, ואח"כ בצהריים ואח"כ בערב, שלשה פעמים וכו', כיון שיש צורך במשך זמן כדי שיומשך מראיית הענין לאמיתתו). וכפי שרואים גם במוחש, שכאשר עוסקים בדבר שכל שיש בו סברות בדבר לכאן ולכאן, הנה לפעמים נופל לפתע ברק המבריק שהענין הוא באופן כך וכך, אף שעדיין אין לו הסברה על זה בהבנה והשגה, ויש צורך במשך זמן עד שיוכל להמשיך הדבר מראיית השכל שלו שיבוא גם באופן של שמיעה, מלשון הבנה והשגה, דבר כי שומע עבדך59, היינו, שיוכל להסביר זאת באותיות השכל, ולא כמו בראיית הענין, שברגעא חדא תופס את הענין כולו בכל פרטיו. וכידוע הדוגמא שהובאה על זה24, ממה שמצינו60 שהאריז"ל הי' מנענע בשפתיו בשינת הצהריים בשבת, ואח"כ אמר לתלמידו ר"ח וויטאל61, שראה בפרשת בלק ובלעם ענינים נעלים, שאם ירצה לבארם, יצטרך בשביל זה ס' או פ' שנה (כהגירסאות שבזה62 ). ומבאר בזה כ"ק אדמו"ר האמצעי בסוף שער האמונה63 (בענין הנה ישכיל עבדי גו'), דלכאורה אינו מובן, איך יתכן שבמשך זמן קצר ביותר, ב' או ג' שעות, יוכל לקבל ריבוי גדול ביותר שצריך לזה ס' או פ' שנה. ואף שישנו החילוק שבין חכמה ובינה, שהם בדוגמת ראי' ושמיעה64, הרי זה לכאורה כמו כלל ופרט, שאין בכלל אלא מה שבפרט, ובמילא יש איזה ערך ביניהם, ואילו כאן הרי זה ענין שלא בערך כלל. אך הענין הוא, שבחכמה ובינה גופא יש שני ענינים. דהנה, אע"פ שחכמה היא בדוגמת המעיין שממנו מתפשט אח"כ מרחב הנהר, מ"מ, לא זהו עיקר ענין החכמה שיש בו הנקודה שממנה מתפשט מרחב ההשגה, אלא ענין החכמה הוא למעלה מזה, ועד שראי' דחכמה לאמיתתה הו"ע שלמעלה מהבנה והשגה לגמרי. וכן הוא גם בענין דאין ויש, שחכמה היא אין ובינה היא יש, הנה ישנו האין שהוא בערך היש, אבל לא זהו עיקר ענין החכמה, ואילו עיקר ענין החכמה, הנה עם היות שאינו כמו בחי' כתר, וכידוע החילוק שביניהם, שאף ששניהם נקודות, הנה הכתר הוא נקודה שאין בה ציור, משא"כ חכמה היא נקודה שיש בה ציור, בדוגמת אות יו"ד, מ"מ, יש בחכמה ענין שהוא למעלה לגמרי מהבנה והשגה, וכנ"ל בענין שתיק רב, אף שלא מצינו שאח"כ הסביר זאת. ובאופן כזה הי' אצל האריז"ל ענין הראי' דחכמה, היינו, לא רק בחי' החכמה כפי שהיא בבחי' כלל, שאין בו אלא מה שבפרט, אלא ראי' דחכמה שלמעלה גם מענין הכלל, ולכן, ראה בב' או ג' שעות מה שמשיגים במשך ס' או פ' שנה.

ז) והנה ענין הראי' שנת"ל הוא גם ענינו של משיח, שלימוד התורה שלו יהי' באופן של ראי' (כנ"ל ס"ב). דהנה, בביאת המשיח יהי' סדר ההנהגה באופן דמלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים65, ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם66, והיינו, שאע"פ שיהיו אז קטנם וגדולם, מ"מ, כולם ידעו אותי בשוה, שזהו לפי שיהי' אז ענין הראי'. והענין הוא, דהנה, כללות החילוק בין קטנים וגדולים הוא מצד הבנה והשגה, שבזה שייך הגדר של התפשטות והגדר של שטח, אם שטח כפשוטו או שטח רוחני, בשכל. משא"כ בענין הראי', שברגעא חדא תופס את הענין כולו בכל פרטיו, אע"פ שאח"כ יצטרך משך זמן עד שיוכל להמשיך זאת בהבנה והשגה. ובאופן כזה יהי' הלימוד שילמד משיח את כל העם כולו, שמקטנם ועד גדולים כולם ידעו אותי, כיון שהלימוד יהי' באופן של ראי' שעל ידה תופסים את הענין כולו, ולאח"ז יכול כל אחד לפרט (פאַנאַנדערנעמען) זאת באופן המתאים לפי הכחות והחושים שלו, קטנים לפי האופן שלהם, וגדולים לפי האופן שלהם, לאחרי שאצל כולם היתה ראיית הענין ע"י משיח, שישכיל (כדיוק הלשון הנה ישכיל עבדי, לא ילמד, אלא ישכיל) את אלו שילמד עמהם ויפעל אצלם ענין השכל באופן של ראי', שתופסת ברגעא חדא את כל הענין בכל פרטיו.

ח) וכיון שתכלית ושלימות השכר דימות המשיח תלוי במעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות (כמבואר בתניא67 ), הנה עז"נ אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, שגם כאשר הענין דביאת המשיח הוא לא עתה ולא קרוב, הנה מזמן לזמן עכ"פ צ"ל העבודה באופן דאראנו ואשורנו (שהו"ע הראי'), שזוהי האתערותא דלתתא מעין האתערותא דלעילא לענין הראי' שיהי' בימות המשיח. והיינו, שגם כאשר הדבר הנראה נמצא בריחוק, לא עתה ולא קרוב, מ"מ, הרי זה אצלו לא באופן של שמיעה, שבזה יכול להיות חלישות, ויתירה מזה, שיתבטל לגמרי ח"ו, אלא באופן של ראי' (אראנו ואשורנו), ועד שחודר את כל מציאותו ועצם נפשו שאינו יכול לזוז ממנו, בדוגמת המשל לאדם שרואה ציור נפלא ואינו יכול להתנתק ממנו עד שאינו יודע כלל מה נעשה סביבו, כיון שמתאחד לגמרי עם הדבר הנפלא שרואה68.

ויש להוסיף בזה בדא"פ, דהנה נת"ל (ס"ג) שיש ב' ענינים בראי', והיינו, שנוסף לכך שהדבר הנראה פועל על הרואה לשנותו כו', ועד שפועל בו ביטול המציאות, ישנה גם הפעולה של האדם הרואה על הדבר הנראה, כמו בעין טובה או להיפך ח"ו. וכן הוא בנוגע לכללות העבודה, שזהו מ"ש69 ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב גו', ראה דייקא, שעי"ז שהעבודה היא באופן של ראי', אזי פועל בהדבר הנראה עילוי שלא בערך. ועד"ז י"ל בנוגע לתכלית ושלימות השכר בימות המשיח, שתלוי במעשינו ועבודתינו (כנ"ל), שכאשר העבודה היא באופן של אראנו ואשורנו, שחודר את כל מציאותו לגמרי, הרי זה פועל גם בהענין דדרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל גו' וישראל עושה חיל, שיהי' באופן נעלה ביותר. דהנה, בנוגע לכללות ענין הגאולה איתא בגמרא במסכת סנהדרין70 שיש בזה כמה אופנים, בעתה71, או באופן דזכו אחישנה71, ובאופן דזכו גופא ישנם כו"כ דרגות כו'. וכללות הענין בזה, שישראל עושין תשובה, וכמבואר במ"א פתגם רבותינו נשיאינו שאנחה של יהודי היא תשובה עילאה72, שזוהי התשובה שעלי' נאמר שמשיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא73, ואז נגאלין מיד74. אך ע"י העבודה דאראנו ואשורנו, פועלים שהגאולה באופן דזכו תהי' בעילוי שלא בערך.

ט) ויש לקשר כהנ"ל עם מ"ש במזמור תהלים של בעל השמחה והגאולה75, יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן76. דהנה, ברשימות הצ"צ לתהלים77 הובא ונתבאר פירוש הזהר78, בסתר דא אימא, ספירת הבינה [ולכן נקראת מי79, ועז"נ80 שאל נא לימים ראשונים, אבל לא לפני זה81 ]. ועליון מינה דא חכמה, היינו, שעליון לגבי סתר (בסתר עליון) הוא בחי' החכמה. ועפ"ז, פירוש בסתר עליון היינו יחוד או"א (חו"ב). ולאח"ז נאמר בצל שדי יתלונן, בצל קאי על ספירת המלכות שענינה הוא צל, ושדי קאי על מדת היסוד, כללות בחי' ז"א, וא"כ, בצל שדי הו"ע יחוד זו"ן. וע"ד מש"נ82 אלה פקודי המשכן משכן העדות, ב"פ משכן, כמבואר בארוכה בדרושים83 שהם ב' הענינים דיחוד או"א ויחוד זו"נ, שנעשים ע"י שני אופנים בעבודת האדם למטה. והנה ידוע שהענין דיחוד חו"ב הוא באופן שהבינה מתבטלת לחכמה, ולא רק לחכמה עצמה, אלא גם לכל הענינים שבה, ועד לאוא"ס שבחכמה, שהוא לבדו הוא ואין זולתו, שזו היא מדרגת החכמה84. וזהו מה שמבואר בהמשך דרושי אלה פקודי85, שענין (משכן) העדות (יחוד חו"ב) הוא גם מלשון עדי עדיים86, שזהו כללות ענין הכתר. והיינו כמשנת"ל שבחכמה גופא יש בחי' שהיא כמו כלל לפרט, שזוהי הנקודה שממנה בא אח"כ מרחב הנהר, אך ישנו גם ענין החכמה שלמעלה מזה, ועד לאמיתית ענין החכמה, שהו"ע הראי'. וכל זה נמשך אח"כ גם ביחוד זו"נ87, שזהו"ע בצל שדי יתלונן. ויתירה מזה, כפי שמביא הצ"צ מאמר המדרש88, לכך אמר משה יושב בסתר עליון, יושב בסתר הוא עליון על כל בריותיו, מהו בצל שדי כו' בצל שעשה בצלאל, והיינו, שאע"פ שהקב"ה הוא יושב בסתר עליון, למעלה מכל העולמות כולם, מ"מ, בצל שדי יתלונן, ששורה במשכן שעשה בצלאל. וממשיך הצ"צ89 לבאר הטעם שאעפ"כ לא נאמר בצל א-ל, אלא בצל שדי, כי, כללות החילוק שבין שם א-ל לשם שדי הוא, ששם שדי, שהוא מלשון שאמר לעולמו די90, מורה על ענין של מיעוט (קצת) ומדידה והגבלה (וזהו ששם שדי הוא ביסוד, בדוגמת מדת היסוד שהוא לבר מגופא), ובכללות הרי זה מה שאמרו חז"ל91 כשהוא מבקש אינו מבקש אלא לפי כחן. אבל שם א-ל קאי על ספירת החסד, שהיא תחלת כל ההשתלשלות (ועד לאור שנברא ביום ראשון92 ), ועל זה אמרו91 שהוא נותן להם לפי כחו, היינו לפי הכח שלמעלה. ולכן לא נאמר בצל אל, אלא בצל שדי, שפירושו צל קטן שאתה יוכל לומר עליו די93, כיון שאינו מבקש אלא לפי כחן, שזהו כללות הענין דיחוד זו"ן, שהוא לפי הכח דלמטה, ששייך לכאו"א, כיון שזוהי בחי' והנגלות94, ו"ה נגלות95, ולא כמו יחוד חו"ב שעז"נ94 הנסתרות לה' אלקינו94.

י) וזהו אראנו גו' אשורנו גו', ענין הראי' דוקא, דכיון שהחידוש של משיח הוא בענין הראי', לכן צ"ל מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות גם באופן של ראי'. ועי"ז ממהרים – באופן דזכו אחישנה – ופועלים את הענין דביאת המשיח, שילמד את כל העם באופן של ראי', ויפעל שכללות עבודת בנ"י תהי' לא רק באופן דועתה ישראל שמע גו', אלא באופן של ראי', כמ"ש96 וראו כל בשר יחדיו גו' – שענין זה גופא יהי' באופן נעלה יותר, דכיון שעבודתנו במשך זמן הגלות גופא היא באופן דאראנו ואשורנו, הרי עי"ז פועלים שהענין דזכו גופא יהי' באופן דלמעלה ולמעלה ועוד למעלה יותר, ישראל עושה חיל, עד באופן של אין קץ, ויקויים היעוד וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר, שרואים כח הפועל בנפעל למטה, כשם שענין ראי' תופס גשמיות הענינים (דלא כשמיעה שמגעת רק ברוחניותם)97, והרי זהו החידוש של משיח שיפעל הענין דמלאה גו' דעה את הוי' כמים לים מכסים דוקא בארץ (ומלאה הארץ), בארץ הלזו התחתונה, שתהי' דירה לו ית'98, בקרוב ממש ובגלוי, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, עליו נאמר דרך כוכב מיעקב, ויקבץ נדחי ישראל, ולפנ"ז ילחם מלחמות ה' וינצח, ויבנה מקדש במקומו, ויפעל שישראל (יהי') עושה חיל.