חזון ישעיהו, ש"פ דברים, שבת חזון, וא"ו מנחם-אב, ה'תש"ל

בס"ד. ש"פ דברים, שבת חזון, וא"ו מנחם-אב, ה'תש"ל

(הנחה בלתי מוגה)

חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים וגו'1, ומסיים (בהפטרה) ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה2. ומבואר בפרש"י, שאין זה תחלת הספר (דנבואות ישעי', שעליו נאמר בגמרא3 שהי' דומה לבן כרך שראה את המלך), ולא נקרא הספר על שם החזון הזה [ומביא מה ששנינו בברייתא דמכילתא4, בשנת מות המלך עוזיהו5 תחלת הספר, אלא שאין מוקדם ומאוחר בסדר, וממשיך שהדברים מוכיחים כו', כפי שמוכיח מסדר המאורעות שבהמשך הספר], אלא על (נבואה) זו לבדה נאמר אשר חזה על יהודה וירושלים. ולפי שהם תוכחות קושי, קראם חזון, שהוא קשה מעשרה לשונות של נבואה, כדאיתא בב"ר6 עשרה לשונות נקראת נבואה, חזון וכו', ואיזו היא קשה שבכולן, חזון, שנאמר7 חזות קשה הוגד לי. ובהמשך לזה נאמרה לאח"ז נבואה של נחמה, הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ על יהודה וירושלים והי' באחרית הימים וגו'8, כי, כלפי שקינתרן למעלה בלשון קשה הוא חזון כו' חזר וניחמן וכו'9. וי"ל, שע"י הקדמת התוכחה בלשון קשה ניתוסף עילוי גדול יותר בנבואת הנחמה, ע"ד שאמר ר"ע10 עד שלא נתקיימה נבואתו של אורי' הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכרי' (אף שלכאורה אינו מובן מהו הקס"ד שלא תתקיים נבואתו שהיא לטובה כו'11 ), עכשיו שנתקיימה נבואתו של אורי', בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת, שעל זה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו. ונוסף על הנחמה בנבואה שלאח"ז, מתחיל כבר ענין הנחמה בנבואת התוכחה עצמה, שזהו שמסיים ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה.

ב) ומבואר על זה בלקו"ת12, דהנה כתיב13 והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום, פי' (היום) קאי על כל יום, כי בכל יום יהיו בעיניך כחדשים14. (וממשיך) אך איך יבוא לזה שיהי' כן. ויובן בהקדים כי הנה תכלית ירידת הנשמות מלמעלה כו', שהוא צורך עלי' וכו'. ובכדי לבאר מעלת העלי' שע"י הירידה, מקדים לבאר גודל מעלת הנשמה כפי שהיתה קודם הירידה, שהנשמה מצ"ע היא למעלה מכל הנבראים, ואפילו למעלה מהמלאכים וחיות המרכבה, שהרי הנשמה קדמה לכל סדר ההשתלשלות, וכפי שמביא שם שהמלאכים נתהוו במע"ב, י"א בשני, וי"א בחמישי15, כמ"ש16 ועוף יעופף כו', ועוף זה מיכאל יעופף זה גבריאל17, אבל הנשמות היו קודם שי"ב כו'. ואעפ"כ ירדו למטה להתלבש בגוף כו'. ונוסף לזה, הנה בנשמה עצמה יש ירידה אחר ירידה, שמבחינת חי', שהיא בחי' חכמה, שבה שורה קדושה נעלית ביותר, כדאיתא בתניא18 שמדריגת החכמה הו"ע הוא לבדו הוא ואין זולתו כו', ובבחי' זו ישנו ענין הראי' כו'19, נעשית הירידה לבחי' נר"נ שלמטה מזה, שבהם ישנו רק ענין השמיעה20 (וכמבואר בדרושים הקודמים21 בענין ההפרש בין ראי' לשמיעה), ועד לירידה לבחי' נפש דנפש דעשי'. אמנם תכלית הירידה היא צורך עלי'.

וממשיך לבאר ענין העלי'. דהנה22 אנו אומרים בתחלת התפלה בכל יום, נשמה23 שנתת בי טהורה היא כו', פי' טהורה היא, שנמשכת מבחי' טהירו עילאה (שלפני הצמצום), ואח"כ אתה בראתה, להיות בבחי' נברא יש מאין, עד שנפחתה בי, בהתלבשות הנשמה בתוכיות הגוף להחיותו. אך דוקא שם נעשה העילוי דאתה משמרה בקרבי, שזהו למעלה גם מבחי' טהורה היא, כי24, בחי' טהורה היא עצם הנשמה המתלבשת בבחי' אור פנימי ונגבלת בתוך הגוף ע"י השתלשלות בראת יצרת נפחת שהן ג' עולמות בי"ע, אבל אתה משמרה בקרבי הוא בחי' עצמותו ית' שלמעלה מבחי' טהורה, שאינה מתלבשת בפנימיות ובתוכיות הכלי, רק בבחי' מקיף ושומר מלמעלה, והיינו ששומר פנימיות הנשמה המלובשת בגוף שלא תסתלק ותצא מן הגוף, אבל מ"מ אינה מתלבשת בפנימיות ממש, וכמו בחי' סוכ"ע, בחי' עצמות אורו ית' שאינו יכול להיות נתפס בעולמות בבחי' פנימיות, אלא סובב עליהם בבחי' שמירה כו' [וכמבואר בתניא25 שאין הפירוש שסובב ומקיף מלמעלה בבחי' מקום ח"ו, דבאמת הוא בתוך כל נברא בתוכו ותוך תוכו, רק שאינו מתצמצם לפ"ע הנברא להיות בו בבחי' תפיסא והתלבשות ממש]. ונוסף על ענין זה שישנו כבר בהתחלת היום בתפלה, הנה לאח"ז הולך מבית הכנסת לבית המדרש26, ועובד עבודתו בעסק התומ"צ, שעז"נ13 והיו הדברים האלה אשר אנכי (אנכי מי שאנכי, עצמותו ית') מצוך (לשון התקשרות), שעי"ז נעשה גילוי עצמות א"ס ב"ה ממש27. ועילוי זה נעשה דוקא ע"י ירידת הנשמה למטה, וכן ירידת התומ"צ, שהרי גם התורה ירדה ממקום כבודה כו' ונסעה וירדה כו' עד שנתלבשה בדברים גשמיים כו'28. וכן המצוות, שהרי יש במצוות בחי' שנקראת מצוותי, למעלה אפילו ממצוות הוי'29, ואח"כ ירדו המצוות להיות בחי' מצוות הוי', ועד שירדו ונתלבשו בדברים גשמיים. אך דוקא עי"ז שהנשמה שירדה למטה (לבחי' נפש דנפש דעשי', ועד שנתלבשה בגוף) עוסקת בקיום התומ"צ כפי שנתלבשו בדברים גשמיים, אזי נמשך גילוי עצמות א"ס ב"ה ממש.

ג) ועפ"ז יובן מ"ש בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, דכיון שבכל יום ויום, כולל גם בזמן החושך הכפול והמכופל דזמן הגלות, נמשך גילוי עצמות א"ס ב"ה ממש ע"י העבודה בעסק התומ"צ (אשר אנכי מצוך גו'), הנה כשיתבונן האדם בזה (והרי לאו ברשיעי עסקינן30 ), בודאי שבכל יום יהיו בעיניו כחדשים ממש [שהרי ענין ההתחדשות תלוי באופן הציור שמצייר לעצמו, שלכן, הנה גם דבר שבפועל הוא ישן, יכול להיות אצלו כמו דבר חדש ממש], כיון שהיום יוכל להמשיך מבחי' עצמותו ומהותו ית'27. ומוסיף בלקו"ת27, שעי"ז יהי' גילוי אלקות בשני חללי הלב, חלל השמאלי, מרירות על שהוא משוקע בעניני עוה"ז וריחוקו מה', וחלל הימני, שמחה של מצוה כו' מהגילוי אור א"ס שע"י המצוות. ואף שאין הגילוי עתה, לעתיד יהי' הגילוי כו', והמשל על זה, כמו אדם שיש לו תיבה מליאה אבנים טובות ומרגליות, שהוא שמח מאד בהם, אף שאינו רואה אותם, כי הם סגורים בתיבה.

ד) וממשיך בלקו"ת31, אך כל זה הוא כפי שצריך להיות (כפי שהוא אצל מי שלא עבר ולא פגם כו', ועבודתו היא באופן דבכל לבבך32, בשני יצריך33, שכחות נפשו הם בגלוי וכו'). אבל (לפעמים) כשאינו כן, והמרירות הוא מעניני עוה"ז בהעדרו בבני חיי ומזוני, וכן השמחה היא משלימותו בהם, זהו בחי' גלות הניצוץ אלקי בתוך נה"ב כו'.

ה) ועל זה כתיב ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה. דהנה34, ציון הוא לשון סימן, כמו אנא סימנא בעלמא35, וקאי על עצם הנשמה, שעם היותה בגלות וצריכה פדי', מ"מ, אינה בשבי' ממש, אלא בהעלם בלבד, ובפרט ע"פ הידוע36 שלא כל הנשמה כולה מלובשת בגוף האדם למטה (וראי' לדבר, שהרי אפילו מלאך בשליש עולם עומד37, וא"כ איך תוכל הנשמה שהיא למעלה ממלאך להתלבש בגוף האדם שהוא קטן מהכיל), אלא קצת הארה מן הנשמה היא המתלבשת בגוף, ורק כחות הנשמה הם בשבי' ממש, ועז"נ ושבי' גו'. וי"ל, שהענין דציון שהוא לשון סימן, קאי גם על כחות הנשמה המתלבשים בגוף, כי, סימן יש בו ב' קצוות, דמחד גיסא, אינו שייך לעצם הדבר, ואינו אלא סימן בעלמא עליו, ולאידך גיסא, הרי הוא סימן שעל ידו לוקחים את הדבר עצמו. וענין זה שייך לומר על כחות הנשמה המתלבשים בגוף, החל מכח החכמה כו', שגם הם בבחי' ציון, לשון סימן38, ולא שייך בהם ענין של שבי' ממש. ומ"ש ושבי' (שבי' ממש), קאי39 על ב' חללי הלב שהם שבויים ממש, כי המרירות שהיתה ראוי' להיות על ריחוקו מה', עתה נהפוך הוא על חסרוני העוה"ז, וכן השמחה שהיתה ראוי' להיות מן המצוות, היא מתאוות עוה"ז, וה"ז כשבויים ממש.

והנה הפדי' דבחי' ציון היא במשפט (ציון במשפט תפדה), דהיינו ע"י התורה, ובפרט הלכות התורה, כתרגומו ע"פ40 כמשפט הראשון, כהלכתא קדמייתא, והיינו כמשארז"ל41 אין הגלויות מתכנשות אלא בזכות המשניות, שנאמר (בהושע סי' ח'42 ) גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם (וכמבואר בפרטיות ברשימות הצ"צ43 טעם הדבר). אבל פדיית ב' חללי הלב שהם בשבי' ממש, היא בצדקה (ושבי' בצדקה), ע"י צדקה כפשוטה (אין מקרא יוצא מדי פשוטו44 ), וכמארז"ל45 אין ישראל נגאלין אלא בצדקה (וכמבואר באגה"ק46 שזהו לפי שע"י הצדקה פועלים בדרגא הכי תחתונה כו').

וכללות ענין הפדי' נעשה ע"י ענין התשובה, תשובה תתאה ותשובה עילאה כו', שעי"ז נגאלין מיד47, בעגלא דידן, בגאולה האמיתית והשלימה, שאז לא ישאר אף אחד מישראל בגלות48, ואף ניצוץ לא ישאר בגלות, ויקויים היעוד ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה כפשוטו, ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.