בס"ד. שיחת ש"פ נשא, ט' סיון, ה'תש"ל.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

א. עומדים אנו בימי התשלומין של חג השבועות, ובימי התשלומין גופא – ביום השבת.

ויש לבאר תחילה השייכות של יום השבת לימי התשלומין – בהקדים כללות הענין של ימי התשלומין, שיש לבארו בב' אופנים:

א) כיון שבימים אלו יכולים להקריב את הקרבנות של חג השבועות – כדברי הגמרא1 : "מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה, שנאמר2 בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, מקיש חג השבועות לחג המצות, מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה, אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה" – לכן שייכים גם ימים אלו לחג השבועות, שנקראים ימי התשלומין.

ב) הלימוד בגמרא הוא ששבעת הימים עצמם שייכים לחג השבועות, שגם בו צ"ל ענין של שבעה ימים, כמו בחג המצות ובחג הסוכות; ובגלל שייכותם של הימים לחג השבועות, יכולים להקריב בהם את הקרבנות של חג השבועות.

והנפק"מ בין שני אופנים אלו (ועפ"ז תתברר מסקנת הענין) – בנוגע ליום השבת:

כיון שהלשון הוא "תשלומין כל שבעה", ולא כל ששה,

– כי חג השבועות עצמו נחשב ליום ראשון של התשלומין, וההסברה בזה – לפי שמלבד ענין היו"ט עצמו, שזהו העיקר שבו, יש בו גם ענין של תשלומין לעיקר שבו (כמבואר במ"א3 ). וע"ד חול המועד, שהוא בעצמו ענין של יו"ט, שיש בו מצות עשה מן התורה "להיות שמח וטוב לב"4, ולכן צ"ל בו שתיית יין, כיון ש"עכשיו שאין ביהמ"ק קיים אין יוצאים י"ח שמחה אלא ביין"5 (כמדובר כמ"פ6 ), ונוסף לזה יש בו גם ענין של תשלומין ליו"ט, שלכן, אם לא ברך שהחיינו ביו"ט, יכול להשלים זאת בחוה"מ7 –

הרי זה כולל גם את יום השבת, כיון שאי אפשר שיהיו שבעה ימים ללא יום השבת.

ובכן: אם נאמר שכל ענין ימי התשלומין הוא רק בגלל שבהם יכולים להקריב את קרבנות החג – הרי כיון שביום השבת אי אפשר להקריב את קרבנות החג [כיון שבשבת יכולים להקריב רק את קרבנות היום עצמו, ולא קרבנות שהם תשלומין לחג8 ], נמצא שיום השבת אינו שייך כלל לימי התשלומין.

אבל אם נאמר שהימים עצמם שייכים לחג, וכתוצאה מזה יכולים להקריב בהם את קרבנות החג – שייך גם יום השבת לימי התשלומין, אף שאי אפשר להקריב בו הקרבנות, כי העדר המסובב (הקרבת הקרבנות) אינו מבטל את הסיבה (שהיום מצד עצמו שייך לחג).

והנפק"מ בפועל – אם יש ביום השבת כל הענינים השייכים לימי התשלומין, שבהם אין אומרים תחנון, שלכן אין לומר ביום השבת "אב הרחמים" ו"צדקתך צדק".

וכיון שרבינו הזקן פוסק (בסידורו9 ) שאין אומרים תחנון "מר"ח סיון עד י"ב בו .. כי החג יש לו תשלומין כל שבעה", ואינו מחלק בין ימות החול ליום השבת, הרי מובן שביום השבת שלאחרי שבועות אין לומר "אב הרחמים" ו"צדקתך צדק", כיון שגם הוא נכלל בימי התשלומין, אף שאי אפשר להקריב בו קרבנות החג.

ונוסף על השייכות של יום הש"ק זה לחג השבועות להיותו אחד משבעת ימי התשלומין, ישנה גם השייכות המיוחדת לחג השבועות מצד ענינו של יום השבת, שהרי ביום השבת עולים כל הענינים של ששת הימים שלפניו – הן ע"פ נגלה, כמובן ממארז"ל10 "מי שטרח בערב שבת (שקאי על כל ששת ימי השבוע) יאכל בשבת", ועאכו"כ ע"פ קבלה וחסידות11, וא"כ, בשבת שלאחרי חג השבועות עולים גם כל הענינים של חג השבועות.

ולכן, כאן המקום להמשיך ולסיים את הענינים שדובר אודותם בחג השבועות, הן בהמאמר, והן בענינים שלפניו ושלאחריו.

ב. דובר בחג השבועות12 אודות השייכות של התורה לעולם, כולל גם לשבעים אומות העולם – הן מצד אגדה, כדאיתא במדרש רבה בתחלתו שהתורה היא "דיפתראות ופינקסאות" שעל ידם נברא העולם, והן מצד הלכה, ש"נכרי ועוסק בתורה (במצוות דידהו) הרי הוא ככהן גדול"13 ; ונתבאר, שיש אצלם גם מעלת ויוקר התורה מצד עצמה (לא רק כפי ששייכת לקיום מצוות דידהו) – "יקרה היא מפנינים .. מכה"ג הנכנס לפני ולפנים"14.

ומזה למדים גם בנוגע לנשים – שאע"פ ש"אשה אינה במצות ת"ת"15, מ"מ, כיון ש"חייבות ללמוד מצות שלהן לידע האיך לעשותן כו'", יש אצלן גם מעלת ויוקר התורה מצד עצמה, וכמ"ש רבינו הזקן16 שזהו הטעם ש"נשים מברכות ברכת התורה" – דיש לומר בדרך אפשר17, שמקורו של רבינו הזקן הוא הלימוד במכ"ש וק"ו מנכרי שיש אצלו גם מעלת ויוקר התורה מצד עצמה (אלא שנכרי אינו מברך ברכת התורה, כיון שאינו מחוייב בברכות, משא"כ נשים, כיון שמברכות על מצוות שלהן, מברכות גם ברכת התורה).

ג. ובהקדים – שמצינו בדברי האחרונים טעמים נוספים בנוגע לחיוב נשים בברכת התורה:

א) כמו ברכת הנהנין.

וענין זה מרומז גם בדברי רבינו הזקן בהתחלת דיני ברכת התורה18 : "ברכת התורה צריך ליזהר בה מאד .. לברך עלי' בשמחה יותר מעל כל הנאות שבעולם", היינו, שזוהי הנאה גדולה יותר מכל הנאות שבעולם, הן הנאות גשמיות והן הנאות רוחניות, ולכן צריך לברך עלי', אע"פ שהיא הנאה רוחנית.

[ולהעיר, שאין להביא ראי' שמברכים ברכת הנהנין על הנאה רוחנית מזה שמברכים על "ריח" ש"הנשמה נהנית ממנו"19 – כי, גם ההנאה מ"ריח" היא (לא הנאה רוחנית, כמו ההנאה מתומ"צ שאינה שייכת לגוף כלל, אלא) הנאה גשמית20, וכפי שרואים שגם אדם גס ביותר שאינו שייך כלל לרוחניות, נהנה מריח, אלא שהיא "רוחנית" רק לגבי שאר הנאות שעל ידם ניתוסף בגשמיות הגוף, שנהנה מהם מצד עצמו, כמו אכילה ושתי', שנעשים דם ובשר כבשרו, משא"כ ריח, אין הגוף יכול ליהנות ממנו אלא ע"י הנשמה.

ועאכו"כ לפי המבואר21 בפירוש ש"הנשמה נהנית ממנו", שע"י הריח ממשיכים את הנשמה אל הגוף, כפי שרואים שכאשר אדם מתעלף, רח"ל, אזי ע"י ריח חזק חוזרת ונמשכת הנשמה אל הגוף – הרי מובן בודאי שזוהי הנאה גשמית].

ב) מצד הלימוד המיוחד בנוגע לברכת התורה – "מנין לברכת התורה לפני' מן התורה, שנאמר22 כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו"23.

[אך עפ"ז הי' צ"ל החיוב דברכת התורה על כל מי שלומד תורה – גם נכרי, כי, בשלמא אם ברכת התורה היא כמו ברכת הנהנין, אין זה שייך לנכרי שלא נצטווה על ברכת הנהנין (הן לפי הקס"ד שזהו חיוב מן התורה, כמו ברכת המזון, והן לפי המסקנא להלכה שזהו חיוב מדרבנן24 ); אבל אם זהו גדר וחיוב מיוחד בלימוד התורה, הרי זה שייך לכל מי שלומד תורה, גם נכרי. ויש לתרץ (בדוחק), שכיון שלמדים זאת ממ"ש "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו", הרי זה שייך רק לאלו שלהם אמר משה רבינו פסוק זה – בנ"י דוקא].

ונתבאר הקושי שבטעמים אלו, שעפ"ז היו הנשים צריכות לברך בכל פעם שמתחילות ללמוד – שזהו חידוש שלא אישתמיט תנא בשום מקום לאמרו; ורק לפי דברי רבינו הזקן* שהברכה היא מצד החיוב "ללמוד מצוות שלהן", הרי כיון שחיוב זה הוא במשך כל היום, די להן בברכה פעם אחת בכל יום, כמו באנשים.

*) החילוק בין דברי האחרונים הנ"ל לדברי אדה"ז: לדידהו – ה"ז ענין בפ"ע שנהנה ממנו (ולכן מברכת) וכיו"ב. משא"כ לאדה"ז – ה"ז חיוב (א) הקשור במצוותיהן שכמה מהן חיובן כל היום, (ב) שבכלל גמרו קיום המצוה, ולכן בכלל הברכה צ"ל בעת הגמר (וע"ד שאין מברכים על עשיית הסוכה25 – אף שנאמר26 "תעשה", ובירושלמי27 שמברכין לעשות כו'), אלא שכיון שחייבות ללמוד כו' יש בזה ענין דחביבותא וכו' מכל הנאות כו'.

[ולהעיר מהמבואר בכמה שיחות28 אודות אופן לימודו של רבינו הזקן – שמלכתחילה למד הענין (עם כל הטעמים והנימוקים כו') כפי שהוא לאמיתתה של תורה (שעפ"ז מתורצות מיד כו"כ קושיות כו'), ורק לאח"ז הוסיף לבאר מדוע אי אפשר לומר סברא זו או אחרת; ולא באופן שתחילה ישנו מצב ד"במחשכים הושיבני"29, שלא יודעים את הפירוש, ומגששים באפילה כו' ("מ'טאַפּט אַ וואַנט"...), עד שסוכ"ס באים לפירוש האמיתי.

ועד"ז בנדו"ד – בנוגע לטעם שנשים מברכות ברכת התורה: אין הכוונה שבגלל שיש קושי בשאר הטעמים, ונשארת רק הסברה אחת, לכן אין ברירה ובהכרח לפרש כן, אלא מלכתחילה זהו הטעם האמיתי].

ד. המשך השיחה30 – (א) שמצד החיוב התמידי לעסוק בתורה יש לאדם שייכות ללימוד התורה גם בשעה שאינו עוסק בה, ולכן לא צריך דעת בפועל שלא ייקרא הפסק והיסח הדעת (אא"כ עושה ענין הפכי), כמו בתפילין, כי עצם החיוב מקשר האדם למצוה31, (ב) השייכות של ברכת התורה ל"ברכות השחר שלא תיקנו אותן אלא פ"א ביום"32 היא רק כשהחיוב דלימוד התורה הוא במשך כל היום, כמו ברכות השחר, ש"תקנום33 חכמים על .. מה שהבריות נהנין בכל יום שיברכו .. בפעם הראשונה שנהנין הנאה זו בכל יום ויום"34 – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה35 בלקו"ש חי"ד ע' 148 ואילך.

* * *

ה. כמו"כ נתבאר בחג השבועות36 שמצד מעלת התורה נעשה לומד התורה בדרגא נעלית יותר אפילו מכהן גדול – "קודם לכהן גדול"37, ועד שאפילו מי שאסור לבוא בקהל, אם הוא "תלמיד חכם", הרי הוא "קודם לכהן גדול עם הארץ"38 ; ויתירה מזה: "אפילו נכרי" – שהוא למטה אפילו מהדרגא הכי פחותה שבבנ"י – אם הוא "עוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול"13.

[ועפ"ז יש לבאר (בדרך אגב) סיפור הגמרא39 : "מעשה בנכרי אחד .. (ש)בא לפני שמאי (ואח"כ לפני הלל) אמר לי' גיירני על מנת שתשימני כהן גדול" – דלכאורה אינו מובן40 : מדוע רצה להיות כהן גדול – "אטו41 בשופטני עסקינן"?! ובודאי לא מסופר בגמרא אודות אדם לא נורמלי שרצה להיות כהן גדול, שהרי כל סיפור בתורה יש בו תוכן והוראה. אך הענין הוא – שכיון ש"אפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול", לא הבין הנכרי מדוע אינו יכול להיות כה"ג כפשוטו בביהמ"ק, עד ש"הלך39 וקרא .. והזר42 הקרב יומת", שאז חזר בו מרצונו להיות כה"ג, כיון שהבין שטובתו שלא יהי' כה"ג, כדי שלא תתבטל מציאותו].

אך יש בזה חילוק – שיהודי שעוסק בתורה הרי הוא "קודם (למעלה מ)כהן גדול", ואילו נכרי שעוסק בתורה הרי הוא רק "ככהן גדול", אבל לא למעלה ממנו.

ולכאורה אינו מובן – דממה-נפשך: אם מצד מעלת התורה אין הגבלות כלל – מדוע נכרי שעוסק בתורה הוא רק ככה"ג, ולא למעלה ממנו; ואם לימוד התורה אינו יכול להעלות את הלומד כל כך – מדוע יהודי שעוסק בתורה הוא למעלה מכה"ג?

ו. ויובן בהקדם משנ"ת במאמרי חג השבועות43 שיש בתורה ב' ענינים:

מחד גיסא – התורה היא למעלה מהעולם לגמרי, וכמובן ממ"ש על דברי תורה: "הלא כה דברי כאש"44, כשם ש"ה' אלקיך אש אוכלה הוא"45 – שטבע האש שנמשך למעלה [ולא כמו שאר היסודות ששייכים לארץ: יסוד העפר – ארץ עצמה, ויסוד המים – שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, ויסוד הרוח – שאמנם לא יורד למטה, אבל גם לא עולה למעלה], כך, שגם בהיותה למטה הרי היא נשארת למעלה מהעולם.

ולאידך גיסא – ניתנה התורה למטה דוקא, ובאופן שמתלבשת בעולם כדי לברר ולזכך את העולם ולפעול בו שיהי' בתכלית העילוי השייך לו, כך, שאין זה ענין שלמעלה מהעולם לגמרי, אלא שפועל בעולם שבהיותו במציאותו יהי' בתכלית העילוי.

וכמו בכל ענין, ניתוסף עריבות ("ס'איז געשמאַקער") כשמוצאים אותו גם בהלכה:

יש דין ש"דברי תורה אינן מקבלין טומאה"46, שלכן, גם מי שאינו טהור יכול ללמוד תורה, כיון שהטומאה שלו אינה נדבקת לתורה. ולאידך גיסא יש דין שאסור ללמוד תורה במבואות המטונפות47.

ולכאורה אינו מובן48 : כיון שדברי תורה אינן מקבלין טומאה, מדוע אסור ללמוד תורה במבואות המטונפות – הרי התורה לא תקבל את הטומאה מהמבואות המטונפות, וא"כ, הי' צ"ל מותר – ובמילא צריך49 – ללמוד שם?!

ואין לומר שהאיסור ללמוד במבואות המטונפות הוא משום בזיון, שהרי גם הלימוד ע"י אדם בלתי טהור הוא בזיון (והרי אין לומר שאין זה בזיון כיון שאף אחד אינו יודע שהוא בלתי טהור – כי: (א) הדין הוא שמותר לו ללמוד כאשר גם אחרים יודעים שהוא טמא, (ב) הבזיון הוא גם בנוגע ללומד עצמו שיודע שהוא בלתי טהור).

והביאור בזה50 – שהחילוק הוא אם הטומאה היא אצל איש ישראל או שהיא בענין שבעולם:

כל אחד מישראל הוא תמיד למעלה מהעולם וקודם לעולם51, ולכן נמצא תמיד במעמד ומצב של טהרה, כפי שאומר כל אחד52 : "נשמה שנתת בי טהורה היא" – לא רק קודם ירידתה בגוף, אלא גם לאחרי ירידתה בגוף. וכיון שסוכ"ס "לא ידח ממנו נדח"53, הנה מבלי הבט על כל מה שיהי' בינתיים – ישאר טהור. וא"כ, הרי זה ע"ד הדין ששינוי החוזר לברייתו אינו שינוי (גם קודם שחוזר לברייתו)54. ולכן, כשיהודי לומד תורה שקדמה לעולם אלפיים שנה55, הנה גם כפי שהתורה באה לעולם ונלמדת ע"י יהודי שנמצא במעמד ומצב בלתי טהור, נשארת התורה למעלה מהעולם.

משא"כ כשמדובר אודות ירידת התורה בעניני העולם – שהרי התורה ירדה למטה ונתלבשה בעניני העולם כדי לברר ולזכך אותם (והרי ידוע56 שעבודת הבירורים היא באופן של התלבשות בלבושי המתברר כו'), ועד שאפילו נכרי יכול ללמוד תורה [ואף שאצלו אין זה באופן שנעשה דם ובשר כבשרו, הרי זה עדיין באופן שהתורה באה למטה בפנימיות, ולא כמו מצוה שהיא רק באופן מקיף] – אזי יכולה הטומאה לידבק לתורה, ולכן אסור ללמוד תורה במבואות המטונפות.

ז. ועפ"ז מובן החילוק בלימוד התורה בין איש ישראל לנכרי – שאיש ישראל שלומד תורה הוא למעלה מכה"ג, ואילו נכרי שלומד תורה הוא רק ככה"ג57 :

איש ישראל (אפילו אם הוא אסור לבוא בקהל, הרי גם הוא איש ישראל) הוא בעצם למעלה מהעולם, ולכן, ע"י לימוד התורה הרי הוא מתעלה למעלה מכל הענינים שישנם בעולם, למעלה אפילו מכה"ג ש"נכנס לפני ולפנים", שזהו המקום הכי נעלה שבעולם.

משא"כ נכרי שקשור עם מציאות העולם, יכול להתעלות ע"י לימוד התורה רק לתכלית העילוי שבעולם – קדש הקדשים, "לפני ולפנים", אבל זהו עדיין בעולם [שהרי קדש הקדשים הוא מקום גשמי בעולם, ששם נכנס הכה"ג ביוהכ"פ בגשמיות (בודאי היתה גם הכניסה והעלי' בהיכלות רוחניים, אבל העיקר היא הכניסה לקדש הקדשים בגשמיות)], אבל לא למעלה מזה, למעלה מהעולם לגמרי (כמדובר בחג השבועות58 ).

ח. וענין זה בא בהמשך להמדובר לאחרונה אודות הענין ד"מיהו יהודי":

רוצים כאן להשוות לא רק שני ענינים שיש ביניהם איזה דמיון והשתוות, אלא שני ענינים שאין ביניהם שייכות כלל, ולא עוד אלא שהם הפכיים זמ"ז – דכשם שישנה ההבדלה בין אור לחושך, כך בשעת מ"ת, שאז "בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", נעשית ההבדלה בין ישראל לעמים.

ואע"פ שגם נכרי יכול ללמוד תורה (בענינים השייכים אליו), וא"כ, איך אפשר לומר שמ"ת פעל הבדלה בין ישראל לעמים – הרי החילוק הוא (כאמור לעיל) שנכרי שלומד תורה הרי הוא נשאר קשור עם העולם, משא"כ בנ"י, שמתעלים למעלה מהעולם.

וע"ד הפעולה דמ"ת לגבי לימוד התורה של האבות59 – שהתורה שלמדו האבות, ככל שגדלה מעלתה כו', הגיעה רק עד לשרש הנאצלים, ואילו מ"ת פעל ביטול הגזירה ש"תחתונים לא יעלו לעליונים"60, כך, שע"י לימוד התורה מתאחדים בנ"י עם הקב"ה (הבורא) בעצמו.

ועד"ז הוא גם החילוק בין בנ"י לגויים – שגוי נשאר תמיד קשור עם העולם, כך, שנשאר בגדר "נברא", ואילו יהודי, ע"י לימוד התורה הוא מתאחד בתכלית עם הבורא; והרי אין לך "אין ערוך" גדול יותר מאשר הריחוק בין נברא לבורא.

ט. וה"בכן" מזה בעבודה בפועל:

ע"י לימוד התורה – נעשה יהודי בעה"ב על העולם, כפי שמצינו בירושלמי61 שפס"ד של ב"ד בנוגע לעיבור השנה או החודש משנה את מציאות העולם – ש"בתולי' חוזרין", כיון שהתורה היא למעלה מהעולם, ולכן ע"י התורה נעשים בנ"י בעה"ב על מציאות העולם לשנותו כו'. – תורה עצמה אינה יכולה לפעול זאת, כי אם עי"ז שיהודי לומד תורה62.

ועד שע"י התורה פועל יהודי בעולם שיהי' בו גילוי אלקות – לאחרי שפועל תחילה בעצמו, ע"י הלימוד באופן של ביטול כו' (כמדובר במאמר שלפנ"ז63 ), ועי"ז פועל גם בחלקו בעולם, ועד שפועל בכל העולם, והיינו, שעי"ז שהקב"ה נעשה "אלקינו", אזי נמשך אח"כ להיות "מלך העולם".

וכיון ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד"64, הרי ע"י פעולת התורה בעולם נעשה גם העולם חד עם קוב"ה, וזוהי ההכנה לקיום היעוד "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו"65 ש"ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"66.

וכמבואר בתניא67 ש"כבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה .. רק שאח"כ גרם החטא ונתגשמו הם והעולם, עד עת קץ הימין, שאז יזדכך גשמיות הגוף והעולם ויוכלו לקבל גילוי אור ה' שיאיר לישראל ע"י התורה כו'", וממשיך, ש"מיתרון ההארה לישראל יגי' חושך האומות ג"כ, כדכתיב וכו'", ומביא על זה ד' פסוקים (שזהו ענין הדורש ביאור מיוחד68 – מדוע הוצרך להביא ד' פסוקים דוקא, לא פחות ולא יותר)69.

* * *

י. מאמר (כעין שיחה) ד"ה נשא את ראש בני גרשון גם הם.

* * *

יא. הביאור בפירוש רש"י70 על הפסוק71 "כה תברכו את בני ישראל אמור להם", "אמור להם, כמו זכור שמור .. אמור להם, שיהיו כולם שומעים, אמור, מלא, לא תברכם בחפזון ובבהלות, אלא בכוונה ובלב שלם",

– דכיון שנאמר "אמור להם" (ולא "אמור" סתם, שיכול להתפרש שאינו ציווי אלא לשון מקור), הרי זה ציווי, אלא שאעפ"כ נאמר בלשון מקור, "כמו זכור שמור", כיון שזהו ציווי תמידי, וכן ברכת כהנים היא ענין תמידי – בזמנים קבועים בשנה (וע"ד "תמיד" שנאמר במנורה72, להיותו בכל לילה, אף שאינו בכל משך המעל"ע).

אך עדיין אינו מובן: כיון שלא נתפרש כאן הזמן הקבוע לברכת כהנים – למה נאמר בכלל "אמור להם", לאחרי שכבר נאמר הציווי "כה תברכו", וגם, למה נאמר "אמור להם", בלשון רבים, ולא בלשון יחיד, כמו נוסח הברכה? – ועכצ"ל שכאן מדובר גם אודות ענין שנוגע לשומעים ("להם") – "שיהיו כולם שומעים", היינו, שהברכה היא אמנם לכל אחד בתור יחיד, אבל כל יחיד מתברך בתור חלק מהכלל.

וכיון שיש כאן ברכה וכוונה הן ליחיד והן לכלל, יש צורך לשלול שלא יהי' זה בחפזון ובבהלות, אלא בכוונה ובלב שלם –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 76 ואילך.

* * *

יב. באגרת התשובה אוחזים עתה בפרק י"א, בביאור מ"ש73 "וחטאתי נגדי תמיד", "נגדי דייקא .. מרחוק" (כמשנ"ת בהתוועדות שלפנ"ז74 ), ומבאר, ש"המכוון רק לבלתי רום לבבו ולהיות שפל רוח בפני כל האדם כשיהי' לזכרון בין עיניו שחטא נגד ה'".

וצריך להבין75 :

א) מהו הצורך להבהיר ולשלול "לבלתי רום לבבו" – הרי לעיל מיני' דובר אודות הכנעת הלב להיות נשבר ונדכה כו', ומהי הנתינת מקום שיהי' "רום לבבו", שלכן צריך להזהיר "לבלתי רום לבבו"?!

ולהעיר, שמצינו לשון זה בתניא גם באגה"ק ד"ה קטנתי76 : "לבלתי רום לבבם כו'", אבל שם מובן הצורך בהבהרה זו – דכיון שהי' ענין של נצחון, ונצחון גדול, ועד שאפילו מלכות המדינה הכירה האמת, והניחה לרבינו הזקן להפיץ תורת החסידות עוד יותר מאשר מקודם לכן, הרי מובן שענין זה יכול להביא לידי רוממות הלב מצד קדושה, כמ"ש77 "ויגבה לבו בדרכי ה'" [ועד שמצינו עונש על העדר הענין ד"ויגבה לבו" במקום שהי' צריך להיות78 ], ולכן הוצרך רבינו הזקן להבהיר "לבלתי רום לבבם מאחיהם כו'".

אבל כאן באגה"ת, שמדובר אודות הצורך בהכנעת הלב להיות נשבר ונדכה, "להיות ממארי דחושבנא בעומק הדעת להעמיק דעתו ובינתו שעה אחת בכל יום כו'"79 – הנה כשנמצא בתנועה של מרירות ממעמדו ומצבו, איך יתכן שלפתע ירום לבבו?!

ב) מה שייך כאן הענין שצריך "להיות שפל רוח בפני כל האדם"?

בחלק ראשון בתניא80 ביאר רבינו הזקן בארוכה כיצד "לקיים מאמר רז"ל81 והוי שפל רוח בפני כל האדם", אבל ההתבוננות שנתבארה שם אינה שייכת לענין התשובה; ולמה מביא רבינו הזקן באגה"ת הענין ד"שפל רוח בפני כל האדם", ובפרט כפי שמוסיף ומדגיש "להיות שפל רוח בפני כל האדם – כשיהי' לזכרון בין עיניו שחטא נגד ה'"?!

ג) מהו דיוק הלשון "לזכרון בין עיניו" – דלכאורה זכרון אינו קשור עם העינים?

ואם כוונת רבינו הזקן היא שיהי' הזכרון באופן תמידי – הול"ל "לזכרון תמיד", כלשון הכתוב82 : "לזכרון גו' תמיד", ולא "לזכרון בין עיניו".

ומ"ש גבי תפילין "לזכרון בין עיניך"83 – הרי הפירוש הוא ש"בין עיניך" הוא המקום שבו מניחים התפילין שהם לזכרון, ולא שחלק הגוף שבו שייך ענין הזכרון הוא העינים.

ואם כוונת רבינו הזקן לחלק הגוף שבו שייך ענין הזכרון – הרי מצינו מ"ש גבי האפוד "על שתי כתפיו לזכרון"84, וכן גבי החושן "על לבו גו' לזכרון"82; ולמה מדייק "לזכרון בין עיניו"?

יג. וממשיך רבינו הזקן: "ואדרבה לענין השמחה יועיל זכרון החטא ביתר שאת בכדי לקבל בשמחה כל המאורעות המתרגשות ובאות וכו'", ומביא על זה שני מאמרי רז"ל: "הנעלבין ואינן עולבין שומעים חרפתם ואין משיבים עושים מאהבה ושמחים ביסורים וכו'"85, ו"כל המעביר על מדותיו מעבירי' לו על כל פשעיו"86.

וצריך להבין87 :

המקום העיקרי שבו מבאר רבינו הזקן שצריך לקבל בשמחה כל המאורעות כו', הוא – לא כאן באגה"ת, אלא בחלק ראשון שבתניא88 (וכן באגה"ק89 ), ולכן מביא שם גם השכר על ענין זה – "ארז"ל85 כי השמחים ביסורים עליהם הכתוב90 אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו וכו'", ואילו כאן באגה"ת אינו מזכיר את ענין השכר ("עליהם הכתוב אומר וכו'"), אלא רק מה שנוגע לעבודה בפועל91, כיון שאין זה המקום העיקרי לביאור ענין זה.

וא"כ אינו מובן:

א) מה נוגע כאן האריכות בפרטי הדברים – "(לקבל בשמחה) כל המאורעות המתרגשות ובאות בין מן השמים בין ע"י הבריות בדיבור או במעשה", שלא נזכרו במקום העיקרי, אלא באגה"ת דוקא?

ב) כיון שאינו מזכיר כאן את ענין השכר (ש"עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו כו'"), למה מביא בכלל מארז"ל "הנעלבין ואינן עולבין שומעים חרפתם ואין משיבים עושים מאהבה ושמחים ביסורים וכו'" – מהי שייכותו לענין התשובה?

ג) גם צריך להבין מדוע מביא מארז"ל הב', "כל המעביר על מדותיו מעבירי' לו על כל פשעיו" – הרי ענין זה שייך להתחלת אגה"ת, וכמבואר שם92 "שנמחל לו לגמרי .. ואין מזכירין לו דבר וחצי דבר וכו'"; ועאכו"כ כשאוחזים כבר בפי"א, לאחרי שלימות התשובה, הן תשובה תתאה והן תשובה עילאה, כך שישנו גם ענין השמחה וכו'. וא"כ, מדוע חוזר ומזכיר כאן הענין ש"מוחלין לו על כל פשעיו"?

* * *

יד. והביאור בזה:

באגה"ת כאן מדובר אודות אדם ששב בתשובה שלימה, והגיע כבר לדרגת תשובה עילאה שהיא מתוך שמחה, וכפי שמביא לפנ"ז הפסוקים93 "תשמיעני ששון ושמחה וגו' ורוח נדיבה תסמכני וגו'", ובודאי שהקב"ה ממלא בקשתו להשמיעו ששון ושמחה, וליתן לו רוח חדשה באופן של נדיבות, שבזה נכלל גם הענין ד"לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי"94.

וכיון שנעשה אצלו מעמד ומצב של ששון ושמחה, לב טהור ורוח חדש ועד לאופן של רוח נדיבה – אזי יכול להיות שירום לבבו.

ועל זה אומר רבינו הזקן, שעוד לפני שביקש כל הענינים הנ"ל, הקדים כבר "וחטאתי נגדי תמיד", שהמכוון בזה – "לבלתי רום לבבו", כי אע"פ שיש אצלו ענינים נעלים כאלו, הרי כיון ש"חטאתי נגדי תמיד", לא ירום לבבו, "כשיהי' לזכרון .. שחטא נגד ה'".

ומוסיף רבינו הזקן גם הצורך "להיות שפל רוח בפני כל האדם" – דכיון שכבר שב בתשובה שלימה, והגיע לענינים נעלים כאלו שאין לכל אדם, אזי לא מספיקה ההתבוננות שנתבארה בחלק ראשון שבתניא, אלא יש צורך בהוספה בהתבוננות כדי לפעול על עצמו "להיות שפל רוח בפני כל האדם" – "כשיהי' לזכרון .. שחטא נגד ה'".

טו. ומדייק רבינו הזקן "כשיהי' לזכרון בין עיניו":

החילוק בענין הזכרון בין "על .. כתפיו", "על לבו" ו"בין עיניו" הוא – שהלב מורה על ענין המדות שמקומם בלב; הכתפים שהם בין הלב לראש מורים על מיצר הגרון שמפסיק בין המוחין למדות, ובכללות הו"ע המדות שבדעת; והעינים שהם בראש מורים על ענין המוחין שמקומם בראש.

וכאן נוגע ענין הזכרון כפי שהוא במוחין – "לזכרון בין עיניו":

לכאורה אינו מובן: כיון ש"אין המכוון להיות תמיד עצב נבזה ח"ו", אלא צריך להיות ענין השמחה – איך יכול להיות הענין ד"חטאתי נגדי תמיד", "שיהי' לזכרון .. שחטא נגד ה'", הרי זה סתירה מיני' ובי'?!

ועל זה מדגיש רבינו הזקן "שיהי' לזכרון בין עיניו כו'", שזהו"ע הזכרון כפי שהוא מצד בחי' המוחין – כמבואר בכ"מ95 שמוחין יכולים לסבול שני הפכים, והיינו, שאין זה כמו במדות שענין אחד הוא בסתירה לענין השני (אא"כ "חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא ובכי' תקיעא בלבאי מסטרא דא"96, שהם בב' מקומות שונים), משא"כ במוחין, שיכולים להיות גם שני הפכים – לחשוב סברא אחת, וביחד עם זה, לחשוב גם סברא הפוכה.

ולכן, "כשיהי' לזכרון בין עיניו שחטא נגד ה'", הנה מצד ענין המוחין יוכלו להיות שני ההפכים: להיות תמיד בשמחה, וביחד עם זה, "לבלתי רום לבבו ולהיות שפל רוח בפני כל האדם"97.

טז. ביאור ה"יינה של תורה" שבפירוש רש"י, ש"זכור" (חיוב) ו"שמור" (שלילה) הם ענין אחד (ועד שבדיבור אחד נאמרו98 ), שע"י השמור גם הזכור הוא בשלימות. וכן הוא בנוגע להחיוב והשלילה שבברכת כהנים ("יברכך, שיתברכו נכסיך, וישמרך, שלא יבואו עליך שודדים כו'") שהם ענין אחד – נכלל בשיחה (הנ"ל סי"א) שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

יז. ענין זה קשור גם עם המדובר לאחרונה אודות השאלה "מיהו יהודי":

ובהקדמה – שכדי שיהי' הענין ד"וישמרך", "שלא יבואו עליך שודדים כו'", וכפי שממשיך רש"י "שהנותן מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו מכל אדם .. אבל הקב"ה הוא הנותן הוא השומר", צריך להכיר בכך שזהו ענין שניתן ע"י הקב"ה, ולא ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"99, שאז אי אפשר להיות בטוח שיהי' קיום לדבר, ורק כשיודעים שהקב"ה נתן זאת, אזי אפשר להיות בטוח בקיום הדבר, כיון שהקב"ה "הוא הנותן הוא השומר".

ועפ"ז מובן, שכאשר הקב"ה נותן לבנ"י את ארץ ישראל, הנה כיון ש"הוא הנותן הוא השומר", ברור הדבר שאף אחד אינו יכול ליטלה מהם; צריכים רק להבטיח שבנ"י לא ימסרו בעצמם את ארץ ישראל לגויים – שזהו תוכן הענין ד"מיהו יהודי", שרוצים לומר על גויים שהם יהודים ויש להם חלק בארץ ישראל.

יש דין ש"מפרנסים עניי עכו"ם עם עניי ישראל"100, אבל לא לומר עליהם שהם יהודים ויש להם חלק בארץ ישראל.

ומזה באים כל הצרות שסובלים מהגויים,

– נוסף לכך שזהו היפך טובתו של הגוי, כמובן מדברי הגמרא101 על הפסוק102 "ואת הבהמה תהרוגו", "לפי שבאה לאדם תקלה על ידה לפיכך .. תיסקל", ועד"ז בנדו"ד: כיון שע"י הגוי באה תקלה ליהודי, לכן מתחייב הגוי מיתה –

כפי שרואים במוחש103, שכאשר ערכו את ההסכם הנקרא בשם "פברואַרי-אַגרימענט"104 (דוקא על שם החודש של גויים, ולא על שם החודש של יהודים), הנה בחודש זה (אינני יודע בדיוק באיזה יום, אבל מסתמא יכולים לברר גם את זה) הגיעה הידיעה מוושינגטון שרוסיא הסובייטית הולכת להתערב!...

יח. ובזה ניתוסף עוד ענין:

כבר לא חושבים אודות השאלה "מיהו יהודי", אלא אודות ענינים של מפלגות כו', ושוכחים לגמרי על השאלה "מיהו יהודי" כפי שהיא מצד עצמה.

וכמדובר פעם105 אודות דברי הגמרא106 "טענו חטים והודה לו בשעורים" – שלכאורה אינו מובן: מדוע מדברת הגמרא אודות מקרה כזה – הרי לא עסקינן באדם לא נורמלי שאינו מדבר לענין, שכאשר באים אליו בטענה בנוגע לחטים, עונה בנוגע לשעורים?!

ובנדו"ד – רואים זאת במוחש: כששואלים "מיהו יהודי", הרי הפירוש בזה הוא כפשוטו: "מי הוא יהודי" ("ווער איז אַ איד"). ואעפ"כ, המענה על זה הוא – שיש מפלגה כזו ומפלגה אחרת, "מזרחי" או "אגודה", י"ח אנשים או י"ג אנשים, וזהו הנושא שעליו מדברים, ושוכחים לגמרי על השאלה "מיהו יהודי"!

זאת ועוד:

כיון שהיצה"ר הוא "אומן במלאכתו"107 – המציא טענה חדשה: זהו ענין של ליובאַוויטש!... ה"ליובאַוויטשער" יושב בחו"ל, ומביע דעות ורוצה להנהיג את ה-2.5 מליון יהודים שנמצאים בארץ ישראל!...

במשך כל הזמן נסיתי לעסוק בזה בחשאי, שלא ידעו שאני משתדל בזה. וכיון שלא הועיל, הוצרכתי לדבר על זה בגלוי. ובגלל זה טוענים שזהו ענין של ליובאַוויטש, וצריכים להיות "אַ ליובאַוויטשער" כדי לציית!... וכיון שהוא כועס – "אש להבה" – על ליובאַוויטש, אינו צריך לציית!

ובכן: אין זה ענין הקשור עם ליובאַוויטש, אלא ענין ששייך לכל בנ"י – שהרי זה דין מפורש ברמב"ם108 שכאשר קורה מאורע מסויים ליהודי, אין זה "מנהג העולם", "נקרה נקרית", אלא זהו ענין הקשור עם מעשיהם של ישראל!

כשאומרים שהרמב"ם הו"ע של קבלה – צועק פלוני: חס ושלום! הרמב"ם – זה נגלה! נוּ – טוב! גם אני סבור שהרמב"ם הוא נגלה... והרמב"ם כתב את ספרו לא באופן שיש צורך בנבואה... או עבור יחידי סגולה בלבד, אלא באופן ברור עבור כל ישראל, וכותב בפירוש ש"ידעו הכל שבגלל מעשיהם כו'". – אם יש לך "פשט" אחר בדברי הרמב"ם, רוצה גם אני לשמוע!...

וכיון שהרמב"ם הי' כבר בדפוס (לא רק בכתב) לפני שאני נולדתי, לפני שכ"ק מו"ח אדמו"ר נולד, לפני שאביו כ"ק אדנ"ע נולד, ואפילו לפני שרבינו הזקן נולד – הרי אין מקום לטענה שזהו ענין של ליובאַוויטש!

ונוסף לזה: איתא בגמרא109 "אע"ג דמדה (עצמה) בטילה, במדה לא בטיל" (שמודדין להם .. במדה שמתחייבים בה), והיינו, שהקב"ה מתנהג עם בנ"י באותה מדה שמתנהגים בנ"י.

יט. ועוד ענין בזה:

חושבים שזהו ענין שנוגע למישהו אחר – לפלוני שגר בנגב, בתל-אביב או בירושלים, אבל אין זה ענין שנוגע אליו.

אבל האמת היא, שזהו ענין שנוגע אליו – לידע עם מי להשתדך!

נמצאים אנו בזמן שיכולים לבוא ממקום למקום, מקצה העולם ועד סופו, במשך זמן קצר – שעות ספורות, פחות יום שלם. ובכן: מחר יכול לבוא גוי ולומר שרצונו להתחתן עם הילדים או הנכדים שלך! – האם אתה רוצה שהם יתחתנו או לא?!...

אתה בעצמך פסקת בשאלה "מיהו יהודי", שגוי שמקבל "פתק" שהוא יהודי, הרי הוא יהודי ויש לו חלק בארץ ישראל. ונמצא, שאתה אומר, שיכול לבוא "שייגעץ" או "שיקצע" ולהתחתן עם הבן או הנכד שלך!

וכידוע110 בפירוש לשון המשנה111 "דין וחשבון" (ע"פ תורת הבעש"ט112 ), שתחילה ישנו ה"דין" שהוא פוסק בנוגע להזולת, ואח"כ מראים לו את ה"חשבון" בנוגע אליו!

וכאשר יבוא הבן או הנכד לשאול אותך אם הם יכולים להתחתן עם גויים,

– ע"פ דין לא חייבים לשאול את ההורים בנוגע לשידוך113, כך, שביכלתם לעשות זאת מדעת עצמם, אבל אעפ"כ, כיון שזהו צעד שנוגע לכל החיים, לא יפה לעשות זאת מבלי לשאול את ההורים –

ואתה תענה לו שאסור להתחתן אתם, ישאל אותך: סבא! אתמול אמרת על גוי שהוא יהודי, וא"כ, מדוע אסור להתחתן אתו?!

ומה גם שיכול להיות שהוא בכלל לא יבוא לשאול אותך, כי, בידעו שאתה אמרת על גוי שהוא יהודי, מבין מעצמו שמותר להתחתן אתו!

וכיון שכן, צריך כל אחד לדעת, שכאשר נשאלת השאלה "מיהו יהודי", אם צריך להיות גיור כהלכה, או שמספיק גיור סתם, אפילו ע"י ראַביי רפורמי,

– האמת היא שאין שני סוגי גיור: גיור ע"פ הלכה, וגיור שלא ע"פ הלכה, כי, גיור שלא ע"פ הלכה אינו גיור כלל, אלא חוכא ואטלולא. אפשר רק לקרוא לזה גיור במרכאות: "גיור"... –

הרי זה ענין שנוגע לא רק למישהו אחר, אלא ענין שנוגע אליו בעצמו, כי, יתכן שמחר יכנס מדלת זו114 "שייגעץ" או "שיקצע", ויאמר לך, שרצונו להתחתן עם בן או נכד שלך!

ובכך מתבטאת השאלה "מיהו יהודי": האם מותר לגוי להתחתן עם הבן או הנכד שלך!...

כ. הנני מדבר על זה עתה, כיון שביום שני הבע"ל עומדת להיערך אסיפה רבתי בענין זה (וביום ראשון ייערכו ההכנות לאסיפה זו), ולכן, יש צורך לפרסם – ללא נפק"מ אם בשמי או שלא בשמי, ובלבד שיהי' לתועלת הענין115 – שלפני שכל אחד מצביע אודות השאלה "מיהו יהודי", שיחשוב, שזהו ענין שנוגע לא רק למי שנמצא במלבורן, סידני או מאָנטרעאַל, ואינו שייך אליו, אלא זהו ענין שנוגע אליו, כך, שהוא עומד להביע דעה האם בנו או בתו יכולים להתחתן עם גויים!...

וברור הדבר, שכל יהודי יזדעזע וידע מהו המענה על השאלה "מיהו יהודי" – שיהודי הוא יהודי, ואילו גוי נשאר גוי, ולא יטען שיהודי שיושב בחו"ל אינו יהודי, ואילו גוי שמקבל "פתק" הוא יהודי!...

ובטוחני, שאפילו הראַביי הרפורמי שבעצמו נתן לגוי פתק שהוא יהודי – סבור כך.

אלא שבכל הענינים יכולים למצוא מישהו שונה, ולכן יש ראַביי רפורמי אחד שלקח את ילדיו לכנסי' רח"ל116 ! – זהו דבר פראי ("אַ ווילדע זאַך") יוצא דופן, אלא כיון שבימינו כל הענינים הם באופן פראי, הנה בגלל הנהגתו הפראית מינו אותו לראש בישראל!...

אבל בכלל, בטוחני שאם ישאלו את הראַביי הרפורמי שנתן לגוי פתק שהוא יהודי, האם הוא רוצה שבתו תתחתן עם גוי זה, יזדעזע ויאמר שאין רצונו בכך, כיון שבתו היא בת שרה רבקה רחל ולאה, ולכן רצונו שתתחתן עם בן אברהם יצחק ויעקב!

וכשישאלו אותו: הרי אתה בעצמך נתת לו "פתק" שהוא יהודי? – יענה: אז יש לך קושיא עלי!... אני לא אוחז מ"אפלי'", ולכן הנני סבור שזה צדק ויושר (אע"פ שצדק ויושר אמיתי הוא רק ע"פ תורה, ש"דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום"117 ); אבל שגוי יתחתן עם הבת שלי – זאת לא! הוא יזדעזע ויניף את שתי ידיו ויאמר שאינו רוצה זאת!

ובפרט שטבע ההורים שאפילו דבר שלעצמם אין להם צורך בו, יעשה הכל שלילדיו יהי' דבר זה118. ולכן, גם אם הוא בעצמו אומר על גוי שהוא יהודי, הנה בנוגע לנישואי ילדיו אינו חפץ בכך. – הוא בעצמו פסק שהגוי הוא יהודי, בגלל היותו "אדם הגון", אבל בנוגע לילדיו – לא ירצה זאת.

ולכן צריך כל אחד לדעת שזהו ענין שנוגע אליו בעצמו, ועליו לשכוח מכל הענינים. – תשכח אודות "מזרחי", תשכח אודות "אגודה", תשכח אודות "נטורי קרתא", ואפילו תשכח ברגע זה שזה נוגע להקב"ה... מדובר רק בנוגע אליך בעצמך – אם הילדים והנכדים שלך יתחתנו עם גויים או לא!

כא. ומובן שאין מקום לחלק בין יהודי חו"ל ליהודי א"י, שאין הדבר שייך ליהודי חו"ל, או לחלק בין גוי שבא מחו"ל לגוי בא"י, שגיור של גוי בחו"ל, שאינו נוגע לו, לא צריך להיות כהלכה – כיון שעי"ז "מוכרים" את כל 10 מליון יהודי חו"ל, ובלבד שבא"י יהי' גיור כהלכה!

מדוע אתה "מוכר" את כל 10 מליון יהודי חו"ל?! אתה טוען שאינך "בא-כח" של יהודי חו"ל, ואינך צריך לדאוג להם – אזי תשתוק לגמרי, ומדוע אתה נעשה בא-כח למכור את כל יהודי חו"ל?!

ומה גם שלא יעזור מה שסיכמו (שבא"י יהי' גיור כהלכה), כפי שרואים שאינם עומדים בדיבורם גם בנוגע לגיור בא"י.

כב. ובכן:

גזירה זו מוכרחת להתבטל, וכפי שאמרה הרבנות הראשית בא"י, שאם יתקבל ענין זה, אזי יהי' פילוג וקרע בין בנ"י שלא הי' כמוהו מאז שירבעם בן נבט ניתק את עשרת השבטים מיהודה ובנימין!... ולכאורה: כיון שיש לך חוות-דעת ברורה מהרבנות הראשית שמדובר אודות שאלה שעלולה לגרום לפילוג וקרע בעם ישראל – מדוע אינך עושה מאומה?!

כל אחד צריך לידע שהדבר נוגע אליו, ולכן, כל מי שיש לו היכרות והשפעה כו', מוכרח לעשות כל התלוי בו לבטל את הגזירה, כיון שזהו ענין של סכנת-נפשות שנוגע לקיום עם ישראל.

ויה"ר שבקרוב ממש תתבטל הגזירה,

– ללא נפק"מ ע"י מי נתבטלה; תשכח מליובאַוויטש!... לא ליובאַוויטש ביטלה את הגזירה, ובלבד שתתבטל הגזירה. ואדרבה: מוטב שאתה תעסוק בביטול את הגזירה, ואז יזכר ויכתב שהי' לך חלק בביטול הגזירה –

ויובהר שיהודי נשאר יהודי, וגוי נשאר גוי, ואסור לומר על גוי שהוא יהודי.

כג. ובנוגע לצורך שיהיו יהודים נוספים בארץ ישראל – הנה עז"נ בהפטרה של השבת שלפנ"ז: "והי' מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר"119, כך, שבנ"י לא זקוקים לשאר העמים, כיון שהקב"ה מבטיח להם – ובודאי יקויים הדבר – שמספר בנ"י יהי' "כחול הים אשר לא ימד ולא יספר".

ויש להעיר אודות דבר פלא, שאינני יודע אם מישהו שם לב לכך:

בפ' בחוקותי120 נאמר: "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב", ומפרש רש"י – פשוטו של מקרא – "לפניכם לחרב, איש בחרב רעהו".

ובכן: מאז שקראנו פסוק זה בתורה (בהקדמת הברכה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו"), התחילו מלחמות וצרות אצל הגויים בינם לבין עצמם, כך, שאין צורך בפעולת בנ"י, שלא צריך להיות אצלם אפילו "חרב121 של שלום"!

עד עכשיו הי' הדבר קורה רק לפעמים, וגם לא במדה גדולה; אבל עכשיו, מאז הקריאה בתורה – קורה הדבר באופן שלא הי' מעולם!

ובכן: כשם שהיעוד "ונפלו לפניכם לחרב" התקיים מיד בשעה שקראו זאת בתורה – כמו"כ יתקיים מיד מה שקראו בהפטרה "והי' מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר".

וכן יתקיים הענין שבו אוחזים עתה, בשבת פ' נשא122 : "נשא את ראש בני גרשון גם הם", וכן "יברכך ה' וישמרך" – שיקויים מ"ש123 "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל", "ה' שומרך ה' צלך", "ה' ישמרך מכל רע", "ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם".

כד. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

יש לפרסם – בשמי או שלא בשמי – שזהו ענין שנוגע לכל אחד ואחד, לילדיו ולנכדיו, ולמסור את הדברים לכל מי שיש לו היכרות עמו ולכל מי שיהי' מוכן לשמוע את דבריו – שידעו שביטול הגזירה הו"ע שנוגע אליו בעצמו.

ויה"ר שבבואנו מיום השבת למוצאי שבת – יהי' הענין ד"אל תירא עבדי יעקב"124, כפי שאומרים125 בזמן סעודת מלוה מלכה, שנקראת "סעודתא דדוד (ומוסיפים) מלכא משיחא"126,

יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

[ניגנו הניגון "כי אלקים יושיע ציון", ובאמצע הניגון עמד כ"ק אדמו"ר שליט"א מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה.

אח"כ נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א את המזונות להרב משה הכהן דובינסקי עבור ה"מלוה מלכה".

לאחרי ברכה אחרונה – טרם צאתו – התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן ניגון הנ"ל].