בס"ד. שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תש"ל.
בלתי מוגה
א. דובר כמ"פ שישנו הכלל "פותחין בברכה"1.
וזהו גם הטעם לסדר הדברים באגרת הקודש – שסדר זה נקבע ע"י בני המחבר, בניו של רבינו הזקן, ובודאי כיוונו את הסדר מה מוקדם ומה בא לאחריו, ובפרט שסדר האגרות אינו על סדר השנים – שהאגרת הראשונה שבאה בתור סימן א' היא האגרת שמתחילה "פותחין בברכה", כי, כשם שפותחין בברכה בכלל, כמו"כ צריך לפתוח את אגרת הקודש ב"פותחין בברכה".
ובהתאם לכך יש לפתוח בברכתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה והגאולה, בהתוועדות די"ב תמוז לפני שלושים שנה – "ויהי בשלושים שנה"2 – בבואו לארצות-הברית בפעם השני', שאז בא בפעם הראשונה על מנת להשתקע שם (כדלקמן ס"ד).
ב. ובהקדים – עד כמה שייך הלשון "להשתקע" בנוגע לארצות הגלות:
כללות הענין בזה הוא רק דרך ארעי ומעבר, ע"ד שהי' אצל בנ"י בצאתם מארץ מצרים, שעברו במדבר רק דרך ארעי – כדי להביא את כולם לארץ ישראל, "ארץ טובה ורחבה"3 (ובאופן שישלול הענין ד"פן ינחם העם וגו'"4 ), ולכאורה לא הי' זה ענין בפני עצמו.
אבל אעפ"כ, מצינו בנוגע לארבעים ושתיים המסעות והחניות שהיו במדבר, שמבלי הבט על כך שהיו רק דרך מעבר, ועיקר הכוונה היתה להגיע מעבר לירדן יריחו מערבה, כדי לבוא ל"ארץ טובה ורחבה", הנה כל מסע וחני' נקראים בלשון הכתוב5 "על פי הוי' יחנו ועל פי הוי' יסעו", ועד שענין זה נוגע גם להלכה למעשה (כאמור כמ"פ6 שלכל ענין יש השתקפות בהלכה למעשה) בנוגע לבנין המשכן ובנין אוהלים במשך כל המסעות, שאע"פ שידעו שזהו רק ענין ארעי, ולא בנין של קבע, מ"מ, "כיון דכתיב בהו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כמאן דקביע להו דמי"7, ולכן יש בזה כל דיני בנין של קבע.
ועד"ז בעניננו:
כללות ענין הגלות – הנה מבלי הבט על כך ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו"8, הרי אין ענינו כדי לייסר ח"ו את בנ"י, אלא כדי להעלות משם את כל ניצוצות הקדושה, ובדוגמת לשון הכתוב בנוגע לצאתם מארץ מצרים: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"9 – כל הדברים הטובים שיכולים ללמוד וליקח מארצות הגלות, ולהביאם ל"ארץ טובה ורחבה".
וענין זה יהי' הכנה וכלי לקיום היעוד "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"10 – שיומשך בגלוי ע"י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות להכין את "כל הארצות" שיוכלו להיות בבחינת "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"11.
ולכן, הנה גם בנוגע לימי הגלות וה"חניות" שבמשך הגלות שייך לומר הלשון "להשתקע שם" – כיון ש"על פי הוי' יחנו ועל פי הוי' יסעו".
ג. וזוהי החשיבות המיוחדת של הפעם הראשונה שבא כ"ק מו"ח אדמו"ר לארה"ב על מנת להשתקע – מבלי הבט על כך שזוהי הפעם השני' לבואו לכאן.
והרי זה בדוגמת מ"ש בבוא בנ"י לארץ מצרים, "ואת יהודה שלח לפניו גו' להורות לפניו גשנה (ורק לאח"ז) ויבואו ארצה גושן"12 :
קודם שבאים על מנת להשתקע – אפילו כשבאים בשליחותו של הקב"ה, ובלשון חז"ל13 : "אנוס על פי הדיבור", וא"כ, מהו הצורך לכאורה לעשות הכנות – רצונו של הקב"ה שיהודי יתכונן לכך עוד לפני בואו,
וכפי שמפרש רש"י (ממדרש תנחומא וכו'14 ) שההכנה התבטאה בענין ד"להורות לפניו", "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה" – ללמוד תורה, ובאופן של לימוד המביא לידי מעשה15 – קיום המצוות בפועל,
ורק לאח"ז הי' יכול יעקב לבוא עם כל ה"שבעים נפש"16 – שבהם נכלל גם יהודה, היינו, שישנה כניסת יהודה לארץ מצרים כפי שיעקב "שלח לפניו", וישנה כניסתו בפעם השני', כפי שבא יחד עם יעקב – "הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו"17.
וע"ד שהי' אצל יוסף, שאע"פ שהגיע לארץ מצרים כמה שנים (כ"ב שנים) לפנ"ז, ועאכו"כ (אשת יוסף ו)בני יוסף שנולדו בארץ מצרים, מ"מ, נכללים גם הם ב"שבעים נפש", ומתי מגיעים כולם לארץ מצרים – יחד עם יעקב: "הבאים מצרימה את יעקב (ואז) איש וביתו באו".
ומזה מובן גם בעניננו, שמבלי הבט על כך שזוהי הפעם השני' שכ"ק מו"ח אדמו"ר בא לארה"ב, הרי זה נחשב לפעם הראשונה ("פותחין בברכה") שבא להשתקע, ואילו הפעם הקודמת היתה בבחינת "להורות לפניו גושנה", להתכונן ולבחון כו', כדי שלאח"ז יוכל להשתקע.
ד. ובכן: בחגיגה של ימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז בשנה הראשונה בבואו לארה"ב על מנת להשתקע, לפני שלשים שנה, התחיל בעל השמחה והגאולה בענין ד"פותחין בברכה" – ברכה על כוס יי"ש ואמירת לחיים, ואמר18 :
כשמברכים על כוס יי"ש ואומרים לחיים, מכוונים באמירת הלחיים גם ברכה עבור בני-הבית. אך רבינו הזקן הדריך את החסידים, שבהיותם במסיבה ובאמרם ברכת לחיים עבור משפחת החסידים ובני ביתם – יאמרו לחיים לכלל ישראל בכל מקום שהם (והוסיף: ובמיוחד עבור אלו שצריכים ברכה מיוחדת מצד צוק העיתים, מצד כו"כ ענינים), כפי שכבר נדפסו הדברים בפרטיות.
וכיון שבזה התחיל כ"ק מו"ח את התוועדות ימי הגאולה שלו, הרי מובן, שזהו ענין שכוונתו ומטרתו שעל ידו יומשכו חיים כפשוטם, ובפנימיות – חיים ראויים לשמם ("אַ לעבן וואָס הייסט אַז מ'לעבט"), ולא רק שאוכל ושותה וישן ועוסק בכמה ענינים, שהרי לא בכך מתבטא היוקר והנקודה העיקרית של ענין החיים.
כאשר יהודי מברך ומאחל "לחיים" בלשון הקודש – שזהו לשון שמכוון לפנימיות הענינים, כמובן ממ"ש בשער היחוד והאמונה בתחלתו (ועד"ז בכו"כ ספרים) בענין "שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש", שעל ידו נעשית התהוות הדבר וקיומו וחיותו (שזהו תוכן הענין ד"שהחיינו וקיימנו והגיענו", כמבואר בארוכה בהתוועדות קודמת19 ) – הרי מובן שתיבת "חיים" מורה על נקודת הענין, שיהיו חיים אמיתיים ראויים לשמם להקרא בפי כולם בשם "חיים".
וזהו תפקידו של יהודי, ובפרט בימי התעוררות ועת רצון – להבטיח שענין זה יומשך לכל אחד ואחת מישראל בכל מדינה ובכל מקום שהם נמצאים, כמבואר בארוכה בשיחה הנ"ל.
ה. וכיון שהיתה זו התוועדות י"ב-י"ג תמוז הראשונה לבואו על מנת להשתקע בארצות הברית, כך, שכל המשך ההתוועדויות באים לאחרי התוועדות זו שהיא בבחינת "ראש" ו"תחילה" להם – הרי מובן שזוהי הוראה לכולם בנוגע לאמירת "לחיים" בכלל, ועאכו"כ בהתוועדויות ימי י"ב-י"ג תמוז.
ולהיותה הוראת נשיא דורנו, ש"הנשיא הוא הכל" (כדברי רש"י בפרשה הקודמת20 ),
– ובפרט שצוה אח"כ להדפיסה, שזה מורה שזוהי הוראה לדורות21 ; ומתוכן הדברים שרבינו הזקן הרגיל וצוה לחסידים כו', מובן, שזהו ענין שצריך סוכ"ס להגיע לכל אחד מישראל, כידוע הפתגם22 שתורת החסידות אינה עבור חוג מיוחד או סוג מיוחד, אלא זהו ענין ששייך לכל אחד מישראל בכל מקום שנמצא.
ועפ"ז מובן הטעם לכך ש"יפוצו מעינותיך חוצה" קשור ומקדים ופועל גאולת כל אחד ואחת מישראל23 – כיון שזהו ענין ששייך לכל אחד ואחת מישראל. וכמובן גם מהלשון "(יפוצו מעינותיך) חוצה", שבכל מקום שיהודי נמצא, אפילו במקום שתורת אמת אומרת שזהו "חוצה", הנה גם שם מגיעים ה"מעיינות", ובאופן ד"יפוצו", שמורה על התפשטות חזקה ומרובה ביותר הן באיכות והן בכמות –
הרי בודאי שנעשה כן גם בפועל – שיומשך בפועל "לחיים ולברכה" לכל אחד ואחת מישראל בכל מקום שהם נמצאים, ובפרט במסיבה של עשרה מישראל (ויותר מזה) שאז "שכינתא שריא"24 בגלוי, ועאכו"כ כשמקדים לזה ענין של התעוררות וכוונה טובה.
ובנקודה הפנימית – שיוכלו להמשיך בלימוד התורה, תורת חיים, ומצוותי' עליהם נאמר25 "וחי בהם", וללא ענינים המעלימים ומסתירים, ואפילו ללא ענינים המבלבלים, ואפילו ללא ענינים שיכולים למעט שימת הלב למילוי השליחות למטה "לעשות לו ית' דירה בתחתונים"26,
ולעשות זאת באופן דמוסיף והולך ואור, ועד שיקויים היעוד27 "לילה כיום יאיר", בביאת משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.
* * *
ו. האמור לעיל שאמירת "לחיים" שייכת לכל אחד מישראל, ובשעת מעשה צריכים לכוין על כל אחד מישראל בכל מקום שהוא – הרי זה שייך לכאורה לכל התוועדות, ולאו דוקא או במיוחד בנוגע להתוועדות של י"ב-י"ג תמוז.
וצריך ביאור, מדוע נאמר ענין זה דוקא בהתוועדות של י"ב-י"ג תמוז, בה בשעה שאפילו בבואו לארצות הברית היו לפנ"ז כמה התוועדויות שבהם אמרו "לחיים", ואעפ"כ לא גילה בהם שבשעת אמירת "לחיים" צריך לכוין – ובמילא נמשך הדבר – לכל אחד ואחת מישראל בכל מקום שהם.
ועכצ"ל, שאע"פ שזהו ענין ששייך וצריך להיות בכל פעם ופעם, יש לזה שייכות מיוחדת לענינו של י"ב-י"ג תמוז דוקא.
ז. כדי למצוא הביאור בזה, הנה המקום הראשון שבו צריך לחפש הוא – בדברי בעל השמחה עצמו באגרותיו, ובפרט באגרות הקשורות להתוועדות י"ב-י"ג תמוז, ובמיוחד באגרת שלו ששלח בפעם הראשונה שהיו יכולים לערוך את התוועדות י"ב-י"ג תמוז בפומבי וללא הגבלות – לשנה הבאה (כלשון חז"ל28 : "לשנה אחרת קבעום"), שנת ת' פ' ר' ח', "תִּפְרַח", לאחרי המאסר והגאולה בשנת תרפ"ז.
אגרת זו כתב בעל השמחה בקשר לאופן עריכת ההתוועדות, ובמילא, בתור הקדמה, מבאר בקיצור, "מועט המחזיק את המרובה"29, גם את ענין המאסר והגאולה, וז"ל30 :
"לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה וכו'".
ח. ובהקדים – דיוק הלשון "בשם ישראל יכונה":
תיבת "כינוי" ("יכונה") בלשון הקודש – שמורה על אמיתית הענין (כנ"ל ס"ד) – פירושה שאין זה השם האמיתי שבו נקרא בטבע, אלא זהו כינוי בלבד. ומזה באים כל שינויי הדינים בנוגע לכתיבה בשטרות – מתי כותבים "המכונה", ועד להדין31 שאין לכתוב "המכונה" על שם שהוא בלשון הקודש, אלא רק על שם שהוא בשבעים לשון דוקא.
וזהו גם הפירוש ד"בשם ישראל יכונה" – ש"ישראל" אינו שמו העיקרי, אלא רק "בשם ישראל יכונה", ש"שם ישראל" הוא אצלו כינוי בלבד, כך, שזוהי הדרגא הכי תחתונה שיכולה להיות אצל בנ"י.
ולכאורה אפשר לומר שיהודי כזה אינו שייך לעבודת התומ"צ בשלימותם, ועאכו"כ שאינו שייך למס"נ על זה, ועאכו"כ מס"נ על ענינים שלכאורה אינם נכללים כלל בגדר שלשת הדברים שבהם ישנו הדין ד"יהרג ואל יעבור"32, ועד שיש יסוד לומר שאסור למסור נפשו עליהם (כידוע מחלוקת הרמב"ם ושאר הפוסקים, שנתבארה בארוכה בדברי הראשונים והאחרונים33 ).
ואעפ"כ אומר בעל השמחה, שגם מי ש"בשם ישראל יכונה", שייך אליו ענין המאסר והגאולה (שבא ע"י מס"נ על ענינים שאינם בכלל החיוב ד"יהרג ואל יעבור"), והיינו, שזה נקרא המאסר שלו והגאולה שלו, ולכן צ"ל אצלו ענין השמחה, ובאופן שיומשך בענינים של חיים כו' (כמבואר בארוכה באגרת הקודש הנ"ל).
ומובן הדבר גם בפשטות – שהרי ידוע שהמאסר הי' לא רק בגלל הפעולות שעשה בעל השמחה והגאולה עבור יחידי סגולה, עבור אלו ששייכים ללימוד התורה או לקיום המצוות, אלא גם עבור הפעולות בנוגע ללימוד אל"ף בי"ת לאלו שלא יודעים – הן אל"ף בי"ת כפשוטו, והן אל"ף בי"ת של יהדות,
ועד שהמאסר הי' גם בגלל נתינת עזר לבנ"י בגשמיות – כידוע שא' הפעולות שבגללם הי' המאסר היתה ההתעסקות לארגן כמה ענינים של פרנסה ליהודים שלא היו יכולים להתאים את עצמם לסדרים החדשים בעניני כלכלה, מצד שינוי הזמנים, שינוי החוקים והנהגות המדינה, ולכן היו צריכים לדאוג להם בנוגע לפרנסה כפשוטה, שיוכלו לפרנס את עצמם ובני ביתם ב"לחם לאכול ובגד ללבוש"34 ; וגם על זה היתה טענה שזה נכלל במרידה נגד המלוכה, כך, שגם בגלל זה בא המאסר.
ונמצא, שהעבודה וההתעסקות של בעל השמחה היתה35 באופן שכולל את המעלה מעלה ביותר – לימוד פנימיות התורה, רזין דרזין, עד למטה מטה ביותר – לימוד אל"ף בי"ת, התחלת התורה; ועד"ז גם בנוגע לעזר הכלכלי, עזר גשמי – החל מלמעלה מעלה, בנוגע לפרנסה בהרחבה עבור אלו שאכילתם ושתייתם היא באופן ד"בכל דרכיך דעהו"36, ועד לפשוט שבפשוטים שאוכל ושותה כדי להחיות את נפשו, ויש מקום לספק אם בירך ברכה ראשונה, ברכה אחרונה וכו' – להשתדל גם עבורו בנוגע לפרנסתו כפשוטה.
וכיון שכן, הרי מובנת השייכות של המאסר והגאולה גם למי ש"בשם ישראל יכונה".
ט. וזהו אחד הביאורים לכך שענין הנ"ל נתגלה דוקא בהתוועדות י"ב-י"ג תמוז, ולא בשאר התוועדויות – מצד הענין המיוחד שיש בי"ב-י"ג תמוז, שאינו בשאר הענינים:
ובהקדים בנוגע לשאר ההתוועדויות – דלכאורה, בשלמא בנוגע להתוועדות הקשורה עם זמן מתן-תורה, הרי זה ענין ששייך ללימוד התורה;
אבל לפנ"ז יש גם התוועדות של חג הפסח, שקשור עם היציאה מעבדות לחירות, ששייכת לכל אחד ואחת מאלו שהיו בארץ מצרים (ועד"ז בנוגע ל"זכר ליציאת מצרים" מידי שנה בשנה).
וכן בנוגע להתוועדות שהיתה לפנ"ז, בימי הפורים – שאז היתה גאולה מהגזירה שהיתה על כל בנ"י, "מנער ועד זקן טף ונשים"37, כל מי שרק נקרא בשם "יהודי".
ואעפ"כ, בהתוועדויות הנ"ל לא נתגלה עדיין הפתגם האמור, שבאמירת "לחיים" צריך לכוין על כל אחד ואחת מישראל בכל מדינה שהוא נמצא, כי אם בהתוועדות י"ב-י"ג תמוז דוקא.
והביאור בזה – שהתכלית של התוועדות (ובפרט כשבאה אח"כ בכתב ובדפוס) שיהיו הענינים בגלוי, ובזה יש עילוי מיוחד לאחרי י"ב-י"ג תמוז, שלא הי' בכל הענינים שלפני זה:
בשעת יצי"מ (ועד"ז "זכר ליציאת מצרים") היתה אמנם גאולה לכל אחד ואחת מישראל, שיצאו "מאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה וכו'"13 (ככל פרטי הדברים שבזה), אבל אעפ"כ, הי' גם זה שלקח עמו את "פסל מיכה" ממצרים, וגם הוא "עבר עמהם בים"38.
ועד"ז בפורים – הנה אע"פ שבשנה ההיא עמדו כל בנ"י בתנועה של מסירות-נפש (כפי שמבאר רבינו הזקן בתורה אור39 ובכ"מ), הרי לאח"ז הוצרכו לשלול ולהבהיר כמה ענינים, כמו "ובביזה לא שלחו את ידם"40, כמבואר בפשטות הכתובים שהי' צורך לצוות על זה, כדי שהגויים (ש"נפל פחד היהודים עליהם"41 ) לא יחשבו שאצל בנ"י הרי זה ענין הקשור עם ביזה כפשוטה; וכיון שהוצרכו לשלול זאת, הנה למרות שאכן פעלו זאת, הרי מובן שהמציאות היתה באופן שהי' מקום לספק בדבר כו'.
אבל בנוגע למאסר וגאולה די"ב-י"ג תמוז – ראו דבר פלא, שנוסף לכך שאצל כל בנ"י התפרש הדבר ("עס האָט אָפּגעקלונגען") בתור ענין של גאולה, הי' זה באופן של פרסום הכי גדול אפילו בין עמי הארץ, שראו זאת כדבר פלא!
ולהעיר, שגם לגבי הגאולה של י"ט כסלו כותב רבינו הזקן42 ש"הפלה הוי' והגדיל לעשות בארץ .. בעיני כל השרים וכל העמים .. אשר גם בעיניהם יפלא הדבר כו'", אבל, אז הי' הפלא רק אצל השרים והעמים שנמצאו במדינה ההיא, והרי המדינה ההיא – שבה חי רבינו הזקן – היתה אז בכלל סגורה ומסוגרת משאר המדינות, ובאותה מדינה גופא הי' הסדר שמה שידעו השרים שנמצאו בעיר הבירה, לא ידעו השרים שנמצאו בשאר המקומות, ועאכו"כ העם שמתחת לשרים;
ואילו בגאולת י"ב-י"ג תמוז הי' דבר פלא – שענין הגאולה נתוודע מיד (לא רק באותו מקום, אלא גם) בכל מושבות בנ"י, שהרי גם משם השתדלו לפעול את ענין הגאולה, ובמילא נודע מיד בכל המקומות שההשתדלות פעלה פעולתה שתהי' היציאה לחירות.
וגם בין בנ"י גופא היתה זו שמחה (לא רק אצל אלו שנימנו עד אז על דגל חב"ד וליובאַוויטש או שהתחילו מאז לילך בדרך זו, אלא) בכל החוגים43,
ועד שידוע הסיפור44 שכאשר בעל השמחה והגאולה ביקר לאח"ז בארץ-הקודש, ונסע דרך מסעו גם בקיבוצים השמאלניים [כפי שנקראו מאיזה טעם, ואין כאן המקום לבאר מדוע לא נכון הדבר], הנה גם שם קיבלו את פניו מתוך שמחה והתלהבות, בתור אחד שעמד על המשמר45 של גאון ישראל ותורתו ומצוותיו, להבטיח שיהודים לא יפלו ברוחם ח"ו בפני הגויים, ולהראות לגויים, שבנוגע לענין של חירות אמיתית, לא יכולים אפילו 200 מליון גויים לפעול אפילו על יהודי אחד, ועאכו"כ שאין ביכלתם של כל עמי הארץ לפעול על עם ישראל להתרחק באמיתית הריחוק מעניני תורת חיים ומצוותי'.
וכאמור, דוקא כאן ראו שאפילו אלו ש"בשם ישראל יכונה", התייחסו לענין הגאולה – בידעם שזהו ענין של מסירות-נפש – מתוך התלהבות ושמחה בגלוי,
– והרי לא הי' אז שום ענין שיוכלו לפרשו באופן ד"שלא לשמה", בשביל עניני פניות כו', ואעפ"כ היתה אצלם תנועה של התלהבות ושמחה בגלוי, למטה מעשרה טפחים, באברי הגוף שלהם; לא רק בעצם הנשמה או בנפש האלקית בלבד –
ועד שגם אצלם נפעלה הזזה ("זיי האָט דאָס אויך אַ טרייסל געטאָן") להכיר אמיתתו של ענין – שזה הי' המאסר שלהם וזוהי הגאולה שלהם46 !
י. וזהו הביאור כפשוטו בנוגע לפרסום הוראה הנ"ל ע"י נשיא דורנו בהתוועדות די"ב-י"ג תמוז דוקא – כיון שאז בא הדבר בפועל ובגלוי, למטה מעשרה טפחים, אפילו אצל אלו שהם במעמד ומצב ש"בשם ישראל יכונה", ועאכו"כ אצל אלו שהם "מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה", שידעו שזוהי גאולה שלהם.
ובגאולה זו נתגלה אמיתית הענין – כמבואר ברשימה של ג' תמוז47 – שבגלות נמצא רק הגוף, ואילו הנשמה – מלכתחילה לא נשלחה בגלות ומלכתחילה אין עלי' שעבוד מלכיות.
וענין זה פועל שמתוך שמחה וטוב לבב מתאחדים אפילו אלו ש"בשם ישראל יכונה" ונעשים מציאות אחת עם "מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה".
ואז מתקיים ב"כולנו כאחד" – "ברכנו אבינו"48, שנמשכת ברכת ה' "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"49, בכל טוב, ברוחניות ובגשמיות גם יחד, שכל אחד יוכל להתנהג בלימוד התורה וקיום מצוותי' מתוך חירות אמיתית, ללא ענינים המבלבלים, ובנקודה התיכונית – לגדל בדרך זו גם את הילדים לתורה ולחופה ולמעשים טובים, מתוך הרחבה,
ואז יוצאים בקרוב ממש, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"50, לקבל פני משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה, בעגלא דידן.
* * *
יא. ע"פ האמור שהחידוש של גאולת י"ב-י"ג תמוז הוא בענין ההמשכה בגלוי, והרי הכוונה היא שהענין יהי' בגילוי לא רק בימי הגאולה בלבד, אלא שמהם יומשך על כל השנה כולה (כמבואר גם באגרת האמורה לי"ב תמוז שנת תפר"ח) – צריך לחפש היכן מצינו ענין שיאחד את כל בנ"י, גם את אשר בשם ישראל יכונה, שיעמדו במשך כל השנה כולה באופן ד"כולנו כאחד", שעי"ז נמשך הענין ד"ברכנו אבינו" (כמבואר בתניא פרק לב ובכ"מ בארוכה).
וכאמור, שהענין שמאחד את כל ישראל במשך כל השנה כולה צריך להיות למטה מעשרה טפחים,
– לא רק מצד מקור ושורש הנשמות, ששם "כולן מתאימות ואב אחד לכולנה" (כמ"ש בתניא שם), שכן, ענין זה ישנו מצד עצמו, מצד זה ש"נפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש .. כדכתיב בני51 בכורי ישראל, בנים52 אתם להוי' אלקיכם" (כמבואר בארוכה בתניא פרק שני), אבל: (א) אין זה בגלוי למטה מעשרה טפחים, (ב) אין זה הפעולה והחידוש של ימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז, שנעשה ע"י העבודה במס"נ –
וענין הקשור עם גשמיות – שזהו ענין ששייך לכל אשר בשם ישראל יכונה, וכאמור לעיל (ס"ח) שכללות ההתעסקות של בעל הגאולה היתה הן בענינים רוחניים והן בענינים גשמיים.
יב. ובכן: הענין שמאחד את כל ישראל כולם – הוא הענין של ארץ ישראל:
בנוגע לארץ ישראל כפשוטה – דובר כמ"פ53 שלכל אחד מישראל יש אמה על אמה בארץ ישראל, כידוע החשבון בזה54, שכאשר מחשבים את ה"ארבע מאות שקל כסף"55 לפי החשבון של "זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף"56 (שנאמר בנוגע למכירת שדה עד היובל), נמצא שיש שש מאות אלף אמה על אמה בארץ ישראל.
ויתירה מזה57 – כמובא בתשובת הגאונים58 בנוגע לפרוזבול שיש לכל אחד בארץ ישראל (לא רק אמה על אמה, אלא) ד' אמות!
ובכל אופן, בנוגע לעניננו, הנה עוד לפני מ"ת הי' כבר הקנין בכסף שהכל מודים בו – "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר" – שמצד זה יש לכאו"א מישראל אמה על אמה בארץ ישראל.
ואע"פ שלכל אחד יש אמה (או ד' אמות) בפ"ע, הרי כאמור כמ"פ59 שכל ארץ ישראל לגבולותי' נחשבת ע"פ תורה לארץ אחת שאינה מתחלקת (בנוגע לכמה הלכות ודינים בתורתנו תורת אמת), וכיון שכן הוא בתורה, הרי כן הוא בפועל, הרי מובן, שנוסף על החלק המיוחד לו, הרי הוא גם שותף בענין כללי, ויש לו חלק בכללות ארץ ישראל ועניני', ששייכת כולה לכאו"א מישראל.
[ישנו אמנם שטח בתוך גבולות ארץ ישראל שנמצא עדיין תחת יד אוה"ע, ואפילו השטחים שנמצאים תחת יד ישראל, אין זה באופן של גאולה וחירות אמיתית, שהרי יש עליהם מורא של כמה ענינים כו',
– ולכן פטורים הם מהציווי "אבד תאבדון"60 ו"שקץ תשקצנו"61, שכן, לולי זאת, הרי תמוה ביותר ("עס איז דאָך אַ גוואַלד"...): זהו ענין ש"יהרג ואל יעבור", ואיך מניחים זאת?! ומזה מוכח, שאפילו במקומות שחיים על דעת עצמם לכאורה, הרי זה מעמד ומצב שאין יד ישראל תקיפה כו' –
אבל אעפ"כ, כמדובר כמ"פ אודות הנוסח "ומפני חטאינו גלינו מארצנו", שאפילו כשיהודי נמצא בגלות, הנה בשעת מעשה הרי זו הארץ שלו!
הן אמת שישנם מצוות והלכות שנוהגים רק כאשר יד ישראל תקיפה, או כאשר ארץ ישראל היא בשלימותה, "כל יושבי' עלי'"62 (ככל פרטי הדרגות שישנם בשלימות של ארץ ישראל בגלוי), אבל בנוגע לעיקר השלימות של ארץ ישראל, צריכים לידע כל עמי הארץ – ועאכו"כ עם ישראל, "גוי קדוש"63, "גוי אחד בארץ"64 – שאפילו כאשר "גלינו", שנמצאים עדיין בזמן הגלות (עוד לפני "אתחלתא דגאולה"65, ועאכו"כ לפני הגאולה עצמה), הנה כל ארץ ישראל לגבולותי', "עד הנהר הגדול .. ועד הים הגדול"66, ככל הגבולות שנתבארו בתושב"כ ובתושבע"פ, הרי זו "ארצנו"!].
ומזה מובן, שהענין שעל ידו מתאחדים כל בנ"י באופן גשמי בפשטות, ובמשך כל השנה כולה, הוא – ארץ ישראל, שטח גשמי במקום גשמי למטה מעשרה טפחים, שעל ידו נעשים "גוי אחד בארץ" – בכל הארץ, ובפרט בארץ ישראל (שנקראת ביחזקאל67 "ארץ" סתם, הארץ הידועה), ולהם ניתנה "תורה אחת (לכולנה)" מ"ה' אחד"68 – כפירוש הסמ"ק69 בתיבת "אחד", שהח' רומז על ז' רקיעים וארץ, והד' רומז על ד' רוחות העולם, והיינו, שיודעים אמנם שיש רקיע, וז' רקיעים, ויש גם ארץ הלזו הגשמית והחומרית, ובה יש ד' רוחות שלכל אחת מהן יש תכונה מיוחדת בפ"ע, אבל יהודי פועל להמשיך בהם את האל"ף, שרומז על אלופו של עולם, ובאופן שהאל"ף הוא לפני הח' והד', והוא התחילה והראש של כל התיבה, כיון שהוא המנהיג את הח' והד'.
ויש לומר בדרך-אפשר, שזהו גם הביאור לכך שענין זה שגם אלו ש"בשם ישראל יכונה" עמדו בתנועה של התלהבות ושמחה בגלוי (כנ"ל ס"ט) – נתגלה דוקא בארץ הקודש.
יג. וכמדובר כמ"פ שכאשר מדברים אודות ענין מסויים – צריך להביא זאת לענין של "בכן" בנוגע לפועל:
בשעה שמסתכלים או חושבים אודות ארץ ישראל, או כשנמצאים בארץ ישראל – הנה לכל לראש צריך לידע שזהו הענין בעולם שמאחד את כל בנ"י (לא רק לעם אחד, אלא בעומק יותר) למציאות אחת, והיינו, שלמרות שיש ביניהם "ראשיכם שבטיכם" עד ל"חוטב עציך" ו"שואב מימיך"70, הרי הם "קומה אחת"71.
ולכן, כאשר רוצים שארץ ישראל תתאים לתפקידה לפעול הענינים שצריכה לפעול – צריך לנצל אותה וכל עניני' באופן שיהי' ניכר בגלוי שכל בנ"י, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", הם עם אחד, ועד למציאות אחת, מבלי הבט על החילוקים שפלוני שייך יותר לענינים שבשכל והבנה והשגה ("ראשיכם"), ופלוני שייך יותר לענינים של מעשה ופועל ("חוטב עציך" ו"שואב מימיך").
ומכאן באה גם הוראת והבטחת התורה, שכאשר ישנם כאלו שטועים, או שיצרם הרע אנסם, ורוצים לעשות מארץ ישראל ענין של פירוד – לא יכול להיות שיצליחו ח"ו, וברור הדבר שלא יהי' פירוד, ואדרבה: זה יעזור למעט את הפירוד שהי' לפנ"ז ולקרב את הלבבות, ועד שיהי' בגלוי "כולנו כאחד" – לא רק מצד החלק שיש להם באותה ארץ, אלא גם בכל עניניהם.
וכיון שישנה הבטחה גמורה של תורת חיים, הוראה בחיים, שארץ ישראל מאחדת את בנ"י, שע"י ה"ארץ" נעשים "גוי אחד" – יש צורך להשתדל לבטל את כל הענינים המפלגים והמחלקים והמפרידים, ותבוא האחדות בגלוי.
וכאשר יודעים שלא יצליחו לפעול ענין של פירוד – הרי מלכתחילה לא כדאי לגרום עגמת-נפש לעצמו ולזולתו, מבלי להצליח לפעול מה שנדמה לו שרוצה לפעול (והרי אין זה האמת; זהו רצונו של יצרו הרע ש"אנסו"72 ),
ומוטב שבהקדם יתחיל לפעול – לא ע"י לחץ, ולא באופן שמישהו אחר צריך לשכנע אותו, אלא הוא בעצמו בא לידי הכרה – באופן המתאים לענינה של ארץ ישראל, שהיא ארץ יחידה ומיוחדת בכל העולם כולו, שלא זו בלבד שאינה פועלת ענין של פירוד וחלישות כו', אלא אדרבה: "מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"73, והיינו, ש"דבר הוי'" – שהוא הי' הוה ויהי'74 : כשם שהי' בעבר, במעמד הר סיני, כך הוא גם בהוה, בשעה זו, וכך יהי' גם בעתיד, עד סוף כל הדורות, ללא שינויים – נמשך מתוך חיות חדש ומיוחד, מירושלים ומציון לכל הארץ כולה.
יד. וכוונת הדברים היא – בנוגע להענין המדובר כמ"פ אודות ההבדלה בין ישראל לעמים:
ובהקדים – שלאמיתו של דבר אין זה באופן שיש למישהו שאלה וספק בדבר ח"ו, או כפי שישנם כאלו שרוצים לקרותו בשם עדין: "בעי'", שגם היא דורשת "פתרון"; זהו ענין שאין בו שאלות וספיקות, ואין בו אפילו "בעי'" שדורשת פתרון – שהרי בשעה ש"אתה בחרתנו מכל העמים", באופן ד"המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים", כבר "נפתר" כל הענין – שנעשית הבדלה בין ישראל לעמים.
וענין זה הוא באופן ש"כל העמים" מרוצים מזה, ועאכו"כ ש"ישראל" מרוצים מזה; אלא מאי, כיון שנמצאים בזמן הגלות, שאז ישנו ענין של העלם והסתר – נדמה למישהו שהאמת היא מכוסה, ולפי שעה יכולים לנסות דרך אחרת. אבל, אי אפשר לסור מעצמו ("מ'קען פון זיך אַליין ניט אַוועקגיין"), והרי מציאותו של כל יהודי (אפילו מי ש"בשם ישראל יכונה") היא שהקב"ה הבדיל בינו לבין העמים, והעמידו יחד עם כל בנ"י בצד אחד, ומצד השני נמצאים כל העמים (כולל גם "חסידי אומות העולם", ש"יש להם חלק לעולם הבא"75, ומגיע להם כל הענינים הטובים, אבל הם נמצאים מעבר השני של ההבדלה), וזהו האופן האמיתי – ובמילא הרי זה האופן הטוב – לחיות למטה מעשרה טפחים בעולמנו זה חיים הראויים לשמם (כנ"ל ס"ד).
וכמדובר – אין זה באופן שזקוקים ללחץ ממישהו אחר, או שזקוקים לענין של "מסחר", לשלם כך וכך או באופן אחר; זהו ענין שמאחד את כל בנ"י, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", כולל גם "אשר בשם ישראל (רק) יכונה" – שיהיו "גוי אחד בארץ".
ועי"ז יקויים מ"ש "ונתתי שלום בארץ"76, "ונפלו (אויביכם) לפניכם לחרב"77, כפירוש רש"י:֯ "איש בחרב רעהו", כך, שבנ"י אינם צריכים כלל לנהל מלחמות; על זה יתווכחו עמי הארץ איש בנוגע לרעהו.
וזוהי הכנה קרובה והקדמה שתיכף ומיד יקויים היעוד78 "ואשבור מוטות עולכם (ועד) ואולך אתכם קוממיות" – בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, יבוא ויוליכנו קוממיות לארצנו.
* * *
טו. ע"פ האמור לעיל, הרי כל הענין הוא פשוט בתכלית הפשיטות, ועד שאינו מובן לשם מה עשו את כל ה"רעש", שגורם כל כך הרבה עגמת-נפש, ויש צורך להתייגע ביותר לפעול את התיקון, ולאשר את האמת לאמיתתו, ש"יהודי" הוא מי שהקב"ה בחר מכל העמים, ובפרט ע"פ האמור לעיל שענין זה הוא בדוגמת ההבדלה "בין קודש לחול" ועד"ז שאר ההבדלות שלא שייך לשנות אותם.
ואע"פ שיצרו הרע אנסו, הרי עליו לתפוס שגם הוא בעצמו סובר באופן אחר, ואין זה אלא שהי' בלבול חיצוני.
אמנם, כדי שיוכל הדבר להתקבל – הלבישוהו ב"איצטלא": כיון ש"אתם המעט מכל העמים"79, יש צורך להשתדל שיתוספו עוד יהודים, ובמילא יש צורך להקל בתהליך הגיור וכו'.
ובכן: כדי שיתוספו עוד יהודים, הרי זה צריך להיות באופן שעושים זאת ע"פ הלכות התורה, שאז קובעת התורה שניתוסף עוד יהודי; אבל כאשר עושים זאת שלא באופן כזה, אזי לא ניתוסף מאומה!
ואדרבה: לולי זאת, אין כאן ענין שיכול לגרום היזק; אבל כאשר מכניסים מישהו למקום שאינו שייך אליו – אזי סובלים צרות ממנו, וגם מהמקום שממנו הכניסו אותו.
לא מדובר רק אודות נתינת תואר גדול יותר למישהו שאינו ראוי לזה; מדובר אודות ענין שעל ידו עושים ממנו מזיק את הרבים – כל כלל ישראל!
ועד שפותחים "פירצה" שגם גוי יוכל לבוא ולגייר עוד גוי – כיון שדי בכך שיציג תעודה שהוא "יהודי", ועד שבשביל זה לא צריך בכלל יהודי, אפילו לא אשר בשם ישראל יכונה; הוא מגיע מחוץ לארץ ומציג תעודה שחותם עלי' פלוני שרק אתמול נרשם בעצמו בתור "יהודי"!
היכן נאמר שיהודי צריך לגייר, ולא גוי? – הרי זה רק בהלכה; וא"כ, כשמסירים ה"הלכה" – יכול גם גוי לעשות מגוי יהודי!
אם צריכים שיתוספו עוד נפשות בארץ הקודש – יש גם "חסידי אומות העולם" שסבורים כן, ויכולים גם הם ליקח גויים ולתת להם תעודות שהם "יהודים", ולשלוח אותם לארץ הקודש!
ולמה לא?!... – אלא מאי, ההלכה קובעת שגירות צריכה להיות ע"י יהודי; וכיון שכן, הנה גם ע"י יהודי גופא צריכה להיות הגירות באופן מסויים – ע"פ הלכה דוקא.
וכמדובר כמ"פ שאין זה כפי שחושבים שעושים טובה ליהודים בכך שיתוסף עוד "פּאַספּאָרט" או "תעודת זהות" שבה נרשם התואר "יהודי"; רישום זה אינו יכול לשנות את האדם: אם הוא "יהודי" – אין נפק"מ איך ירשמו אותו; ואם הוא לא יהודי – לא יעזור לרושמו בתור יהודי. עי"ז רק מרמים אותו, ומרמים את היהודים שהוא נמצא ביניהם.
טז. והעצה לזה – לא ע"י ענין של לחץ (כנ"ל), שאז ייקרא הדבר שישנו מי שמנצח, ובמילא השני הוא המנוצח, ועליו להודות שפלוני חזק יותר ממנו; בשעה שהוא בעצמו יתבונן בענין זה, אזי יווכח שמלכתחילה לא היתה לו השקפה נכונה לבחון במה דברים אמורים.
לא מדובר כאן אודות מחלוקת מי חזק יותר, למי יש יותר קולות, יותר כסף ויותר שליטה; לא קולות, לא כסף ולא שליטה – יכולים לשנות את הטבע!
ובלשון רש"י80 : "גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בוקר לערב, כן תוכלו לבטל כו'" – הגבולות שבין כהן לישראל, ועד"ז ובמכ"ש וק"ו בנוגע לגבולות שבין ישראל לעמים.
יז. ולהעיר:
ענין זה מביא רש"י בנוגע למחלוקת קרח על אהרן, בפירוש הפסוק80 "בוקר ויודע ה' וגו'" – לבאר מדוע הוצרכו להמתין עד הבוקר – ועל זה מביא רש"י מדברי המדרש81 "אמר להם משה, גבולות חלק הקב"ה בעולמו .. ויהי ערב ויהי בוקר", כדי שיראו בפועל את החילוק שבין יום ולילה.
אך לכאורה אינו מובן82 : מהי ההסברה על הצורך להמתין עד שיבוא הבוקר – כדי לידע שיש חילוק בין ערב ובוקר, לא היו צריכים להמתין עד למחרת בבוקר, וא"כ, הי' משה צריך להזכירם אודות הבוקר והערב שלפנ"ז (לפני י"ב או ו' שעות), ולומר להם שכמו"כ לא יוכלו לשנות את הגבולות שקבע הקב"ה?!
והגע עצמך: בענין קירוב ואיחוד של כל ישראל, נוגע כל רגע ורגע, וא"כ, מדוע לעכב ולדחות לבוקר שלמחרתו, "בוקר ויודע ה' גו'", בה בשעה שבינתיים נמצא עם ישראל במעמד ומצב של מחלוקת?!
והביאור בזה – שממנו יובן גם בנוגע לעניננו, שהרי כל סיפור בתורה הוא גם הוראה:
הן אמת שבין החולקים על משה ואהרן היו כו"כ שבמשך עשרות בשנים ראו את הגבולות שבין ערב ובוקר; אבל, כשיזכירו להם מה שהי' לפני כמה שעות – לא זה מה שיכריח אותו שלא לחלוק על משה ואהרן עכשיו, באמרם ש"נשתנו העיתים": הן אמת שלפנ"ז הי' באופן מסויים במשך עשרות שנים, ויתכן שע"פ שכל מונח אצלו שכך יהי' גם מחר, אבל אעפ"כ, יתכן גם שלא, וא"כ, כדאי לו לנסות!... – הוא יודע אמנם (ולא מחדשים לו מאומה) שכך הי' במשך עשרות שנים, אבל, כל זה הי' אתמול, בשעות שלפנ"ז.
ולכן הוצרך משה לומר להם "בוקר ויודע ה' גו'": גם עכשיו כשאתה רוצה לשנות את הגבולות שבין כהן לוי וישראל – הרי זה בדוגמת הגבולות של ערב ובוקר שעומדים לבוא (לאחרי ו' או י"ב שעות), שלא תוכל לשנותם!
ועד"ז בעניננו:
הוא בעצמו יודע שבמשך שלושה וחצי אלפי שנים הי' עם ישראל במעמד ומצב של "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (כמ"ש בפרשת השבוע83 ), אבל הוא חושב לעצמו שכל זה הי' לפני שעות אחדות.
ועל זה אומרים לו "בוקר ויודע": הנה יעברו תיכף עוד כמה שעות, וא"כ בא ונסה לשנות את הגבולות שבין ערב לבוקר!... וכשם שלא תוכל, כך לא תוכל לשנות את הגבולות בין כהן לוי וישראל, ועאכו"כ – הגבולות שבין ישראל לעמים.
יח. ובכל זה ניתוסף עכשיו – שאלו שטענו אודותם שצריכים להגן על כבודם, ולכן אי אפשר לפגוע בהם ולומר שאי אפשר לעשות מגוי יהודי, הנה הם עצמם באים ודורשים שיהי' גיור כהלכה:
הטענה היתה, שכל הענין הוא כדי להגן על כבודם של יהודים שיגיעו מרוסיא84, שמצד ענינים בלתי-תלויים בהם, מצד ענינים של אונס וכו', היו שם נישואי תערובות, ובמילא צריך להשתדל שיוכלו להכניס אותם בשלימותם וכו'.
ובכן, הגיעה עתה ידיעה שיהודי רוסיא דורשים ותובעים שלא יעשו אצלם בלבולים, ויפסיקו להבטיח לבעלי נישואי תערובות, שמיד בעברם את הגבול, ממתין להם במקום פלוני מישהו שיעניק "פיסת נייר" שבה יירשם גוי – שנשאר גוי – בתור "יהודי", ולאח"ז יוכל לנסוע כאחד שבטי ישראל; הם לא רוצים שירמו אותם, את עם ישראל, ואת שבעים אומות העולם.
ויש לקוות שאלו בארץ הקודש שקבלו פני' זו – יפרסמו אותה, כדי להסיר את הפיתוי האחרון והשטות האחרונה של היצה"ר, שרוצה לפתות שזוהי טובה עבור יהודי שבא מרוסיא שיבטיחו לו שירשמו גוי (או גוי') בתור "יהודי" – שהרי יהודי זה אומר ותובע שאין רצונו בכך, באמרו, שזוהי צרה עבורו, צרה עבור הגוי וצרה עבור הילדים.
במילים אחרות:
הוא לא אומר שבכוונתו להפרד מהגוי' (או מהגוי), והיינו, שלא איכפת לו נישואי תערובות; אבל איכפת לו – כפי שהיו יכולים לשער מראש – שלא יאמרו לו דבר שקר, להשלות אותו שהוא בסדר, להיותו נשוי עם יהודי', בה בשעה שהוא נשוי עם גוי'!
והגע עצמך: מדובר אודות יהודי ש"בשם ישראל יכונה", ובמילא נכשל רח"ל בנישואי תערובות, ואעפ"כ, כשהגיעה אליו – בהיותו במיצר ובשבי' – ידיעה כזו, שמבטיחים לו שבבואו לאה"ק לא ידרשו ממנו שום דבר, ויקלו עליו ככל האפשרי (ויתירה מזה: באופן בלתי- אפשרי, היפך תורת אמת), וירשמו את הגוי בתור "יהודי" – צועק הוא: נישואי תערובות – אינו יודע אם יעמוד בנסיון, כיון שנראה לו כך וכך, אבל הוא דורש שאינו רוצה שיאמרו על שקר שזהו אמת! הוא לא רוצה שיאמרו על גוי שהוא "יהודי"!...
אך כאשר הם שומעים שאלו שאודותם טענו שכל הענין הוא רק כדי להגן על כבודם, הנה הם בעצמם אינם מעונינים בכך – לא מאמינים להם!
ועד"ז בנוגע למי שטוען שכיון שפלוני נותן כסף, אי אפשר לומר לו שמי שלא נתגייר כהלכה לא יוכל לקבל "תעודת זהות" שבה ירשמוהו בתור "יהודי" – שטענה זו אינה אלא בגלל שאינו מאמין שיהודי זה מתנגד לענין שהוא היפך האמת!
יש צורך באמונה בתורת אמת, ובודאי יש צורך באמונה באלקי אמת; ומזה בא גם הצורך להאמין בכל אחד מישראל, עליהם נאמר85 שהם "מאמינים בני מאמינים"; אבל הוא לא מאמין – איך יתכן שיהודי שנכשל בכמה ענינים, יהי' איכפת לו שיכתבו דבר שקר!
יט. והנה, אע"פ שנתבאר לעיל שזהו ענין שגרם עגמת-נפש נוראה וצער נורא, כמדובר כמ"פ שעצם העובדה שיש ספק בענין זה מהוה חילול שם ישראל וחילול השם בין העמים (נוסף על הנקודה שכתוצאה מזה נגרם רח"ל ענין של פירוד וכו' וכו'),
– ולכאורה למה עשה הוי' ככה, למה צריך את כל הענין, בה בשעה שסוכ"ס "אמת מארץ תצמח"86, והיינו, שמארץ ישראל מוכרחת לצמוח האמת, שתורתנו תורת אמת "לא תהי' מוחלפת"87, ועד"ז מצוותי', שבאים מלימוד תורת אמת באופן "שמביא לידי מעשה"15, ועאכו"כ בענין עיקרי כיצד יתוסף עוד יהודי לעם ישראל –
הנה יה"ר שתהי' איזה טובה שיש לקוות שתבוא מזה:
ובהקדים – שהרבי בעל השמחה והגאולה הסביר פעם88 את הענין של י"ט כסלו ע"פ ענין של הלכה (כאמור כמ"פ6 שכל ענין משתקף עד להלכה בפועל):
ההלכה ע"פ דין תורת אמת, תורת חיים, היא, ששטר שחתומים עליו שני עדים אינו צריך אישור וקיום בבית-דין, ובמילא יכולים לגבות על ידו ממון (אע"פ ש"אין הולכין בממון אחר הרוב"89 וכו' וכו'); אך ישנו שטר שיצא עליו ערעור – שבא מישהו וערער ששטר זה אינו כשר, שטר פסול, שאינו אמיתי – שאז צריך לקיים את השטר בב"ד.
ולכאורה, מה שנפעל ע"י הקיום בב"ד אינו אלא שחזר הענין לקדמותו. אך הדין אינו כן, אלא ששטר שיצא עליו ערעור ונתקיים בב"ד, אזי נעשה השטר בתוקף יותר מסתם שטר שלא הי' עליו ערעור90.
כלומר: העובדה שהיתה עגמת-נפש לבעל השטר, שהי' משך זמן קצר שבו טענו שיש בידו שטר פסול, ואינו יכול לעשות מאומה עם השטר והכתוב בו – הנה עי"ז באה לו טובה, שהלך לב"ד וקיימו לו את השטר, ושוב אי אפשר לערער עליו.
ועפ"ז ביאר רבינו נשיאנו, בעל השמחה והגאולה, שזהו הענין של י"ט כסלו:
גם לפנ"ז הי' הענין של תורת החסידות תורת אמת, ללא ענינים של חששות ח"ו, אבל עדיין הי' מקום לחשוב מה יהי' אם מישהו יערער כו'; אבל כשהי' הערעור, ולאח"ז "הפלה הוי' והגדיל לעשות בארץ" (כפי שרבינו הזקן כותב זאת באגרת הקודש שלו הידועה42 ג' פעמים91, ד"בתלת זימני הוי חזקה"92 ) – הנה מאז לא שייך שיהי' על זה ערעור, לא מבחוץ ולא מבפנים.
ועד"ז גם בעניננו:
זהו אמנם ענין של חושך והעלם והסתר נורא, אבל התועלת שתבוא מזה היא – שכאשר יהי' הענין ד"הפלה הוי' והגדיל לעשות בארץ", בארץ הקודש, שמשם יצא הענין לאמיתתו, ש"יהודי" הוא מי שתורת אמת ותורת חיים קובעת שהוא "יהודי", ו"גוי" הוא מי שתורת אמת ותורת חיים קובעת שהוא "גוי", אזי ישאר כן לעד ולעולמי עולמים, מבלי להתיירא מערעורים והעלמות והסתרים,
ועם ישראל יהי' "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"83, ובאופן ש"כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו"93, וכפירוש רש"י (ממדרשי חז"ל94 ): "יתישבו בארצם בכח ובגבורה", ויחיו במנוחה ובשמחה בכל הענינים, ברוחניות ובגשמיות גם יחד,
ועד שיקויים היעוד "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל"95, "וישראל עושה חיל"96, בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש, ובשמחה ובטוב לבב.
* * *
כ. אך עדיין נשארים אלו שבאים ושואלים: הן אמת שהכל נכון וכו', אבל מה יהי' עם הצורך שיתוספו עוד יהודים לעם ישראל; אם תהי' ההגבלה של הלכה – כיצד יתוספו עוד יהודים?
ובכן, יש שתי תשובות בדבר:
התשובה הראשונה, והיא העיקרית – שאם רוצים שיתוספו יהודים, אין דרך אחרת לעשות זאת מלבד ע"פ הלכה, שהרי אם אין זה ע"פ הלכה, אזי קובע הקב"ה – ש"הליכות עולם לו"97, שעל ידו מתנהג העולם – שהגוי נשאר גוי, ובין כך לא נעשה "יהודי".
"תעודת נייר" – אינה יכולה לשנותו ולעשותו "יהודי"; מה שבכחה של "תעודת נייר" לפעול הוא – להכניס אותו ל"עולם השקר", לחיות בדרך של שקר. אך גם אם בתחילה הניח שירמו אותו, הנה סוכ"ס יתפוס שרימו אותו, ועאכו"כ שרימו את כל אלו שמסביבו, כולל גם אלו שרוצים להמציא עבורו את התעודה ח"ו רח"ל.
ועוד תשובה בדבר:
מאז שבנ"י נעשו לעם, אמר להם הקב"ה: "והייתם לי סגולה מכל העמים"98, "אוצר חביב כמו .. כלי יקר ואבנים טובות .. כך אתם תהיו לי סגולה משאר אומות"99, ומיד הוסיף: "כי לי כל הארץ", היינו, ש"לא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים .. כי לי כל הארץ, ו(אעפ"כ) הם בעיני ולפני לכלום"99.
ובנוגע ל"סגולה", דבר יקר – רואים במוחש שזהו דבר שאינו בנמצא כל כך.
ועד שרואים בפועל בנוגע לאבנים טובות ומרגליות [והרי נמצאים כאן רבים שמתעסקים בזה], שיש פיקוח מיוחד שלא להוציא לשוק יותר מדי אבנים טובות ומרגליות, כדי שלא לגרוע ביוקר שלהם. – ישנם אבנים טובות ומרגליות שנמצאים ב"מחסן", ויכולים להוציאם לשוק, שעי"ז לא נשתנה לכאורה שום דבר; זוהי אותה האבן, באותו טבע, מראה וצבע וכו'. ואעפ"כ, יודע בעל האבנים טובות ומרגליות, שכאשר ישנם יותר מדי, שוב אין זה דבר יקר.
כך נתייסד טבע העולם, כפי שנברא ע"י הקב"ה – שדבר יקר ישנו במיעוט (כמובן גם מדברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות100, בביאור מאמר חז"ל101 "כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה").
וענין זה רואים גם בכללות מין המדבר – כשעושים חשבון, לפי השעון, בנוגע לכמות הזמן והכח שמשקיע אדם במשך ימי חייו עבור אכילה ושתי' ושינה וכיו"ב, אע"פ שהוא בעצמו יודע שענינים אלו הם אמנם דברים הכרחיים, אבל אין להם תכלית בפני עצמם, אלא רק כדי שעי"ז יגיע למטרתו בחיים. – ענינים אלו צריכים אמנם להיות באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"102, ויתירה מזה: "בכל דרכיך דעהו"36, אבל עד שמגיע לזה – הולך רוב ימי חייו על ענינים שאינם העיקר אפילו בחייו הוא.
ובכן: י"ג השנים הראשונות – הרי עדיין לאו בר דעה הוא, כך, שאין זה אלא חינוך והכנה שלאח"ז יהיו אצלו חיים ראויים לשמם;
ואפילו לאחרי שכבר נעשה בר דעה – הנה כשעושים חשבון כמה שעות הולכים עבור שינה, אכילה ושתי' ומסחר ("משאו ומתנו") עבור כל עניני פרנסתו, וכמה שעות נשארים לו עבור העיקר בחייו, אזי תופסים שהזמן המוקדש עבור העיקר בחייו הוא מיעוט בכמות; וענין זה קשור עם היותו העיקר באיכות.
וכללות הענין בזה – בלשון הקבלה והחסידות103, שכאשר ישנו "ריבוי אור", אזי ישנם "מיעוט כלים", ודוקא באופן כזה הוא הסדר בעולם התיקון – שצ"ל ריבוי כלים, ואילו האור הוא במיעוט.
ועד"ז רואים גם בנוגע למין החי, ועד"ז בנוגע למין הצומח – שפירות האילן, שהם תכלית האילן שיהי' נושא פירות [כולל גם אילני סרק כפי שהם מצד הבריאה104, וכפי שיהי' לעתיד לבוא, כפי שמביא רש"י105 מתו"כ שעתידין אילני סרק לעשות פירות], הרי הם במיעוט בכמות לגבי כל שאר עניני האילן.
וכפי שהענין הוא מצד תורה, כך רואים לאח"ז בפועל – שמאז שבנ"י נעשו לעם, לא היו אף פעם בריבוי הכמות.
וכבר הודיע משה רבינו ש"אתם המעט מכל העמים"79, באמרו זאת הן בנוגע למעמד הר סיני, והן בנוגע לכל משך הזמן שלאח"ז; כל זמן שבנ"י יהיו עם, יהיו "מעט מכל העמים", אלא שזהו "מעט" בכמות. ודוקא בגלל זה – "חשק79 ה' בכם"106.
כא. אך עדיין מתעוררת השאלה הידועה: כיון ש"אתם המעט מכל העמים" – הרי סוכ"ס "אחרי רבים להטות"107, ויש דין בתורת אמת שהמיעוט בטל ברוב108, וא"כ, יש צורך למצוא עצה שבנ"י לא יתבטלו ברוב?!
ובכן: הדין הוא שביטול ברוב הוא רק בשעה שמתערבים ביחד, אבל דבר שאינו מעורב עם השני, אינו בטל.
ובנוגע לעניננו: בשעה שבנ"י הם "עם לבדד ישכון" – אזי לא שייך לומר שהם בטלים, שהרי לא נתערבו.
כאשר פורצים פירצה, ואח"כ מכניסים משם מכל ד' רוחות העולם, ונותנים לכל אחד "תעודת נייר" שבה רושמים כפי רצונו – אזי נעשה רח"ל "ויתערבו בגויים"109 ; אבל כאשר "עם לבדד ישכון" – לא שייך לומר שיתבטל בין העמים, שהרי אינו מתערב עמהם.
וכיון שכן, הרי אין לבנ"י ברירה אחרת, ללא נפק"מ אם רוצים או לא; הדרך היחידה שבנ"י יוכלו להשאר בשלימותם בתור עם ישראל, היא – להיות "עם לבדד ישכון", היפך "ויתערבו בגויים".
ויתירה מזה – כדאיתא במד"ר פ' תצוה110 בהטעם שישראל נמשלו לזית, כמ"ש111 "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך", "כל המשקין מתערבים זה בזה, והשמן אינו מתערב אלא עומד, כך ישראל אינם מתערבים עם העכו"ם".
כלומר: אין הכוונה שכאשר השמן נמצא בחדר בפ"ע ושאר המשקין נמצאים בחדר בפ"ע, אזי אינם מתערבים – לא זו היא כוונת המדרש; הכוונה היא, שכאשר יוצקים אותם באותו כלי, ומערבבים אותם במקל, "מקל חובלים"112 וכו' – לא יועיל מאומה, אלא השמן ישאר בפני עצמו מובדל משאר המשקין.
ועוד זאת – מוסיף המדרש: "השמן אפילו אתה מערבו בכל המשקין שבעולם, הוא נתון למעלה מהן, כך אבותינו .. נצבים למעלה מן העכו"ם".
זוהי איפוא הדרך שעל ידה יכולים בנ"י להשאר קיימים בתור עם, ולאח"ז – לדון בינם לבין עצמם אם פלוני מדקדק ומניח ד' זוגות תפילין, ב' זוגות או רק זוג אחד... וכל אחד מביא לעצמו ראיות והוכחות: זה סובר כבית-הלל, וזה כבית-שמאי; זה סובר כרש"י, זה כרבינו תם או כהראב"ד ור' שר שלום גאון!...
אבל כל זה מדובר אודות בנ"י בינם לבין עצמם, והחילוק הוא רק בין זוג א' של תפילין, ב' או ד' זוגות – שחילוק זה הוא רק בזמן של הנחת תפילין (כולל גם זמן ההכנה לזה), משא"כ לפנ"ז, בשעת השינה, שאז אי אפשר להניח תפילין; ורק לאחרי שניעור משנתו "ויחשוב בלבו לפני מי הוא שוכב וכו'" (כהלשון שמביא רבינו הזקן113 מהרמ"א114, ע"ד לשון הרמב"ם במורה נבוכים115 ), ומיד יאמר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך"116 – אזי מתחיל החילוק בין יהודי אחד לחבירו, כמה זוגות תפילין יניח.
משא"כ בנוגע לגויים – הכל מודים שבנ"י הם "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", כמו שמן שאינו מתערב עם שאר המשקין: אפילו אם יעשו כל ההשתדלויות שבעולם לערבב אותם, הנה סוכ"ס ישאר השמן בפני עצמו, ויתירה מזה: "נתון למעלה מהן" – שזהו ענין שנוגע לקיום בגשמיות כפשוטו למטה מעשרה טפחים.
כב. וזהו המענה – כאמור – שתמיד ניצחו בנ"י לא עם כמות, אלא עם איכות, הן בענינים גשמיים והן בענינים רוחניים.
אפילו בנוגע לסנהדרין, ששם ישנו הדין ד"אחרי רבים להטות" – הנה כדי להכנס לסנהדרין יש צורך בכל הענינים הרוחניים שנימנו ברמב"ם117 שהם תנאים וגדרים שדוקא על ידם יכולים להכנס לסנהדרין, ואז הרי זה נעשה ענין של איכות, ולא ענין של כמות, כי בנוגע לכמות – הרי אדרבה: תמיד צריך להיות אותו מספר: "סנהדרי גדולה" – מספרה שבעים ואחד118 (לא שבעים, שאז אין להם הכח דסנהדרי גדולה, אלא שבעים ואחד, שאז שייך הענין ד"אחרי רבים להטות", כשדעת המיעוט חלוקה מדעת הרוב).
ועד"ז נמשך מתורה בכללות עם ישראל – שאסור לוותר אפילו על יהודי אחד, כיון שבנ"י צריכים להיות בשלימותם; באיזו חלוקה שרוצה להעמיד את עצמו – בסוג ד"ראשיכם שבטיכם" או בסוג ד"חוטב עציך" ו"שואב מימיך", שייך הוא לכלל ישראל, ואפילו אם הוא במעמד ומצב ש"בשם ישראל" רק "יכונה".
ובדרך ממילא מובן גם לאידך גיסא – בנוגע ל"והייתם לי סגולה מכל העמים", "המבדיל בין ישראל לעמים" – שמי שאינו יהודי, יכול הוא להיות מ"חסידי אומות העולם", ואשרי חלקו, כולל גם חלקו בעולם הבא68, אבל הוא לא יהודי; כשם שבנוגע לבנ"י, גם הפחות שבפחותים – "אע"פ שחטא ישראל הוא"119.
ולהעיר, שמ"ש בגמרא "ישראל הוא", הרי זה בסתירה לכאורה למ"ש באגרת של בעל השמחה: "בשם ישראל (רק) יכונה", שהרי כינוי הוא ענין של העלם והסתר, ולא שמו האמיתי, ואילו בגמרא נאמר "ישראל הוא", וכפי שנקרא עכן בתורה בשם "ישראל", ולא ענין של כינוי ("ישראל יכונה"). וכפי שיתבאר לקמן (סל"א).
ובכל אופן, בנוגע לעניננו – אין מה לרדוף אחרי כמות, ובפרט שזוהי כמות שמזיקה כו' [ובפרט שהם בעצמם צועקים שאין רצונם בכך, ואסור לרמות אותם וכו']; אלא צריכים לשמור את האיכות, שבזה נכלל גם ענין הכמות, שהרי כל ענין של כמות אצל יהודי הוא גם ענין של איכות, כידוע מאמר רבותינו נשיאינו: הגשמיות של יהודי פלוני היא אצלי רוחניות (כמבואר הדבר בהתוועדות שלפנ"ז120 ).
ואז יהי' עם ישראל בשלימותו; באיזה אופן שיהי' המספר בכמות – יהי' זה עם שלם, בארץ ישראל השלימה, כיון ששומרים את התורה בשלימותה.
ואז פועלים את הגאולה האמיתית והשלימה, ע"י משיח צדקנו, שהוא הגואל בשלימות – בגאולה שאין אחרי' גלות121, בקרוב ממש, "ושמחת עולם על ראשם"122.
* * *
כג. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וגו'.
* * *
כד. לאחרי "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" – ממשיך הכתוב95 ומסיים: "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת", ומפרש רש"י: "כל בני שת – כל האומות, שכולם יצאו מן שת, בנו של אדם הראשון" (שממנו הושתת כל העולם123 ).
והיינו, שבביאת המשיח יהיו כל האומות (כל בני שת, שכולל את כל מין המדבר) תחת שלטונו של משיח, ולא רק כמו שהי' בגאולות שלפנ"ז, שהיו מקומות (לא רק בארץ ישראל, אלא גם בחוץ לארץ) שבהם היתה יד ישראל תקיפה [ע"ד המסופר בתנ"ך שאדום היתה נושאת מס124, ועאכו"כ בימי שלמה, ש"מכל הממלכות" הביאו לו מס125 ], אבל אעפ"כ היו שם מלכים בפני עצמם.
ומתאים גם למ"ש "אז אהפוך אל עמים גו' לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד"126, "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו' כי פי ה' דיבר"127 – שכולל אפילו עמי הארץ (אע"פ שיהי' חילוק באופן הראי', ובמכ"ש וק"ו מזה שאצל בנ"י גופא יהיו "קטנם" ו"גדולם"128 (כמדובר לעיל129 ), ועאכו"כ בנוגע ל"המבדיל בין ישראל לעמים" – שהרי גם אז יהיו "עמי הארץ" שענינם יהי' לקיים שבע מצוות בני נח וכל המסתעף מזה (שבזה נכללים כל הענינים המוכרחים ודרושים וטובים ליישוב העולם – "לשבת יצרה"130 ), ויהי' עם בנ"י ש"לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (שכך יהי' גם בשעת ביאת משיח131 ), אלא ש"לא ישא גוי אל גוי חרב"132, "ונתתי שלום בארץ"76 – בארץ ישראל, ועד בכללות העולם כולו, כמ"ש133 "לא ירעו ולא ישחיתו וגו' כי מלאה הארץ דעה גו'" – כל הארץ כולה, לא רק ארץ הקודש).
וזהו גם כללות הענין ד"ישראל עושה חיל" (שנאמר בהמשך ל"וקרקר כל בני שת") – שהרי "חיל" לאמיתתו הוא שלא זו בלבד ש"נגלה כבוד הוי' וראו .. כי פי ה' דיבר" בד' אמותיו של יהודי, אלא בכל מקום שידו מגעת [הן עי"ז שנמצא שם בגופו, או שמגיע שם בהשפעתו באיזה אופן שיהי', ע"י ראי' או שמיעה או ע"י שלוחו וכיו"ב], כיון שיש לו אפשרות לעשות שם "חיל", לפעול ענינים טובים, הנה בימות המשיח יהי' הענין ד"ישראל עושה חיל" במילואו ובשלימותו – כפי שתורת אמת רוצה וקוראת בשם "חיל" – שזהו באופן שאין למעלה מזה (שהרי אם נשאר ענין שהי' יכול לעשות ממנו "חיל" ולא עשה, אזי לא שייך לומר "עושה חיל", כי עדיין יש מה לעשות, כיון שנשאר עדיין ענין שלא פעל בו להביאו לשלימותו ולתכליתו).
כה. וכיון שכל הענינים תלויים במעשינו ובעבודתינו134, לכן, ככל שמתקרבים לסיום הגלות ואתחלתא דגאולה, התחיל בעל השמחה והגאולה לשלוח שלוחים לכו"כ מקומות, ומזמן לזמן – למקומות שהם בריחוק (בגשם, בשטח) יותר,
ועד אפילו למקום שבו "צריך להיות אוחז .. איש איש ממקומו כענין שנאמר135 ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" (כלשון רש"י136 ) – כשמגעת ידיעה אודות מקום שיש בו רק יחידים, "אחד אחד", ואין אפילו מנין,
כי, כשישנם עשרה, אין הכרח להיות אוחז "אחד אחד", שהרי מכל העשרה נעשית מציאות ("עדה") אחת, "עדה קדושה"137, ובמילא יכול ליקח את כל הקהילה קדישא, ה"עדה קדושה", בבת אחת, ורק כשנשארים פחות מעשר, ללא צירוף, הרי הם יחידים, ואז צריך להיות הענין ד"תלוקטו לאחד אחד".
כו. אמנם, כאשר מבקשים לעסוק בהפצת היהדות התורה ומצוותי', יש מי שאומר שרצונו שישלחו אותו דוקא למקום שבו נמצאים כו"כ אלפים ורבבות מישראל, ובלאה"כ, סבור הוא שלפי הכחות שלו, לא מתאים שיתעסק עם קהילה קטנה שיש בה מספר מועט של יהודים, ועאכו"כ שלא כדאי להקדיש את הזמנים והכחות והידיעות שלו להתעסק עם יחידים, "לאחד אחד", כיון שאין שם עשרה שהם באופן של התאחדות.
ועל זה אומרים – "דיו לעבד להיות כרבו"138 :
הקב"ה אומר, שבסוף זמן הגלות "הוא עצמו .. אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו .. שנאמר ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", והולך עמו לבדו לארץ ישראל. – הוא לא ממתין עד שתתאסף כתה שלימה, מספר מסויים של יהודים, ואז יוליך את כולם בבת אחת, אלא הוא מלקט כל אחד בפני עצמו – "תלוקטו לאחד אחד".
וכיון שכן, הרי "דיו לעבד להיות כרבו" – להתעסק אפילו עם יהודי אחד, עאכו"כ אם יש תשעה יהודים, ועאכו"כ אם יש כו"כ פעמים ככה, אלא שאינם מאוחדים, כיון שאיש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, ואי אפשר לכאורה לכנסם באותם ד' אמות; אין לו להתפעל מזה, אלא למלא שליחותו שם – ואדרבה: בשמחה ובטוב לבב – ללקט אותם "לאחד אחד".
ויתירה מזה:
גם בשעה ששורר חושך בעולם וברשות הרבים, ונדמה לו שחוץ ממנו, הוא ובני-ביתו, אין אף אחד – אינו יכול לדעת אמיתית המצב, דכיון שברשות הרבים שורר חושך, הרי יכול להיות שה"חושך" הוא גם בשכלו, ששכלו מעוות כו', ואינו יודע מה שנעשה מסביבו...
והעצה בזה – כמדובר בארוכה בהתוועדות קודמת139 אודות המשל של בעל השמחה והגאולה140, שצריך להדליק פנס (ובלשון הרב: "אַ לאַמטערנע") ולהעמידו ברחוב, באמצע רשות הרבים החשוך, ואז יראה שמכמה צדדים ומכמה רוחות מופיעים אנשים, ולאח"ז יתברר שהם בבחינת "אדמה לעליון"141, שלכן נקראים בשם "אדם", ועד שיכול להיות ש"קהל142 גדול ישובו הנה"!
והדרך לזה – לא להמתין שיבואו להזמין אותו ויספרו לו שישנו "קהל גדול", וכיון שהוא מדריך גדול, הרי זה "פרנס לפי הקהל" או "קהל לפי הפרנס"143 ; אלא בידעו שישנו ענין של "פנס" ("לאַמטערנע"), וישנו ענין של "עולם", והקב"ה ברא אותו והביא אותו לעולם – הרי זה סימן שעליו למלא שם שליחות, והשליחות היא – "אנן פועלי דיממא אנן"144, כפי שפירש הצ"צ145 שהפעולה שלנו היא לפעול הענין ד"יום" – "ויקרא אלקים לאור יום"146 – להאיר, ולכן, לכל לראש עליך להאיר; תעמיד את ה"פנס", ואז תראה שישנם כמה וכמה – לא רק "אחד אחד", אלא גם רבים, ועד שיכול להיות "קהל גדול".
וכאשר מתחיל לערוך "חשבון" שהוא "קטן", ו"מי יקום .. כי קטן הוא"147, כיצד יוכל לקום ולעמוד ברשות-הרבים חשוך, ומה כבר יוכל לפעול וכו' – הנה על זה ישנה הברכה (בכלל, ובפרט קרוב לביאת משיח) ש"הקטן יהי' לאלף והצעיר לגוי עצום אני הוי' בעתה אחישנה"148 : אפילו נניח שהוא ערך חשבון-צדק ואכן הוא רק "קטן" ורק "צעיר" – אין לו מה להתפעל, כיון שיש לו הבטחת הקב"ה ש"הקטן יהי' לאלף והצעיר לגוי עצום"; וזוהי הדרך שהקב"ה יעשה את החלק שלו – "אני הוי' בעתה אחישנה".
וזוהי הנתינת-כח והברכה של בעל השמחה והגאולה לכל אלו המתעסקים – לא להתפעל מהחשבון אם יוכל לתקן ולהציל יהודי אחד, שני יהודים או יהודים רבים; הוא עושה את שליחותו באמונה, וה' הטוב בעיניו יעשה; הוא עושה את ה"כלים" שיהי' "קהל גדול", ואז הקב"ה יזכהו ויצליחו שיהי' "לאלף" ו"לגוי עצום".
כז. ויה"ר שכל אלו שעומדים כבר באמצע שליחות זו – כל אחד בסביבתו ובעירו ובמדינתו, ובפרט אלו שזכו שבעל השמחה והגאולה חינך אותם ושלח אותם, או שהראה או רמז הדרך כיצד ולאן ללכת ומה לפעול שם, ועושים זאת בשמחה ובטוב לבב – יתברכו בכל טוב,
ובקרוב ממש יזכו לצאת לקבל פני משיח צדקנו יחד עם ה"קהל גדול" (כולל גם מאלו ש"בשם ישראל יכונה") שהעמידו ביודעין, ויתירה מזה: בלא יודעין – כמדובר כמ"פ149 אודות כמה סיפורים שבכלל לא ידעו אודות הרושם שעשו על פלוני לשנות את סדר חייו;
הוא בכלל לא דיבר אתו, אלא רק עבר ברחוב, ופלוני ראה אותו והתעניין אודותיו: כיצד מגיע לארצות-הברית אברך דובר אנגלית שלבוש באופן שרואים מיד שהוא בן אברהם יצחק ויעקב, והוא לא מבקש כסף... כי אם "תן לי הנפש"150 ; הוא רוצה שיהודי יניח תפילין ויתנהג כמו יהודי – לא רק ביוהכ"פ ור"ה, שבתות וימים-טובים, אלא גם במשך כל ימות השנה! וענין זה גרם "מהפיכה" בסדר חייו, כיון שנתעוררה אצלו השייכות לזקנו ואבי זקנו כו' עד לאברהם יצחק ויעקב, ובאופן שנמשך אצלו בפועל למטה מעשרה טפחים.
וכיון שכלפי שמיא גליא שאלו הם הניצוצות שלו, שהוא בירר וזיכך והעלה אותם לקדושה – אזי יהי' אצלם הענין ד"קהל גדול ישובו הנה" ביחד עמו, וזוהי הפעולה שלו בענין ד"זכו" ובענין ד"בעתה אחישנה", ככל הפירושים שבזה151.
ויקויים הענין ד"ישראל עושה חיל" – שיהי' בריא כפשוטו בגשמיות ובריא ברוחניות, שליח בריא של המשלח, זה מלך מלכי המלכים הקב"ה, ששלח אותו למטה כדי לעשות לו ית' דירה בתחתונים, לעשות מעוה"ז הגשמי והחומרי – משכן ומקדש לו ית', שעליו אומר הקב"ה "ושכנתי"152, ובאופן של קביעות, "אוהל בל יצען בל יסע יסודותיו לנצח"153,
וכפי שיהי' נראה בגלוי גם לעיני בשר – כשיבנה ביהמ"ק השלישי בקרוב ממש ע"י משיח צדקנו,
ו"שם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו" מתוך שמחה וטוב לבב, ובעיקר – קרבן תודה, כדאיתא במדרש154 שכל הקרבנות בטלין חוץ מקרבן תודה,
כולל גם הענין ד"אודך הוי' כי אנפת בי"155, שזוהי ההודאה להקב"ה על זמן הגלות, ובעיקר – על שריפת הגלות156 והתחלת הגאולה, אתחלתא דגאולה ועד לגאולה האמיתית והשלימה,
והולכים "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"50 לקבל פני משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
כח. דובר לעיל (ס"ח ואילך) בנוגע לבעל השמחה והגאולה, ובפרט בנוגע לאופן עבודתו – להתעסק עם כולם, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", או בלשון שכתב באגרתו להתוועדות וחגיגת י"ב-י"ג תמוז הראשונה לאחרי המאסר והגאולה, בשנת "תפרח" – ממחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה ועד אשר בשם ישראל יכונה.
ו"כמים הפנים לפנים גו'"157 – שענין זה פעל גם על אלו שהשתדל להתעסק עמהם כו'.
ועד כדי כך, שאפילו בשעת המאסר, הנה הפקיד שאסר אותו, שהי' יהודי (אף שבשעת מעשה הי' נוכח גם גוי), ביקש ממנו לשאת את המזוודה (שבה נמצאים החפצים) שלו, בפנותו אליו באידיש דוקא, ובקראו בשם "רבי", כידוע הסיפור בזה158,
– שלכאורה הרי זה היפך החוק להראות לאסיר תנועה של חסד,
ובפרט בלילה ההוא, שהתקבלה הוראה ממוסקבא (העיר המרכזית, עיר הבירה) להרוג את האסירים שיאסרו באותו לילה, כדי לנקום את מותו של זה שהרגוהו מחוץ למדינה, אלא שבהשגחה פרטית פנה כ"ק מו"ח אדמו"ר לפרוזדור אחר, בגלל שהניחוהו לנפשו, ובינתיים עברו אותם שעות שבהם היתה הוראה הנ"ל (כידוע הסיפור בזה159 ),
ואעפ"כ, באותה שעה שהפקיד עשה ענין שהוא היפך הקדושה בהחלט, בבואו לאסור את הרבי במאסר חמור שענשו היפך החיים, ביקש לשאת את המזוודה של הרבי –
שענין זה הי' בגלל הפעולה ד"כמים הפנים לפנים גו'".
וזהו גם הביאור על המאורע שהי' כמה זמן לאח"ז, בעת הביקור בארץ הקודש, כאמור לעיל (ס"ט) שאפילו אלו שלכאורה לא היתה להם שייכות למס"נ בחיי יום-יום על לימוד התורה וקיום מצוותי' וכו', הנה לא זו בלבד שהראו יחס של כבוד ואהבה, אלא עוד זאת, שעמדו בתנועה של התלהבות: הנה הבא-כח שמייצג את כל עם ישראל, כולל גם אותם!
כט. אך עדיין צריך להבין מ"ש בעל הגאולה באגרת הנ"ל "את אשר בשם ישראל יכונה", בה בשעה שבגמרא נאמר אודות עכן – "ישראל הוא" (כנ"ל סכ"ב).
ובהקדים:
החטא של עכן – שעבר על חמשה ענינים ויותר (כפי שמפרטת הגמרא בארוכה במסכת סנהדרין119) – הי' בענינים חמורים שעליהם לא מועילה תשובה כפשוטה.
ועוד זאת, שהי' זה ענין שפגע בכל ישראל כולם בנוגע למלחמת כיבוש ארץ ישראל, שלכן, מיד לאחרי מעשה עכן נעשה שינוי במלחמה כו', כמבואר הסיפור בארוכה בתנ"ך160.
ואעפ"כ, בעמדו באמצע החטא, קודם ההשבה, בהיותו במעמד ומצב ד"עכור"161 – מבטיחים וקוראים אותו בשעת מעשה בשם "ישראל": "חטא ישראל"119, "אע"פ שחטא ישראל הוא" (ולא רק ש"בשם ישראל יכונה").
ואילו כאן מדובר אודות יהודים שבודאי אינם עומדים כלל במעמד ומצב של עכן ח"ו, כמו יהודי הנ"ל שביקש לשאת את המזוודה של הרבי, ועד"ז כו"כ מבנ"י שאינם בסוג של "מחבבי תורתנו הק' שומרי מצוה". ואעפ"כ אומר עליהם בעל הגאולה: "אשר בשם ישראל יכונה", היינו, ש"שם ישראל" הוא אצלם כינוי בלבד, שלא זו בלבד שאינו עיקר השם, אלא אפילו אינו כמו שם שני, הקרוב אליו, שעליו אומרים "דמתקריא", והוא בלשון הקודש, משא"כ כינוי, "המכונה", שהוא למטה מ"דמתקריא", שאינו בלשון הקודש, אלא בשבעים לשון דוקא (כנ"ל ס"ח).
ל. ויש להוסיף בנוגע לענין הכינוי בפרטיות יותר – ע"פ המבואר בספרים162 ש"כנוי" בגימטריא "אלקים":
ובהקדים – שכל הענינים למטה הם בגלל שכן הם למעלה, בענין הספירות, ועד לענין השמות, ובפרט השמות שעל ידם היתה התהוות הבריאה.
והנה, בענין הבריאה יש שני אופנים: (א) "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"163, (ב) "ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים"164 (ועד להענין ד"צוה ונבראו"165 – מצד שם הוי'166 ).
ומבואר בזה, שבתחילת הבריאה, כאשר "אדם אין לעבוד את האדמה"167 – נאמר רק "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", שם אלקים בלבד, שענינו – כמבואר בשער היחוד והאמונה168 בפירוש מ"ש169 "כי שמש ומגן הוי' אלקים", ש"מגן הוא נרתק לשמש להגן כו'", "וכמו שהנרתק מגין בעד השמש, כך שם אלקים מגין לשם הוי' כו'" – שלא רואים את הענין ד"הי' הוה ויהי'"74; רואים רק "אלקים", שהוא לשון רבים170, ועד ש"אלקים" בגימטריא "הטבע"171 – אמנם רק בגימטריא, כיון שבגלוי הרי זה "אלקים", אבל זהו שם שממנו יכול לבוא – ע"י גימטריא – ענין הטבע.
והרי בנוגע לענין ה"טבע" איתא בספרים172 שהוא אותו השורש ד"טבעו בארץ שערי'"173, מלשון טביעה ("דערטרונקען"), היינו, שיכול להיות שהאלקות שישנו בשמים וארץ הוא באופן של טביעה, שלא רואים אותו, וכמו דבר שנטבע במים, שאף שלא נעשה שינוי בדבר עצמו, שהוא באותו אופן כמו שהי' קודם שטבע, הרי החילוק הוא – שלא רואים את הדבר, אלא רק את המים; ובזה גופא – לפעמים המים הם צלולים, ויכולים לראות דרכם את הדבר שנמצא בתוך המים, ולפעמים המים אינם צלולים אלא עכורים, ואז לא רואים בכלל שיש איזה דבר בתוך המים.
ועד"ז בנדו"ד: הבריאה מצד עצמה, כפי ש"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" ("את גו' ואת" – לרבות תולדותיהם174 ), היא אמנם באופן ש"אין עוד מלבדו"175, אבל אין בזה הענין ד"הי' הוה ויהי' כאחד" שמרומז בשם הוי'; רואים את חוקות הטבע. וכיון ש"עולם כמנהגו נוהג" מידי יום ביומו – יכול להיות סוכ"ס ענין הטביעה ("טבעו בארץ שערי'"), ש"נטבע" ("ס'ווערט דערטרונקען") האלקות שיש בעולם, ורואים רק את העולם.
הן אמת ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו"176, ועד ש"גם רשע ליום רעה"177, שאפילו ה"רשע" הוא "לכבודו", עי"ז ש"יעשה הרע שלו יום ואור"178, אבל, אין זה נראה בגילוי; בשביל זה יש צורך לחקור ולדרוש מהי הכוונה בזה.
וזהו גם ענין ה"כנוי" – בגימטריא "אלקים":
כאשר קורין לאדם בשמו – אין ספק שהכוונה אליו; "דמתקריא" – הרי זה אמנם בריחוק ממנו, אבל שם הכינוי ("המכונה") – הוא רחוק ביותר31, ועד שיכולים לשכוח שמו בלשון הקודש, וישאר רק הכינוי בלבד.
והסיבה לענין זה למטה היא – בגלל שלמעלה ישנו החילוק בין שם הוי' לשם אלקים (כנ"ל), ומזה נמשך גם בשמות של אדם התחתון, שיש שם שבו ניכרת מציאותו בגלוי, ויש שם שהוא רק הכינוי שלו.
ובכל אופן, נשארת עדיין הקושיא (ואדרבה: היא מתחזקת יותר): מדוע נאמר הלשון "בשם ישראל (רק) יכונה"?!
לא. ויובן הביאור בזה – ע"פ דיוק הלשון במכתב הנ"ל, שבזה רואים עד כמה מדוייקת כל תיבה במכתבים ובאגרות של רבותינו נשיאינו179 :
הלשון במכתב אינו "ישראל יכונה", אלא "בשם ישראל יכונה". – הלשון שנאמר בגמרא בנוגע לעכן הוא: "אע"פ שחטא ישראל הוא"; ואילו במכתב נאמר "בשם ישראל יכונה".
מהו החילוק בין ב' הענינים?
ובכן: ענין השם – אין האדם צריך בשביל עצמו180.
בשביל עצמו – הוא צריך את כח הראי', כדי לראות לאן הולך ומהיכן בא; הוא צריך את כח (וחוש) השמיעה, כדי לשמוע מה שמדברים וכו' וכו'. ועד"ז בכל שאר עניניו, כל עשר כחות הנפש, חכמה בינה ודעת, ושבעת המדות – שצריך אותם אפילו מצד עצמו. וגם בנוגע לפעולת המדות שהיא בשביל הזולת – הרי פעולת החסד היא ע"י האדם עצמו, ללא נפק"מ אם נקרא בשם זה או בשם אחר.
מתי ובשביל מה יש צורך בשם? – כאשר הזולת רוצה להתקשר עמו; אם יש ביכלתו לגעת בו בידו – מה טוב, אבל יותר טוב – לקראו בשמו, שאז אין המקום מפסיק, ויכול להתקשר עמו אפילו בהיותו בריחוק מקום.
במילים אחרות: מצד עצמו – יכול להיות באיזה מצב שהוא, ללא צורך בשם; אבל כאשר מישהו אחר מסתכל עליו, ורוצה לעורר אותו ולהתקשר עמו – אזי יש לו צורך בשם.
לב. ועפ"ז מובן בנוגע לעניננו:
עכן, "אע"פ שחטא", והי' זה חטא איום ונורא, ובפרט שהי' נוגע לכללות עם ישראל וכיבוש הארץ – אומרת הגמרא ש"ישראל הוא", והיינו, שהעצם שלו – לא ענין חיצוני, כינוי, אלא העצם – הרי זה "ישראל".
אמנם, כשמדובר אודות "שם ישראל", שענין השם נוגע כאשר מישהו אחר מסתכל עליו ורוצה להיות אתו בקשר – אזי יש חילוקים בין בנ"י:
יש יהודי שהולך ברחוב ומכריז שידעו שהוא בן אברהם יצחק ויעקב, ובת שרה רבקה רחל ולאה, ובמילא רצונו שיקראוהו בשם "ישראל"; וישנו מי שבצאתו לרחוב מתבייש (מאיזו סיבה שתהי') שיקראוהו בשם "ישראל", אברהם יצחק ויעקב. – לא איכפת לו שיקראהו "אייבראַהאַם", "אייזיק" או "דזשייקאָב", אבל הוא מתבייש שיקראו לו "ישראל", אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה!
[ולהעיר, שאין זה בגלל היותו "פרוץ" בתכלית ח"ו, אלא בגלל שזוהי עבודה קשה לפעול על עצמו שלא להתבייש מפני המלעיגים.
וכמדובר פעם בארוכה181 אודות השולחן-ערוך שיש בו ד' חלקים, ובכל חלק יש כמה סימנים, ובכל סימן יש סעיפים, והרי בתורה גם הסדר הו"ע של תורה182, וכמו"כ ישנו הסדר וההקדמה כיצד באים לקיום כל הענינים שבכל ד' חלקי השו"ע – שמיד בסעיף הראשון שבסימן הראשון שבחלק הראשון של השו"ע, מבהירים ומזהירים: "שלא יתבייש מפני המלעיגים".
כלומר: הדבר הראשון שיהודי צריך לפעול על עצמו הוא – שלא להתפעל שמא מישהו ילעג עליו!
ומזה מובן, שזהו יסוד חזק בעבודת השם שיוכלו לקיים תורה ומצוותי', ולכן, עוד לפני שמדובר אודות אמירת קריאת-שמע, ברכות השחר ונטילת ידים – מבהירים מיד: עליך לחגור את עצמך ("דאַרפסט זיך אָנגאַרטלען"), שלא להתפעל אם מישהו "יעקם את האף" ויאמר: לא יפה להתנהג כך, זה לא מודרני; אינך אדם תרבותי, הנך "זקן" או מי שבא "מעבר לים"...].
הוא אמנם לא יכול לשנות את השם, כיון שאין לו ברירה ("דאָס איז פאַרפאַלן"...); הוא נולד לאם יהודי', והיו לו סבא וסבתא וכו', וזהו השם שניתן לו, ועל ידו נמשכת חיותו כו'183. אבל כשצריך להשתמש עם השם בשביל הקשר עם הזולת שקוראו בשמו – אינו רוצה שיקראו לו ב"שם ישראל"; הוא מעדיף שיקראו לו בשם של גוי, להבדיל, כדי שלא יהי' ניכר מי הוא.
ובכן: ישנו מי ש"בשם ישראל יקרא": זהו שמו, וכך רוצה שיקראו לו; אבל ישנו מי ש"בשם ישראל (רק) יכונה" – ש"שם ישראל" הוא אצלו באופן של כינוי בלבד, כיון שאינו רוצה להשתמש בו – לחתום בשם זה, ושיקראו לו בשם זה, כיון שמתבייש בכך ומסתיר זאת כו'. אבל, כל זה אינו אלא בנוגע לענין השם, שזוהי הדרך כיצד ליצור קשר עם הזולת, לומר לו שיקרא לו בשם זה, ואז יענה לו כו'.
לג. ועל זה אומר בעל הגאולה – שגם מי ש"בשם ישראל יכונה", נכלל בגאולה של י"ב-י"ג תמוז.
ובאיזה אופן הוא נכלל? – לא רק באופן ש"רחמנא לבא בעי"184, שמאז הולך ומכריז שיש לו לב יהודי, כי, הן אמת ש"לבא פליג לכולי שייפין"185, וכאשר "לב טהור ברא לי אלקים"186, אזי כל הגוף הוא כדבעי, אבל אעפ"כ, כדי להיות בריא, לא די בכך שהלב יהי' בריא, אלא יש צורך שגם רמ"ח האברים ושס"ה הגידים יהיו בריאים.
וכיצד נעשים בריאים – ע"י ההנהגה בחיי היום-יום ע"פ הוראת השולחן-ערוך, כפי שמבאר רבינו הזקן187 בפירוש הכתוב188 "תמים תהי' עם הוי' אלקיך", שכיון שרמ"ח אברים הם כנגד רמ"ח מצוות עשה, הנה ע"י קיום רמ"ח מצוות עשה נעשים אצלו רמ"ח אברים רוחניים בריאים, ועל ידם נמשכת ברכת ה', "רופא כל בשר ומפליא לעשות", ברמ"ח אברים הגשמיים, וכן ע"י שמירת שס"ה מצוות לא תעשה נעשים אצלו שס"ה גידים רוחניים בריאים, ועל ידם נמשכת ברכת ה', "רופא כל בשר ומפליא לעשות", בשס"ה גידים הגשמיים, כך, שישנו גוף שלם ובריא, כיון שיש לו גם נשמה שלימה ובריאה.
וזהו מה שמסיים בעל הגאולה באגרת הנ"ל, שלאחרי שגאולה ניתנה לו, ובאופן ש"לא אותי בלבד גאל הקב"ה", אלא "גם את אשר בשם ישראל יכונה" – הרי זה נמשך מתוך שמחה וטוב לבב למטה מעשרה טפחים, ובמעשה בפועל,
והיינו, שלא להסתפק בלב יהודי בלבד – עד כמה שזה חשוב, אלא יש להמשיך זאת במחשבה – לחשוב כמו יהודי, בדיבור – לדבר כמו יהודי, ובמעשה – לעשות כל הענינים כפי שיהודי צריך לעשותם, ולהזהר מכל הענינים שאין ליהודי לעשותם, שגם ענין זה נחשב למצוה ועשי' בפועל, שהרי כל מי שבא עבירה לידו ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו קיים מצוה189,
ועי"ז ממשיך ברכת ה' בנוגע לו ולבני ביתו ולכל סביבתו,
ועד ש"מכריע עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות" (כפסק הרמב"ם190 מדברי הגמרא במסכת קידושין191 ), ואז באה הגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.
* * *
לד. דובר לעיל192 שיש עניני נבואה שמבטאים שבחם של ישראל, שנאמרו אמנם ע"י אינו-יהודי, ואעפ"כ נקבעו בתושב"כ ובהרחבה,
ועד שמצינו בגמרא193 ש"בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע", והרי גם קס"ד בתורה הוא חלק בתורה194, ועאכו"כ ע"פ הסבר הגמרא שרק "משום טורח צבור" "לא קבעוה", אבל לולי זאת, הי' דבר ראוי לאומרה פעמיים בכל יום כמו "שמע ישראל",
ומזה מוכח שענינים אלו קיימים לעד ולעולמי עולמים, באופן נצחי, וכפי שנדפסו עתה195 דברי הרגצ'ובי196 ש"דבר הכתוב בתורה הוי דבר נמשך ופועל תמיד" (שהרי "כתב" בכלל הוא דבר קיים, ובפרט תורה שבכתב, שיש בזה ב' ענינים: ענין בתורה שהיא נצחית87, ובתורה גופא אין זה בע"פ אלא בכתב), היינו, שזהו ענין שנפעל בשעת מעשה שקורין בתורה.
ובזה גופא יש כמה חילוקים:
קריאת כללות הפרשה ברבים – היא רק בבוא הזמן שפרשת השבוע היא פרשת בלק. אך ישנו גם ענין זה כפי שהוא חלק מלימוד התורה, ולדוגמא: כשלומדים בתושבע"פ את הקס"ד ש"בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע", שאז לומדים גם פסוקים אלו.
וכמו"כ ישנו הפסוק197 "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל", כמוזכר לעיל192 שתקנו לאמרו בהתחלת כל יום – בתפלה שלפני לימוד התורה, ובתפלה עצמה – בהתחלת התפלה, עוד לפני "הודו להוי' קראו בשמו" (ואפילו אלו שיש אצלם סדר אחר, הרי הפסוק "מה טובו" נאמר בין הפסוקים שנזכרו בשו"ע198 שצריך לאומרם בבואו לבית הכנסת, ועאכו"כ לפי סידור האריז"ל ורבינו הזקן שמתחילים בפסוק זה199 ).
לה. והנה, בפסוק "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל", יש כמה פירושים וענינים, שהרי "שבעים פנים לתורה"200, ועד להמבואר בכתבי האריז"ל201, שכיון שהתורה ניתנה לששים ריבוא מישראל ש"אין דיעותיהן שוות"202, ובכל ענין שבתורה יש פשט רמז דרוש סוד, נמצא שבכל ענין בתורה יש ששים ריבוא פירושים ע"ד הפשט, וכן ע"ד הרמז, ע"ד הדרוש וע"ד הסוד.
אבל לכל לראש ישנו הלימוד בפשוטו של מקרא, שהוא התחלת ויסוד כל הפירושים. ומניין יודעים פשוטו של מקרא? – מפירוש רש"י על התורה, כפי שכותב "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא"203, "והדרשה תדרש"204.
ובכן: על הפסוק "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל", מפרש רש"י: "על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה", שזה מורה על ענין הצניעות205.
וכאן רואים, שכאשר מתחיל היום וצריך לעמוד להתפלל לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה – הנה לכל לראש מזכירים שבנ"י הם צנועים (שזהו פשוטו של כתוב זה).
לו. ומכאן באים להמדובר כמ"פ בענין הצניעות206 :
אין זה ענין ששייך לומר שכיון שנשתנו העיתים, ונשתנתה ה"אופנה" ("מאָדע"), אי אפשר להיות "כחתן בין האבלים"207 : כאשר כולם לבושים כמו "אבלים" רח"ל – לפי שהתנתקו מ"תורת חיים" ומצוותי' עליהם נאמר25 "וחי בהם", היפך החיים, ולכן לבושים בבגדים קצרים, בגדים שאינם צנועים, היפך בגדי תורה – כיצד יכול הוא להסתובב "כחתן בין האבלים"?!... הרי זה לכאורה היפך הוראת התורה, היפך ממסכת "דרך ארץ"!
אך על זה אומרים, ש"תורה זו לא תהא מוחלפת"87. – שינויים שייך לומר רק היכן שהתורה אומרת שבענין זה יכולים להיות שינויים.
וא' הענינים שבהם נתפרש בתורה שלא יכולים להיות שינויים – הרי זה הענין ד"מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל", כולל גם השכר הבא ע"י זה – הברכות שנימנו לאח"ז בפרשה זו, שזכו להם עי"ז שאפילו גוי ראה שהם ראויים לברכה, בגלל אופן החיים שלהם מתוך צניעות.
ולא צניעות באופן נסתר, שכאשר אף אחד לא רואה, אזי הוא צנוע, אבל בשעה שנמצא בין בני אדם אבלים רח"ל, אזי רוצה גם ללבוש בגדים שהם היפך החיים – אלא כפי שלמדים מדברי בלעם שראה את ענין הצניעות מרחוק; בלעם לא מדבר אודות מה שנעשה בתוך האוהל, אלא אודות אופן עמידת האוהל; עוד לפני שרואים את האדם שחי באוהל, רואים באופן הבולט לעינים כיצד היא עמידת האוהל; ומיד ראה שמדובר אודות עם צנוע, שזהו ה"כלי" לקבל את כל הברכות.
אלא מאי, השאלה היא: כיון שנמצא "בין האבלים", איך יהי' אצלו התוקף להתנהג כמו "חתן"?! – הוא אמנם "חתן" של תורת הקב"ה, כמבואר במדרשי חז"ל208 שהתורה היא ה"כלה" ובנ"י הם ה"חתן", אבל בשעה שנמצא "בין האבלים", שהנהגתם היפך תורת חיים, איך יוכל גם אז להתנהג כמו ה"חתן" של התורה?!
הנה על זה נאמר בהתחלת השולחן ערוך: "אל יתבייש מפני המלעיגים"!
לז. ויש להוסיף ולהעיר, ש"מלעיג" יש בו ב' פירושים: (א) מלשון צחוק, (ב) מלשון "שפת עילגים" – דרך מעוותת.
ובנוגע לעניננו – הנה הענין דהיפך הצניעות הוא לא רק היפך התורה, אלא גם היפך דרך הישר ושכל הפשוט:
כל הענין של היפך הצניעות הוא – לגרות ("אויפרייצן") את יצרו הרע של אדם אחר שיראה בגלוי דבר שצריך להיות מכוסה.
– לא מדובר אודות גירוי השכל, שעי"ז יהי' חכם גדול יותר; לא אודות גירוי מדת הדרך-ארץ, שעי"ז יתייחס ביתר דרך-ארץ לאביו או אמו, אחיו או אחותו או אשתו; ולא שבגלל זה יתן יותר צדקה. בשביל כל ענינים אלו אין צורך בזה. ואדרבה: זוהי סתירה לכל ענינים אלו.
כאשר הבגד או האוהל או אופן ההנהגה הם היפך הצניעות, הנה כאשר פוגשים אדם שיש בו חלק הרע, אלא שחלק הרע מוסתר אצלו, או שהוא קטן ביותר, ללא רעש ולהט ("אָן אַ שטורעם און אַ פייער") – אזי מטכסים עצה לזה, כיצד ללבות ("פאַנאַנדערפלאַקערן") את החלק הרע שבו!
ע"י הנהגה זו נעשים רח"ל "מזיק", ולא רק בנוגע לנפה"א שלו, אלא מזיקים לזולת, לשני ולשלישי – כל אלו שפוגשים וכו'.
ואז יהי' גם לו חלק ברע זה: זהו רע של פלוני, שממלא תאוותו, אם בראי' או באופן אחר, ואילו הוא, אין לו מזה שום דבר; ואעפ"כ, כדאי לעשות כל הענינים ובלבד לגרות את הזולת – לא בהטוב שבו, אלא בהרע שבו!
מהי הסיבה שעושים זאת? – הנה זהו הענין של "מלעיגים", מלשון שפת עילגים:
אילו הוא או היא היו הולכים בדרך הישר – אזי היו יודעים שהתכלית בחיים היא להיות בעצמם יותר טובים (שכן, ככל שתהי' מדת הטוב, יכולים תמיד להיות יותר טוב), ולהשתדל שגם הזולת שמסביבו יהי' יותר טוב, ע"י חיזוק הטוב שבו. וכאשר הוא בעצמו יהי' יותר טוב, הנה בדרך ממילא יעשה דברים טובים גם עבור הזולת, או שלכל-הפחות לא יעשה דברים רעים;
אבל כשההנהגה היא באופן של "מלעיגים", "שפת עילגים", לעוות את דרך הישר – אזי ה"טובה" שלו תהי' בכך שיגרה את הרע של הזולת!
לח. וכאמור כמ"פ, שאע"פ שבענין הצניעות חייבים אנשים לא פחות מנשים209,
– ואדרבה: הלכות צניעות שבתחילת השולחן-ערוך הם בענינים שרובם הם בשוה או בעיקר אצל אנשים, ואילו בנוגע לצניעות של נשים מדובר לאח"ז, בנוגע להלכות ק"ש ותפלה, או בחלק אבן העזר, ולא בחלק אורח חיים –
הרי כפי שרואים בפועל [מאיזה טעם שיהי' – אם בגלל דברי הגמרא210 "אין האשה אלא ליופי" וכו' וכו'], הנה מה שנוגע בעיקר להעמיד ולקבוע את הדרך שענין הצניעות אצל בנ"י יהי' כדבעי, ועד שכאשר גוי יראה בית יהודי, לא יצטרך אפילו להכנס בפנים, אלא יראה מיד באופן הבולט לעינים ש"מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" – הרי זה תלוי ב"יעקב", נשי ישראל, כדאיתא במכילתא211 : "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים", ולאח"ז נמשך גם "ותגיד לבני ישראל – האנשים", ולכן, גם הענין שפתחיהן אינן מכוונין זה מול זה, מתחיל לכל לראש מ"אהליך יעקב", אלו הנשים, ואח"כ נמשך גם אצל האנשים, "משכנותיך ישראל".
ואין הקב"ה מבקש אלא לפי כחן212 : כיון שהקב"ה דורש ומבקש זאת מכל אחת ואחת מבנות ישראל, שכל אחת מהן נקראת בשם "בת שרה רבקה רחל ולאה" – הנה כשם שאצלן הי' גם הענין של הכנסת אורחים, שדורש שיהיו הרבה פתחים213, אבל דוקא באופן של צניעות, כמו"כ יכול להיות אצל כל אחת מנשי ישראל הענין דהכנסת אורחים, שמורה על קירוב עם בני-אדם, אבל ביחד עם ענין הצניעות, באופן ש"כל כבודה בת מלך פנימה"214, באותו אוהל ומשכן.
ואז נעשים האוהל והמשכן באופן ד"מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל", עם כל הברכות שנימנו לאח"ז עד "וישראל עושה חיל".
ועי"ז זוכים לביהמ"ק השלישי, שאז יהי' כהן בציון215,
ולהעיר, שגם ענין הכהונה בכלל וכהונה גדולה בפרט קשור עם ענין הצניעות, כמסופר בגמרא216 : "שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה, אמרו לה חכמים, מה עשית שזכית לכך, אמרה להם מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי",
ועד"ז יקויים בכל אחד ואחת מישראל – ע"ד שבשעת מתן תורה (קודם החטא) הי' כל אחד מישראל בדרגת "ממלכת כהנים"217 שזוהי מדריגת כהן גדול (כמפורש במכילתא ובתרגום218 ),
כן תהי' לנו בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו, ע"י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות כדבעי בכלל, ובפרט בעניני צניעות,
ובנקודה הפנימית – לזכות לבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות, ולילך עם כולם בקרוב לקבל פני משיח צדקנו.
* * *
לט. עוד לפני הגאולה בי"ב-י"ג תמוז, היתה כבר התחלת השחרור מבית-האסורים בג' תמוז, כמבואר פרטי הדברים בקונטרס219 שבו נדפסו המאמרים שנאמרו בימים אלו, ולפנ"ז גם "רשימה" מג' תמוז, ונקודת הדברים (כמובא במכתב220 שנדפס גם בהליקוט221 ) – מה שאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע באסיפה בפטרבורג222 : רק הגוף נמצא בגלות ושעבוד מלכיות, משא"כ הנשמה, לא נשלחה מעולם לגלות ואין עלי' שעבוד מלכיות, ולכן, בכל הנוגע לדת, תורה ומצוות ומנהגי ישראל, אין עלינו בעל-דעה (ע"כ הוא הלשון שנעתק במכתב הנ"ל, ולאח"ז מוסיף:) ואסור שיפעילו שום אמצעי של כפי' והכרח.
והכוונה בזה – בפשטות – לפי שבאותה אסיפה, שבה הי' נוכח גם בא-כח הממשלה, רצו לעשות שינויים בנוגע לחינוך בנ"י, ולקבוע הוראות וחוקים, שלפי הוראת גדולי ישראל אז, היו פוגעים בעניני יראת-שמים, תומ"צ ומנהגי ישראל. וחלק מהמשתתפים באסיפה מבאי- כחם של בנ"י טענו, שאי אפשר לעמוד נגד הממשלה, שדורשת זאת בתוקף, עד כדי איום, שאם לא יקבלו ההוראות שלהם, אזי יגרמו לכך שיערכו פרעות ("פּאָגראָמען") ביהודים (כידוע הסיפור בזה223 ); ולכן נעמד כ"ק אדנ"ע בכל התוקף, ואמר את הדברים הנ"ל – שאסור להפעיל אמצעי-לחץ כדי להכריח יהודים לעשות דברים שאינם מתאימים לדת, תורה ומצוות – בידעו שבא-כח של ה"צאַר" שומע את הדברים, ואדרבה: כדי שישמע וימסור זאת, שיהודים מגלים התנגדות תקיפה לדבר, ולא יאפשרו זאת.
ואכן, בגלל שדיבר נגד הממשלה, באו ואסרו אותו (בתוך המלון כו'), ושחררוהו רק לאחרי כמה ימים, ואין כאן המקום להאריך בזה.
וכיון שרשימה זו נדפסה יחד עם ההוספה הנ"ל, הרי מובן, שגם עכשיו – שלא נמצאים במדינה ההיא (וגם שם אין עכשיו הצאַר וכו'), אלא חיים במדינה שבה יכולים (אם רק רוצים) להתנהג ע"פ הדת, תורה ומצוותי' ומנהגי ישראל במילואם, באין מפריע ואין מחריד [צריך רק להבטיח ש"לא יתבייש מפני המלעיגים"] – יש בזה הוראה ששייכת לכל אחד ואחת בענינם.
מ. ובהקדים – שלכאורה לא מובנת ההוספה שאסור להפעיל אמצעי לחץ והכרח כו' – דממה-נפשך:
אם מדובר אודות אמצעי לחץ והכרח שבא מצד הממשלה, ויש בכחה לפעול זאת (דאל"כ, אין זה אמצעי לחץ) – הרי זה ענין של אונס, ו"אונס רחמנא פטרי'"224, ועד שמצינו דעה בירושלמי225 ש"אונס כמאן דעביד" (לא רק ש"רחמנא פטרי'", אבל "כמאן דעביד לא אמרינן").
וכשם שהדברים אמורים בנוגע לקיום מצות עשה – מובן שכן הוא גם בנוגע לעבור על מצות לא תעשה.
לכאורה יש לבאר בפשטות, שכיון שיש אפשרות לבטל ולמנוע את האונס, אזי צריכים להשתדל לעשות כל התלוי בזה. אבל יש לומר בעומק יותר, שאפילו כאשר אין אפשרות לבטל ולמנוע את האונס, הנה גם כאשר הדבר נעשה באונס, צריך להצטער על זה, ועד לצער כזה שכדי למנוע אותו כדאי להתנהג באופן של מס"נ, כפי שהיתה אז הנהגת כ"ק אדנ"ע שהעמיד את עצמו בסכנה בפועל ממש.
ויש לבאר טעם הדבר – דלכאורה, כיון שהוא אנוס, אי אפשר לבוא אליו בטענות, וא"כ, מה יש לו להצטער?!
בשלמא בנוגע לשוגג מובן שצריך להצטער – כפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק226 מלקוטי תורה להאריז"ל227 בנוגע לשגגות "שהן מהתגברות נפש הבהמית", שכן, לולי זאת, לא הי' נכשל אפילו בשוגג.
ובאותיות של נגלה דתורה – כפי שמצינו בגמרא228 ש"לא יאונה לצדיק כל און"229, ולכן, אם הי' מתנהג כפי שיהודי צריך להתנהג, הנה גם בשוגג לא הי' קורה אצלו ענין בלתי-רצוי. אלא ששם מדובר ב"מידי דאכילה"230, אבל מזה מובן שגם כאשר השגגה היא בענין אחר, יש לזה שייכות לאופן הנהגתו.
וזהו גם הביאור בפשטות שעל חטא בשוגג מביאים קרבן [ועד כדי כך שהקרבת הקרבן היא באופן שצריך לצייר לעצמו שכל מה שעושים עם הבהמה הרי זה כאילו עושים עמו – שמקריבים חלבו ודמו על המזבח כו', כמבואר בפרשני המקרא ובספרי המוסר והחסידות231 ], וכדברי רש"י בריש מסכת שבועות ש"כל השוגגין צריכים כפרה" – דלכאורה: על מה צריך כפרה, הרי הי' שוגג – כיון שאילו הי' מתנהג כדבעי, אזי לא הי' נכשל אפילו בשוגג.
אמנם, במה דברים אמורים? – בענין של שוגג, שזהו עכ"פ המעשה שלו; הוא אמנם לא ידע שזהו דבר האסור, או זמן האסור וכיו"ב, אבל לכל-הפחות המעשה הוא שלו; משא"כ בנוגע לאונס – כיון שמכריחים אותו לעשות מעשה זה, הנה לא זו בלבד שאין כאן רצון דעת ומחשבה שלו, אלא כיון שכפוהו והוכרח לעשות זאת, הרי גם המעשה אינו שלו232.
ונמצא, שאונס הוא פחות חמור אפילו משוגג, ולכן מצינו כמה חילוקים בין אונס לשוגג, כדברי הגמרא במסכת כריתות233 ובכ"מ.
ומזה באה החקירה – האם במקרה של אונס יש צורך בענין של תשובה וכפרה, כדי לתקן את הענינים שעשה באונס. ואפילו את"ל שאדם שהזיק את חבירו באונס חייב לשלם, כי, בנוגע לניזק אין נפק"מ אם הנזק נעשה ברצון או לא, וכיון שמלבדו אין מישהו אחר שיכולים לתבוע ממנו הנזק, חייב המזיק לשלם ולמלא את החסרון של הניזק – הרי כל זה אינו שייך בין אדם למקום, וכיון שבאונס אין זה אפילו המעשה שלו (כנ"ל), הרי לכאורה אין מקום לענין של תשובה וכפרה (ככל פרטי הראיות שהובאו בענין זה)234.
ועפ"ז צריך להבין: מהו הטעם שגם בנוגע לאונס צריך להצטער (בצער גדול ביותר) ולהסתכן כו' – לא רק כדי למנוע את האונס, אלא גם כשאין אפשרות למנוע זאת?
מא. אך יש הוראה ברורה בזה בשו"ע של רבינו הזקן בסוף הלכות שבת, ששם מדובר בנוגע לחינוך של קטן.
ובהקדים – שבנוגע למעשה דקטן יש כלל (שנוגע להלכה בכמה ענינים) המובן מדברי הגמרא235 ש"פיתוי קטנה אונס הוא", והיינו, שאע"פ שהקטנה עושה זאת ברצון, מ"מ, להיותה קטנה שאינה בת-דעת, אין לזה דין של מפתה, אלא דין של אונס. ומזה מובן, שכן הוא גם בקטן.
ואעפ"כ אומר רבינו הזקן בשו"ע236 בנוגע לקטן שעבר עבירה בקטנותו, ש"אע"פ שאינו צריך תשובה כשיגדל, מ"מ, טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין".
והענין בזה237 :
אין הכוונה שהמעשה שעשה בקטנותו אינו שייך אליו, וחשיב כאילו מישהו אחר עשה זאת, אלא זהו מעשה שהוא עשה, וחשיב "מעשה רב".
– כשעושים בשבת "מלאכה שאינה צריכה לגופה"238, "לאו מלאכת מחשבת היא"239, ואינו "מעשה רב". ולכאורה הי' אפשר לומר עד"ז בנוגע לקטן, שכיון שאין לו מחשבה, כי אם מעשה240, אין זה מעשה של עבירה, שבשביל זה יש צורך הן במעשה והן במחשבה, שלכן, קטן שאינו בר-דעת, לאו בר מצוות הוא.
אבל רבינו הזקן מדגיש "שעבר קודם שנעשה בר עונשין" (ולא בגלל שאנוס הוא וכו'), היינו, שהמעשה הוא מעשה, היפך מעשה הטוב, שדורש עונש, אלא שאינו בר עונשין, היינו, שאין לו שייכות לענין העונש, כיון שאינו בר דעת.
ולכן "אינו צריך תשובה" – כי, תשובה ענינה לפעול ענין הסליחה, "סלחתי כדבריך"241, ובמילא בטלים כל העונשים, ועד ש"אין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין לענשו כו'"242, וכיון "שעבר קודם שנעשה בר עונשין", "אינו צריך תשובה" לבטל את העונש.
אבל אעפ"כ, "טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה" – לא בשביל לבטל העונש, אלא בתור תשובה וכפרה.
ומזה למדים, שאפילו כשעושים דבר באונס (כנ"ל שמעשה קטן אונס הוא), הרי זה ענין שדורש תשובה וכפרה (שלכן "כשיגדל" הקטן, "טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה").
ונפק"מ גם בנוגע למי שלא קיים מצוה מצד אונס, כמו בנוגע לאונן רח"ל וכיו"ב – אם צריך להשלים זאת כשיש עדיין אפשרות לכך243.
מב. ובנוגע לעניננו:
יש כאלו שרוצים להשלות את עצמם שיש ענינים שהם מוכרחים לעשותם, ואין להם ברירה אחרת, כיון שחיים בין גויים, ובמילא חייבים לוותר על משהו, ואי אפשר לקפוץ על כל דבר ולעשות להיפך, כיון שלא יניחו לו כו'.
ובכן: אפילו אם זה חשבון צדק, וזהו אמנם ענין של אונס – הרי לאח"ז צריך להיות עכ"פ צער עמוק על זה, וגם ענין של תשובה וכפרה; ועאכו"כ שאסור שבשעת מעשה יהי' זה באופן ש"נהנה מסעודתו של אותו רשע"244, כמבואר בארוכה בדיוק לשון מארז"ל זה245.
ומה גם שיכול להיות שאין זה חשבון צדק, אלא שהוא השלה את עצמו שזהו ענין של אונס, כיון שאם לא יעשה כך, יכריחו אותו לעשות זאת.
ומזה באים לחקירה בנוגע לדין נוסף: אם הכריחו מישהו לעשות דבר מסויים, אבל גם אם לא היו מכריחים אותו הי' עושה זאת מרצונו, ועד"ז להיפך: הוא רצה לעשות דבר מסויים, אבל בפועל עשה זאת בגלל שהכריחו וכפו אותו לעשות זאת.
ובכן: ידועה מסקנת האחרונים בזה246 – שכיון שהי' בזה גם הרצון שלו, לכן, האונס אינו פוטר אותו מעונש, ועאכו"כ שאינו פוטר אותו מהחיוב של תשובה וכפרה (וא' הראיות והוכחות לזה – מהדין ש"איש שאנסוהו עד שבא על הערוה חייב מיתת בית דין שאין קישוי אלא לדעת"247 ).
ולכן, גם אם הוא משלה את עצמו שהוא אנוס בדבר – עליו לבחון את עצמו היטב האם זהו גם הרצון שלו... ובלשון שאומרים ב"על חטא": "חטאנו לפניך באונס וברצון"248 : אמנם הכריחו אותו, אבל הי' זה גם ברצון!...
מג. ובנוגע לעניננו, בהמשך להאמור לעיל (ס"ח) אודות האגרת לחגיגת י"ב תמוז הראשונה – הרי זה קשור גם עם אלו שיש להם טענות על כך שמדברים עמהם אודות קביעות עתים בתורה בתכיפות ובריבוי וכו', שעל זה מדובר במאמר שצירף בעל הגאולה ללמוד בימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז249 : "עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרוי' ביניהם"250.
ולהעיר, שאע"פ שכללות המאמר מדבר בשבח של תלמוד תורה ברבים – שענין זה הי' אז צורך השעה, שהרי על תלמוד תורה ביחיד לא היתה גזירת המלכות, ולא בגלל זה אסרוהו וגירשוהו כו', אלא בעיקר עבור תלמוד תורה בשלשה, ועאכו"כ בחמשה, והעיקר תלמוד תורה ברבים, שזהו הענין ד"עשרה שיושבים ועוסקים בתורה" – אעפ"כ מביא באריכות בהתחלת המאמר (לא רק "עשרה שיושבים ועוסקים בתורה", אלא) גם "ומנין אפילו חמשה .. ומנין אפילו שלשה", ועד "ומנין אפילו אחד, שנאמר251 כל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"250.
והלימוד ממאמר זה – כאמור לעיל (ס"ה) שכיון שנדפס הרי זה הוראה לדורות, ועאכו"כ עבור אלו שנמצאים במדינות הרווחה – שאלו שיכולים לצרף אליהם עוד תשעה, בודאי צריך להיות אצלם הענין ד"עשרה שיושבים ועוסקים בתורה", ועכ"פ "אפילו חמשה", "אפילו שלשה", "אפילו שנים", ועד "אפילו אחד" שגם אז יקויים הענין ד"אבוא אליך וברכתיך", החל מסיוע במיוחד להצליח בלימוד תורתו ("אשר אזכיר את שמי"), וכן בכל הברכות שמסיים במאמר ובאגרת הקודש הנ"ל.
ובנוגע לעניננו, וכמדובר לעיל שמכל ענין צ"ל "בכן" – לעסוק בענין שאודותיו מדובר באגרת לחגיגת י"ב תמוז הראשונה (והרי דברי צדיקים קיימים לעד252 ) – לקבוע עיתים בתורה בהוספה לגבי מה שהי' עד עתה, ובאופן של לימוד המביא לידי מעשה – קיום המצוות ובהידור.
ואז יקויים מ"ש שכאשר "בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם"253 – הרי זה יביא לקיום היעוד "ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות"78.
מד. וענין זה יש לו שייכות מיוחדת להנהוג בימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז לערוך "מגבית" עבור המוסדות – "אהלי כו'" – שנקראים על שמו של בעל השמחה והגאולה254.
ובודאי יתנדב כל אחד ביד רחבה. ואלו שרוצים – ירשמו שמם ושם אמם, להזכירם על הציון של בעל השמחה והגאולה.
ולהמשיך הענין ד"עשרה שיושבים ועוסקים בתורה", עד שיפעל הענין ד"אזכיר את שמי .. וברכתיך", כפשוטו של מקרא, בביהמ"ק השלישי, שיבנה ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן בעצמו הניגון "בך בטחו אבותינו גו' אליך זעקו ונמלטו גו'"].
* * *
מה. דובר כמ"פ אודות תורת הבעש"ט255 שכל הענינים שבעולם הם בהשגחה פרטית, ובפרט בנוגע ליהודי, שכל דבר שרואה או שומע (אם באופן של ראי' או באופן של שמיעה, כפי המדובר לעיל256 ) הרי זה הוראה בעבודת השם, ועאכו"כ כשמדובר אודות ענין של נשיא בישראל, שכותב בנוגע לביאור הענין "לא אותי בלבד כו'", אלא זהו ענין שנוגע לכל בנ"י בכל מקום שהם ובכל הזמנים – הרי זה בודאי בהשגחה פרטית, ויש בזה הוראה מיוחדת.
ומזה מובן שיש גם הוראה בנוגע למדינה ההיא – הוראה לא רק בשעתה, שבה הי' אז רוב מנין ורוב בנין של בנ"י, אלא גם בנוגע לזמן שלאח"ז, ובפרט כשבאים להתוועדות של ימי הגאולה אלו – להזכר וללמוד מהמעמד ומצב שהי' אז מצד תנאי המדינה ההיא.
מו. מצד תנאי המדינה ההיא, הי' ענין ביסוס התורה ומצוותי' באופן שבדרך הטבע לא הי' שום סיכוי ח"ו שיצליחו בזה.
גם אם במשך התקופה הראשונה הי' כאלו שרצו להשלות את עצמם שזהו מצב שיהי' רק לכמה ימים, כמה שבועות או חדשים, ולאח"ז יהי' שינוי – הנה לאחרי שעברו כמה חדשים ולאח"ז כמה שנים, נוכחו לדעת שהעולם מגיב באדישות, ואין על מה לבנות כו'.
ואעפ"כ, עמדו בעצמם במסירת-נפש על קיום התורה ומצוותי' בחיי יום-יום, ולא רק בנוגע לעצמם, אלא כך נהגו גם בנוגע לחינוך הילדים.
ובהקדם המדובר כמ"פ, שכאשר אדם מתנהג באופן מסויים בנוגע לעצמו, עדיין לא יכולים לדעת אם אכן סבור הוא שכך צריך להתנהג, שהרי יכול להיות שהוא סבור שזהו ענין של היזק, ואעפ"כ עושה זאת מכמה סיבות צדדיות – מצד התאוה, מצד כבוד וכו';
משא"כ כשרואים שבאופן כזה מחנך גם את ילדיו – שכן, בטבע בני-אדם, הנה מבלי הבט על מצבו בנוגע לעצמו, רוצה לתת לילדים את הטוב והמובחר ביותר257, באופן היותר מואר וקדוש, וכמובן (ובפרט כשמדובר אודות האם) לדאוג לצרכיהם בעוה"ז הגשמי, והיינו, שיהי' להם לא רק "עולם הבא", אלא שגם ב"עולם הזה" יהי' להם קיום... לכל-הפחות באופן מצומצם, "לחם לאכול ובגד ללבוש"34.
ובכן: ראו בפועל, שתחת הממשלה ההיא חינכו אבות ואמהות את ילדיהם, בנים ובנות, באופן שבדרך הטבע לא יוכלו הילדים לחיות באורח חיים אנושי, ביחד עם שמירת שבת וטהרת המשפחה וכו' וכו', אלא יצטרכו להיות מנותקים מכל הסביבה, ולחיות בחשאי ובצנעה וכו', ולא רק באופן זמני, אלא באופן הנמשך בקביעות, כמובן הקושי שבדבר מדברי הגמרא258 "אלמלי נגדוה לחנני' מישאל ועזרי' כו'", שאז לא יודעים אם היו עומדים בנסיון, כיון שלא מדובר אודות יסורים לפי רגע או שעה, אלא אודות דבר הנמשך.
ואעפ"כ, לא התחשבו בכל החשבונות האלו – לא האבות ואפילו לא האמהות, וחינכו את הילדים שזה עתה רק נולדו, והעמידו אותם מלכתחילה בסדר כזה שלכאורה אין לו שום הצדקה – אם רק מתנהגים ע"פ חשבון, אפילו חשבון דקדושה.
[וכפי שראו גם אצל "הנשיא הוא הכל"20, שלכאורה לא הי' מקום לאופן הנהגתו בבית-האסורים, ועד"ז בנוגע לכללות הנהגתו לפנ"ז בכמה נקודות, בידעו, שזהו כנגד מלכות ששולטת על 200 מליון אנשים, וזה כבר כמה שנים שעומדים במלכותם, ורואים שהעולם אינו מתערב בעניניהם הפנימיים, במכ"ש מזה שאינו מתערב אפילו בענינים שנוגעים לכל העולם. ואעפ"כ, לא התחשב בכל חשבונות אלו, אפילו חשבונות שלכאורה הם ע"פ שולחן-ערוך, והתנהג באופן המבואר בשיחה האמורה, שבנוגע לדתינו, תורה ומצוות ומנהגי ישראל, אין עלינו בעל-דעה, כיון שנמצאים ב"חירות", לא בגלות ולא בשעבוד מלכיות].
ויתירה מזה: אפילו אלו שעדיין נמצאים שם עכשיו – ממשיכים בקו זה, מבלי הבט על כך שכבר עברו כמה שנים מאז שכו"כ יצאו משם והם עדיין נמצאים שם לעת-עתה, ואעפ"כ, לא מתחשבים בחשבונות אלו, וממשיכים להתנהג באותו סדר.
מז. וענין זה נותן את הבטיחות והנאמנות בהקב"ה – "מאמין בחי העולמים וזורע"259 – שמהמעמד ומצב ד"הזורעים בדמעה", יבואו למעמד ומצב ד"ברנה יקצורו"260,
ובקרוב ממש יפתחו את הפתחים והדלתות והשערים לרווחה, ויניחו להם לצאת משם "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"50, ו"כספם וזהבם אתם"261,
ובאופן שיצאו עם ילדים שלמים ונכדים שלמים, ושלמים גם בעצמם, וילכו מתוך שמחה וטוב לבב, כל אחד ואחד למקום המיועד לו – "מה' מצעדי גבר כוננו"262 – אבל למקומות שבהם יוכלו ללמוד תורה ולקיים מצוות ולגדל ילדים לתורה ולחופה ולמעשים טובים, מתוך הרחבה והרווחה אמיתיים.
ותהי' זו הכנה קרובה לקיום היעוד "קהל גדול ישובו הנה"142, שישובו "ברנה" מ"תימן" ומ"צפון" ומכל ד' רוחות העולם, כפי שנימנו בנבואה263, ובאופן ד"אומר לצפון תני" (תן את ישראל הפזורים שמה)264, שהם עצמם יציעו להוציאם משם – בקרוב ממש, ובחסד וברחמים.
ובעל השמחה והגאולה, שהעמידם על דרך זו – הנה "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים"265, ויצא עם כל צאן מרעיתו לקבל פני משיח צדקנו, בקרוב ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "הושיעה את עמך וגו'".
אח"כ צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי" (ועמד מלא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה).
ואח"כ אמר:]
מחר – יום ששי, אבל זה י"ג תמוז... ומסתמא ימשיכו ויערכו בזמן המותר התוועדות נוספת, שלא בהשתתפותי בגוף בגשמיות, אבל בהשתתפותי ברוחניות. ובתור המשך – יקחו את המשקה והמזונות מהתוועדות זו.
וע"פ המדובר לעיל (ס"ז) אודות האגרת של בעל הגאולה והשמחה – ימשיכו זאת על כל השנה כולה.
[טרם צאתו ניגן כ"ק אדמו"ר שליט"א ב' הבבות של הניגון "כי אלקים יושיע ציון וגו' וזרע עבדיו וגו'"].
______ l ______
הוסיפו תגובה