דעו כי הוי' הוא האלקים, י"ב תמוז, ה'תשל"א

בס"ד. י"ב תמוז, ה'תשל"א

(הנחה בלתי מוגה)

דעו כי הוי' הוא אלקים הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו1. ואיתא במאמר של בעל השמחה והגאולה (מי"ב תמוז לפני שלושים שנה2 ), שפסוק זה מבאר ג' ענינים. יחוד הוי' ואלקים (דעו כי הוי' הוא אלקים), הוא עשנו ולו אנחנו, ואנחנו כל ישראל הם עמו וצאן מרעיתו (שהרי תיבת אנחנו קאי הן על למעלה, ולו אנחנו, והן על למטה, אנחנו עמו וצאן מרעיתו), וכפי שיתבאר לקמן. וממשיך במאמר, שיש כאן ב' ענינים הפכיים3, כי, ענין הא', דעו כי הוי' הוא אלקים, הו"ע של ידיעה והבנה בעניני אלקות, וענין הב', הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו, הרי זה בנוגע לענין הנבראים.

ב) ובפרטיות יותר, הנה ענין הא' הוא הידיעה וההבנה בעניני אלקות, שכללותם הם השמות הוי' ואלקים. שם הוי' הוא מלשון הי' הוה ויהי' כאחד4, שזהו היפך הטבע [ומזה מובן שאין זה בגילוי בעולם, אלא בהעלם. וזהו מ"ש5 וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו' ושמי הוי' לא נודעתי להם, וכפירוש רש"י, לא נכרתי להם במדת אמיתית שלי, והיינו6, שאמיתית שם הוי' לא הי' אז באופן של ידיעה והשגה (דעו), ורק במ"ת (לאחרי יצי"מ) נעשה (אנכי) הוי' (באופן ד)אלקיך7, דכשם שבאלקיך ישנו ענין הידיעה, הנה כן הוא גם בהוי']. ושם אלקים פירושו בעל היכולת ובעל הכחות כולם (כמבואר בשו"ע או"ח בתחילתו8 בנוגע לפירוש המלות בברכות), ועד ששייך לומר אלקים בתור שם המושאל גם על בו"ד, כמו דיין9, וכן בעל כח בכלל, כלשון הכתוב10 ואת אילי הארץ לקח, והיינו, ששם אלקים מורה על בחי' האלקות כפי שנראה ע"י הכחות והפעולות שלו, וכמו שנסתר בטבע, שזהו שאלקים בגימטריא הטבע11, והרי בגימטריא לא בא הענין בגלוי, כמבואר בשער היחוד והאמונה12 שזהו רק חשבון האותיות כו' של הענין, שעם היותו בכוונה מכוונת ומדויקת, ולכן ניכר בזה תוכן הענין, מ"מ, הרי זה בהעלם והסתר גדול ביותר, ורק לפעמים יכולים לתפוס (כאַפּן זיך) מהגימטריא את הענין עצמו. וכן הוא גם בגימטריא דשם אלקים, הטבע, שענין האלקות (אלקים) הוא בו באופן של העלם. וזהו גם הפירוש דטבע, מלשון טבעו בארץ שערי'13, והיינו, כמו טביעה במים14, שגם אז ישנו הענין בכל מציאותו, אבל מה שרואים הרי זה רק מים, וכן הוא בענין (אלקים בגימטריא) הטבע, שהאלקות הוא באופן של טביעה (דערטרונקען) והעלם, ועד שאפשר לטעות ולומר שעולם כמנהגו נוהג15, דכיון שענין הטבע הוא מה שהטביע הקב"ה בעולמו חוקות שמים וארץ16, יכולה להיות קס"ד שזהו חוק של העולם (מנהגו של עולם) מצד עצמו. ועז"נ כי הוי' הוא אלקים, היינו, שב' הענינים באלקות הם כולא חד, וענין זה צ"ל באופן של ידיעה (דעו), ולא רק באופן של אמונה.

וענין הב', הוא עשנו וגו', הוא בנוגע לנבראים, שיש בהם כמה דרגות, כפי שאומרים17 אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה. וכמו"כ ישנם לשונות אלו בכללות ענין בריאת כל העולם כולו, שההתחלה היא בראשית ברא18, כמ"ש הרמב"ן18 שהלשון ברא מורה על ההתהוות מאין ליש, ואח"כ נאמר19 ויצר גו', יצירה, ועד לענין העשי'20. וכן הוא גם בכללות העולמות, שהם עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשי', בראתיו יצרתיו אף עשיתיו21. ומ"ש (הוא) עשנו (לשון עשי' דוקא), קאי על דרגא הכי תחתונה, ועז"נ הוא (עשנו), לשון נסתר, דקאי על בחי' האלקות שבאופן של העלם והסתר, שזהו למעלה אפילו מהוי', ששייך לגילוי, שהרי עם היותו למעלה מהטבע, הרי הוא בגדר הי' הוה ויהי', ואילו הוא, לשון נסתר (שלמעלה מגילוי), ה"ז למעלה מהוי', ועאכו"כ למעלה מאלקים. ופירוש הוא עשנו, שדוקא מבחי' הוא בא הענין דעשנו, שזוהי הדרגא הכי תחתונה בין ג' הענינים דבראתיו יצרתיו ועשיתיו כפי שהם בכל ענין, וכפי שהם בכללות עולמות בי"ע עד העולם התחתון, עולם העשי', ואעפ"כ, הרי זה קשור דוקא עם בחי' הוא שלמעלה מהוי'. וממשיך בכתוב, ולו אנחנו, שיש בזה ב' פירושים, בהתאם להחילוק בין הקרי לכתיב, הכתיב לא באלף, והקרי לו בוא"ו22, כדאיתא במד"ר פ' ויחי23, הוא עשנו ולא אנחנו בראנו את נפשותנו, לא כפרעה שאמר24 לי יאורי ואני עשיתני, שזהו לפי הכתיב (ולא). ופירוש נוסף לפי הקרי (ולו), ולו אנחנו משלימים את נפשותינו, שזהו"ע העבודה באופן של מסירות נפש (משלימים ומוסרים נפשותינו25 ), שעי"ז נעשית שלימות הנפש (כפי' הב' במשלימים את נפשותינו, מלשון שלימות). ומסיים, עמו וצאן מרעיתו, שקאי על הקשר של בנ"י עם הקב"ה, שבנ"י נקראים בשם עם, אלא שזהו עמו., ונקראים בשם צאן, אלא שזהו צאן מרעיתו. והרי כל הפרטים הנ"ל בענין הב' הם בנוגע לנבראים, שרשם ומקורם, אופן חיותם וקיומם ואופן עבודתם (ולא כמו ענין הא', הוי' הוא האלקים, שהם עניני אלקות).

ג) אך צריך להבין פרטי הדברים בזה, החל מהשייכות של הפסוק דעו כי הוי' הוא האלקים וגו' להתחלת המזמור, מזמור לתודה, שזוהי הודעה כללית שכל הענינים שבאים לאחרי תיבות אלו הם ענין של שירה (מזמור) הקשורה עם הודאה [ולאח"ז באים כל פרטי הענינים, הריעו להוי' כל הארץ וגו', עד לאמונתו שבסיום המזמור], הנה לא זו בלבד שצריך להבין השייכות שבדבר, אלא עוד זאת, שדעו כי הוי' הוא אלקים גו' הוא בסתירה לכאורה למזמור לתודה, שהו"ע ההודאה, שהרי הודאה (תודה) וידיעה (דעו) הם שני ענינים שונים לגמרי, ועד שהם ענינים סותרים, כי, כללות ענין ההודאה, מודים אנחנו לך26, מורה שאין הדבר מתקבל בשכלו ואעפ"כ ה"ה מודה27, וכמו הלשון מודים חכמים לר"מ28, ששייך דוקא בענין שדעתם שלא באופן כזה, כי, אם גם סברתם ודעתם נעשית כן, הרי אין החכמים מודים לר"מ, כיון שזוהי גם הסברא שלהם. ואעפ"כ נאמר כאן מזמור לתודה, שהו"ע ההודאה, ולאח"ז נאמר דעו כי הוי' הוא האלקים, באופן של ידיעה דוקא.

גם צריך להבין בפסוק דעו כי הוי' הוא אלקים עצמו, דלכאורה, הרי הוי' ואלקים הם ענינים שרחוקים זמ"ז בתכלית, וכמשנת"ל (ס"ב) שהוי' הוא מלשון הי' הוה ויהי' כאחד, שזהו היפך הטבע, שהרי טבע מיוסד על זמן (ומקום), וכל מציאות הזמן היא כאשר ההוה הוא בפני עצמו, הי' (עבר) בפ"ע, ויהי' (עתיד) בפ"ע, ואילו הענין דהי' הוה ויהי' כאחד, היינו, שזהו ענין שבגדר הזמן, הי' הוה ויהי', ואעפ"כ הרי הם כאחד, הרי זה היפך כל ענין התהוות הזמן. ואילו אלקים הוא לשון רבים29, וקשור עם כח ויכולת, ועד ששייך לומר גם על אילי הארץ ודיינים, והיינו, שזהו כפי שאלקות הוא בהעלם, ועד לאופן של טביעה כו'. ואעפ"כ נאמר כי הוי' הוא אלקים, ועד שענין זה צ"ל אצל בנ"י לא רק באופן של אמונה, אלא דעו כי הוי' הוא האלקים, שנמשך אצלם ע"י חכמה והבנה, עד שבא בידיעה אמיתית.

גם צריך להבין מ"ש הוא עשנו ולו אנחנו, דלכאורה יש גם בזה סתירה, דכיון שנאמר הוא, דקאי על בחי' שלמעלה גם מהוי' (הי' הוה ויהי' כאחד), ועאכו"כ למעלה מאלקים, א"כ, מהי השייכות והקשר עם עשנו (הוא עשנו), שזוהי הדרגא הכי תחתונה בהשתלשלות העולמות בי"ע בכלל, וכן בענין דאתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה (ע"י בחי' העשי') שבכאו"א, שדוקא בחי' העשי' (עשנו) נלקחת מבחי' הוא.

וגם צריך להבין מ"ש עמו וצאן מרעיתו, דלכאורה, הרי כוונת הכתוב להדגיש את החביבות של בנ"י, שנמצאים במעמד ומצב שמודים להקב"ה (מזמור לתודה) על כל הענינים, ובפרט על עניני נסים, כמו הארבעה שחייבים להודות על הנסים שנעשו להם30 (וכנוסח הברכה הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב31 ), וא"כ, למה נקראו בנ"י כאן בשם עמו, שזהו שם שמורה על היפך המעלה32, וכידוע33 (גם ע"פ פירוש הפשוט של הכתובים) שהעילוי היותר גדול אצל בנ"י הוא כשנקראים בשם ישורון, כמ"ש34 ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם גו', ולאח"ז בא השם ישראל, ולאח"ז השם יעקב (יעקב עבדי35 ), ורק לאח"ז בא השם עם, כמבואר בשער היחוד והאמונה36 בענין אין מלך בלא עם37, שפי' עם הוא מלשון עוממות, שהם דברים נפרדים כו'. ואעפ"כ, הנה לאחר שהכתוב מתחיל מזמור לתודה, שמודה להקב"ה על הנס שנעשה לו, ממשיך הכתוב וקוראו בשם עמו דוקא, ולא בשם המעלה, ישורון, ואפילו לא ישראל, ואפילו לא יעקב. ויתירה מזה, שמסיים בכתוב וצאן מרעיתו, כמ"ש38 ואתן צאני צאן מרעיתי, שזהו בחי' זרע בהמה39 שלמטה מזרע אדם39, ולמטה יותר משם עם, שלמרות היותם דברים נפרדים וזרים ורחוקים ממעלת המלך, הרי הם עכ"פ בגדר המלך, ולכן מבואר בכ"מ40 שאע"פ שענין המלוכה אינו שייך על בנים ושרים41 (בלבד), אלא על עם דוקא, מ"מ, הרי זה צ"ל עם שגם הם אדם כמותו, משא"כ על בהמות (צאן מרעיתו) לא שייך ענין המלוכה. ואילו בפסוק זה נאמר (לא רק עמו, שלכאורה אין בהם המעלה דישורון, ישראל ויעקב, אלא גם) צאן מרעיתו.

ד) והביאור בדבר (עכ"פ בקיצור) ע"פ האמור לעיל שמזמור לתודה קשור עם הארבעה שחייבים להודות על הנס שנעשה להם (שגמלני טוב). והענין בזה, דהנה, נס הוא מלשון הרמה27, כמו ארים נסי42, נס על ההרים43, והיינו, שההנהגה עמו היא באופן של הרמה, למעלה מהנהגה טבעית שהיא ההנהגה הרגילה, כיון שזהו"ע של הנהגה נסית. והנה, ענין הנס נעשה עי"ז שהאלקות הוא בגלוי, וכמבואר בשער היחוד והאמונה44 בפירוש מארז"ל45 בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים, שזהו"ע התגלות אלקות ע"י אותות ומופתים, שזוהי המשכה משם הוי' ולמעלה יותר, שהיא באופן של הרמה, למעלה מההנהגה שמצד שם אלקים, ועד למעלה גם מההנהגה שמצד שם הוי'. והנה, מצד הענין דמזמור לתודה, היינו, שמתנהגים עמו מלמעלה באופן של הנהגה נסית, אותות ומופתים, בגלוי, הרי זה פועל אצל רואה הנס שמברך ברכה מיוחדת [והיינו, שנוסף לכך שבשעה שנעשה לו נס צריך לברך ברכת הגומל, הנה גם לאח"ז, כשרואה את המקום שנעשה לו נס, צריך לברך שעשה לי נס במקום הזה, ולא רק הוא בעצמו, אלא גם בן שרואה מקום שנעשה בו נס לאביו, וכן תלמיד שרואה מקום שנעשה בו נס לרבו, ועאכו"כ נס שנעשה לרבים46 ], שזהו"ע של ברכה והמשכה משם הוי', ועד לתוספת חידוש בשם הוי'. וענין זה פועל אצלו, שאע"פ שמצד עצמו לא מתקבל בשכלו שאפשר לומר שהוי' הוא האלקים, הנה מצד זה שהערו עליו רוח ממרום47 ע"י ההנהגה מלמעלה באופן של נס גלוי, שזוהי הנהגה המורמת מההנהגה הטבעית והרגילה, נעשית הרמה גם בעבודתו בכלל, ובהבנה והשגה שלו, שהענין דהוי' הוא אלקים (שהי' אצלו תחילה רק מצד אמונה) נעשה אצלו באופן של ידיעה, דעו כי הוי' הוא האלקים.

ה) והנה ידיעת היחוד דהוי' ואלקים באה בשני אופנים48. אופן הא' הוא, שכאשר מתבונן בשם אלקים שהו"ע הטבע, אזי מגיע למסקנא, שכיון שבטבע גופא ראה נס, שזהו שידוד הטבע, הרי בהכרח לומר שענין הטבע הוא כדי שלאח"ז יהי' ענין הגילוי כו'. וע"ד המבואר בנוגע לכללות ענין שם אלקים שמורה על גבורה וצמצום, שאין זה צמצום לשם צמצום, אלא הצמצום הוא כדי שלאח"ז יוכל להיות הגילוי כדבעי. דהנה כתיב49 כי שמש ומגן הוי' אלקים, שהמגן הוא נרתק לשמש להגן שיוכלו הבריות לסבלו, ובלי המגן ונרתק לא יכול להיות להם קיום, מפני תוקף אור וחום השמש. וכן הוא גם בהשמות הוי' ואלקים, שאם שם הוי' הי' בגילוי, לא הי' מציאות לעולמות כפי שהם במציאותם בהתחלקות דזמן ומקום, ורק כאשר בראשית ברא (ע"י שם) אלקים18, שהו"ע של מגן ונרתק, הרי זה מעלים על האלקות שלא יהי' בגילוי כ"כ, ואז יכולה להיות מציאות גשמיות העולם, ועד שיש נתינת מקום לענין של טעות כו', כמארז"ל50 עה"פ נעשה אדם51 לשון רבים, כתוב והרוצה לטעות יטעה, שזהו בגלל שלפנ"ז ישנו הענין דבראשית ברא אלקים, לשון רבים29. אמנם, הכוונה בזה היא כדי שלאח"ז יהי' ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים20, והיינו, שיהי' הענין דשאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה52, מי אלה הם אותיות אלקים53, אבל כאשר ישנו הענין דשאו גו' וראו, שמעיין (ער קוקט זיך אַיין) ומתבונן בענין מי אלה, אותיות אלקים, אזי רואה מי ברא אלה, שאף שההתהוות בגלוי היא משם אלקים, הרי זה באופן שיש בזה הענין דעשות הוי' אלקים ארץ ושמים, היינו, שההתהוות היא מצד המהוה שהוא הוי', לשון מהווה54. וזהו אופן הא' בידיעת היחוד דהוי' ואלקים, שהם כולא חד, כיון ששם אלקים הוא כמו שם הוי', לפי שענין הצמצום (אלקים) הוא כדי שלאח"ז יוכל להיות האור בגילוי באופן שיוכל להתקבל, שזהו ע"י המגן והנרתק דוקא. ואופן הב' הוא, שגם שם הוי' עצמו הוא כמו שם אלקים, היינו, שהמשכת האור היא מלכתחילה באופן ששייך שיהי' עליו מגן ונרתק, ולא באופן שהמגן ונרתק לא יוכל להגביל את האור, שזהו מה שגם שם הוי' הוא בד' אותיות, אף שכללות ענין האותיות, שמורה על הגבלה וצמצום, שייך לשם אלקים55. וכללות הענין בזה, שהוי' הו"ע האורות ואלקים הו"ע הכלים56, והרי אורות וכלים צריכים להיות זה לפי אופן זה, היינו, שהאור צ"ל באופן שהכלי יוכל להגבילו, והכלי צ"ל באופן שיוכל לקבל את האור.

ו) וממשיך בכתוב, הוא עשנו, והיינו, שמצד הענין דמזמור לתודה על ההנהגה שמתנהגים עמו מלמעלה באופן נסי, שפועלת אצלו הרמה בעבודתו וגם בהבנה והשגה שלו, והיינו, שרואה שלמרות שנשמתו ירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא57, ומלובשת בגוף ונה"ב, שרוח הבהמה היא היורדת למטה58, מ"מ, יכול להגיע למעמד ומצב שהענין דהוי' הוא האלקים יהי' אצלו (לא רק באופן של אמונה, אלא גם) באופן של הבנה והשגה בשכלו, ועד שיוכל להסבירו להשכל של נפשו הבהמית הקשורה עם הגוף, הנה מזה בא לידי החלטה שהוא עשנו.

והענין בזה, דהנה, ענין העשי' אצלו (עשנו) הוא כפי שהנשמה נמצאת כבר בגוף וקשורה עם הגוף, שזוהי ירידה גדולה ביותר. וכמבואר בכ"מ בארוכה שהנשמה קודם שירדה למטה הוי קיימא בדיוקנא קמי' מלכא קדישא59, וכלשון הכתוב60 חי הוי' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, היינו, שקודם הירידה למטה נמצאת הנשמה במעמד ומצב של עמידה (עמדתי), לשון ביטול61, שעומדת בביטול תמידי לפני הוי' אלקי ישראל. ואילו בירידת הנשמה למטה, יש צורך ביגיעה עצומה והשתדלות ועבודה גדולה עד שיונח בשכלו ויבוא לידי הכרה שיש בעה"ב לבירה זו62, ועד שיש צורך ביגיעה גדולה יותר כדי לבוא למעמד ומצב דעמדתי, באופן של ביטול. וזהו הטעם שסדר התפלה אינו באופן שמתחילים מיד בתפלת העמידה, שהו"ע הביטול כעבדא קמי מרי'63, אלא ישנה אריכות ההתבוננות לפנ"ז, החל מהענין דהודו שזהו לשון של הודאה בעלמא64, ולאח"ז פסוקי דזמרה, ברכות ק"ש וק"ש, ורק לאח"ז יכול להגיע לראשו מגיע השמימה65, שזהו"ע העמידה בשמו"ע, שזהו הביטול דאשר עמדתי לפניו, לפני הוי' אלקי ישראל. ועז"נ הוא עשנו, שהאפשרות לפעול בהתחתון למטה מטה ביותר, בחי' עשנו, שזהו כפי שהנשמה נמצאת בגוף, ששייך ונמצא בעולם העשי', הרי זה מצד בחי' הוא, שלמעלה מהוי' ואלקים, ולכן יכול לאחד ולייחד הוי' ואלקים, שיונח בשכלו (דעו), ועד שיוכל להסביר גם להשכל דנה"ב, שהוי' הוא האלקים.

ומזה נמשך גם בעבודה, שבא לידי הכרה, וגם באופן שמונח אצלו בשכל בהבנה והסברה (דעו), שהוא עשנו ולא אנחנו בראנו את נפשותינו (לא כפרעה שאמר לי יאורי ואני עשיתיני), שפירוש זה הוא לפי הכתיב באל"ף, שהוא למעלה מהקרי בוא"ו (כידוע66 שהכתיב מורה על פנימיות הענינים שזהו באופן נעלה יותר מכמו שבאים בגילוי, כפי שאני נקרא67 ), שהרי אל"ף הוא ר"ת אנכי, אלופו של עולם, ועד שקאי על בחי' הכתר (כמבואר בקבלה)68. ואף שכללות בריאת העולמות בששת ימי בראשית היא מבחי' ז"א (זעיר אנפין)69, שזהו"ע ימי הבנין, מ"מ, יש בזה גם הבחי' דאל"ף, שקאי על אריך אנפין70. וע"ד משנת"ל (ס"ב) בפירוש הוא עשנו, שבחי' הוא, שלמעלה מהוי' ועאכו"כ למעלה מאלקים, נמשך עד לעשי' (עשנו), והרי ההמשכה בעשי' היא ע"י "ולו" בוא"ו, כי אות ו' מורה על המשכה בכלל71, ובפרטיות הרי זה מורה על בחי' ז"א, שזהו"ע ימי בראשית וימי הבנין. ועוד זאת, שכיון שלא אנחנו בראנו את נפשותינו, לכן נעשית העבודה באופן שלו אנחנו משלימים את נפשותינו, והיינו, שהעבודה היא באופן של שלימות, ועד שבא לתכלית העבודה דמשלימים את נפשותינו, שהו"ע המס"נ.

ז) ומסיים בכתוב (ולו אנחנו) עמו וצאן מרעיתו. והענין בזה, דהנה ידוע שכל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר72, וזהו שענין הדירה לו ית' שנתאווה הקב"ה היא בתחתונים דוקא73, כמבואר בתניא74, שעולמות העליונים, הרי להם ירידה מאור פניו ית', ואילו ענין העלי', שנעשית דירה לו ית', היא דוקא בתחתונים, בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה הימנו, שלכן יש צורך בהירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא דוקא. וזהו שבנ"י נקראים כאן בשם עמו, עם מלשון עוממות, שהו"ע של פירוד, שענין הפירוד באופן גלוי הוא דוקא בעולם העשי' (אף שכללות הענין דמשם יפרד75 קאי על עולמות בי"ע76 ), שהקליפות גוברים בו כו' (כמבואר בע"ח77 והובא בכ"מ בתניא78 ), ומ"מ, כיון שהוא עשנו, הרי זה פועל שגם שם נקראים בשם עמו., עם שלו, של בחי' הוא (עשנו). ויתירה מזה, שהפעולה היא לא רק בנפשו האלקית, זרע אדם שבו, אלא הפעולה היא גם בנפשו הבהמית, זרע בהמה, צאן [ועד שפועל גם בחלקו בעולם, בהניצוצות שנמצאים בשדה שאינו מקום ישוב אדם], להיות צאן מרעיתו., של בחי' הוא (עשנו).

ח) וכ"ז נעשה ע"י הנתינת כח מהענין דמזמור לתודה, שזהו שההנהגה עמו מלמעלה היא באופן של שידוד הטבע, למעלה מבחי' האלקות כפי שבאה בפנימיות ובהתלבשות בעולם, שזהו ענין הנס. וכנראה במוחש, שראיית הנס פועלת הרמה לא רק באמונתו, אלא גם בכל כחות נפשו (באופן כללי עכ"פ, ואח"כ הנה ע"י העבודה ה"ה ממשיך זאת בכל הפרטים שבדבר), החל מענין ההבנה וההשגה, דעו כי הוי' הוא אלקים, ועד שהידיעה שלו באלקות היא למעלה מהענין דהוי' הוא אלקים, כיון שנמשך בידיעתו (דעו) שגם בחי' הוא קשור עם עשנו. ועד שעבודתו נעשית למעלה מכחות פנימיים שלו, ולמעלה מכחותיו בכלל, שזוהי העבודה דמס"נ, ולו אנחנו משלימים את נפשותינו. ואז הנה למרות שנמצא בבירא עמיקתא, הרי דוקא ירידה זו היא צורך עלי', היינו, שהענינים שבבירא עמיקתא גופא פועלים בו עלי', ועד לעלי' שלא בערך. ובכללות הרי זה הענין דאתהפכא, והיינו, שמהענינים של בירא עמיקתא שהם בבחי' חשך לגמרי, נעשה הענין דאתהפכא חשוכא לנהורא79, וכיון שיתרון האור מתוך החשך80, הנה דוקא מצד זה שהחושך הוא כפול ומכופל, נעשה אור גדול ביותר.

ט) ויש לקשר זה עם מ"ש (במזמור של בעל השמחה והגאולה שמתחילים לאמרו מי"ב תמוז בשנה זו81 ) מזמור שיר ליום השבת82, ואיתא בילקוט83 ליום השבת שמשבית מזיקין מן העולם שלא יזיקו, וכמ"ש84 וגר זאב עם כבש. וע"ד הפירוש83 במ"ש85 והשבתי חי' רעה [לא רק כדעת ר' יהודה, שמעבירם מן העולם, אלא כדעת ר' שמעון], משביתן שלא יזיקו, וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת, למשבית מזיקין מן העולם שלא יזיקו, וכן הוא אומר וגר זאב עם כבש וגו', והיינו, שתהי' המציאות שלהם, אלא שלא ירעו ולא ישחיתו86, וארי' כבקר יאכל תבן87, ועד שנער קטן נוהג בם84, והיינו, שישתמשו בהם באופן שיהיו משרתים להאדם, שזהו כללות הענין דאתהפכא חשוכא לנהורא79, כמבואר ברשימות הצ"צ88 על הפסוק מזמור שיר ליום השבת. ומוסיף לבאר, שגם עכשיו ישנו ענין האתהפכא ביום השבת, כי הנה בשבת צריך האדם להתענג במאכל, ולכאורה, הלא המאכל מגשם האדם, שזהו גם באכילה בכלל, ועאכו"כ אכילת בשר שמן ויין ישן (ולכן עם הארץ אסור לאכול בשר89 ). אך הענין הוא, שההגשמה שע"י המאכל היא רק ביום חול, אבל ביום השבת נעשה הענין דאתהפכא, שלא זו בלבד שיש היתר לאכול בשר, אפילו בשר שמן ויין ישן, ואין זה מגשם, אלא אדרבה, שנעשה מזה מצוה, מצוה לענגו90, שנעשה ענין של עונג שבת. אמנם, ענין האתהפכא עכשיו (ביום השבת) הוא רק בענינים של קליפת נוגה, עניני היתר, בשר שמן ויין ישן, אבל לעת"ל יהי' הענין דאתהפכא גם בנוגע למזיקין, ששרשם ומקורם מג' קליפות הטמאות לגמרי, שלא ירעו ולא ישחיתו, ואדרבה, נער קטן נוהג בם, שזהו"ע דאתהפכא חשוכא לנהורא.

ולהעיר שמעין זה הוא גם בענין האותות ומופתים שהיו אצל בעל השמחה והגאולה, שהפה שאסר כו'91, שאלו שעשו את ענין המאסר, הנה דוקא הם, בהיותם בתקפם, גזרו להפוך את המצב הקודם, שיהי' ענין השחרור והגאולה, ועד שלאח"ז נעשה לכל בנ"י אור במושבותם92 בגלוי, שנתוסף ענין של יו"ט בישראל, וענין של התוועדות מתוך התחזקות בלימוד התורה וקיום מצוותי', בהידור ובאור וחיות נוספים.

וממשיך בכתוב (לאחרי מזמור שיר ליום השבת) טוב להודות גו', שהו"ע ההודאה, וכמבואר בסידור93, שהמזמור הזה הוא ענין ושרש א' עם מזמור לתודה. וכללות הענין בזה, שכאשר ההנהגה היא באופן נסי, הרמה מאופן הרגיל והטבעי, הנה ההתחלה בזה היא באופן שיכול רק להודות בזה, אבל ההודאה גופא מהוה נתינת כח שתהי' לו תוספת הבנה והשגה, שזהו"ע דעו כי הוי' הוא אלקים, ועד שכל אחד יכיר שהוא עשנו, ולא אנחנו בראנו את נפשותינו, ובמילא הרי זה פועל אצלו הענין שלו אנחנו משלימים את נפשותינו, שהו"ע העבודה מתוך מס"נ והרצון (אבל מתוך הרחבה והרוחה, ללא גזירות ח"ו, כיון שכבר נתבטלו כו'), ולאח"ז נעשה הענין דאנחנו עמו, שכל אחד ואחת מישראל מקבל עול מלכותו ית', שהרי אין מלך בלא עם, וברוב עם הדרת מלך94 [שזהו היפך ענינו של בלעם, בלא עם95, כפי שמבאר הצ"צ96 שעמד נגד הענין דברוב עם (שעי"ז נעשה) הדרת מלך, ורצה שיהי' בקצה ההפכי כו']. וענין זה פועלים הן בנוגע לנפש האלקית, והן בנוגע לנפש הבהמית, שהו"ע צאן מרעיתו, ששניהם יחד, עמו וצאן מרעיתו, אחריך נרוצה97, לשון רבים.

י) וכ"ז נעשה ע"י הענין דמזמור לתודה, שמודים על הנסים שעושה הקב"ה (גם כאשר אין בעל הנס מכיר בנסו98, כמ"ש99 לעושה נפלאות לבדו). ועד שעי"ז ממשיכים את הנס העיקרי, שזוהי הגאולה האמיתית והשלימה, ע"י הקדמת גאולה פרטית100, ועאכו"כ גאולה של נשמה כללית, וכדברי101 בעל השמחה והגאולה שהנצחון לא הי' ענין פרטי שלו, אלא זהו הנצחון של כל השיטה ונצחון התורה ומצוותי', כפי שנמשך באופן גלוי ונסי, ובהתלבשות בטבע, ובטוב הנראה והנגלה. וענין זה נעשה הכנה קרובה לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש, שגם אז יהי' הענין דמזמור לתודה, כמארז"ל102 לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל. ואז יקויים גם מ"ש בהמשך הכתוב, הריעו להוי' כל הארץ, כדאיתא במד"ר בפ' תבוא103 שכל הארץ קאי הן על ישראל והן על אומות העולם, שהרי לעת"ל כתיב104 לעבדו כולם שכם אחד. ומ"מ תהי' אצל בנ"י דוקא ההכרה והידיעה (דעו) כי הוי' הוא אלקים, שהרי אומות העולם שייכים רק לשם אלקים105, שמשם היא יניקתם, משא"כ בנ"י שעליהם נאמר106 חלק הוי' עמו, שם הוי' דוקא. ואז יראו בגלוי שהוא עשנו, שזהו כללות ענין ההתהוות מאין ליש (ע"י העצמות107 ), ועאכו"כ בנוגע לבנ"י שיש בהם המשכת העצמות. ויהי' גם הענין דלו אנחנו, ויומשך גם בעמו וצאן מרעיתו, בקרוב ממש בביאת משיח צדקנו, דוד עבדי נשיא להם לעולם108.