בס"ד. שיחת ש"פ בלק, י"ז תמוז (נדחה), ה'תשל"א.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.
א. ביאור הענין דשבעה עשר בתמוז נדחה1 (כשחל בשבת2 ) – שנדחה3 רק הענין הבלתי רצוי שבתענית (עינוי הגוף)4, אבל הענין הרצוי שבתענית, "יום רצון לה'"5, ישנו6 גם ביום השבת7, ואדרבה: באופן נעלה יותר8 ; וביאור פתגם אדמו"ר מהר"ש (על יסוד דברי רבינו הקדוש9 : "הואיל ונדחה ידחה"10 ) "הלואי שיהי' נדחה באמת"11 – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א ונדפסה12 בלקו"ש חל"ג ע' 156 ואילך.
* * *
ב. האמור לעיל אודות דחיית התענית ע"י יום הש"ק – שייך לכל אחד מישראל; ונוסף לזה יש עוד ענין ביום הש"ק זה, ששייך בעיקר לחסידי חב"ד.
ובהקדמה – שאע"פ שידוע פתגם רבינו הזקן13 שתורת חסידות חב"ד אינה ענין של מפלגה, אלא שייכת לכל ישראל, שזהו תוכן הענין דהפצת המעיינות חוצה, הרי גילוי ענין זה לכל ישראל הוא באופן שכל הקרוב קרוב יותר כו', ומתחיל מה"חוצה" כפי שהוא באדם עצמו14 – ענין המוחין לגבי ענין האמונה, שזהו החידוש של חסידות חב"ד ביחס לאלו שדוגלים בשיטה ד"צדיק באמונתו יְחַיֶ'"15, שלא די בענין האמונה שמצד עצם נקודת היהדות, כיון שענין זה יכול להיות במעמד ומצב של שינה כו'16, אלא יש צורך גם בהבנה והשגה בחב"ד, ואח"כ נמשך גם בענין המדות, ועד לג' הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה בפועל.
ובכן: יום הש"ק זה הוא גם יום השבת שלאחרי י"ב-י"ג תמוז17, ימי הגאולה של כ"ק מו"ח אדמו"ר, והרי ביום השבת מתעלים הענינים של כל ימי השבוע עד לבחי' התענוג, כמ"ש18 "ויכולו השמים והארץ וגו'", מלשון כליון וגם מלשון תענוג19.
ג. והענין בזה:
ידוע שתענוג הו"ע שבאין ערוך לגמרי20, כידוע שהתענוג הוא כח היותר פנימי ועמוק בכחות הנפש, ועד שבכחו להפוך ענין של צער לעונג, כפי שמצינו לענין היתר תענית חלום בשבת, ש"התענית הזה תענוג הוא לו"21, ע"ד התענית דיוהכ"פ שעלי' נאמר22 "לחיותם ברעב"23 – שזהו הפיכת ענין ששייך (לא רק לקליפת נוגה, אלא) לג' קליפות הטמאות, דכיון שבדרך כלל תענית בשבת הוא היפך עונג שבת, הרי זה ענין של ג' קליפות הטמאות, ואעפ"כ, כאשר "התענית הזה תענוג הוא לו", אזי נעשה מזה ענין של קדושה ומצוה.
וככל הענינים שבפנימיות התורה, ישנו גם ענין זה בנגלה דתורה – כפי שמצינו בענין היתר רגלי הדבורים שבדבש24, שאע"פ שרגלי הדבורים אסורים באכילה, הנה כשמתערבים בדבש – שהו"ע התענוג, כבפשטות הענינים, ובפרט בפנימיות הענינים, כידוע25 בענין "ארץ זבת חלב ודבש"26 שרומז על התענוג שבפנימיות התורה, רזין דרזין דאורייתא – הרי זה נעשה מותר.
ד. ומזה מובן גם העילוי שפועל יום השבת שלאחרי ימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז:
ענינם של ימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז הוא – נצחון הדת עבור כל מחבבי תורתנו הק' שומרי מצוה, ועד לכל אשר בשם ישראל יכונה27.
והעילוי שניתוסף ביום הש"ק שלאח"ז מצד ענין התענוג הוא – שנעשה לא רק ענין של נצחון הלעו"ז, אלא שמבטלים את כל מציאות הלעו"ז ועד שמהפכים אותה לקדושה.
ובפרט כאשר יום השבת שלאחרי י"ב-י"ג תמוז חל בשבעה עשר בתמוז – שאז מודגש כללות ענין הפיכת החורבן והגלות לששון ולשמחה.
ה. וכיון שמפקחין על צרכי ציבור בשבת28, יש לעורר אודות ההוספה בכל הפעולות הקשורות עם ימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז, בנוגע להפצת התורה, ובפרט – בשייכות לשבת – פנימיות התורה29, תורת חסידות חב"ד, ובמיוחד תורת כ"ק מו"ח אדמו"ר.
ובכל ענינים אלו צריכה להיות הפעולה מתוך תענוג – ענינו של יום השבת, שפועל הרחבה בכל הענינים, כמ"ש30 "שמועה טובה תדשן (אפילו) עצם".
ועי"ז באים לענין הגאולה – גאולה פרטית בעבודת כל אחד, ועד שבאים בשעתא חדא לגאולה הכללית, "בנערינו ובזקנינו גו'"31, עד ש"לא תשאר פרסה"32, ובאופן ד"שמחת עולם על ראשם"33.
* * *
ו. מאמר (כעין שיחה) ד"ה מזמור לתודה.
* * *
ז. בנוגע ללימוד פסוק עם פירוש רש"י, כרגיל, נתעכב על הפסוק34 "הן עם כלביא יקום וגו'", ובפירוש רש"י: "כשהן עומדין35 משינתם שחרית, הן מתגברים35 כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש ציצית לקרוא את שמע ולהניח תפילין וכו'", ואח"כ מוסיף: "ד"א הן עם כלביא יקום וגו', כתרגומו"36.
בהשקפה ראשונה הרי זה לכאורה פירוש רש"י פשוט, ללא קושיות כלל; אבל כשמתבוננים, רואים שפירוש רש"י זה מלא קושיות כרימון:
לכל לראש אינו מובן מדוע לא מפרש רש"י בפשטות שכוונת הכתוב לגבורתם של בנ"י, כפי שמצינו כבר כמ"פ בתורה שבנ"י נמשלו לחיות – לגבורה, ע"ד מש"נ בפרשת ויחי37 בברכות יעקב לבניו: "גור ארי' יהודה", ומיד לאח"ז – כבפרשתנו: "כרע רבץ כארי' וכלביא מי יקימנו". וכן בפרשתנו נאמר בפסוקים שלאח"ז38 "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו", ורש"י מפרש זאת בנוגע לגבורתם של בנ"י: "כתרגומו, יתיישבו בארצם בכח ובגבורה". וא"כ, מדוע לא יכול רש"י לפרש כך גם בפסוק דידן, אלא בוחר פירוש ממדרש תנחומא39, שלכאורה הוא פירוש ע"פ דרש, ולא ע"פ פשט. ואילו הפירוש הפשוט לכאורה, כתרגומו, מביאו רש"י בתור פירוש נוסף (ד"א), שמזה מובן שהעיקר הוא הפירוש הראשון.
ונוסף לזה, כיון שפירוש רש"י מדוייק בכל תיבה, כמפורסם40, צריך להבין כמה דיוקים בסגנון לשון רש"י:
א) בדרך כלל משתמש רש"י בביטויים שהתלמיד רגיל בהם מתורה שבכתב ושבע"פ. ובכן: בנוגע למצוות – הלשון הרגיל הוא "עשיית המצוות", "קיום המצוות" או "זריזות במצוות". ואילו כאן לא משתמש רש"י באף א' מלשונות אלו, אלא מביא לשון התנחומא כאן – ואינו רגיל כלל בשאר מקומות: "לחטוף את המצות". וצריך להבין: מדוע משתמש רש"י כאן בתיבת "לחטוף".
ב) אם רצונו של רש"י למנות מצוות שבנ"י מקיימים בבוקר – יש עוד מצוות שחייבים לעשותם בבוקר, כמו תלמוד תורה, שמיד בבוקר יש חיוב ללמוד תורה, וכיו"ב.
ג) גם הסדר שרש"י מונה ג' המצוות – אינו מובן, שהרי תחילה מניחים תפילין ובהם קורין שמע, ואילו רש"י אומר "לקרוא את שמע (ואח"כ) ולהניח תפילין".
ד) פירוש זה ישנו במדרש תנחומא (כנ"ל), אבל שם נזכרה רק מצוה אחת: קריאת שמע, ואילו רש"י מוסיף עוד שתי מצוות, שבתנחומא – מקורו של רש"י – לא נזכרו.
ולהעיר, שכאן רואים שמתיבה אחת בפירוש רש"י יכולים ללמוד הלכתא גברוותא:
מהוספת רש"י "להניח תפילין", יש פתרון לשאלה41 האם בנ"י הניחו תפילין בהיותם במדבר, שהרי הפרשיות "שמע" "והי' אם שמוע" נאמרו רק בסוף ארבעים שנה, וא"כ לא היו יכולות להיות בתפילין, אבל ע"פ דברי רש"י שמזכיר הנחת תפילין בפירוש דברי בלעם לבלק אודות המצוות שקיימו בנ"י אז, בהיותם במדבר – הניחו אז בנ"י תפילין בכל יום.
[אלא שהתפילין שלהם שהיו בהם אמנם ארבעה בתים – רק בשנים מהם היו פרשיות, כמשנ"ת פעם בארוכה42 על יסוד השינויים בפירושי רש"י בפ' בא43 ובפ' ואתחנן44 ].
ואין סתירה לזה מ"ש רש"י "לקרוא את שמע", היינו שבהיותם במדבר קראו את שמע – כי, בע"פ ידעו כבר פרשיות אלו, אבל לא בכתב, וכיון שדברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבם45, נאסר לכותבם בפרשיות התפילין.
וכל הדיוקים הנ"ל צריכים להיות באופן המתאים לפשוטו של מקרא46, כיון שזהו ענינו ודרכו של פירוש רש"י על התורה, כהכלל שכותב בעצמו47 : "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא".
ח. והביאור:
רש"י אינו יכול לפרש שהפסוק מתייחס לגבורתם של בנ"י, כי, עפ"ז אינו מובן מ"ש "לא ישכב עד יאכל טרף" – מדוע יאכל טרף רק לאח"ז, לפני שישכב, ולא מיד.
ובגלל השאלה על פירוש זה – בוחר רש"י לפרש כדברי התנחומא, שקאי על המצוות שמקיימים בנ"י כשהן עומדין משינתם כו'48.
ובפרט שאז בא הפסוק בהמשך לדבריו הקודמים של בלעם כאן בתשובתו לבלק:
על הפסוק49 "א-ל מוציאם ממצרים", מפרש רש"י, שזו היתה תשובתו של בלעם על דברי בלק: "אתה אמרת הנה עם יצא ממצרים50 – לא יצא מעצמו, אלא האלקים הוציאם"51.
ובהמשך לזה מסביר בלעם לבלק, שהענין ד"א-ל מוציאם ממצרים" – בודאי יעמוד לבנ"י, כיון שמיד כשהן עומדין משינתם שחרית ממהרים לחטוף מצוות כאלו שמבטאות את העובדה שהקב"ה הוציא את בנ"י ממצרים ("א-ל מוציאם ממצרים"), ושענין זה לא הי' בדרך הטבע (כפי שטען בלק "עם יצא ממצרים"), ובמילא, "כתועפות ראם לו"49, וכפירוש רש"י "כתוקף וכו'".
וזהו "ללבוש ציצית לקרוא את שמע ולהניח תפילין" – כי, בפרשת ציצית נאמר52 "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", שזה מורה על הקשר של מצות ציצית ויצי"מ שהיתה ע"י הקב"ה. וגם קריאת שמע מסתיימת בפסוק זה. וכן בתפילין נאמר53 "והי' לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך גו' כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים", ופירש רש"י: "יציאת מצרים תהי' לך לאות" – זוהי מצות תפילין.
ועפ"ז מובן מדוע מזכיר רש"י רק ג' מצוות אלו שמקיימים בנ"י בבוקר – כיון שרוצה להזכיר כאן רק מצוות הקשורות עם יצי"מ.
ט. עפ"ז יובן גם הסדר שבו מזכיר רש"י ג' מצוות אלו:
המצוה הראשונה שמזכיר רש"י היא – ציצית: בפרשת ציצית מבואר שציצית מזכירה את הענין של יצי"מ, אבל בעת לבישת הציצית לא מזכירים בפירוש בדיבור אודות יצי"מ, אלא השייכות נשארת במחשבה.
בקריאת שמע – מזכירים יצי"מ בדיבור.
ואח"כ מביא רש"י הנחת תפילין, שבנוגע לתפילין מפרש רש"י בפ' בא54 ש"לטטפת" הוא מלשון "והטף אל דרום55.. לשון דבור .. שהרואה אותם קשורים בין העינים יזכור הנס וידבר בו", והיינו, שע"י הנחת תפילין פועלים שגם אחרים שרואים אותו מעוטר בתפילין ידברו אודות יצי"מ – ש"בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים"54.
י. והטעם שרש"י משתמש בלשון "לחטוף":
בפסוק זה נמשלו בנ"י לחיות – ארי ולביא.
ובנוגע לחיות מצינו לשון חטיפה – כפי שמפרש רש"י על הפסוק56 "בנימין זאב יטרף", לשון חטיפה. ומצינו הלשון יטרף (שפירושו לחטוף) לא רק בזאב, אלא בכל החיות, כמ"ש ביוסף "חי' רעה אכלתהו טרף טרף יוסף"57.
והענין בזה:
חוטפין – אינו סדר ודרך ארץ. וכשחוטפין – הנה ע"ד הרגיל לא חוטפין דברים חסרי ערך ("קליינעקייטן"), אלא דבר חשוב. וגם כאן, ג' מצוות אלו הם מהמצוות החשובות והכלליות ביותר: "ציצית" – ש"שקולה כנגד כל המצוות כולן"58, ועד"ז ק"ש – שענינה קבלת עול מלכות שמים, יסוד כל המצוות, ותפילין59 – "והי' לך לאות גו' כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים" (כנ"ל ס"ח), והרי זכירת יצי"מ היא יסוד לכמה מצוות התורה60.
ועדיין יש לבאר הטעם שרש"י מוסיף מצוות ציצית ותפילין, בה בשעה שבמדרש תנחומא נזכרה רק קריאת שמע, כפי שיתבאר לקמן.
* * *
יא. רגיל ללמוד ענין בזהר עם הערות אאמו"ר:
בזהר דפרשתנו61 מסופר: "ר' אלעזר הוה אזיל למחמי לרבי יוסי חמוי, ורבי אבא וחברוי אזלו עמי', פתח רבי אלעזר ואמר, ה' בוקר תשמע קולי וגו'62.. דא בוקר דאברהם וכו'".
ונוסף על המבואר בזה בביאורי הזהר63 – מבאר אאמו"ר64 (ע"ד הקבלה), ש"חמוי דר' אלעזר, ר' יוסי, הי' אז חולה ר"ל, כדאיתא לקמן עמוד ב' שהיונה באה לבשרו לר' אלעזר שנתרפא ר' יוסי מחליו .. ע"י דרשתו של ר' אלעזר חתנו שהלך אליו, שדרש הפסוק ה' בוקר תשמע קולי כו', שקאי על בוקר דאברהם, שמזה נמשך רפואה ואסוותא .. ע"ד מה דאיתמר65 מרגלית היתה לאברהם אבינו תלוי' בצווארו שכל חולה הרואה אותה מיד נתרפא, ובשעה שנפטר אברהם אבינו נטלה הקב"ה ותלאה בגלגל חמה .. היינו66 דאמרי אינשי אידלי יומא אידלי קצירא וכו'".
וענין זה הוא ע"ד שמצינו בזהר67 שרשב"י (אביו של ר"א) פעל ירידת גשמים ע"י שדרש בפסוק68 "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", וכמבואר בכ"מ69 המעלה דרשב"י לגבי חוני המעגל, שחוני המעגל פעל ירידת גשמים ע"י תפלה וכו'70, ואילו רשב"י, מצד גודל מעלתו71 בלימוד התורה (שהיתה תורתו אומנותו72, והי' מארי רזי תורה, שחיבר ספר הזהר כו') פעל ירידת גשמים ע"י אמירת תורה; ועד"ז פעל ר"א בנו73 ענין הרפואה ע"י אמירת תורה.
אבל אין זה דומה לגמרי, כי:
הרפואה שפעל ר"א היתה באופן ש"חילופא אתייהיב עלי' ר' יוסי דפקיעין"74, שחלה תמורת ר"י חותנו של ר"א, כך, שאי אפשר לקרוא פעולה זו בשם "אסוותא" (בשלימות), כיון שעל ידה נעשה חולה אחר, ועד כדי כך, שלא היתה שמחה על רפואת ר"י חותנו של ר"א, כיון שגרמה לענין בלתי רצוי.
וע"ד הסיפור אודות ביטול הגזירה על רבינו הזקן עי"ז שבתו החליפה אותו כו'75 – שהצלת רבינו הזקן היתה קשורה עם ענין שהוא היפך הטוב.
וא"כ, אין זה כמו פעולת רשב"י להוריד גשמים ע"י אמירת תורה, שהיתה אך ורק ענין טוב.
ונמצא, שפעולתו של ר"א אינה מגעת לפעולתו של רשב"י, כפי שהי' ראוי להיות מצד ההשתוות ד"אני ובני"76, ועאכו"כ שאין זה באופן ד"יפה כח הבן מכח האב"77.
וכפי שיתבאר לקמן.
יב. בהמשך להאמור לעיל (סי"א) אודות הפעולה בעולם ע"י אמירת תורה, שזהו לפי שהתורה היא דיפתראות ופינקסאות להתהוות העולם78 – ישנו הענין שאודותיו מדובר79 בחצי שנה האחרונה, החל מחמשה עשר בשבט80, שעכשיו הזמן "לכבוש"81 את העולם ע"י (לימוד ה)תורה.
והיינו לפי שעומדים קרוב לגאולה, ורוצים שתהי' בחסד וברחמים ובאופן נעים וטוב, בטוב הנראה והנגלה, הנה גם ההכנות והענינים שממהרים את הגאולה צריכים להיות באופן כזה, ולכן צריכים להתמסר ללימוד התורה, שעי"ז פועלים את כל הענינים באופן חלק, ללא יגיעה וקשיים כו', כנ"ל (סי"א) בנוגע לפעולת ירידת גשמים82 ע"י אמירת תורה.
ומזה מובן גם בהנוגע לעבודת השלוחים הנ"ל83 במיוחד84, שצריכה להיות באופן שכל עניני השליחות יהיו קשורים עם תורה, שאז תהי' העבודה ללא קשיים וכו'.
ולכן יש צורך שיהיו להם מן המוכן כמה ענינים בנגלה וכמה ענינים בחסידות85, ובכל מקום בואם – ידברו בענינים אלו: בכל מקום – עניני תורה86 שמתאימים יותר אליו; ואם לא נראה ברור איזה ענין מתאים יותר למקום מסויים – יאמרו מן המוכן ובא לידו87, וברור הדבר שמכל ענין בתורה יכול כל יהודי בכל מקום להפיק תורה-הוראה השייכת אליו88 (אע"פ שבפרט – יש לכל אחד ה"חלק" שלו89 בתורה90 ).
להצלחה רבה בהשליחות מוכרח שיהיו מן המוכן ענינים בנגלה וענינים בחסידות, ובאופן ד"ושננתם91 – שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך וכו' שנאמר92 אמור לחכמה אחותי את וגו'"93, ו"לשפוך" ("גיסן")94 עניני התורה בשופי, ובכל מקום95 ימצאו96 את הענינים השייכים להם97.
וכיון ש"שלוחו של אדם כמותו"98 [והרי יש כמה מדריגות (אופנים) בענין השליחות99, ועד לאופן הכי נעלה100 ] שהשליח נעשה המשלח עצמו101 (ובדרך ממילא מתייחס כח המעשה והעשי' בפועל של השליח – אל המשלח), הרי מובן שיש כח למלא את כל האמור לעיל, ובשמחה ובטוב לבב102.
ובודאי יצליחו במילוי השליחות להפיץ תורה ויהדות, כולל גם מעיינות החסידות – עד ל"חוצה"103,
ועי"ז יקרבו ביאת המשיח104 – שישרפו105 את כתלי הגלות106, ויזכו לאתחלתא דגאולה ולאח"ז לגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.
* * *
יג. בנוגע לביאור בזהר – יש לומר, שגם מה שר' יוסי דפקיעין חלה תמורת ר' יוסי חותנו של ר"א, הו"ע של מעלה:
ובהקדם מה שמצינו בנוגע לענין שחיטת בע"ח לצורך אכילת האדם, שאף שיש בזה ענין של צער בעלי חיים (שלכמה דעות הרי זה איסור מדאורייתא107 ), הרי עי"ז נעשה עילוי אצל הבע"ח108, שנעשים חלק מבשר האדם – דם ובשר כבשרו, ומתעלים לדרגת ה"מדבר"109. ועאכו"כ בנוגע לענין הקרבנות, שמתעלים להיות "אשה ריח ניחוח לה'"110.
ועד"ז יש לומר בנדו"ד, שהחולי של ר' יוסי דפקיעין תמורת ר"י חותנו של ר"א הו"ע של עילוי (לא רק לגבי ר"י חותנו של ר"א, אלא גם) עבור ר' יוסי דפקיעין עצמו111.
וכן הוא בנוגע לביטול הגזירה על רבינו הזקן עי"ז שבתו החליפה אותו כו' (אף שגם היא היתה צדקנית כו', וכמודגש גודל מעלתה בפתגם "איש מזריע תחילה יולדת נקבה אשה מזרעת תחילה יולדת זכר"112, שאמרו חסידים אודות היחס של בנה הצ"צ עם אבי' רבינו הזקן113 ) – שזהו ענין של עילוי לא רק עבור רבינו הזקן, אלא גם עבור בתו.
אלא שאין זה סדר העבודה בעולם התיקון שצריך להיות באופן של התלבשות אורות בכלים, אבל אעפ"כ הרי זה ענין נעלה כו'.
יד. ועוד ועיקר:
נוסף לכך שרפואת ר' יוסי חותנו של ר"א (שכתוצאה מזה חלה ר' יוסי דפקיעין תמורתו) נפעלה ע"י דרשת ר' אלעזר – הנה גם מה שאח"כ חזר ר' יוסי דפקיעין לתחי', שייך ג"כ לדרשתו של ר' אלעזר עה"פ62 "בוקר אערך לך גו'", שהוא בוקר דיוסף, היינו, שתחה"מ זו הי' ג"כ ע"י תורתו של ר"א (אף שהי' בזה אח"כ גם תפלת הבן וכו')114.
ובזה מודגש גודל מעלת ר' אלעזר, שע"י דרשתו בתורה נפעל לא רק ענין של רפואה, אלא גם ענין של תחיית המתים, שזהו חידוש גדול ונעלה יותר מאשר רפואת חולים.
* * *
טו. נתבאר גם המשך פירוש רש"י34:
א) "לא ישכב"115 – "בלילה על מטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו, כיצד, קורא את שמע על מטתו ומפקיד רוחו ביד המקום116, בא מחנה וגייס להזיקם, הקב"ה שומרם ונלחם מלחמותם117 ומפילם חללים"118.
ב) "ודם חללים ישתה" – "נתנבא שאין משה מת עד שיפיל מלכי מדין חללים, ויהרג הוא עמהם, שנאמר119 ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב על חלליהם",
דלכאורה: (א) פירוש זה אינו "כתרגומו", כפי שסיים בד"ה שלפנ"ז, (ב) מלכי מדין – מאן דכר שמייהו, (ג) מדוע מביא רש"י ראי' מפסוק ביהושע, ולא ממ"ש בפ' מטות120 "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב".
ונתבאר, ש"הדם הוא הנפש"121, שהוא עיקר החיות, ולכן, "דם חללים" קאי על מלכי מדין, לפי שהמלך הוא לב (החיות) כל העם – כמו משה ("שיפיל מלכי מדין חללים"), שהוא לב כל ישראל122, כי "הנשיא הוא הכל"123.
ומביא ראי' מיהושע – כי שם נאמר: (א) "על חלליהם", בהתאם למש"נ כאן "דם חללים", (ב) "בלעם .. הקוסם", שבזה מודגש ש"הניח כלי אומנותו, שכלי זיינן של אומות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו, שהוא אומנות שלהם", ולכן אמר הקב"ה "אף אני אתפוש את שלו ואבוא עליו באומנותו, וכן הי' סופו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב"124.
טז. ביאור הטעם שרש"י מוסיף מצות ציצית ותפילין, בה בשעה שבמדרש תנחומא נזכר רק קריאת שמע36:
החילוק בין פירוש רש"י למדרש – שרש"י ענינו פשוטו של מקרא, ופשט הוא כנגד עולם העשי', משא"כ דרש (מדרש) הוא עולם נעלה יותר125.
ובכן: לפי בחינתו של יהודי כפי שעומד בעולם הדרש, הנה בשעה שעומד משינתו וחוטף – די בקריאת שמע, קבלת עול ואהבת ה'. אבל בעולם העשי', שבו יש כל מיני בלבולים – לא מספיק שיהודי יחטוף ק"ש בלבד, והשאר יהי' בסדר ובניחותא, באמרו שיש לו לב יהודי, ורחמנא לבא בעי126, אלא127 יש צורך שהחטיפה תיכף כשקם משנתו תהי' באופן שגם מבחוץ יהי' ניכר שהוא יהודי, עי"ז שלובש לבוש יהודי – ציצית.
אך יכול יהודי לטעון, שכאשר לבו הוא לב יהודי (ק"ש), ומיד בקומו משנתו ניכר עליו גם מבחוץ שהוא יהודי (ציצית) – עשה כבר מספיק.
ועל זה אומרים לו, שצריך לחטוף בקומו משנתו גם ענין התפילין, שעל ידם פועל גם על הרואה אותם (כנ"ל (ס"ט) מפירוש רש"י בתיבת "לטטפת"), כי, יהודי אינו יכול להסתפק בכך שהוא בעצמו כדבעי, אלא הוא מוכרח להשתדל להשפיע גם על אחרים, ויתירה מזה, שצ"ל באופן כזה אשר "וראו כל עמי הארץ גו'"128, וכדרשת חז"ל129 "אלו תפילין שבראש".
יז. ולהוסיף: לכאורה יכול יהודי לטעון: למי יש רשות לומר לו דעה בנוגע לעשיית עבירה כו'130 – זהו ענינו הפרטי ("זיין אייגענע ביזנעס"), והוא לא מכאיב לאף אחד וכו'.
והמענה על זה: בהקדים המשל הידוע131 מאחד שהפליג בספינה ורצה לקדוח חור בספינה במקום מושבו, בטענה, שהוא עושה זאת בד' אמותיו שלו, ולמי מפריע הדבר. והרי כל אחד מבין עד כמה מופרך הדבר132. וכך גם ברוחניות בנוגע לקיום תומ"צ פוסק הרמב"ם133 שע"י עשיית פעולה טובה אחת יכול יהודי להכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות134.
הוסיפו תגובה