בס"ד. שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תש"ל.
בלתי מוגה
א. פרשה זו נקראת בשם "שלח", על שם התחלתה: "שלח לך אנשים וגו'", שבזה נכלל כל סיפור המרגלים שבפרשה.
[ומובן, שכיון שענין המרגלים מסופר בתורה באריכות ובכל הפרטים (וחוזר ונשנה בפ' דברים1 ), הרי זה ענין חשוב ועיקרי (שלכן נתבאר בארוכה ובפרטיות) – לא רק בתור ענין שאירע בימים ההם, אלא גם בתור הוראה בזמן הזה, ולא רק הוראה סתם (שבשביל זה מספיק לכתוב בקיצור או אפילו ברמז בלבד), אלא הוראה חשובה ועיקרית לכל אחד ואחת, בכל המקומות ובכל הזמנים.
וכמובן גם מזה שהתוצאה והמסובב מענין המרגלים נוגע לכל הדורות – כיון שעי"ז התעכבו בנ"י במדבר ארבעים שנה, שזהו לא רק עיכוב בזמן (ולאח"ז הי' אותו הענין כמו שהוצרך להיות לפנ"ז), אלא גם עיכוב באיכות – שהכניסה לארץ לאחרי חטא המרגלים היתה באופן אחר לגמרי מכמו שהיתה לולי חטא המרגלים, כמובן מכמה מדרשי חז"ל2 שאילו היו בנ"י נכנסים לארץ ישראל מיד ע"י משה רבינו, הי' זה באופן שלעולם לא היו יכולים לגרש אותם משם; משא"כ לאחרי חטא המרגלים, שאז היתה הכניסה לארץ (לא ע"י משה, אלא) ע"י יהושע (אף שהי' "משרת משה מבחוריו"3, ו"משה קיבל תורה מסיני ומסרה (כפי שקיבלה) ליהושע"4 ), אזי הי' יכול להיות הענין ד"גלינו מארצנו", לאחרי בית ראשון ובית שני. ונמצא, שהמסובב מענין המרגלים הו"ע שנוגע עד עכשיו. ולכן, ההוראה מזה היא הוראה עיקרית – שכאשר ענין זה חוזר ונשנה (אע"פ שאינו כמו בפעם הראשונה, אלא רק ברוחניות הענינים), אזי ישנה הוראה כיצד צריכים להתנהג].
ועד"ז בנוגע לענינים שבהמשך הפרשה, שכיון שנקראת בשם "שלח", הרי כל הענינים שבה שייכים לסיפור המרגלים5, כמו ענין הנסכים, ששייכותו לענין המרגלים מבוארת בפירוש רש"י6 (באופן המובן אפילו לבן חמש למקרא), ועד"ז בנוגע לשאר הענינים שבפרשה (אלא שרש"י אינו מבארם, כיון שאין זה מובן לבן חמש למקרא), ועד לסיום הפרשה בענין מצות ציצית, שגם זה שייך לענין המרגלים. ואדרבה: כיון ש"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"7, הרי הענין דמצות ציצית שבסוף הפרשה שייך לענין המרגלים שבהתחלת הפרשה יותר מהענינים שבאמצע הפרשה, כפי שיתבאר לקמן (בדרך אגב)8.
ב. ויובן בהקדם הביאור במעשה המרגלים – דלכאורה אינו מובן9 :
על המרגלים נאמר10 "כולם אנשים" – "לשון חשיבות"11, לא רק בגשמיות, אלא גם בנוגע ליראת שמים וכו', כמ"ש רש"י11 ש"אותה שעה כשרים היו" – "ראשי בני ישראל המה"10, "כל נשיא בהם"12 – נשיאים שנבחרו ע"י משה רבינו, שבודאי בחר בהם בגלל היותם ראויים להיות נשיאים.
וא"כ, איך יתכן שטעו והיו סבורים שבנ"י אינם יכולים ליכנס לארץ ישראל, ושכנעו את בנ"י שלא יוכלו ליכנס לא"י, עד ש"ויבכו העם בלילה ההוא"13, ועד כדי כך, שכאשר יהושע וכלב עמדו במס"נ ואמרו14 ש"יכול נוכל לה"15, "ואתם אל תיראו את עם הארץ וגו'"16, אזי "ויאמרו17 כל העדה לרגום אותם באבנים"?!
ובהכרח לומר שסברת המרגלים היתה לה אחיזה בשכל דקדושה, דאל"כ, לא היו המרגלים (שהיו אנשים חשובים וכשרים כו') יכולים לטעות.
והביאור בזה – כדברי רבינו הזקן בלקו"ת18 בפירוש טענת המרגלים "כי חזק הוא ממנו"19, שבנ"י לא יוכלו לעמוד בנסיונות שיהיו לאחרי הכניסה לארץ ישראל. – הנסיונות שהיו במדבר, היו יכולים לעמוד בהם; אבל כאשר יכנסו לארץ ישראל [ועוד לפנ"ז, בדרכם לארץ ישראל – "עמלק יושב בארץ הנגב וגו'"20 ], שזהו מקום חדש, ויעמדו בפניהם נסיונות חדשים – אזי לא יוכלו לעמוד בהם, ולכן – היו סבורים – מוטב להשאר במדבר.
אמנם, הא גופא דורש ביאור: ומה בכך שישנם נסיונות? כיון שהקב"ה מצוה לילך לא"י – צריך לילך לא"י?!
ג. ויובן בהקדם המבואר בכ"מ21 שענין האמונה יכול להשאר באופן מקיף. וכמדובר בשבת שלפנ"ז22, שיכול להיות מעמד ומצב שיהודי מאמין בה', אבל האמונה נשארת אצלו באופן מקיף, ואינה נמשכת בפנימיות, והיינו, שאינה חודרת באדם שיתנהג ע"פ האמונה.
וכדברי הגמרא23 : "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריי'" – דלכאורה אינו מובן: הוא מאמין שהקב"ה יכול לעזור לו, שלכן מבקש ממנו לעזור לו; והוא יודע שגניבה היא היפך הצדק והיושר, שלכן צריך לבוא במחתרת, כיון שאם יתפסו אותו, יענישו אותו עבור עשיית היפך הצדק והיושר, ועל זה מתפלל להקב"ה שלא יתפסו אותו. וא"כ, ממה נפשך: אם הוא מאמין שהקב"ה יכול לעזור לו – מדוע אינו מאמין שהקב"ה יכול ליתן פרנסתו באופן של צדק ויושר?!
אך הענין הוא – שהאמונה היא באופן מקיף בלבד, ואינו נמשכת בשכלו. כלומר: אין הכוונה שהוא לא מאמין; האמונה במקומה היא – הרי היא באמיתתה ובשלימותה, אלא שאינה נמשכת בשכלו, ששם מחשב ועורך את הכלי לפרנסתו.
הוא יודע אמנם שהקב"ה נותן לו פרנסתו, אבל הוא יודע גם שהקב"ה רוצה שהאדם יעשה כלי לפרנסתו, כמ"ש24 "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה". ובכן: אם האמונה היתה נמשכת וחודרת בשכלו – אזי הי' מחשב ועורך את הכלי לפרנסה באופן המתאים לאמונה; אבל כיון שהאמונה נשארת באופן מקיף, ואינה חודרת בשכלו – הרי אע"פ שמאמין, מ"מ, בשעה שאינו רואה בשכלו דרך אחרת לפרנסתו מלבד גניבה, אזי יכול לגנוב.
וכשם שהדברים אמורים בנוגע לאמונה ושכל – כן הוא גם בנוגע לשכל ומדות (שהרי שכל נקרא מקיף לגבי מדות, וכ"ש לגבי הענינים שלמטה מהמדות), שלכן יכול להיות שאדם מבין בשכלו שצריך להיות באופן כך וכך, ואעפ"כ, אין זה נמשך במדות שבלב, שירגיש כך.
ולכן, כששואלים יהודי: האם יתכן ש"אין בעה"ב לבירה זו"25, ישיב, שלא יתכן הדבר, שהרי ישנו כלל ש"אין דבר עושה את עצמו"26, ככל הביאורים שבזה, ובהכרח לומר שהקב"ה ברא את העולם, ולא רק את כללות העולם, אלא גם את כל הפרטים שבו, שהרי אין זה באופן שהקב"ה ברא את העולם באופן של נקודה, ואח"כ נתפשטו הפרטים מאליהם, אלא כיון שגם כל פרט הוא נברא, חל גם עליו הכלל ש"אין דבר עושה את עצמו".
ולכאורה: כיון שהקב"ה ברא את הכל, ו"הוא חייך"27, הרי כתוצאה מזה צ"ל הענין ד"לאהבה את ה' אלקיך"27, ועאכו"כ "ליראה את ה' אלקיך"28, לירא מהקב"ה, בורא העולם ומנהיגו.
ואעפ"כ, מבלי הבט על כך שמבין זאת בשכלו, עם כל הראיות וכל אריכות הדברים שבזה, ועד שנמשך גם בדיבורו, שמדבר בזה וכו' – אין זה נמשך במדות שבלב שיפעל אצלו רגש של אהבה ויראה להקב"ה (מצד איזה סיבה שתהי' – מיצר הגרון, או טמטום הלב וכיו"ב), והיינו, שהבנת הענין בשכלו נשארת בבחי' מקיף, ואינה נמשכת בפנימיות, שיחדור גם במדות שבלב.
וכן הוא למטה יותר, בנוגע להמשכה ממדות שבלב למחשבה ודיבור ומעשה בפועל, ד"לבא פליג לכל שייפין"29 – שגם כשמבין בשכלו ונמשך ברגש הלב, יכול להיות שישאר באופן מקיף, ולא יומשך במעשה בפועל.
ד. וכך הי' במעשה המרגלים:
המרגלים טענו: "כי חזק הוא ממנו", ובמילא, "ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול גו'", ולכן, "ניתנה ראש ונשובה מצרימה"30.
ולכאורה: הן אמת שע"פ שכל "חזק הוא ממנו", הרי כיון שהאמינו ש"ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת" – שוב לא שייך לשאול שאלות?! בשלמא בנוגע להבנת השכל – יכול לבוא בעל-שכל גדול יותר ולהקשות קושיא ולהפריך את הבנת השכל; אבל בשעה שאדם מאמין באמונה שלימה – לא שייך לשאול קושיות!
ואעפ"כ רואים, שלמרות שהאמינו וידעו בפשיטות ש"ה' (לא משה רבינו עצמו ח"ו, אלא ה') מביא אותנו אל הארץ הזאת" – כפי שראו בעצמם שהקב"ה הוציא אותם מארץ מצרים בנסים גדולים, והבטיח להעלותם "אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש"31, והרי המרגלים הודו בכך ש"זבת חלב ודבש היא"32 – נשארה האמונה באופן מקיף, ולא חדרה בפנימיותם, באופן שתומשך במעשה בפועל.
ה. אך עדיין אינו מובן: איך יתכן שהאמונה נשארה בבחי' מקיף, שלכן היו יכולים לעבור על רצונו ית'?!
ונקודת הביאור בזה – שכאשר מתערבת פני' אישית, הרי זה מעכב את האמונה וההבנה והשגה שבשכל מלחדור בפנימיות עד שתומשך למעשה בפועל.
ובהקדים – שענין זה נקל יותר לבאר לאלו שעוסקים במושכלות:
קודם התחלת השקו"ט בהענין, יש לאדם נטי' לצד מסויים, וכשישאלו אותו: איך נראה לו שתהי' מסקנת הענין, ישיב, שנראה לו – או שיש לו הנחה שכלית – שמסקנת הענין תהי' באופן כך וכך. אמנם, כדי להגיע לאמיתת הענין, צ"ל השקו"ט באופן שישכח אודות הנטי' וההנחה שלו, ועד שישכח על עצמו לגמרי, כי, כל זמן שנרגשת בהשקו"ט הנטי' וההנחה שלו, אזי ישנו ענין של "שוחד", שאינו מניח להגיע אל האמת, כיון שיש לו פני', שמסקנת הענין תהי' כפי שהונח אצלו לכתחילה.
וזהו כללות הענין ש"השוחד יעור עיני חכמים"33 : גם מי שנקרא בתורה בשם "חכם", הנה כשמקבל "שוחד", הרי זה "יעור עיני חכמים", והיינו, שגם לאחרי שקיבל שוחד הרי הוא עדיין "חכם" (ולא שמתבטל ממנו התואר "חכם"), אלא שהשוחד פועל שמסתכל על הענין בעינים עוורות, ואינו רואה את האמת; והרי ענין ה"שוחד" אינו רק ממון, אלא כדברי הגמרא34 שיש גם "שוחד דברים", ועאכו"כ שבענין ה"שוחד" שמכסה על האמת נכללת נטי' האישית ואהבת עצמו, ובפרט כאשר פלוני סבור אחרת, שהרי אין לך אהבת עצמו גדולה יותר מאשר הנצחון על זולתו, ולהוכיח שהוא הצודק!
וכמשנ"ת פעם35 הדוגמא לזה, שכאשר באים לרב עם שאלה בעניני איסור והיתר, הנה גם כאשר הרב פוסק לאיסור, ויש הפסד בדבר, לא מתווכחים עם הרב; אבל כאשר אותו רב יפסוק שלא לטובתו בדין-תורה בדיני ממונות, אזי יתווכח עם הרב כו' – בגלל שאינו יכול לסבול שחבירו צודק... שזהו מצד ענין הנצחון, שהוא חייב לנצח את חבירו!
וכן הוא בנוגע לשקו"ט בשכל – שכל זמן שנרגשת ההנחה השכלית שלו, ובפרט כשרוצה להראות שהוא המנצח, הרי זה מונע ומעכב שתהי' השקו"ט באופן שיבוא למסקנא האמיתית.
ו. ועד"ז מובן בנוגע למעשה המרגלים:
אע"פ שהאמינו ש"ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת", מ"מ, נשארה האמונה אצלם באופן מקיף, בגלל שהיתה אצלם פני' (שלא הניחה שהאמונה וההבנה וההשגה שבשכל תומשך במעשה בפועל) – שנתייראו מפני הנסיונות שיהיו להם בא"י.
[ואף שפני' זו היא מצד הקדושה – הרי הסדר הוא שלאחרי ההתחלה עם פני' שמצד הקדושה, באים לפני' שמצד קליפת נוגה, ועד לפני' שמצד שלש קליפות הטמאות, כפי שמצינו במדרשי חז"ל36 שהמרגלים לא רצו להכנס לארץ, כיון שחששו שלאחרי הכניסה לארץ יעביר אותם משה מלהיות ראשים, וימנה ראשים אחרים – שזוהי פני' שאינה מצד הקדושה, שבגללה עשו היפך רצון ה', ועד שהי' אצלם ענין של עבודה זרה, כפירוש רש"י30: "ניתנה ראש", "לשון עבודת אלילים"].
ובפשטות יותר, הפני' שהיתה אצל המרגלים היא – הא גופא שיצטרכו להתחיל ענין חדש שלא הורגלו בו, היפך טבעם (כפי שהטביע הקב"ה שהרגל נעשה טבע37 ) – שכדי ליכנס לא"י יהי' צורך בנסים לנצח את כל העמים שנמצאים שם.
ואף שיצאו ממצרים בנסים, אותות ומופתים, ובהיותם במדבר היו להם כמה נסים, החל מירידת המן בכל יום, ובלשון רש"י15: "קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו" – הרי במשך הזמנים שבינתיים היתה ההנהגה בדרך הטבע.
ולדוגמא – בנוגע לירידת המן, שהנס שהי' בכל יום אירע רק בבוקר, אבל לאח"ז, במשך היום כולו, היתה ההנהגה בדרך הטבע.
ירידת המן היתה אמנם באופן ש"לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר"38, אבל עדיין היתה צריכה להיות הטירחא ד"שטו העם ולקטו וטחנו ברחים או דכו במדוכה ובשלו בפרור"39 (אף שבזה גופא היו חילוקי דרגות, כמבואר בגמרא במסכת יומא40 ) – ענינים שהם בדרך הטבע, ולא באופן שהמן נפל לתוך פיהם מן המוכן. ועד"ז בנוגע לאכילת השליו. ובודאי לא הי' זה באופן שנעשה נס שלא יהיו רעבים, ובמילא לא יהיו זקוקים כלל לאכילה ושתי', כמו בעולם הבא, ש"אין בו לא אכילה ולא שתי' כו' (אלא) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה"41.
וכיון שבמשך רוב הזמן היתה ההנהגה בדרך הטבע, הנה מצד הרגילות בהנהגה טבעית (באופן שהרגל נעשה טבע), לא הונח אצלם ענין הנסים שיהי' צורך בהם בעת הכניסה לא"י, ולכן רצו להשאר במדבר.
ז. וזוהי ההוראה שיש ללמוד ממעשה המרגלים:
כיון שע"פ תורה צריכה להיות הנהגת בנ"י ע"פ טבע, שהרי "אין סומכין על הנס"42, ולכן צריך לעשות "כלי" לפרנסה, הנה כשיהודי מתרגל בהנהגה טבעית, והרגל נעשה טבע, יכול לחשוב שכיון שקשור עם הנהגת הטבע, לא יוכל לעמוד ולהתגבר על כל הקשיים שיש בעבודתו.
ועל זה אומרים לו, שצריך לדעת, שהטבע גופא מתנהל ע"י הקב"ה, שמנהיג את העולם כולו, כך, שכל המאורעות שבעולם אינם סתם "מנהג העולם", "נקרה נקרית", כמ"ש הרמב"ם43 שעל זה יש אזהרה מיוחדת: "ואם תלכו עמי קרי וגו'"44.
צריך לדעת ש"ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת", והיינו, שהקב"ה מנהיג את כל בנ"י ואת כל אחד מישראל בפרטיות בהשגחה פרטית, ואם הקב"ה עוזר לבנ"י במלחמה נגד ל"א מלכים45, בודאי עוזר לכל אחד מישראל לנצח ולהתגבר על הקשיים שיש לו בחיי היום-יום.
ולכן, הנה לא זו בלבד שבבוקר אומר "מודה אני לפניך כו'", והולך "מבית הכנסת לבית המדרש"46, אבל לאח"ז, בבואו ל"הנהג בהן מנהג דרך ארץ"47, נרגש אצלו בעיקר טבע העולם, אלא הנהגתו בפועל במשך כל היום היא באופן שמתחייב מהאמונה וההבנה והשגה שבשכלו, שחודרים ונמשכים במעשה בפועל.
וכך הולך יהודי לבטח דרכו מבלי להתפעל מעניני העולם, בידעו ש"סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראום"16, ועד שזוכים ליכנס לארץ ישראל, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו48, למטה מעשרה טפחים, בקרוב ממש.
* * *
ח. ע"פ האמור לעיל יובן ענין נוסף הדורש ביאור:
בנוגע למ"ש אודות שילוח המרגלים: "שלח לך", "לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח"49 – יש שלומדים בפשטות שמשה לא העריך וחישב היטב כו', ולכן היתה התוצאה באופן בלתי רצוי.
אבל באמת, ח"ו לומר כן, כי:
משה רבינו – שהי' אז בן פ"א שנה (שהרי ביצי"מ הי' משה בן שמונים שנה50, ושילוח המרגלים הי' בשנה השנית ליצי"מ51 ) – הכיר היטב את בנ"י, שכן, עוד לפני שברח למדין, בהיותו בן ארבעים שנה52, נאמר כבר "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם"53, "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם"54, ומזה מובן, שבכל משך הזמן שלאח"ז – ארבעים שנה – נתן משה עיניו ולבו להתבונן במעמדם ומצבם של בנ"י, טבעם ותכונתם וכו', כך, שבודאי הכיר אותם היטב, שהרי גם מישהו אחר (לא משה רבינו), ובגיל צעיר יותר, הי' מכיר אותם היטב, ועאכו"כ משה רבינו, שהקב"ה בחר בו להיות רועה ישראל, וכבר הי' בן פ"א שנה, לאחרי ש"רוב שנים יודיעו חכמה"55 – אצל כל אדם, ועאכו"כ אצל משה רבינו שבחינתו היא חכמה דקדושה (בלשון החסידות56 ).
ומה גם שמשה ראה את בנ"י בכל המצבים, מן הקצה אל הקצה – החל משינוי המצבים שהי' מיד בשנה הראשונה לצאתם מארץ מצרים: בשעה שהכריזו "נעשה ונשמע"57 לפני מ"ת, וכאשר "על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן"58 בשעת מ"ת, ולאידך גיסא – בהיותם בקצה ההפכי בשעת מעשה העגל (שפעל ש"ביום פקדי ופקדתי"59 ), וכן לאח"ז בשעת נדבת המשכן, כשהקב"ה אמר "סלחתי כדברך"60 ; בכל המצבים הנ"ל הי' משה רבינו יחד עם בנ"י, ובלשון הכתוב61 : "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו".
וכיון שמשה רבינו הכיר היטב את כל בנ"י, ואת כל אחד מישראל בפרטיות, הרי מובן בפשטות, שבשעה שבחר מרגלים, בודאי בחר אנשים כאלו שהיו ראויים לכך. וא"כ, אינו מובן כלל: איך יתכן שלאח"ז אירע חטא המרגלים, שבגלל זה הוצרכו בנ"י להשאר במדבר ארבעים שנה?!
ט. ויובן ע"פ המדובר לעיל:
בשעה שצריך לערוך חקירה ודרישה, מקווים אמנם שהמסקנא תהי' כדבעי, אבל זוהי רק תקווה, כיון שאינו בטוח מה תהי' המסקנא, והראי', שהרי הולך לערוך חקירה ודרישה, ואם הי' בטוח מה תהי' המסקנא, לא הי' זקוק לחקירה ודרישה; וכדי להבטיח שיגיע למסקנא האמיתית (אם הוא רק רוצה למצוא את האמת), הנה מיד בהתחלת החקירה ודרישה צריך לעזוב את ההנחה השכלית שלו, ולהשאר צמוד במשך כל החקירה ודרישה אל נקודת האמת – שישנה אצלו לכתחילה, שהרי בגללה עורך את כל החקירה ודרישה, כיון שמחפש את האמת; אבל אם יטה מנקודת האמת אל ההנחה שלו, אזי לא יוכל לראות את האמת.
ובנוגע לעניננו:
אם במשך כל זמן שליחותם היו המרגלים נשארים צמודים לנקודת שליחותם, אזי היו נשארים עם האמת,
– ובפרט שענינו של משה רבינו הו"ע האמת62, לפי שענינו הו"ע החכמה, וחכמה ענינה ביטול, "ונחנו מה"63 (שלכן היתה שכינה מדברת מתוך גרונו64 ), ועד שקשור עם החכמה דלמעלה שענינה אמת, כמבואר בתניא65 בהגהה ש"א"ס ב"ה הוא אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו, וזו היא מדרגת החכמה" –
אלא שהמרגלים שינו משליחותם, והתחילו לחפש מה שהם רצו למצוא, ובגלל זה אירע הענין הבלתי רצוי.
ולכן, יהושע [שעליו התפלל משה "י-ה יושיעך מעצת המרגלים"66 ] וכלב [ש"נשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם"67 ], שנשארו צמודים לנקודת שליחותם, ולא חיפשו מה שהם רוצים – אכן אמרו: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה"15.
ומזה מובן, שאין זה חסרון בהשליחות של משה, אלא אדרבה: החסרון הי' בכך שנטו וסרו מהשליחות של משה, ועירבו את עניניהם האישיים, ולכן נכשלו כו'68.
המרגלים לא אמרו דבר שאינו אמת, והראי', שאף אחד לא הפריך את דבריהם, כיון שהאמת היתה כדבריהם – ש"עז העם היושב בארץ .. וגם ילידי הענק ראינו שם"70, "עמלק יושב בארץ הנגב וגו'"20, ועד שבספר דברים71 חוזר משה רבינו בעצמו ומפרט את טענות המרגלים, שמזה מובן שדבריהם היו אמת.
אלא הטעות של המרגלים היתה בכך ששינו מהשליחות ששלח אותם משה רבינו:
משה רבינו לא שלח אותם כדי לברר אם יש בכחם של בנ"י לנצח את יושבי הארץ ולכבוש את הארץ; מטרת השליחות היתה – "וראיתם את הארץ מה היא .. הטובה היא (במעיינות ותהומות טובים ובריאים) אם רעה .. השמנה היא אם רזה היש בה עץ אם אין"72 (לאחרי ש"באו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו .. ומשה נמלך בשכינה, אמר, אני אמרתי להם שהיא טובה .. חייהם שאני נותן להם מקום לטעות"49).
וגם מש"נ בנוגע ל"העם", "החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב" – אין זה כדי לידע אם יוכלו לנצח אותם במלחמה, אלא כדי לידע את טיב הארץ, כיון ש"יש ארץ מגדלת גבורים ויש ארץ מגדלת חלשים, יש מגדלת אוכלוסין ויש ממעטת אוכלוסין"; וכן בנוגע ל"הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים" – ש"סימן מסר להם, אם בפרזים יושבין, חזקים הם שסומכין על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין, חלשים הם"72, ובזה יהי' סימן על הארץ, אם היא מגדלת גבורים או מגדלת חלשים.
[דרך אגב – רואים כאן ענין נוסף: לאחרונה נתעורר רעש אודות תגלית מדעית חדשה (שנקראת בלשון יון: "יוקאָלאָדזשי"73 ), בחשבם שזוהי המצאה שלהם – שעניני הגוף קשורים ומושפעים מהארץ שבה נמצאים, ומי המעיינות שמהם שותים כו'. ובכן, ענין זה נתפרש כבר בפירוש רש"י בפרשתנו: "יש ארץ מגדלת גבורים ויש ארץ מגדלת חלשים", היינו, שענין הגבורה או החלישות של בני האדם תלוי בטיב הארץ שבה נמצאים, ובמי המעיינות ותהומות שבה כו'].
אבל המרגלים שינו משליחותו של משה, וחיפשו לראות אם בנ"י יוכלו לכבוש את הארץ, ומסקנתם היתה: "אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות וגו'"70 – אע"פ שלא שאלו אותם על זה, ועאכו"כ שלא שאלו אותם מה קורה בדרך לארץ ישראל, ש"עמלק יושב בארץ הנגב וגו' ועל יד הירדן", "ולא תוכלו לעבור"74.
ולהעיר, שבדברי המרגלים גופא מודגש השינוי משליחותו של משה – שהרי "סימן מסר להם (משה), אם בפרזים יושבין, חזקים הם שסומכין על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין, חלשים הם", ואילו הם אמרו ש"עז העם היושב בארץ והערים בצורות".
ונקודת הענין – שכיון שנטו וסרו מהנקודה שבשבילה נשלחו ע"י משה, והתחילו לחפש מה שהם רוצים, הרי זה מנע ולא הניח שיוכלו לראות את האמת. אבל אם במשך כל זמן השליחות לא היו נוטים מנקודת השליחות, אזי היו רואים את האמת, ולא היתה נפק"מ אצלם איך נראה המצב בנוגע לכיבוש הארץ, אם יוכלו לכבשה או לא – כיון ששליחותם היא רק לראות אם טובה הארץ, ולאחרי כן הנה בעזר ה' יכבשו את הארץ.
יא. וזוהי גם הוראה בעבודה:
התורה אינה מפחדת מקושיות, חקירות ודרישות כו' (כפי שאחרים חושבים), ואדרבה – שהרי שכל הו"ע שנברא ע"י הקב"ה, ועל התורה נאמר75 ש"היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"; אלא שענין זה צריך להיות באופן שהולכים בדרכה של תורת-אמת, ולא לנטות מהאמת, ולחפש מה שרוצים למצוא... ובודאי להזהר מענין של שוחד – "כי השוחד יעור"33, ועד שלא זו בלבד שאינו רואה את האמת, אלא נעשה מזיק כו'.
וכמבואר בספרי מוסר, שאין דבר נעלה יותר משכל, ואין דבר נמוך יותר משכל: אם האדם מנצל את השכל כדבעי – אזי מתעלה למעלה מכל הענינים כו', ואם אינו מנצל את השכל כדבעי – אזי נעשה למטה מכל הענינים, למטה אפילו מבעלי-חיים כו', וכמ"ש76 "חכמים המה להרע", היינו, שהרע שיכול לעשות בעל-שכל הוא גרוע יותר מהרע שיכול לעשות מי שאינו בעל-שכל.
וכפי שאירע אצל המרגלים, שעי"ז שלא ניצלו את שכלם כדבעי, הזיקו לבנ"י – שבמקום להיכנס ל"ארץ טובה ורחבה"31, נשארו ב"מדבר גו' נחש שרף ועקרב גו'"77, היפך מישוב הארץ; אלא צריכים לילך בשליחותו של משה רבינו, ולהשאר צמודים במשך כל הזמן לנקודת האמת.
וזוהי ההוראה – שכאשר צריכים לפעול ענין מסויים, אין להתחשב עם ישות ומציאות עצמו, אהבת עצמו, או להתיירא שמא תתמעט דמות עצמו, ותגדל דמות חבירו שחולק עליו, אלא להצמד אל האמת כפי שהוא, ללא ענינים של שוחד, ואפילו לא מתוך טענה של קדושה – שלכן ע"פ דין אסור לחלוק כבוד לדל ולזכותו בדין78, אע"פ שע"פ תורה צריך ליתן לדל יותר מאשר לעשיר, כי כשצריך לברר את האמת, אסור שיהי' ענין של שוחד.
וכאשר נגשים לענין ללא פניות, אזי השקו"ט שבשכל היא באופן שנמשכת גם במדות שבלב, והיינו, שמיצר הגרון אינו מפסיק, אלא נעשה המקום שעל ידו נמשך השכל למדות שבלב, ועד למעשה בפועל.
וזהו גם הענין של המשכת המקיף בפנימיות – שזהו תוכן הענין דמצות ציצית, כידוע79 שענין הציצית הוא המשכת המקיף דטלית בפנימיות, וזהו הקשר של התחלת הפרשה עם סוף הפרשה, ש"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"7.
יב. ועי"ז שממלאים את השליחות באופן שקשורים עם נקודת הענין, שצריך לפעול הענין שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים80,
– שענין זה ישנו כבר "בכח", שהרי "עולם על מילואו נברא"81, באופן שעיקר שכינה בתחתונים היתה82, וחסר רק הפועל, שנעשה ע"י העבודה דאתכפיא ואתהפכא (כמבואר במאמרי ההילולא83 ) –
אזי נעשית הכניסה לארץ – "והביא אותנו אל הארץ הזאת"84, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה וגו'"85,
ומארץ ישראל יומשך בכל הארצות, שהרי עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות86 – עי"ז שעושים מהעולם כולו "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה",
ואז נכנס הקב"ה בירושלים של מעלה, ועוד לפנ"ז נכנס בירושלים של מטה87,
בביאת משיח צדקנו – גואל אחרון הוא גואל ראשון88, משה רבינו – יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.
* * *
יג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ועשו להם ציצית וגו'.
* * *
יד. בהמשך להמדובר לעיל (במאמר89 ) אודות הענין ד"סר צלם" – נתעכב גם על פירוש רש"י בענין זה (בקאַפּיטל י"ד פסוק ט'), וכיון שזוהי הפיסקא הג' שבפירוש רש"י, ולפני' יש עוד ב' פיסקאות, נתעכב גם על הפיסקאות שלפנ"ז: "אל תמרודו", ו"כי לחמנו הם".
טו. הביאור בפירוש רש"י: "אל תמרודו, ושוב ואתם אל תיראו", "כי לחמנו הם, נאכלם כלחם",
– הכרחו של רש"י ש"ואתם אל תיראו" הוא המשך ותוצאה ל"אל תמרודו" (ולא שהם שני ענינים שונים90 ), דכיון שכלב אמר כבר15 "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה", עכצ"ל, שכאן מוסיף91 שכאשר "אל תמרודו" אזי "אל תיראו" כלל, "כי לחמנו הם", "נאכלם כלחם", שמוכן לאכילה ללא טירחא כלל92 –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס93 בלקו"ש חי"ח ע' 161 ואילך.
טז. ויש לבאר גם פירוש רש"י בד"ה "סר צלם", "מגינם94 וחזקם95, כשרים שבהם מתו, איוב שהי' מגין עליהם. ד"א צלו של מקום סר מעליהם" – דלכאורה אינו מובן96 :
א) סתירה מיני' ובי': רש"י מתחיל "כשרים", לשון רבים, ומפרט רק אחד – "איוב"?!
ב) מדוע לא מסתפק במ"ש "כשרים שבהם מתו", אלא צריך להוסיף "איוב שהי' מגין עליהם" – למאי נפק"מ אם איוב הי' מגין עליהם או מישהו אחר?
ובסגנון אחר קצת: מדברי רש"י "כשרים (לשון רבים) שבהם מתו", מוכח, שלא רק איוב הי' מגין עליהם, אלא עוד אנשים כשרים, ולכן לא הי' די במיתת איוב בלבד, כיון שעדיין יש עוד אנשים כשרים שיכולים להגן עליהם, ועכצ"ל שגם הם מתו. וא"כ, כשם שבנוגע ל"כשרים" (לשון רבים) לא פירש רש"י מי הם, כמו"כ לא הי' צריך להזכיר את איוב.
ואף שבגמרא נתפרש שאיוב הי' "מגין על דורו"97, ומת באותו זמן שהמרגלים הלכו לרגל את א"י98 – הרי בגמרא נאמר ענין זה (לא על הפסוק "סר צלם", אלא) על הפסוק99 "היש בה עץ": "ישנו לאותו אדם ששנותיו ארוכות כעץ (איוב שהאריך ימים רבים) ומגין על דורו כעץ"100 ; אבל כיון שרש"י בפירושו על הפסוק "היש בה עץ" אומר רק "אם יש בהם אדם כשר101 שיגין עליהם בזכותו", ולא הזכיר את איוב – הרי בודאי שלא הי' צריך להזכירו בפסוק "סר צלם"?!
[ואין לומר שרש"י מעדיף להמתין ולפרש זאת בפסוק "סר צלם" שבו נזכר ענין ההגנה בפועל, ולא בפסוק שבו מופיעה רק השאלה "היש בה עץ" (אם יש בהם אדם כשר שיגין עליהם) – כי, בפשטות מסתבר שיש לפרש זאת בהתחלת הענין (בשאלה), ואם לא יודעים זאת שם, אין מקום לומר זאת בסיום הענין].
ג) מדוע לא מסתפק רש"י בפירוש הראשון, אלא צריך להביא פירוש שני, ולאידך, אם יש צורך בפירוש השני, הי' צריך לומר רק פירוש זה, ולא להביא הפירוש הראשון. ועכצ"ל, שפירוש הראשון אינו מספיק, ולכן יש צורך בפירוש שני, אבל לאידך, גם הפירוש השני אינו מספיק, ולכן יש צורך בפירוש הראשון, ואדרבה, הפירוש הראשון קרוב יותר אל הפשט, שלכן מביאו בתור פירוש ראשון102.
וכפי שיתבאר לקמן שכל הדיוקים הנ"ל מובנים בפשטות הכתובים, שזהו דרך הלימוד שבפירוש רש"י, כדברי רש"י103 : "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא".
* * *
יז. בנוגע ללימוד ענין באגה"ת – אוחזים עדיין באמצע, בקשר להמדובר בהתוועדות הקודמת104 אודות המבואר בסוף פי"א בפירוש מ"ש105 "וחטאתי נגדי תמיד", ש"המכוון רק לבלתי רום לבבו ולהיות שפל רוח בפני כל האדם כשיהי' לזכרון בין עיניו שחטא נגד ה'" – שצריך להבין למה צריך להוסיף התיבות "נגד ה'", ולא מספיק לומר רק "שחטא", דלכאורה, מה נוגע להדגיש שהחטא הוא "נגד ה'"?
ואין לומר שזהו ע"פ לשון הכתוב "וחטאתי נגדי תמיד", כיון שבפסוק נאמר "נגדי" – נגד האדם, וכאן מדובר אודות החטא שהוא "נגד ה'".
וכפי שיתבאר לקמן.
יח. ויש לבאר גם דיוק הלשון "להיות שפל רוח בפני כל ה.אדם" (בתוס' ה')106 :
דובר פעם (וכבר נדפסו הדברים107 ) אודות ב' הגירסאות במארז"ל108 "הוי שפל רוח בפני כו'" – "כל אדם", או "כל ה.אדם", ע"פ דברי התוס'109 ש"יש חילוק בין אדם להאדם דעובדי כוכבים בכלל האדם נינהו".
וההסברה בזה – ש"אדם" הוא שם העצם, ולכן לא שייך לומר "ה.אדם", כמו שלא שייך לומר "ה.ראובן" "ה.שמעון", כיון שזהו שם העצם (ורק כשמדובר אודות המשפחות ששייכים לראובן, אזי שייך לומר "משפחות הראובני"110 ). ושם העצם "אדם" – שייך רק אצל בנ"י. משא"כ "ה.אדם" – אינו שם העצם, אלא מורה רק על השייכות ל"אדם", שמוצאו מאדם או נח וכו', ולכן בזה נכללים גם שבעים אומות העולם.
[ולכן, כשמדובר אודות אדם ביחס לבהמה, נאמר: "האדם והבהמה"111, כיון שאין הכוונה לשם העצם ד"אדם", כי אם לאלו שמוצאם מאדם].
ומזה מובן, שהלשון "האדם" מתאים לענינים שבהם משתווים בנ"י עם אוה"ע, ע"ד הדין ש"מפרנסים עניי עכו"ם עם עניי ישראל"112.
ובהתאם לכך הוא גם החילוק בנוגע לענין ד"הוי שפל רוח כו'":
יש התבוננות ששייכת רק ביחס לבנ"י – כמובא בתניא סוף פ"ל בנוגע ל"עמי הארץ", "שזדונות נעשות להם כשגגות", משא"כ אצל תלמידי חכמים נשארים הזדונות – זדונות, ולא עוד אלא ש"שגגות נעשות להם כזדונות"113 ; אבל יש התבוננות ששייכת גם בנוגע לאוה"ע – כפי שמבאר בתניא ריש פ"ל "ע"פ מארז"ל114 אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, כי מקומו גורם לו לחטוא, להיות פרנסתו לילך בשוק כל היום ולהיות מיושבי קרנות וכו'", ולכן מדייק שם "הוי שפל רוח בפני כל ה.אדם", כיון שזוהי התבוננות ששייכת גם ביחס לגוי.
וכן הוא בנדו"ד, בנוגע להמבואר באגה"ת כאן.
יט. וכאן המקום לחזור ולעורר אודות המדובר בחדשים האחרונים, ולדאבוננו, ככל שעובר עוד יום נעשה הדבר מסובך וגרוע יותר – שזהו הענין הידוע שנקרא "מיהו יהודי".
האמת היא שנוסח השאלה115 צריך להיות (לא "מיהו יהודי", אלא) "מיהו איש אמיתי", שכן, אם רק רוצים להיות איש אמיתי, לראות את האמת, מבלי להיות מרומה – יודעים שאסור לומר על גויים שהם יהודים!
והגע עצמך:
לפי החוק הקיים בא"י עכשיו – חוק שחתומים עליו 24 שרים – יכול כל אחד לבוא ולומר שהוא יהודי, ואין בזה הגבלות כלל!
[ומה שרוצים לעשות הגבלה שלא יוכלו לקבל חופה וקידושין – אין בזה תועלת, שהרי כל מי שרוצה יכול לנסוע לקפריסין ולערוך שם חופה וקידושין. ועד שאין אפילו צורך לנסוע לקפריסין, אלא יכולים להכנס לשגרירות המקסיקנית ולקבל שם חופה וקידושין!].
וכפי שאמר א', שעכשיו, אין לך דת שנקל להתקבל אלי' יותר מאשר דת ישראל, שהרי בשאר הדתות צריך ללמוד במשך כמה שבועות, ואח"כ ללכת ל"תפלה" ולהזות כו', אבל כדי להכנס לדת ישראל לא צריך לעשות כלום; מספיק ללכת לפלוני בן פלוני שנקרא "ראַביי", ולומר לו שרצונו להיות יהודי, ולתת לו צ'יק בסך 25 דולר, ואז נותן תעודה שהוא "יהודי", וזה נחשב כבר לגיור! ועל זה מסכימים לא רק השמאלנים, אלא גם אלו שיושבים לימינם!
זהו דבר ידוע, והכל יודעים מי עושה זאת! – נשאר לי רק לסיים את החקירה ודרישה לידע האם חייבים לבוא אליו באופן אישי כדי לקבל את התעודה, או שאפשר לעשות זאת גם ע"י שליח (אם רק מבטיחים את פרעון הצ'יק...), אפילו מבלי לראות את האדם שמקבל את התעודה שהוא יהודי!...
זאת ועוד: בינתיים המצב הוא שלגייר יכול רק מי שנולד לאם יהודי', ומי שאינו משומד. אבל כמה זמן יכול להמשך מצב זה? – מחר יבוא גוי שנתגייר ע"פ חוק הנ"ל שלא כהלכה, כך שנשאר גוי, ויצרף אליו עוד שני גויים שנתגיירו שלא כהלכה ונשארו גויים, וביחד יעמידו "בית דין", והם בעצמם יגיירו גויים – לא הי' ולא יהי'!
כל זמן שהחוק הוא שלא צריך להתגייר כהלכה, יש אפשרות שנער ונערה שא' מהם אינו יהודי יפגשו ויתחתנו, וירשמו את ילדיהם בתור יהודים – כפי שהי' בפרשת שליט116, שרשמו את הילדים בתור יהודים, אף שלא התגיירו, ולא רצו כלל להתגייר, באמרם שאינם מאמינים בדת ישראל ובאלקי ישראל, כך, שזהו דבר שיזיק לכל הדורות!
ומה שטוענים שיש צורך בקירוב לבבות ואהבת ישראל – הרי אדרבה: הם אלו שאין להם אהבת ישראל, שהרי הם מפקירים 16 מליון יהודים!
ונוסף לכך, הרי זה דבר בלתי-רצוי גם עבור הגויים, שע"פ תורה אסור לרמותם ולומר להם שיכולים להיות יהודים ללא הגבלות כלל; הם צריכים רק לומר שרצונם להיות יהודים, ואז נעשים יהודים לכל דבר! ומה גם שעי"ז מסתכסכים עם 2 בליון גויים, ועד לגוי שיושב ברומי (ה"אפיפיור"), שבודאי יכעס על כך שמכריזים בגלוי שכל אלו שרוצים לעזוב אותו ולהיות יהודים, יכולים לעשות זאת!
כ. וכאשר טוענים זאת לאלו שצריכים להגן על הדת, אזי אומרים, שזה לא יותר גרוע משאר הענינים, וכשם שוויתרו על שאר הענינים, כך יכולים לוותר גם על ענין זה.
ובכן: ראי' זו מביאים מעצמם, שהרי הם אלו שוויתרו על כל הענינים! וויתרתם על ענין זה – בגלל שוויתרתם על טלויזיא בשבת; וויתרתם על טלויזיא בשבת – בגלל שוויתרתם על ניתוחי מתים117 ; וויתרתם על ניתוחי מתים – בגלל שוויתרתם על גיוס נשים, ועד לוויתור הראשון – שלא להזכיר את שמו של הקב"ה, ולכתוב במקום זה: "צור ישראל", שמשתמע לתרי אפי: יכול להתפרש על הקב"ה, ויכול להתפרש על ענין אחר, שזהו ענין של שיתוף.
אילו לא הייתם מוותרים על הענינים שלפנ"ז, לא הייתם צריכים לוותר על ענין זה, ורק בגלל הוויתור על ענין אחד, הנה "מצוה גוררת מצוה"118, ועד"ז בהפכו, עד שהגעתם למצב שאומרים על גויים שהם יהודים.
וגם כאשר כל העולם צועק: איך אפשר לעשות כן – חושבים הם שיצעקו קצת, ואח"כ יעבור הרעש... וכפי שאירע בנוגע לטלויזיא בשבת, שעכשיו בכלל לא מדברים על זה, וכך חושבים שיהי' גם בנוגע לענין זה.
[ואכן רואים שהפסיקו לצעוק על זה. – הי' עכשיו "קאָנווענשאָן" של "ישראל הצעיר" ("יאָנג איזראַעל"), האם דיברו שם אודות "מיהו יהודי"?! – יושב קהל גדול ביותר, בלי עין-הרע, האם מישהו עורר אודות "מיהו יהודי"?! – לא! כנראה בגלל שה"קאָנווענשאָן" נערך בערב שבת, והיו עסוקים בהכנת "הקוגל" לשבת!... – יש פתגם שרבינו הזקן אמר ש"קוגל" בשבת הוא מן התורה! אינני יודע היכן הוא המקור לכך, ואם רבינו הזקן אכן אמר זאת, אבל כך אומרים. וכיון שכן, היו צריכים להכין את ה"קוגל" לשבת!
וכאשר שאלו מדוע אמנם לא דיברו ב"קאָנווענשאָן" אודות "מיהו יהודי", השיבו: האם מישהו מליובאַוויטש עורר שידברו על "מיהו יהודי"?!
אם האנשים שלך – משיבים לי – שהם בעלי מס"נ119, לא עוררו על זה – אינני מחוייב לדאוג עבור המדריך ומנהיג ומטיף-מוסר שלי, ואינני צריך לעשות מאומה; אני יכול לדבר אודות ענינים אחרים שבהם יש ביכלתי לפעול, אבל לא בנוגע ל"מיהו יהודי" שבלאה"כ אינני יכול לפעול בזה מאומה.
מה לך להתערב בעניני ליובאַוויטש, ומה נוגע לך מה עושה ליובאַוויטש?! – הרי התורה מצוה "הוכיח תוכיח את עמיתך"120, "אפילו מאה פעמים"121, וכי אם ליובאַוויטש לא מעוררת על זה, הנה בגלל זה מותר להפקיר 16 מליון יהודים?!
ועל זה הוא עונה: אז יש לך עלי קושיא!... אבל הוא נשאר עדיין בשלו, כידוע הכלל122 שגם כאשר הגמרא אומרת "קשיא", אזי נשאר הענין קיים, ורק ב"תיובתא" מתבטל הענין].
ומה שטוענים שבגלל זה יקבלו כמה לירות, או אפילו הרבה לירות, עבור הישיבות,
– ובסופו של דבר עלול להגיע מצב שבאותם ישיבות ילמדו אותם גויים שאמרו עליהם שהם יהודים... שהרי כיון שאמרו עליהם שהם יהודים, צריכים להכניסם לישיבות, להושיבם בראש, וללמוד עמהם! וזאת – למרות שגוי שלומד תורה הרי זה היפך החיים שלו123 (מלבד האיסור על המלמד שלא ללמוד תורה עם גוי124 ). –
וכי בשביל כסף עבור ישיבות מותר להפקיר 16 מליון יהודים, ולהסתכסך עם 2 בליון גויים להבדיל?!
כא. וכל זה קשור עם עניני "מפלגות"...
ובכן: לכל לראש צריך לדעת ש"מפלגה" היא בבחינת "ארץ אוכלת יושבי'" (כלשון הכתוב בפרשת השבוע125 ), כיון שהיא "אוכלת" את האדם, שחושב רק אודות ה"מפלגה".
– אצל מי שלכתחילה אינו אדם, הרי זה להיפך, שהוא "אוכל" את המפלגה, כפי שרואים בענין זה גופא, שבגלל פניות אישיות, ש"מנהיג" יקרא, עושה ענינים שמהרסים ומחריבים את השם הטוב של המפלגה, ובלבד שהוא ישאר המנהיג וראש המפלגה. – אמנם מפלגה עם כזה "שם"... אבל העיקר שהוא הראש של המפלגה!...
וכל זה – אצל מי שלכתחילה אינו אדם; אבל אצל הכשרים שבהם – "אוכלת" המפלגה אותם, כפי שרואים שבשביל עניני המפלגה מתבטלת מציאותו בתור אדם ("ער ווערט אויס מענטש"), שנעשה אצלו מעמד ומצב ש"יהרג ואל יפרוש"; הוא מוסר את נפשו כדי להשאר עם ה"כסא" וה"מפלגה", ועד שבשביל זה הוא מוכן להפקיר 16 מליון יהודים!
כב. ועוד ענין בזה:
ברוסיא ידעו שיש רבנים אמיתיים, ויש גם רבנים שהיו נקראים "קאַזיאָנער ראַווין", שפירושו הפשוט הוא: "רבנים מטעם" – מטעם הממשלה, שמתנהגים לפי הוראות הממשלה.
ועד"ז בנדו"ד: יש מפלגות שאינם מטעם הממשלה, ואינם חייבים לומר רק מה שמתאים לרצון הממשלה, וכמו המפלגה שמתנגדת להחזרת שטחים, שאינה "מטעם", ולכן השיטה שלהם מנוגדת לרצון הממשלה; אבל יש גם מפלגות "מטעם", והיינו, שזוהי מפלגה שמייצגת ואמורה להגן על הדת, אבל היא מפלגה "מטעם", שחייבת לומר כדברי הממשלה.
ולכאורה: אם אתם מפלגה מטעם – תאמרו בגלוי שאינכם מפלגה שתפקידה להגן על הדת, כי אם מפלגה מטעם, שאין לה דעה משלה, ואז ידעו אחת ולתמיד שאין מה להתעסק אתכם, דכיון שאתם אומרים רק "דברים כהוייתן" ע"פ הוראת הממשלה, הרי יכולים לכתחילה להתדבר עם אלו שאומרים לכם מה לומר!...
העובדה שהוא "מושבע ועומד מהר סיני"126, אינה מחייבת אותו; הוא לא מתפעל מזה; בשביל זה יש זמן... אבל מה שהממשלה אומרת – חייבים לומר! וכיון שכן, עליכם לומר בגלוי שהנכם מפלגה מטעם, ולא לומר שהנכם מפלגה שענינה להגן על הדת!
כג. משל למה הדבר דומה127 – לסיפור128 אודות חיי היהודים ברוסיא, בזמן שיד ה"צאַר" היתה תקיפה, וסבלו מגזירות שונות כו':
באותם זמנים היו יהודים שפרנסתם היתה עי"ז שנעשו "חוכרים", ובדרך כלל הוצרכו לחיות בבדידות משאר יהודים.
פעם בא ה"פריץ" שהי' בעה"ב של היהודי החוכר, ואמר לו, שהוא חייב להמיר את דתו, ואם לא יעשה זאת, אזי יקח הפריץ את שני ילדיו של החוכר וימסור אותם ל"גלח", כך, שכבר ימירו את דתם. היהודי החוכר לא הי' יכול לעמוד בנסיון, ואמר שמסכים להמיר את דתו, בחשבו, שיעשה זאת רק לפנים, ולא באמת. ואכן בתחילה הי' זה רק לפנים, אבל במשך הזמן, ובגלל היותו מבודד מיהודים, נעשה הדבר לא רק לפנים, ועד שעזב לגמרי את היהדות.
הסדר הי' אז שמזמן לזמן היו מגיעים "מגידים" ו"דרשנים" לומר דברי-מוסר ליהודים שהיו דרים בעיירות. והגיע "מגיד" גם לאותה עיירה שבה דר החוכר הנ"ל, ולאחרי ששמע ממנו דברי-מוסר חריפים, החליט שעליו לחזור ליהדות. אבל אז התערב ה"שטן": כיון שהי' זה חודש ניסן, הציעה אשתו של החוכר להמתין עוד כמה שבועות עד שיחזרו ליהדות, והסבירה, שעכשיו מתקרב חג הפסח, שבו יש טירחא רבה: צריך לאפות מצות, ולהמנע מאכילת חמץ, להכשיר את הכלים וכו', וא"כ, מוטב להשאר גויים עוד כמה שבועות, ולחסוך את כל הטירחא!...
ובכן: אין כוונתי לומר זאת עליהם... אבל גם כאן מפקירים 16 מליון יהודים ו-2 בליון גויים, כדי להשאר לשבת על הכסא עוד משך זמן – שהרי סוכ"ס תתבטל הגזירה, כיון ש"ביד חזקה גו' אמלוך עליכם"129, ואם לא עכשיו, יהי' זה ברגע שלאח"ז, כיון שדבר זה לא יתן להם מנוח; הם לא יוכלו לישון בלילה, בידעם שיש גזירה כזו, ויצטרכו לבטלה, אלא שחושבים שבינתיים יוכלו לשבת על הכסא עוד משך זמן, ובשביל זה יכולים לעשות "עיסקת חבילה"116, ו"למכור" כל כך הרבה יהודים כן-ירבו, ככל הפרטים שבזה שאין צורך לחזור עליהם עוה"פ.
כד. אך כיצד אירעה הטעות לקבוע חוק כזה? – הרי זה בגלל שנטפלו לענין צדדי:
הי' מנהג בכמה מדינות להמתין עם ענין של גיור במשך שנה, או ששה חדשים. – אינני יודע מהו המקור לכך, שהרי לא מצינו זאת בשו"ע, אבל כך נהגו בפועל. ועל זה נטפלו – שכיון שאי אפשר לאלץ להמתין ששה חדשים, אזי מוטב שלא יהי' צורך בגיור כלל.
כך הי' גם בחטא עץ הדעת – שחוה "הוסיפה על הציווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר130 אל תוסף על דבריו"131. אבל: וכי משום שיש טענה, נעשה חטא עץ הדעת למצוה, תיקון ודבר טוב?!
ובכל אופן, אין צורך לחזור עוד הפעם את כל הפרטים שבזה, שהרי אלו שרוצים לזכור – זוכרים זאת מהפעם הראשונה.
– כידוע הסיפור132 אודות הבעש"ט, שלפני התגלותו, כשהי' מחזר בעיירות בתור "מלמד", הגיע פעם לעיירה בר"ח, ורב העיירה שרצה לבחון אותו, שאל אותו: מה הדין אם שוכחים לומר "יעלה ויבוא"? והבעש"ט השיב לו: אני לא אשכח גם בפעם הראשונה, ואתה תשכח גם בפעם השני'. וכך הוה!...
ועד"ז בנדו"ד: אלו שרוצים לזכור – יכולים לזכור זאת מהפעם הראשונה, ואלו שרוצים לשכוח – ישכחו אפילו לאחרי הפעם השני'.
כה. ולאח"ז ניתוסף ענין חדש – שרוצים לערב זאת עם ענינים נוספים שאינם שייכים כלל לחוק הנ"ל:
בתחילה רצו לערב זאת עם פרשת זיידמן133, ורצו לערב בכך גם אותי, אך לא רציתי, ואמרתי, שישנם רבנים בא"י על אתר, ועליהם לברר את פרטי הדבר, אם הי' גיור כפי הלכה או לא, אבל זוהי פרשה פרטית שאינה שייכת כלל לחוק. אלא שרוצים להעלות זאת על השולחן, בכדי שידברו על זה, ובמילא לא יצטרכו בכלל לדבר על הענין של "מיהו יהודי".
וכמו"כ יש כאלו שאומרים שצריך עכשיו לצאת למלחמה נגד הרפורמים והקונסרבטיבים, וכשינצחו, תתבטל בדרך ממילא השאלה "מיהו יהודי".
אבל, לא עכשיו הוא הזמן לכך! אם רצונך לערוך מלחמה עם הרפורמים, למה לא עשית זאת אתמול?! – עכשיו צריך לדבר אודות החוק הנ"ל, מבלי לערב ענינים אחרים, מתוך כוונה שעי"ז שיערבו ענינים אחרים ויעלו אותם על השולחן, אזי לא יצטרכו לתרץ את הענין של "מיהו יהודי".
רצונך לערוך מלחמה עם הרפורמים – הרי זה ענין בפני עצמו; תדפיס זאת בחוברת או קונטרס בפני עצמו, אבל אל תערב זאת עם השאלה: "מיהו יהודי".
התורה אינה גורסת את הענין של "ריפורם", "קונסרבטיב" ו"אורטודוקס"134 ; ע"פ תורה אין שלש חלוקות כאלו ביהדות; יש יהודים, אלא שבין יהודים גופא יש כאלו שכשרים לעדות, ויש כאלו שאינם כשרים לעדות, אבל גם על מי שאינו כשר לעדות נאמר "אע"פ שחטא ישראל הוא", כפי שאמר הקב"ה בנוגע לעכן שעבר על כמה ענינים135. וכידוע גם מ"ש הרמב"ם136 בנוגע לירבעם בן נבט, שבאותה שעה שידרשו ממנו מדוע העמיד את עגלי הזהב137, ידרשו ממנו גם מדוע לא קיים מצות עירוב תבשילין, שכן, כל יהודי, יהי' מי שיהי', גם אם נכשל בעגלי הזהב, הנה "אע"פ שחטא ישראל הוא", וחייב לקיים גם מצות עירוב תבשילין, שזהו ענין בפני עצמו, שיש לו מדור מיוחד ב"גן עדן"!...
וכשם שאין ג' חלוקות בבנ"י, אין גם ג' חלוקות בגיור; יש רק גיור אחד – כפי שהורה הקב"ה בתורה שכאשר א' משבעים אומות העולם רוצה להתגייר ולהיות יהודי, הנה הדרך היחידה לעשות זאת היא – כפי שנפסקה ההלכה בשו"ע, ואין מה לטעון שישנו המבט-הדתי וישנו המבט-הרפורמי כשם שיש מחלוקת בין ב"ש לב"ה; זאת לא מחלוקת בין ב"ש לב"ה; יש רק דרך אחת ויחידה להתגייר – ע"פ ההלכה!
כו. ולכן, צריכים עכשיו לדבר אודות החוק, מבלי לערב ענינים אחרים – לבטל את החוק, ולקבוע שגיור יכול להיות רק ע"פ הלכה.
– גם יהודי שבקי בשני התלמודים, ובד' חלקי השו"ע, אם לא למד את הסימנים שעוסקים בהלכות גירות, אינו יודע איך לגייר, ואסור לו לגייר. וכדי לגייר יש צורך בסמיכה אמיתית ממי שראוי ליתן סמיכה, ורק הוא יכול לגייר.
הגזירה חייבת להתבטל, ויש לקוות שהם בעצמם יזדרזו לבטלה מבעוד מועד.
– ולא כמו אלו (שתים, שלש או ארבע, עכ"פ פחות ממנין) שרוצים להשלות את עצמם שאם יבטלו את הגזירה אזי יפסיקו הרפורמים ליתן כסף; זה לא נכון! הם ימשיכו לשלוח כסף כמו קודם, ואדרבה כו', שהרי הם לא רוצים כלל את כל הענין; רובם אינם יודעים כלל אודות ענין זה, ולכן אינם מוחים אודותיו, ואילו היו יודעים, לא היו מאפשרים זאת, והם צריכים להיות הראשונים לצעוק על זה: מדוע אתם משתמשים בנו כדי להפקיר 16 מליון יהודים?! אלא שיש צורך לעורר אותם על זה, לשלוח מברקים וכו'138, כי לולי זאת לא ידעו שצריכים למחות על זה. –
וכל זמן שלא יבטלו את הגזירה, לא יוכלו לישון במנוחה בלילה (כפי שצריך להיות אצל יהודי: "ושכבת וערבה שנתך"139 ) – אם לא מיד, אז בעוד חצי שנה או שנה, כיון שהדבר לא יתן להם מנוח!
הם מקווים כל הזמן שאף אחד לא יגלה מי עשה את "עסקת החבילה" שבה הפקירו 16 מליון יהודים – גם לא אלו מהמפלגה שאינה מטעם שהיו מעורבים בזה [לא רציתי לגלות זאת, אבל חייבים לומר זאת], כך, שהדבר ישאר בסוד, והם יוכלו לומר "ידינו לא היתה במעל".
אבל האמת היא, שיודעים כל פרטי הדברים – מי עשה זאת וכו', כולל גם מהימניים ביותר, שהרי בשעה שהתנהל המשפט ניתנו עדויות שיש מהם הקלטות וכו', כך, שיודעים שמותיהם ושם אבותיהם, ועשו זאת באופן שלא יוכלו להתחרט אח"כ ולא לאפשר זאת, כיון שיגלו שהם בעצמם היו מעורבים בזה. ולכן יראים להודות, ועושים את הטעות להפקיר 16 מליון יהודים.
אבל לא צריך להתבייש ולהודות שעשו טעות. ואם לא יודו בעצמם, הנה סוכ"ס יגלו אחרים שפלוני ופלוני היו מעורבים בזה, ואז "יגדל החושך", ולכן מוטב שהם יודו בעצמם.
וכיון שצריכה להיות אמונה בכל יהודי, ש"אע"פ שחטא ישראל הוא" – הרי גם אלו שיושבים שם ושומרים על כסאותיהם תוך כדי הפקרת 16 מליון יהודים, צריך להאמין בהם שיבטלו את הגזירה, שבודאי תיבטל, אלא שיש לקוות שיהי' הדבר בחסד וברחמים.
כז. ויה"ר שבהתוועדות שתבוא לאחרי התוועדות זו, לא יצטרכו לדבר על זה, כיון שכבר יתבטל הדבר לפנ"ז – בשעתא חדא, כך, שעד מחר ומחרתיים כבר יהי' הדבר בטל.
ואז יוכלו להתכונן במנוחה לצאת לקבל פני משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה, באופן ש"בשובה ונחת תושעון"140, בחסד וברחמים, ובטוב הנראה והנגלה.
* * *
לכאורה אינו מובן: מדוע "סר צלם" רק עכשיו – הרי בברית בין הבתרים נאמר בנוגע ליצי"מ "ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי (להיות משתלח מארצו) עד הנה"141, כך, שמצד חשבון זה יכולים בנ"י ליכנס לארץ ישראל מיד לאחרי יצי"מ, ולמה נאמר כאן שרק עכשיו – בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים142 – יכולים ליכנס לא"י, כיון ש"סר צלם"?
ועל זה מפרש רש"י, שעכשיו, "כשרים שבהם מתו", משא"כ עד עכשיו, הנה אע"פ שכבר "שלם עון האמורי" להיות משתלח מארצו, מ"מ, הגינו עליהם ה"כשרים שבהם" – כפי שמצינו בנוגע לאנשי סדום, שאע"פ ש"חטאתם .. כבדה מאד"143, שלכן הגיע להם עונש כלי'144, מ"מ, אילו היו שם צדיקים, היו מגינים בזכותם על כל המקום.
וזהו גם הכרחו של רש"י לומר "כשרים (שבהם)", לשון רבים – כמו בסדום, שכדי להגן על המקום היו צריכים להיות לכל-הפחות עשרה צדיקים145 ("ועל פחות לא ביקש" אברהם145, אלא "שב למקומו"146 ).
כט. אך הבן חמש למקרא שואל: מניין ידע כלב ש"כשרים שבהם מתו" – הרי לא הי' נביא, ולא שמע זאת ממשה רבינו?!
ועל זה אומר רש"י – "איוב שהי' מגין עליהם":
רש"י פירש כבר בנוגע לדברי המרגלים "ארץ אוכלת יושבי' היא"125 – "בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים" (ומוסיף: "והקב"ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו").
וכיון שכן, אין מקום לשאלה מניין ידע כלב שאיוב מת – שהרי כלב בעצמו (יחד עם שאר המרגלים) הי' נוכח בלוי' של איוב, דכיון שהי' צדיק גדול (כמבואר בארוכה בגמרא במסכת ב"ב147 גודל מעלתו של איוב), ומפורסם בכל הארץ – הן באריכות ימים, לא רק "שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה"148, "והיו ימיו מאה ועשרים שנה"149, אלא מאה וארבעים שנה150, והן בבנות כו'151 – הרי מובן שכאשר "נח נפשי', אטרידו כולי עלמא בהספידא"98, כך, שכולם – כולל המרגלים – ידעו שמת איוב.
ומזה הבין כלב שעכשיו "סר צלם" (כדי שבנ"י יוכלו ליכנס לארץ) – דכיון שאיוב שהי' מגין עליהם מת עכשיו (לאחרי שחי ריבוי שנים), הרי מובן שכן הוא גם בנוגע לשאר ה"כשרים שבהם" (שהגינו עליהם) שגם הם "מתו"; אלא שהמרגלים לא ידעו את שמותיהם של שאר ה"כשרים שבהם", שלא היו מפורסמים כמו איוב. ומובן, שלהיותם "מרגלים", לא היו יכולים לשאול את אנשי המקום מי הם אלו שמתו, ואם היו כשרים וכו'.
ל. וכאן רואים שרש"י בפירושו על התורה מחבר ענינים שנאמרו בגמרא בתור ב' פירושים:
בגמרא98 נאמר: "ארץ אוכלת יושבי' היא, דרש רבא, אמר הקב"ה, אני חשבתי' לטובה .. דכל היכא דמטו, מת חשיבא דידהו, כי היכי דניטרדו ולא לשאלו אבתרייהו. ואיכא דאמרי, איוב נח נפשי' ואטרידו כולי עלמא בהספידא" (ומסיים בגמרא: "הם חשבו לרעה, ארץ אוכלת יושבי' היא").
ואילו רש"י מחבר שניהם ביחד – "כשרים שבהם מתו, (וגם) איוב שהי' מגין עליהם".
והביאור בזה:
לפי דברי הגמרא, הנה לדעת ה"איכא דאמרי" מת רק אדם אחד – איוב, אלא כיון שהי' מפורסם, "אטרידו כולי עלמא בהספידא". ומבואר במפרשים152, "שהם לא ידעו שאיוב מת, וכיון דכולי עלמא עשו הספד, חשבו דרבים מתו שם" (כי בשביל איש אחד לא יוטרדו "כולי עלמא"), ולכן אמרו "ארץ אוכלת יושבי' היא".
אבל רש"י אינו יכול לפרש כן בפשטות הכתובים, כי, אפילו אם אנשים רבים מתו במקום אחד, עדיין אין זו הוכחה על הארץ כולה שהיא "אוכלת יושבי'".
ולכן: על "אוכלת יושבי'" מפרש רש"י: "בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים", שזוהי ההוכחה ש"ארץ אוכלת יושבי' היא"; ועל "סר צלם" מפרש: "כשרים שבהם מתו" – לא רק אדם אחד, אלא "כשרים" לשון רבים, אבל מוסיף שמת גם "איוב שהי' מגין עליהם", שמזה הבין כלב שגם "כשרים שבהם מתו", כדי שבנ"י יוכלו ליכנס לארץ (כנ"ל סכ"ח).
לא. אמנם, פירוש זה (ש"צלם" קאי על ה"כשרים שבהם" ו"איוב שהי' מגין עליהם") אינו מספיק, כי153, עפ"ז לא מובן איך נתקיימו הגויים בא"י לאחרי חטא המרגלים במשך יותר מל"ח שנה (משילוח המרגלים קרוב לסוף השנה השנית ליצי"מ עד סוף שנת הארבעים) – הרי בזמן יצי"מ כבר "שלם עון האמורי" להיות משתלח מארצו, ומה שנתקיימו עד עכשיו, הרי זה בגלל הכשרים שבהם ואיוב שהגינו עליהם, וכיון שעכשיו מתו אלו שהגינו עליהם, איך נתקיימו הגויים בא"י?! וכי משום שבנ"י נכשלו בחטא המרגלים – צריכים הגויים להשאר בא"י?!
ולכן מוסיף רש"י, "ד"א צלו של מקום סר מעליהם" – כי, בנוגע ל"צלו של מקום", אפשר לומר, שאע"פ ש"סר מעליהם", הנה לאחרי חטא המרגלים חזר אליהם "צלו של מקום" למשך זמן נוסף (עד סוף שנת הארבעים), ולכן היו יכולים להמשיך להתקיים בא"י; משא"כ לפי' הא' ש"צלם" קאי על ה"כשרים שבהם" ואיוב שהגינו עליהם – הרי לאחרי ש"סר צלם" כשמתו, שוב אין אפשרות שיחזור צלם (שהרי אין מקום לומר – לא בדרך הפשט ולא בדרך הדרוש – שלאחרי חטא המרגלים חזרו הכשרים שבהם לחיים!).
לב. אך גם הפירוש השני לבדו אינו מספיק, כי:
לפי הפירוש ש"צלם" הוא "צלו של מקום" – אינו מובן: מדוע רק עכשיו "סר צלם מעליהם", ולא מיד כש"שלם עון האמורי", בצאת בנ"י ממצרים?
ולאידך גיסא: אם "צלו של מקום" לא סר מעליהם מיד בעת יצי"מ, הרי יתכן שעדיין נשאר עליהם צלו של מקום, ומנא לי' לכלב שעכשיו סר צלו של מקום מעליהם?
ועוד ועיקר:
אם הכוונה היא ל"צלו של מקום" – הי' הכתוב צריך לפרש "צל ה'", כמו בכל הענינים שבפסוקים אלו שנתפרש בהם שם ה': "אם חפץ בנו ה'"84, "אך בה' אל תמרודו", "וה' אתנו"16, וכיון שנאמר "צלם" סתם, עכצ"ל, שאין הכוונה ל"צלו של מקום", אלא ל"צלם" של יושבי הארץ – הכשרים שבהם שמגינים עליהם.
ולכן מביא רש"י גם את הפירוש הראשון, ואדרבה: פירוש זה קרוב יותר אל הפשט, ולכן הובא בתור פירוש ראשון.
ועדיין יש לבאר הענינים ד"יינה של תורה", וכפי שיתבאר לקמן.
* * *
לג. הביאור במ"ש באגה"ת "שיהי' לזכרון .. שחטא נגד ה'" – שבזה מבהיר רבינו הזקן ענין נוסף:
ובהקדם – שמדובר כאן אודות מי שהגיע כבר לדרגת תשובה עילאה, שהיא מתוך שמחה דוקא, וכפי שמביא לפנ"ז מ"ש154 "תשמיעני ששון ושמחה וגו' ורוח נדיבה תסמכני וגו'", כך, שבודאי לא נשאר שום רושם מהחטא, ולא זו בלבד ש"אין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין לענשו כו'", אלא שנעשית גם שלימות הכפרה – "לכפר לפני ה' להיות נחת רוח לקונו" (כפי שנתבאר לעיל155 ).
אמנם, כיון שאומרים ש"לענין השמחה יועיל זכרון החטא ביתר שאת, בכדי לקבל בשמחה כל המאורעות כו'" (כפי שממשיך לבאר בפי"ב "טעם השמחה ביסורי הגוף כו'"), נמצא, שהענין שלא נשאר שום רושם מהחטא הוא רק לגריעותא, אבל למעליותא נשאר רושם – החל מהעובדה שמכניסים אותו להיכל של בעלי תשובה שגדלה מעלתם על צדיקים גמורים (כפי שמזכיר רבינו הזקן לעיל156 ), עד כדי כך, שב"מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו", וכפי שמבאר הרמב"ם157 ש"בעל תשובה .. אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם ולא עוד אלא ששכרו הרבה וכו'".
[אלא שאעפ"כ, הסדר הרגיל והתמידי הוא סדר העבודה של צדיקים, כמובא בדרושי חסידות158 בפירוש מארז"ל159 "איני יודע באיזה מהן חפץ, במעשיהם של צדיקים או במעשיהם של רשעים", ש"מעשיהם של רשעים" קאי על העבודה של בעלי תשובה; אך המסקנא היא ש"חפץ במעשיהם של צדיקים", שזהו"ע ד"ויהי אור"].
וענין160 זה מבהיר רבינו הזקן בכתבו "שיהי' לזכרון .. שחטא נגד ה'", שפירושו מרחוק מה':
בסדר השתלשלות – הנה ע"י ענין החטא נעשה פגם בד' אותיות שם הוי'161, ולאחרי תיקון הפגם – ע"י התשובה, שעל ידה ממשיכים מדרגא שלמעלה משם הוי', שזהו"ע י"ג מדות הרחמים שלמעלה מהשתלשלות – אזי משתווה בעל תשובה לצדיק, שאצל שניהם ישנם כל ד' האותיות שבשם הוי'.
אך ישנו גם ענין החטא כפי שהוא למעלה מהשתלשלות, ששם לא נוגע ענין החטא, כמ"ש162 "אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו וגו'". – הוא עשה אמנם דבר שהוא היפך בעל הרצון והיפך הרצון, אבל בדרגא זו לא נתפסים בזה, כך, שענין זה הוא "נגד ה'", מרחוק מה'.
וזהו ענין החטא למעליותא שנשאר אצל בעל תשובה – שממשיך מי"ג מדה"ר שלמעלה מהשתלשלות.
לד. בנוגע ל"יינה של תורה" שבפירוש רש"י163 :
בעבודה בעניני העולם – יש ב' אופנים: יש ענינים שיכולים לברר אותם בפנימיות,
– וכמו הענינים שיהודי מברר אותם באופן שנכנסים בגופו [גוף קדוש, שבו בחר הקב"ה, כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא164 ש"ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם" (משא"כ בנוגע לנשמתו של יהודי לא שייך ענין של בחירה, כי הנשמה היא "חלק אלקה ממעל ממש"165, שאין לה דוגמא ודמיון אצל אוה"ע)], ונעשים דם ובשר כבשרו; ובכללות יותר, כדברי רבינו הזקן בתניא פל"ז166 : "מה שמשתמש מעוה"ז לצורך גופו ונפשו החיונית לעבודת ה', כגון אכילה ושתי' ודומיהם ודירה וכל כלי תשמישיו"167 –
ויש ענינים שאי אפשר לברר אותם בפנימיות, אלא הם נשארים בבחי' מקיף.
וזהו החילוק בין ב' הענינים ד"לחמנו הם" ו"סר צלם":
"לחמנו הם" – קאי על הענינים שמבררים אותם בפנימיות, כמו "לחם" שנכנס בגוף בפנימיות ונעשה דם ובשר כבשרו; ו"סר צלם" – קאי על הענינים שאי אפשר לברר אותם בפנימיות, ונשארים בבחי' מקיף, כך, שאי אפשר לפעול בהם מאומה, ויש בהם רק הענין ד"סר צלם" (ע"י ה"כשרים שבהם").
וכאן רואים דבר פלא – שענינים שרש"י מתייגע לבארם בפשטות הכתובים (מהו הפירוש ד"לחמנו הם"168, ומהו הפירוש ד"סר צלם"), הנה דוקא ע"פ קבלה וחסידות מובן בפשטות, שהם שני אופני הבירור: בפנימיות – "לחמנו הם", ובדרך מקיף – "סר צלם"169.
ובענין זה מודגשת מעלת בנ"י, עליהם נאמר170 "השוכן אתם בתוך טומאותם", שאפילו בהיותם במעמד ומצב ד"טומאותם", הנה בפנימיותם, "בתוך טומאותם", הרי הם תמיד טהורים, ולכן הקב"ה נמצא עמהם באופן ש"שוכן אתם", כמו בדירה171. ובגלל זה יש ביכלתם לברר את כל עניני העולם בפנימיות – "לחמנו הם"68.
ועד שבאים לקיום היעוד172 "כי אלקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה", בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
[אחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "כי אלקים יושיע ציון"].
הוסיפו תגובה