בס"ד. שיחת יום שמחת תורה, ה'תש"ל.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.
א. בשיחת שמח"ת תש"ה (לפני עשרים וחמש שנה) שבה דובר אודות ברכת שהחיינו (כמדובר אתמול1 ) – אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר להמסובים2 :
הנני יודע שיש ביניכם כאלו שלועגים עלי: איך יתכן שכאן באמריקא יכירו ברחוב ("אין סטריט") שהולך יהודי, בן תורה. ואפילו אלו שאינם לועגים בגלוי, הנה בלבם לועגים ותמהים על זה. אבל אני מקוה להקב"ה שבמשך זמן קצר יכירו ברחוב שהולך בן תורה, ואז הם יצחקו מתוך שמחה.
ב. ויש לדייק בלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר שאמר "אין סטריט" (בלשון המדינה), ולא בלשון הרגיל (באידיש) "אין גאַס", או "בחוץ", "ברחוב" (בלשון הקודש):
כוונתו להדגיש שמדובר אפילו על מי שאינו יודע איך נקרא "סטריט" בלשון הקודש, או באידיש, "מאַמע לשון" (כפי שדיברו הסבא והסבתא, וגם אביו ואמו – אם הם עדיין זוכרים...).
הוא יודע אמנם תיבת "רחוב" או "חוץ" מתנ"ך, אלא שאצלו הרי זה שייך לכ"ד ספרי קודש, אבל הוא לא מקשר זאת עם ה"סטריט" שבמנהטן או בברוקלין.
ואעפ"כ, גם אצלו יהי' ניכר בה"סטריט" שהולך יהודי, בן תורה.
וטעם הדבר – כיון ש"אמריקא איז ניט אַנדערש" ("אמריקא אינה שונה")3, ומובן טעם הדבר, שהרי הקב"ה, "אלקים חיים", אינו קשור עם הגבלת הזמן והמקום (שקשורים זב"ז4 ), וכיון ש"אלקים חיים" נתן "תורת חיים" לבנ"י שנקראים "חיים"5, כמ"ש6 "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים גו'", הרי מובן שגם מצד התורה ומצד בנ"י אין שינוי של זמן ומקום, כך, שציוויי התורה לבנ"י הם בכל זמן ובכל מקום, ולא שייך לומר שאמריקה היא שונה.
ג. ואכן התקיימו דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר – כפי שרואים שיהודים הולכים ברחוב, "אין סטריט", בכיסוי ראש, והעיקר – עם הציצית בחוץ, שזהו ענין שלא הי' אפילו פעם, מעבר לים, שאף שהיו יראי-שמים אמיתיים, הנה כיון שהיו דרים בין העכו"ם, לא היו הולכים עם הציצית בחוץ, ואילו עכשיו, גם ילד הולך עם הציצית בחוץ, ועושה זאת מתוך פשיטות, והנהגה זו הולכת ומתפשטת7 (ולכן לא שייך בזה החשש ד"מחזי כיוהרא", כיון שנעשה מנהג פשוט אצל כולם8 ).
ולהעיר, שהנהגה זו קשורה עם א' מנימוסי ארה"ב – ענין הפירסום9, כפי שנקרא כאן: "פּאָבּליסיטי".
ובהקדמה – ששיחה הנ"ל נאמרה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר בהיותו כבר בארה"ב, לאחרי השינוי במקום, שעל ידו נעשה גם שינוי בהנהגה, כלשון חז"ל10 : "עלת לקרתא הלך בנימוסה", כפי שלמדים מהיהודי הראשון, אברהם אבינו, שכאשר המלאכים באו אליו נעשה אצלם שינוי ההנהגה כו'.
אלא שהפירוש "הלך בנימוסה" אינו כטעות העולם שמוותרים ח"ו על הוראות התורה בשביל להתנהג בנימוסי המקום, ובסגנון הנ"ל: "אמריקא איז אַנדערש", אלא אדרבה – יש לנצל את נימוסי המדינה לקדושה, ועד שיהי' אצלו "הלך בנימוסה", היינו, שע"י השימוש בנימוסי המדינה בנוגע לקדושה יגיע להיות בבחי' מהלך – ע"ד המבואר11 בפירוש לשון חז"ל12 "האי עלמא דאזלינן מיני'", שאע"פ שגם בחי' עמידה היא דרגא נעלית, כפי שמצינו שמלאכים נקראים "עומדים"13, וגם הנשמות למעלה (קודם ירידתם למטה) הם בבחי' עמידה, כמ"ש14 "חי ה' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו", הרי ענין ההליכה ("מהלכים") הוא נעלה יותר, ולזה באים דוקא ע"י ירידת הנשמה למטה, וכן עי"ז שמשתמשים בנימוסי המדינה לתועלת הקדושה – "הלך בנימוסה".
וכללות הענין בזה – שההליכה למקום חדש היא באופן ש"מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו15 יחפץ"16, היינו, שהקב"ה הוליך אותו למקום זה, כדי למלא שם את רצונו של הקב"ה, אלא שענין זה תלוי בבחירתו כו'.
ועד"ז בנוגע לעניננו – שמשתמשים עם נימוסי המדינה בענין הפירסום בנוגע למצות ציצית, ללכת עם הציצית בחוץ מבלי להתבייש ולהתפעל מהגוי שרואה אותו ברחוב, דכיון שישנו ציווי הקב"ה "וראיתם אותו וזכרתם גו'"17, הרי הוא מקיים זאת תמיד באופן של פירסום, וכדאיתא בספרים18 שלבישת הציצית היא "כחותם האדון בעבדיו".
ועפ"ז נמצא שהפתגם "אמריקא איז אַנדערש" יש בו קורטוב של אמת19, אלא שהשינוי הוא בכך שמשתמשים בנימוסי המדינה, כמו ענין הפירסום וההרחבה ("ברייטקייט"), לתועלת הקדושה, וכאמור, שעי"ז נעשים בבחי' מהלך – "הלך בנימוסה".
ד. ועוד ענין בנימוסי המדינה שיש לנצלו לקדושה:
ע"פ תורה צריכה להיות ההנהגה באופן ד"שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך"20. אבל הסדר מצד נימוסי המדינה – שהם שני עולמות נפרדים.
ובכן, יש לנצל זאת לקדושה – שתהי' ההנהגה באופן ש"בת קמה באמה כלה בחמותה"21 כדי לקרבם לקדושה, וכפי שרואים במוחש, שע"י הילדים ניתוסף אצל ההורים – "והשיב22 לב אבות על בנים גו'"23.
* * *
ה. בהמשך להמדובר לעיל אודות ההנהגה באופן ד"עלת לקרתא הלך בנימוסה", שצריך לנצל מנהגי אמריקא לקדושה – ישנו ענין נוסף שצריך לנצלו לקדושה:
יש נימוס בארה"ב, שבזמן מן הזמנים, בזמן שמחה, נותנים "מנה כפולה" ("דאָבּל ראַשען").
ובכן: כיון שבדרך כלל יש "גזירה"24 בנוגע לשתיית משקה ליקח רק ד' כוסיות25, הנה כדי שיהי' הענין ד"שמחה פורץ גדר"26, יבטלו עתה ה"גדר" של ארבע, כך, שיכולים ליקח יותר מארבע, אבל עדיין יש צורך בענין של הגבלה, שהרי משיח עדיין לא בא... ולכן יקחו מנה כפולה – שמונה כוסיות27.
וענין זה צריך להיות באופן ד"אני המתחיל", ע"ד שמצינו במדרש28 בנוגע לביטול הגזירה במ"ת.
ויש להוסיף ולהעיר, שמספר שמונה שייך במיוחד לשמו של היו"ט: "שמיני עצרת" (כולל גם שמח"ת שהוא יו"ט שני של שמע"צ), כפי שאומרים בנוסח התפלה וברכת המזון: "יום שמיני עצרת החג הזה", להיותו בהמשך לשבעת ימי הסוכות.
זאת ועוד:
בנוגע לשמחת בית השואבה שבחג הסוכות, שעז"נ29 "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (כמ"ש הרמב"ם30 ) – איתא במשנה31 "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין .. באבוקות של אור", "בארבע אבוקות או בשמונה", והרי שמונה הוא הכפל של ארבע.
ועוד ענין בזה, ששמע"צ ושמח"ת קשורים גם עם לוחות שניות שניתנו ביוהכ"פ32, שענינו עבודת התשובה, שעי"ז נעשה העילוי ד"כפלים לתושי'"33.
ו. ויש להוסיף בנוגע למקור הענין של כפל בתורה – שמצינו זאת בתושב"כ, בחומש, ודוקא בנוגע לענין בלתי-רצוי:
גנב – משלם כפל34, משא"כ גזלן, שנאמר בו רק "והשיב את הגזילה גו'"35, אבל לא כפל.
הטעם הפשוט לחיוב תשלומי כפל (מלבד הטעם ע"פ נגלה שזהו ענין של קנס) – כדי שלא יחזור ויגנוב פעם נוספת, שכן, אם רק יחייבו אותו להחזיר את הגניבה, הרי זה לא ימנע אותו לחזור ולגנוב, דממה-נפשך: אם יתפסו אותו ויצטרך להחזיר את הגניבה – לא הרויח מאומה, אבל גם לא הפסיד, ולכן כדאי לו לנסות, אולי לא יתפסו אותו ואז ירויח; ולכן מחייבים את הגנב לשלם כפל, שעי"ז ימנע מלגנוב, כדי שלא להסתכן בהפסד של תשלומי כפל.
אבל, אי משום הא, היו צריכים לחייב גם גזלן בתשלומי כפל?
ועכצ"ל, שאם חיוב תשלומי כפל הי' יכול למנוע את הגזלן לחזור ולגזול, היו מחייבים אותו, אלא כיון שרואים שאין לו רגש של בושה, אזי גם חיוב תשלומי כפל לא יועיל לו; ולכן רק גנב, שיש לו רגש של בושה, יש לקוות שהחיוב בתשלומי כפל ימנע אותו לחזור ולגנוב.
ואע"פ שגם גנב אינו מתבייש מהקב"ה – אף שמאמין בו, כמארז"ל36 "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרייא", שמזה מוכח שאינו חושב שהקב"ה נמצא ברקיע השביעי ואין לו עסק עם העולם, אלא הוא מאמין שהקב"ה נמצא בעוה"ז, ולכן מתפלל אליו שיעזור לו בפעולת הגניבה בעוה"ז החומרי – הרי יש לו עכ"פ רגש של בושה מפני בני-אדם, ולכן יש לקוות שהחיוב בתשלומי כפל ימנע אותו מלחזור ולגנוב, ועד שיתגלה אצלו גם רגש הבושה כלפי הקב"ה (שלעת-עתה הוא בהעלם אצלו, ובלשון הגמרא37 : "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם").
והרי ענין הבושה הוא מהמדות של בנ"י (כדאיתא בגמרא38 "שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים"), כפי שנקבע בנפשם בשעת מ"ת, שכן, ישראל מצד טבעם הם "עזין שבאומות" (כדאיתא בגמרא במסכת ביצה39 : "שלשה עזין הן, ישראל באומות כו'"), להיותם בני אברהם יצחק ויעקב, ובניו של הקב"ה שאמר והי' העולם, אלא שמ"ת פעל אצלם טבע הבושה40 (ולולי מ"ת לא הי' קיום לעולם מצד העזות של בנ"י).
[ועפ"ז יש לתרץ – בדרך אגב – קושיא בתניא פ"א, שמזכיר המדות טובות שבטבע כל ישראל: "רחמנות וגמילות חסדים", ולא מזכיר טבע הבושה – כי, שם מדובר אודות "מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם", בירושה מהאבות כו', ואילו טבע הבושה נתחדש אצל בנ"י במ"ת41 ].
ונוסף על המקור לענין הכפל בנגלה דתורה – צריך יהודי לחפש את המקור גם בתורת החסידות:
בנוגע לענין התשובה – בירור ניצוץ הקדושה שנפל בלעו"ז והעלאתו לשרשו ומקורו – מביא רבינו הזקן באגה"ת42 מאמר רז"ל43 "אם הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים, לשנות פרק אחד ישנה ב' פרקים", שזהו"ע הכפל, ועד לה"כפל" עי"ז ש"זדונות נעשו לו כזכיות"44.
ז. ויה"ר שינצלו לקדושה את הענין ד"הלך בנימוסה", ובנדו"ד, בנוגע ל"מנה כפולה"45 דאמירת לחיים, וע"פ המבואר בהשיחה46 ג' טעמים במעלת המשקה, הרי זה שייך לכל ההולכים באורחותיו, שזקוקים לזה כו', וכל מי שיכול צריך לנצל זאת, הן בנוגע לד' הראשונים, והן בנוגע לד' שלאח"ז47.
וע"י ההוספה בענין השמחה יתוסף גם בענין ההליכה ("הלך כו'") "מחיל אל חיל"48 במשך כל השנה – שילך לבטח דרכו בלימוד התורה בהתמדה ושקידה, ובקיום המצוות בהידור, ככל ההחלטות הטובות שנתקבלו בשמע"צ ושמח"ת.
ועד שההליכה היא באופן ש"ויפגעו בו מלאכי אלקים וגו'"49, ובקרוב ממש פוגעים במשיח צדקנו שיוליכנו קוממיות לארצנו הקדושה, בגאולה האמיתית והשלימה.
* * *
ח. הביאור בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה הנ"ל50 שבשמח"ת "תרעין פתיחין", "שערי אורה שערי ברכה שערי הצלחה", והכל לוקחים ע"י התורה,
– דלכאורה אינו מובן הטעם שנקט ג' הענינים דאורה ברכה והצלחה דוקא51, ובפרט שגם קודם מ"ת52 היו כבר ענינים אלו53 (שהרי ענין האור הי' כבר54 בהתחלת הבריאה55, וכן ענין הברכה – ב' ד"בראשית", לשון ברכה, וענין ההצלחה – "וירא אלקים גו' והנה טוב מאד"56, ש"נעשה הכל באופן היותר טוב57 בדרך הצלחה"58 ) –
כי, נוסף לכך שכיון שבמ"ת בטלה הגזירה28 והמחיצה בין עליונים ותחתונים59, נעשים כל ענינים אלו בשלימותם60, כפי שהם מצד העליון, בורא61, הנה בשמח"ת, שבנ"י "מעטרן לס"ת בכתר דילי'"62, ה"ה ממשיכים ומגלים גם בתורה63 את שרשה כפי שמושרשת בעצמותו ית'64, ודוקא אז נמשכים ע"י התורה65 כל הענינים הנ"ל בתכלית השלימות –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 380 ואילך.
* * *
ט. בהמשך להמדובר לעיל שבשמח"ת "תרעין פתיחין", "שערי אורה שערי ברכה שערי הצלחה" – יש להוסיף, שלא זו בלבד שהשערים פתוחים וכל הרוצה יכול לבוא וליטול, אלא עוד זאת, שזהו באופן שהקב"ה אומר "אני מורה לכם כו' כאדם האומר לבנו בחר לך חלק היפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה .. לומר את זה קח לך"66, וכאמור, שלוקחים זאת ע"י התורה.
אמנם, אין כוונתי לומר שצריכים עתה להתיישב ללמוד תורה... (והוסיף בבת-שחוק:) זה מה שחסר לי ("מער פעלט מיר ניט") שאדרוש להתיישב ללמוד! – רבותינו נשיאינו היו להם "כתפיים רחבות" ("בּרייטע פּלייצעס"), ולכן היו יכולים לדרוש זאת, אבל בלאה"כ, אין זה הענין של שמח"ת לשבת וללמוד!
– בשעה שהדפיסו את קונטרס החלצו, זירזו ביותר שיהי' מוכן קודם שמח"ת67, ובפשטות הי' הטעם לזה, לפי שבשמח"ת באותה שנה מלאו יובל שנים68 לאמירת המאמר. וכיון שענין זה התנהל על ידי, הנה כשנכנסתי לכ"ק מו"ח אדמו"ר ודברתי עמו אודות המאמר, אמרתי, שכיון שהמאמר יהי' מוכן לשמח"ת, אזי יוכלו ללמוד בו בשמח"ת. ואז הסתכל עלי כ"ק מו"ח אדמו"ר במבט של פליאה: וכי בשמח"ת ישבו ללמוד?!...
ולכן מצינו שגם מאמרי החסידות שנאמרו בשמח"ת היו בקיצור, כיון שענינו של שמח"ת אינו לימוד התורה69.
י. ויש להוסיף ולבאר הענין ד"שערי אורה וכו'" – בפשטות:
ענין האור – אינו פועל מציאות חדשה, כי אם לאחרי שישנה מציאות מסויימת אלא שלא יודעים מהותה של מציאות זו, הנה כשמאיר אור, אזי רואים מהי המציאות, ומה צריך לעשות עמה כו'70.
וכן הוא בנוגע לתורה – שנקראת "תורה אור"71, ועד שאפילו בלשון תרגום נקראת התורה "אורייתא", כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר72 שפירושו "אור ייתא", דהיינו, הבאת והמשכת האור בעולם, שעי"ז רואים את המציאות האמיתית של העולם, שכן, לולי זאת, רואים אמנם "עולם", אבל לא יודעים שהעולם נברא ע"י הקב"ה – "בראשית ברא אלקים גו'"73.
ענין זה התחיל אמנם ע"י אברהם, עליו נאמר74 "מי העיר ממזרח גו'", "אל תקרי העיר אלא האיר"75, שהאיר את העולם עי"ז שהכריז שהקב"ה הוא בעה"ב על העולם;
אבל אעפ"כ, גם אז לא ידעו עדיין מהי המשמעות האמיתית של בעלות הקב"ה על העולם – כי, אע"פ שבנוגע לאברהם אבינו נאמר ש"כליותיו כו' מלמדות אותו תורה"76, וכפי שמביא הרמב"ם בספרו יד החזקה77 (ספר של הלכות, שבזה מודגש יותר אמיתת הדבר) "שהשיג דרך האמת וכו'", הרי עדיין היתה הגזירה ש"עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים"28, כך, שלא היתה יכולה להיות התחברות והתקשרות עם הקב"ה באופן שנעשים מציאות אחת, ולכן לא היו יכולים לראות את הענין ד"ה' אחד"78.
וזהו מה שנתחדש במ"ת ע"י התורה – כי, אע"פ שהעיקר הוא ענין הקבלת-עול לקיים התומ"צ, הרי צריך להיות גם ענין ההבנה וההשגה בתורה, ע"י הקדמת היגיעה כו',
– כולל גם שלימוד התורה הוא באופן של אור, לילך בדרך ישרה, ולא ב"מחשכים"79, שזהו"ע הקושיות כו' שבתלמוד בבלי80, שהם אמנם קושיות אמיתיות, אבל הם בכל זאת קושיות... –
ועד שנעשה מציאות אחת עם התורה, שלכן "נקראת התורה על שמו", כפי שהי' אצל משה, כמ"ש81 "זכרו תורת משה עבדי".
יא. ועפ"ז מובן גם שאע"פ שיש ב' אופני עבודה, העבודה דישכר והעבודה דזבולון (וכידוע שבפרטיות נחלקים בנ"י לעשר דרגות82, אבל בכללות ישנם ב' החלוקות דישכר וזבולון), מארי תורה ומארי עובדין טבין83 – יש חילוק ביניהם בנוגע לענין האור;
בנוגע לעצם המציאות, יש לשניהם מציאות אמיתית, אבל בנוגע לענין האור ("זאָגן אַז ס'איז געוואָרן ליכטיג") – הרי זה שייך רק אצל מי שלומד תורה באופן שנעשה מציאות אחת עם התורה.
מובן וגם פשוט שאין הכוונה למעט ח"ו במעלת קיום המצוות, או בלימוד התורה סתם, שהרי בודאי גדלה ביותר מעלת קיום המצוות מתוך קבלת עול, וכן לימוד התורה סתם, שכן, אם רק ישנו הענין ד"ברכו בתורה תחילה"84, אזי "הקב"ה קורא ושונה כנגדו"85 ; אבל בכדי שיהי' אצלו ענין האור בתכלית השלימות, הרי זה דוקא עי"ז שנעשה מציאות תורנית ("אַ תורה'דיקע מציאות").
וזהו אמיתית הענין ד"שערי אורה" שנעשה ע"י התורה דוקא.
יב. ויובן יותר מהענין ד"שערי ברכה" שגם הם נמשכים ע"י התורה:
ובהקדם המשל מענין האור – שדוקא על ידו יכולים לנצל את הברכה בתכלית השלימות, כי, בשעה ששורר חושך, יכולים אמנם למשש ולהרגיש את הדבר ע"י חוש המישוש, ולידע אם הוא מרובע או עגול, קטן או גדול, ולהריחו ע"י חוש הריח וכו', אבל כל זמן שלא רואים אותו, אי אפשר לנצלו בשלימות; ורק כאשר הבית נעשה מואר, אזי יכולים לנצל את הדבר בשלימותו. ואז נעשה ענין הברכה – שהרי לא די בכך שישנו עצם מציאות הדבר, אלא התכלית היא לנצלו באופן הכי טוב והכי נעלה, עבור ענינים טובים.
ולדוגמא:
כשאומרים ליהודי שהעדר שמירת שבת מהוה עיכוב ומניעה לפרנסה86, יכול לטעון שהוא רואה את ההיפך: אם החנות שלו תהי' פתוחה גם בשבת, ישנו יום נוסף בשבוע שקונים סחורה, ועי"ז מרויח יותר כסף. אלא מאי, יש איסור בדבר – יש ביכלתו לעשות תשובה. ואף שהאומר "אחטא ואשוב אין מספיקין כו'"87, הרי רבינו הזקן אומר88 ש"אם דחק ונתחזק .. מקבלין תשובתו", ו"ברייטקייט" – לא חסר באמריקא!...
ובכן, צריך לידע, שאפילו אלו שרודפים ("יאָגן זיך") רח"ל אחרי הכסף, הרי העיקר הוא לא רק להשיג את הכסף [ואז – להפוך ל"קמצן", ובזה תתבטא ההנאה שלו...], אלא גם להבטיח את ההשתמשות בכסף באופן הרצוי, ולא באופן שיתבזבז עבור ענינים שאין בהם ממש, ועאכו"כ לא עבור ענינים לא טובים ח"ו – כפי שראינו במוחש שיש כאלו שהוצרכו להוציא כספים עבור ענינים לא טובים, ולאח"ז נשארו ללא כסף, שזהו גרוע יותר ממי שלא הי' לו כסף מעולם, דכיון שכבר טעם את הטעם של כסף, אזי הצער מאיבוד הכסף הוא כמה פעמים ככה.
וכיון שכן, הרי מובן שאין שום תועלת בכך שירויח יותר כסף מהמסחר בשבת – אם אינו בטוח שהכסף ינוצל רק עבור ענינים טובים.
יג. ומזה מובן, שאמיתית הענין ד"שערי ברכה" תלוי בכך שישנו הענין ד"שערי אורה" – ע"י לימוד התורה באופן ש"נקראת של שמו", שאז יודע כיצד להתנהג גם בצאתו לעסוק בעניני העולם (לאחרי התפלה ולימוד השיעורים בתורה ונתינת הצדקה), באופן שגם עניני העולם נעשים מוארים אצלו – שמקיים על ידם את הציווי "בכל דרכיך דעהו"89, ואז נמשכת ברכת ה' למטה מעשרה טפחים, באופן שמנוצלת רק עבור ענינים טובים.
וכפי שהבטיחה התורה שכאשר "בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", אזי "ונתתי גשמיכם בעתם"90 – "ונתתי" דייקא, ע"י הקב"ה בעצמו, ובאופן ש"כל הנותן91 בעין יפה הוא נותן"92 – וכל הברכות האמורות בפרשה, עד "ואולך אתכם קוממיות"93, ככל הפירושים שנאמרו בפשטני המקרא ובמדרשי חז"ל.
ובזה נכללת גם ברכתו של יעקב, ובאופן ד"אף שמיו יערפו טל"94, "אף ברכתו של יצחק נוספת על ברכתו של יעקב, ויתן95 לך האלקים מטל השמים וגו'"96, הן כפשוטו והן ככל הפירושים שבדרשות חז"ל97, ובאופן ש"יתן ויחזור ויתן"98.
וכאשר ישנם הענינים דאורה וברכה, אזי ניתוסף הענין העולה על כולנה – "שערי הצלחה", שכל הענינים נעשים בהצלחה רבה ומופלגה למעלה מן המשוער, כמ"ש ביצחק99 "וימצא גו' מאה שערים ויברכהו ה'", "שאמדוה .. ועשתה על אחת שאמדוה מאה".
ובאופן כזה נכנסים מתוך ריקוד לעבודה ד"יעקב הלך לדרכו"49 על כל השנה כולה, שנעשית שנת אורה שנת ברכה ושנת הצלחה, ושנת שמחה מופלגה עד לאופן של ריקוד, ועד שיוצאים בריקוד לקראת משיח צדקנו, בעגלא דידן.
* * *
יד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה להבין ענין שמחת תורה.
* * *
טו. דובר לעיל (במאמר100 ) אודות דברי הזהר62 "ונוהגין למעבד ישראל עמה חדוה ואתקריאת שמחת תורה", "נוהגין" דייקא – שלא מדובר כאן אודות המצות עשה מן התורה "ושמחת בחגך"101, או המצוה המיוחדת דשמחת חג הסוכות, כמ"ש29 "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים", אלא אודות תוספת שמחה מצד מנהג ישראל.
ובהקדמה – שכללות הענין דמנהגי ישראל אין בו משום "בל תוסיף"102, כיון שלא עושים זאת בתור הוספה בתומ"צ, מצוה נוספת, אלא מלכתחילה ניתוסף הדבר בתור מנהג.
וכללות הענין בזה – שנוסף על ענין המצוות, שעל ידם מקיימים רצון העליון, כמו מצות תפילין, ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין"103, שמברכים עלי' "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" – יש כח לבנ"י לקבוע מנהג, ו"מנהג ישראל תורה היא"104, ועד שמצינו בירושלמי105 שמנהג מבטל הלכה, והיינו, שיש עילוי במנהג גם לגבי דין, ומהאי טעמא אין הדבר יכול לבוא באופן של דין ברור106, אלא משאירים לבנ"י שיוסיפו ענין זה בתור מנהג ישראל.
טז. ויש להביא דוגמא לדבר בהלכות התורה – בנוגע לקידוש החודש:
ובהקדים – שענין קידוש החודש שייך במיוחד לר"ה, שעניניו נמשכים בגילוי בחג הסוכות, כמ"ש107 "בכסה ליום חגינו" (שלכן גם הקביעות דחג הסוכות היא באותו אופן כמו הקביעות דר"ה), כדרשת חז"ל108 "איזהו חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ר"ה", והיינו, שהחג היחידי שבא ביחד עם ר"ח הוא ר"ה.
ובכן: קידוש החודש הוא ענין שנפעל בכחן של ישראל, וכמארז"ל109 "כשמתכנסין מלאכי השרת לפני הקב"ה לומר אימתי ר"ה ואימתי יוהכ"פ, הקב"ה אומר להם .. אני ואתם נלך אצל ב"ד של מטה", ועד שדרשו חז"ל110 על הפסוק111 "אשר תקראו אותם", "אתם" כתיב, "אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין כו'".
ליתר ביאור:
בכל המצוות מצינו שקיומם נמסר להשערת בני אדם, שלכן אין חיוב להשתמש בכל המכשירים המודרניים כדי למצוא תולעים, וכיו"ב בשאר המצוות, כיון שעניני התומ"צ נמסרו לבנ"י לקיימם לפי ראות עיניהם, לפי כחם וכו'112.
ובלשון הגמרא113 : "פורתא לא דק" – שאין הפירוש בזה שהתורה לא מדייקת ח"ו, אלא שלכתחילה קבעה התורה מדידה שאינה מכוונת, וזוהי המדידה שע"פ התורה.
אמנם בקידוש החודש יש חידוש מיוחד – שקביעת החודש היא ע"פ ב"ד אפילו כשהם במעמד ומצב ד"מזידין"!
ובהקדים – שלבנ"י ניתן ענין הבחירה, כך שאפילו הקב"ה בעצמו אינו בעה"ב (כביכול) על זה, וכמ"ש90 "אם בחוקותי תלכו", "אין אם אלא לשון תחנונים"114, והיינו, שהקב"ה מבקש ומתחנן לבנ"י שיקיימו תומ"צ, כיון שזהו ענין שאינו תלוי בו, אלא בהם, כמארז"ל115 "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
ומצד ענין הבחירה, יכול להיות מעמד ומצב ד"מזידין" ח"ו, שהרי על כל אחד מישראל – אפילו על מי ששימש שמונים שנה בכהונה גדולה – נאמר "אל תאמין בעצמך"116.
וזהו החידוש שבקידוש החודש – שאפילו כשב"ד הם במעמד ומצב של "מזידין", נקבע ר"ח על ידם!
וכמו"כ מצינו הכח של ב"ד בנוגע להוראת שעה117, שאינם מוגבלים בדיני התורה, וביכלתם לשנותם, ועד שיכולים גם להעניש בעונשים חמורים; ו"מרובה מדה טובה כו'"118 – שבודאי יכולים לפעול ולהוסיף ענינים בתורה.
וזהו גם כחם של ישראל לקבוע מנהג, שעי"ז ניתוסף חידוש בתורה, ועד לחידוש שבכחו לבטל דין כו'.
ועד"ז בנוגע למנהג דשמח"ת, שזהו חידוש לגבי הענין ד"שמיני עצרת" שמפורש בתורה, שנפעל ע"י מנהג ישראל.
יז. וממשיך בזהר62 בנוגע למנהג דשמח"ת – "ומעטרן לס"ת בכתר דילי'":
מקומו של הכתר הוא על ראשו של המלך, והיינו, שנוסף על מעלתו של המלך בכלל ("מלך ביפיו תחזינה עיניך"119 ), שאפילו "משכמו ומעלה גבוה מכל העם"120, ועאכו"כ ראשו, הנה הכתר הוא למעלה גם מראשו של המלך. ולכן אין משתמשים בכתרו של המלך121, וכפי שמצינו שכאשר המן אמר "יביאו לבוש מלכות גו' וסוס גו' ואשר נתן כתר מלכות בראשו"122, אמר המלך רק "קח את הלבוש ואת הסוס"123, ולא כתר המלכות124.
ועד"ז בענין ד"מעטרן לס"ת בכתר דילי'" – שבנ"י ממשיכים בתורה ענין שלמעלה מהתורה, "כתר תורה" (כשם שענין המנהג הוא למעלה מהתורה)125.
וכל זה הוא מצד מעלת בנ"י שגדלה מעלתם יותר ממעלת התורה – כדאיתא בתנא דבי אליהו126 : "שני דברים יש בעולם תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם קודם, כשהוא אומר צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל, אומר אני ישראל קדמו" – קדימה לא רק בזמן, אלא גם במעלה, ובכח זה פועלים בנ"י הענין דכתר תורה ("מעטרן לס"ת בכתר דילי'"). – בנוגע לפועל אי אפשר להוסיף ענין בתורה; אבל "כתר דילי'", שבנוגע לפועל הו"ע המנהג, יכולים בנ"י להוסיף.
יח. והוספה זו פועלת ענין של שמחה – שזהו ענין "שמחת תורה", שנוסף על הפירוש שבנ"י שמחים עם התורה, ישנו גם הפירוש שזוהי שמחת התורה עצמה127, שמחה גלוי', שנעשית ע"י הוספת דבר חדש – החידוש שפועלים בנ"י בתורה, כנ"ל.
ומצד זה נעשית שמחה גדולה גם אצל בנ"י, ועד לשמחה הקשורה בענין הריקוד ברגלים, כמנהג ישראל שהשמחה דשמח"ת מתבטאת בהריקוד ברגלים, שזהו ענין שלמעלה משייכות להבנה והשגה כו'.
אמנם, התכלית היא שהשמחה דהקפות שלמעלה מהבנה והשגה תומשך גם בהבנה והשגה – כמשנ"ת במאמר128 שזהו שלאחרי ההקפות קוראים בתורה (ובהקדמת ברכת התורה, שמורה על חביבות התורה, כמבואר בגמרא במסכת נדרים129 ), להורות שלימוד התורה נעשה חדור בענין הריקוד שלמעלה מהבנה והשגה.
וע"י השמחה דשמח"ת ניתוסף עילוי גם בלימוד התורה, שצריך להיות מתוך שמחה דוקא, כמובן מדברי הגמרא130 "שאין השכינה שורה כו' אלא מתוך דבר שמחה .. וכן לדבר הלכה", שאז הלימוד הוא באופן של אורה וברכה, היינו, שהתורה מאירה אצלו ופועלת ברכה בכל מעשה ידיו.
ולכל לראש – ברכה בנוגע ללימוד התורה גופא, שיאיר אצלו אור התורה באופן שיגיע מיד אל מסקנת הענין בנוגע לפס"ד למעשה בפועל, לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא131, שבשביל זה יש צורך בברכה מיוחדת, שהרי הלימוד מצד עצמו יכול להיות באופן שישנם ב' סברות, מבלי להגיע למסקנא; ואע"פ ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים"132, הרי אין זה מגיע להעילוי ד"הוי' עמו"133, "שהלכה כמותו"134, בדוגמת העילוי דשם הוי' – שם העצם ושם המיוחד כו' – לגבי שם אלקים ושאר השמות (שלכן יש דינים מיוחדים בנוגע לשם הוי')135,
והרי זהו גם החידוש דלעתיד לבוא, כמ"ש136 "ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו אחד", "לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת (לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א, ונקרא אני באל"ף דל"ת), אבל לעולם הבא כולו אחד, נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י"137.
יט. ויש להוסיף, שהעילוי דשם הוי' קשור במיוחד עם ענינו של שמח"ת:
ובהקדים – שכללות הגילוי דשם הוי' הו"ע שנתחדש במתן-תורה (לאחרי יצי"מ, שתכליתה מ"ת, כמ"ש138 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"), כי, בנוגע לאבות, הנה אע"פ שגם הם השתתפו בשמח"ת, כפי שאומרים139 "אברהם שמח בשמחת תורה וכו'", כיון ש"קיים אברהם אבינו כל התורה כולה"140, כמ"ש141 "עקב אשר שמע גו' וישמור משמרתי גו' ותורותי", כולל גם תושבע"פ, ו"מימיהם של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם כו' (אפילו) במצרים"140 – הרי "שמי הוי' לא נודעתי להם"142, ואילו הגילוי דשם הוי' ("לכן אמור לבני ישראל אני הוי'"143 ) נתחדש רק במ"ת, שאז ניתן לבנ"י כח של בעלות על העולם לשנותו כו', שזהו מצד שם הוי' דוקא.
אמנם, במ"ת – שאז הי' הגיור של בנ"י144, ו"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"145 – היו בנ"י במדרגת צדיקים, ודוקא להם ניתנה התורה, ולכן, כשהי' לאח"ז ענין החטא, אזי היתה קס"ד שהתורה לא תשאר אצלם, כמ"ש146 "ואשברם לעיניכם", וטעם הדבר – דלכאורה היו צריכים רק לעוררם בתשובה, ואז היו יכולים להשאיר אצלם את התורה?! – לפי שבמ"ת "פסקה זוהמתן"147, כך, שאין נתינת מקום לענין של חטא ביחד עם התורה, ובמילא, כשהי' ענין של חטא, אזי היתה מיד שבירת הלוחות.
אמנם, החידוש דלוחות שניות שניתנו ביוהכ"פ הוא – שהתורה ניתנה גם לבעלי תשובה, ואפילו למי שעומד במעמדו ומצבו ("כאן נמצא כאן הי'") ועדיין לא שב בתשובה, כי, הסיבה לכך שהנהגתו אינה כדבעי אינה אלא בגלל ש"יצרו הוא שתקפו"148, כך, שאין זו המציאות שלו, אלא דבר נוסף עליו, וברור הדבר שכאשר יתעסקו עמו כו' (אפילו באופן של כפי'), אזי ישוב בתשובה.
ועוד חידוש בלוחות שניות – שעי"ז ניתוסף בתורה באופן ד"כפלים לתושי'"33, כמבואר במדרשי חז"ל שמצד לוחות ראשונות "לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד"149, ואילו מצד לוחות שניות ישנם כל כ"ד ספרי קודש, "הלכות מדרש ואגדות"150.
וענין זה קשור עם שמח"ת – שהרי השמחה דשמח"ת קשורה עם מ"ת דלוחות שניות ביוהכ"פ32, שאז נתחדש הענין דמ"ת גם עבור אלו שאינם במדרגת צדיקים (ואפילו לפני ששבו בתשובה), ובאופן שגם אצלם ניתוסף בהבנת והשגת התורה עצמה.
ומזה מובן, שבשמח"ת (שלאחרי מ"ת דלוחות שניות ביוהכ"פ) ניתוסף גם בענין האורה שבתורה – שהו"ע בירור ההלכה מצד הגילוי ד"הוי' עמו" "שהלכה כמותו", שהרי ענין המחלוקת ואי-היכולת להכריע בין חילוקי הסברות ולבוא לבירור ההלכה הו"ע של חושך בעולם השכל, ורק ע"י בירור ההלכה נעשה שלימות האור.
ומ"שערי אורה" באים ל"שערי ברכה" – שלימוד התורה הוא באופן ד"תן לחכם ויחכם עוד"151, כמ"ש152 "יהיב חוכמתא לחכימין", ועד שע"י היגיעה בתורה נעשה ענין של מציאה, כדיוק לשון חז"ל153 "יגעת ומצאת" (ולא "הבנת" או "השגת" וכיו"ב), היינו, שמגיע להבנה והשגה וידיעה בתורה באופן שלא בערך לגבי יגיעתו, שזהו הענין ד"שערי הצלחה".
כ. ויה"ר שכל אחד יקבל על עצמו החלטה טובה בנוגע ללימוד התורה – שלא יעבור יום אחד ללא לימוד התורה, ובאופן שבשני חלקי המעת-לעת, הן בחלק היום והן בחלק הלילה, יהי' לו שיעור בתורה, והחלטה זו תהי' על מנת לקיימה, וקיום ההחלטה יהי' ללא מניעות ועיכובים כו'.
ועי"ז תומשך ברכת ה', כמ"ש90 "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", אזי "ונתתי גשמיכם בעתם", וכל הברכות האמורות בפרשה, עד "ואולך אתכם קוממיות"93, ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
כא. דובר לעיל (ס"ב) אודות שלילת הסגנון "אמריקא איז אַנדערש" בנוגע לבנ"י בארצות-הברית, כיון שהתורה היא אותה תורה – "תורת חיים" שניתנה מ"אלקים חיים", ולכן לא שייך לחלק ולומר שאמריקה היא שונה, אלא ההנהגה צריכה להיות באותו אופן כמו שהיתה בעיירה מעבר לים.
אמנם, ע"פ הכלל ש"שקר אין לו רגלים"154, וכפי שמצינו בסיפור המרגלים ש"כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחלתו, אין מתקיים בסופו"155, הרי מובן גם בנדו"ד, שכיון שיש סברא וקס"ד שאמריקה שונה, בהכרח שיש בזה איזה ענין של אמת – אמת ע"פ תורה, כיון שלכל דבר צ"ל מקור בתורה.
וכפי שמצינו בגמרא156 : "משה מן התורה מנין .. אסתר מן התורה מנין .. מרדכי מן התורה מנין",
– ולהעיר, שמשה ואסתר ומרדכי רומזים לב' סוגי מצבים אצל בנ"י: משה – שלא הי' מעולם בגלות, שהרי אפילו בהיותו במצרים גדל בפלטרין של מלך (נוסף לכך ש"מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי"157 ), וגם בהיותו במדין לא הי' במצב של גלות כו' – מורה על בנ"י כפי שאינם בגלות; ואילו מרדכי ואסתר מורים על בנ"י כפי שהם בגלות, שהרי הם היו יחד עם בנ"י בגלות, ועד ש"אכתי (אפילו לאחרי נס פורים) עבדי אחשורוש אנן"158. ועל שניהם אומרים: "מן התורה מנין" –
ועד שאפילו בנוגע להמן שואלת הגמרא156: "המן מן התורה מנין", והיינו, שאפילו מציאותו של "המן" אינה יכולה להיות ללא התורה. ולא עוד אלא שהמקור למציאותו של המן בתורה – בפסוק159 "המן העץ" שנאמר בנוגע לעץ הדעת בגן-עדן (שהאיסור לאכול ממנו הי' רק למשך ג' שעות160, ולאח"ז הי' מותר לאכול ממנו, והרי מחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה161, ורק בגלל שלא עמדו בנסיון, נשתלשל לאח"ז ענינו של המן).
ולהעיר גם מדברי הגמרא162 : "מנא הא מילתא דאמרי אינשי כו'", ועד שלאח"ז נעשה חלק בתורה.
ועד"ז בנוגע לפתגם "אמריקא איז אַנדערש", שנאמר ע"י יהודים יראי-שמים – שאף שזוהי טענת המן... שלא הי' יכול לסבול העובדה ש"דתיהם (של בנ"י) שונות מכל עם"163, מ"מ, יש למצוא לזה מקור בתורה.
ובכן: המקור לזה הוא בדברי רז"ל10: "עלת לקרתא הלך בנימוסה, למעלה שאין אכילה ושתי', עלה משה למרום ולא אכל, שנאמר164 ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, אבל למטה שיש אכילה ושתי', (נאמר במלאכים שבאו לאברהם) והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו165, וכי אוכלין היו, אלא נראין כאוכלין כו'".
והענין בזה – שלכל מקום יש נימוסים והנהגות הקשורים עם סדר החיים של מקום זה, ואין הכוונה לבטלם ולהחריבם, אבל לאידך גיסא, אין לו להתאים את עצמו ל"קולי המקום שהלך לשם"166, אלא אדרבה – לנצלם לקדושה, באופן שעי"ז יהי' אצלו ענין ההליכה, כנ"ל.
וכיון שהתחלת הפתגם הוא אמת, הרי בודאי שסוכ"ס יכול להיות כולו אמת – כאמור לעיל בנוגע לענין הפירסום באמריקא דוקא, שרואים בפועל שנתקיימו דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר (וכפי שאמר, שגם אלו שלועגים על דבריו, יצחקו מתוך שמחה) שיכירו ברחוב שהולך יהודי בן תורה, ובפרט בנוגע לבני נוער, שהולכים בכיסוי הראש ועם הציצית בחוץ – שזהו דבר שלא ראינו מעבר לים אפילו אצל גדולי תורה, בגלל שהיו דרים בין הגויים, ודוקא באמריקא נשתנה הדבר למעליותא – שילדים אינם מתפעלים מזה שהגוי יראה שהם לובשים טלית-קטן, וכשנפגשים עם חבריהם ברחוב מדברים ביניהם באנגלית אודות... פירוש דברי הגמרא או תוספות שנשאר אצלם מוקשה; הסבא מתבייש להתנהג כך, ואילו אצל הנכד מונח הדבר בפשטות!...
כב. ויש לקוות שסוכ"ס יקויים מ"ש22 "והשיב לב אבות על בנים", כפירוש רש"י: "על ידי בנים", וגם אצל בנות ואמהות – בנוגע לפאה נכרית ("שייטל"), וגם בנוגע לענין הצניעות בלבושים167,
שלדאבוננו נעשה בזה פירצה גדולה שאין כמותה ("מ'שטעלט זיך גאָרניט פאָר וועגן וואָס דאָ האַנדלט זיך"), אפילו אצל נשים זקנות,
– (כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר:) אין כוונתי ל"נשים זקנות" שנזכרו בתשובות הרשב"א168 שהמנהג שלהם יש לו תוקף יותר משקו"ט של גדולי ישראל –
ולכן יש להסביר להן מעלת הצניעות, כדי להקל עליהן לעמוד בנסיון, שלא לחשוב שאמריקא שונה מכמו שהי' לפני עשרים או חמישים שנה לפנ"ז.
יש להסביר להן שהנהגה באופן של היפך הצניעות מורה על פחיתות הכי גדולה – שבחורה חושבת שהדרך היחידה שתמצא חן בעיני בחור היא, לא ע"י שכל, ולא ע"י רגש הלב, אלא דוקא עי"ז שתגלה טפח שצריך להיות מכוסה!...
בהנהגה כזו היא נושאת שלט ומודיעה ברבים שאין לה שום מעלות של בן-אדם: לא שכל, ולא רגש, ולא שאר מעלות, וגם פני' מכוערות; המעלה היחידה שיש לה – שמגלה טפח שצריך להיות מכוסה, ועי"ז מגרה את הבחור שירצה לפנות אלי' ולדבר עמה כו', כך, שזוהי שפלות הכי גדולה, שאין בה אלא ענין של פריצות... ולא עוד אלא שהיא מתגאה בכך, כמו כסיל שמתגאה בסיכלותו!...
והתשועה לזה – תלוי' דוקא בילדות הקטנות, שעליהם מוטל התפקיד להתנהג באופן של צניעות, ועי"ז יפעלו גם על הנשים הזקנות.
אך לדאבוננו סובלות הילדות מהאמהות: האמא לא רוצה שהילדה תלבש שמלה ארוכה, שתראה ברחוב כמו רבנית... ואז יחשבו שהאמא היא מבוגרת הרבה יותר – בת שבעים שנה... והרי אף אשה לא רוצה שיאמרו עלי' שהיא בת שבעים, אפילו אם היא בת שמונים!... והעצה לזה – חושבת האמא – לקצר את שמלתה של בתה, שתראה יותר צעירה, ועי"ז תראה גם האמא יותר צעירה, ועד שגם הסבתא תראה כמו לפני בת-מצוה, אע"פ שהיא כבר בת תשעים!...
ולכן, יש לנצל את ה"ברייטקייט" של הנוער – באופן שהבת תפעל על אמה, והכלה תפעל על חמותה, כנ"ל בענין "והשיב לב אבות על בנים", "ע"י בנים".
כג. ועד"ז אצל כל אחד לפי ענינו – שכשנמצאים במדינה מסויימת הרי אי אפשר שלא יושפעו מנימוסי המדינה,
כפי שמצינו169 שאפילו כאשר רק עוברים (בדרך מעביר) בסמיכות "לחנותו של בשם", אזי קולטים את ריח הבשמים, ועד"ז לאידך, כשעוברים בסמיכות "לחנותו של בורסקי", ועאכו"כ כשחיים במקום מסויים במשך כמה שנים וכמה דורות, הרי בודאי שנדבקים כמה ענינים,
ולכן יש להבטיח שינצלו את נימוסי המדינה שנדבקים אליו באופן שעי"ז יהי' "מהלך" בעניני טוב וקדושה.
ולכל לראש – בנוגע לענין הפרסומת, על יסוד מ"ש בתשובת הרשב"א170 הידועה ש"מצוה לפרסם עושי מצוה", וכן בנוגע לענין ה"ברייטקייט", כפי שלמדים מ"אחד הי' אברהם"171, שנקרא "אברם העברי"172, ע"ש ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד"173, ואעפ"כ לא התפעל כו', ועד שסוכ"ס נעשה "וירש (זרעו) את הארץ"171.
ועד"ז בנוגע לשאר נימוסי המדינה, שבודאי אפשר לנצלם לענינים טובים, כמו כל דבר שבעולם שאפשר לנצלו לטוב וקדושה, וכפי שמצינו אפילו בנוגע לנחש הקדמוני, שהוא המקור לכל עניני רע, שאמרו עליו: "חבל על שמש גדול שאבד מן העולם"174, שגם אותו היו יכולים לנצל לטוב וקדושה.
וענין זה שייך לכל אחד ואחת מתושבי המדינה, שעליהם לחקור ולדרוש מה יכולים ליקח ממנהגי המדינה בנוגע לחיזוק והפצת היהדות, ובודאי ימצאו בכל מנהג ונימוס איזו נקודה טובה שאפשר לנצלה לחיזוק התורה והיהדות המסורתית, מתוך שמחה וטוב לבב.
וכאשר יעשו זאת, בודאי יצליחו, כך, שלמרות ש"אתם המעט מכל העמים"175, מובטחים שלא זו בלבד שהתלמידים והמושפעים לא יכנעו מפני השפעות בלתי טובות, אלא אדרבה, הם ינצלו את התוקף וה"ברייטקייט" שלא להתפעל מהעולם, ועד ש"וירש זרעו את הארץ", שיעשו מהמדינה מקום של תומ"צ, להפצת לימוד תורה, ובאופן של לימוד המביא לידי מעשה176, ועד לאופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"177, ולא זו בלבד שלא מתביישים מפני הגוים, אלא אדרבה: "ונברכו בך כל משפחות האדמה ו(אפילו) בזרעך"177.
ויה"ר שכל זה יהי' בעגלא דידן, ומוטב – רגע אחד קודם, שעי"ז מקרבים ברגע נוסף את הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יקויים היעוד178 "ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי", וכולם ילכו לארצנו הקדושה תבנה ותכונן במהרה בימינו, ע"י משיח צדקנו, בעגלא דידן.
* * *
כד. נשארו כמה ענינים שצריכים לסיים: בנוגע לשינה בסוכה179 ונויי סוכה180 שאין נוהגים בחב"ד – לבאר איך מתאים מנהג זה ע"פ פנימיות התורה עם נגלה דתורה181 ; וכן בנוגע להסיום דמסכת מנחות182, להשלים איזה נקודות שעדיין לא נתבארו.
ולכל לראש, יש לבאר תוכן ומשמעות הענין ד"מקיפים דבינה" – שהרי המקור לכך שאין ישנים בסוכה הוא הפתגם של אדמו"ר האמצעי "איך אפשר לישון בסוכה שענינה מקיפים דבינה"183.
והענין בזה – כפי שהוא בפשטות:
כדי לבוא לידי הכרה באלקות, יש צורך בהתבוננות כו', שעל ידה נעשית הכרת וראיית אלקות באופן פנימי – כפי שנתבארה בארוכה בכ"מ (גם בספרי מוסר, בחובת הלבבות וכו') ההתבוננות בעניני העולם שמהם רואים ש"יש בעה"ב לבירה זו"184, ואם לא מספיקה ההתבוננות בצבא הארץ, יש להתבונן גם בצבא השמים, ובלשון הכתוב: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה"185, "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה"186, וכמ"ש הרמב"ם187 "שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים וכו'"; והתבוננות זו היא ההכנה לתפלה, כפס"ד המשנה188 : "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש".
אלא שדרגת האלקות שבה נעשית ההכרה באופן פנימי ע"י ההתבוננות בעניני העולם היא מדודה ומוגבלת לפי ערך עניני העולם שבהם היא ההתבוננות; ונוסף לזה יש גם גילוי אלקות שנמשך באופן מקיפי.
ובלשון הקבלה והחסידות – הרי זה החילוק בין זו"ן (ז"א ומלכות) לבינה:
ז"א – הו"ע ששת המדות הקשורים עם מציאות העולם, כדאיתא בזהר189 בפירוש מ"ש190 "ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ", ולא כתיב "ב.ששת", ש"ששת ימים" קאי על הששה מדות העליונות שעל ידם ברא הקב"ה שמים וארץ. וכמבואר מכבר בשו"ת הרשב"א191 – ששייך לחלק הנגלה שבתורה – שכל עניני העולם נכללים בשבעת ימי ההיקף, שזהו הענין דז"א ומלכות.
ומזה מובן, שדרגת האלקות שיכולים לקבל באופן פנימי ע"י ההתבוננות בעניני העולם היא רק בחי' ז"א ומלכות.
ואילו ספירת הבינה מורה על ההתבוננות באלקות שלמעלה מעניני העולם, שענין זה אינו יכול לבוא באופן פנימי, להיותו למעלה מהשכל כו', כי אם באופן מקיף.
וענין זה מתבטא במצות סוכה – שהרי הסוכה מקיפה את האדם, ועוד יותר מטלית שמקיף את האדם עצמו בלבד, ואילו הסוכה מקיפה את האדם יחד עם שולחנו וכליו192, באופן שכל עניניו צריכים להעשות בהמקיף של הסוכה; ומזה מובן שענין הסוכה הוא לא (רק) בנוגע לענינים שנמשכים בפנימיות, אלא (גם) בנוגע לענינים של מקיף, וכאמור – שזהו ענין מקיפים דבינה.
ובנוגע לעניננו:
כיון שהאומר "שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לאלתר"193, כיון שהקב"ה ברא את האדם באופן שהוא זקוק לשינה [ולא כמו מלאכים שנמצאים בעולם שאין בו עייפות194, ואינם זקוקים לשינה], הרי מובן, שבחג הסוכות שנמשך שבעה ימים (שכוללים ב"פ שלשה ימים) מוכרחים לישון (ועד שזהו הכרח גדול יותר מאשר אכילה, שהרי חיוב אכילה בסוכה הוא רק כזית בלילה הראשון195, ולאח"ז יכול לאכול אכילת עראי, פירות וכיו"ב, שמותר לאכול חוץ לסוכה196 ).
אמנם, בשעה שנמצאים בסוכה, שבה מאיר אור אלקי נעלה ביותר, מקיפים דבינה, הרי חבל על הזמן לישון... ולא עוד אלא שאין אפשרות לישון, כנ"ל מפתגם אדמו"ר האמצעי: איך יכולים לישון במקיפים דבינה!
אך עדיין אינו מובן: בשלמא אדמו"ר האמצעי אחז בדרגה שהרגיש המקיפים דבינה, אבל נער בר-מצוה בשנת תש"ל שאינו מרגיש מקיפים דבינה, למה שלא יישן בסוכה?! וגם, איך יתאים הביאור ע"פ חסידות עם פשטות הענין ע"פ נגלה.
כה. המשך הביאור בטעם המנהג שאין ישנים בסוכה,
– שאין לתרץ ע"פ דברי הרגצ'ובי197 (שמבאר הטעם שבתיאור מצות ישיבה בסוכה בגמרא וברמב"ם לא נזכר ענין השינה) ששינה בסוכה "לא הוה קיום מצוה198 רק שאסור לישן חוץ לסוכה"199, שהרי רבינו הזקן פוסק200 "כיצד מצות201 ישיבה בסוכה, שיהי' אוכל ושותה וישן .. בסוכה". ולכן נתבאר179 התירוץ לפי שמצטער פטור מן הסוכה, כולל גם הצער מהנהגה שאינה כפי ש"נפק מפומי'" דרבו, או הצער מזה שהפתגם של אדמו"ר האמצעי אינו חודר בו כו'202 ;
וההוכחה שלא היו ישנים בסוכה – מדברי הגמרא193: "אמר רבי יהושע בן חנני'203 כשהיינו שמחים בשמחת בית השואבה .. לא טעמנו טעם שינה204 דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי", במקום שבו ערכו כולם יחד שמחת בית השואבה, ולא בסוכה –
נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א ונדפסה205 בלקו"ש חכ"ט ע' 211 ואילך.
* * *
כו. בנוגע ל"נוי סוכה" שנזכר בגמרא206 – יש להקדים:
ענין ה"נוי" הוא דין לא רק במצות סוכה, אלא גם בכל המצוות, כדאיתא בגמרא207 : "זה א-לי ואנוהו208 – התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה .. ציצית נאה, ספר תורה נאה כו'" (ומובא בפוסקים209 שדרשה זו היא היסוד לענין "נוי סוכה").
ונוסף לזה ישנו הדין שכתב הרמב"ם בסוף הלכות איסורי מזבח בנוגע ל"תשעה מינין בשמן": "ומאחר שכולן כשרין למנחות, למה נמנו210, כדי לידע יפה שאין למעלה ממנו והשווה והפחות, שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו. הרי נאמר בתורה211 והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו212. והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב, שיהי' מן הנאה והטוב, אם בנה בית תפלה יהי' נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו, כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו, הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו. וכן הוא אומר213 כל חלב לה'" (שפסוק זה קאי בקרבנות, שצריך להקריב את החלק המשובח שבגוף הבהמה).
[ויש להעיר בדרך אגב, שג' ענינים אלו ("בנה בית תפלה .. האכיל רעב .. כסה ערום") הם ג' החלוקות דמזון לבוש ובית שנתבארו בתורת החסידות, כמדובר פעם בארוכה214 ].
ונפסק כן להלכה בשו"ע הלכות צדקה215 – בשינויים מסויימים, שיש בהם גם נפק"מ להלכה216, ואכ"מ.
ולכאורה זהו תוכן דברי הגמרא "התנאה לפניו במצוות" (ואף שהרמב"ם כותב ב' לשונות: "היפה המשובח", הנה בפשטות אין לחלק בין "היפה המשובח" ל"התנאה"), אלא שהרמב"ם לא הביא ראי' מהכתוב "זה א-לי ואנוהו", אלא מהכתוב "כל חלב לה'".
ובנוגע למקור דברי הרמב"ם – הנה בכס"מ כתב "הם דברי רבנו ראויים אליו", ומשמעות הדברים, שלא מצא מקור לדברי הרמב"ם הנ"ל. אבל יש לומר, שמקור דברי הרמב"ם [שכתב ב"לשון צח וקצר כלשון המשנה"217, "דבר קצר וכולל ענינים רבים"218, בבחינת "מועט המחזיק את המרובה"219 ] הוא בספרי זוטא220 (שהוא ספר שאינו מצוי, אבל יש אומרים שהי' ברשותו של הרמב"ם221 ): "יהא הכל המעולה והיפה שבנכסיו, וכן הוא אומר כל חלב לה'".
כז. וכן מצינו ענין נוסף דוגמת הנ"ל – "עשיר שהביא קרבן עני לא יצא"222 :
אע"פ שגם "קרבן עשיר" וגם "קרבן עני" הם קרבנות, ושניהם מכפרים, אעפ"כ, אם העשיר הביא "קרבן עני" – לא יצא.
לכאורה אפשר לומר שזוהי גזירת הכתוב שאינו יוצא י"ח ב"קרבן עני", וחשיב כאילו הביא קרבן שאינו שייך אליו; אבל אם רוצים לבאר זאת ע"פ סברא – הרי זה מובן ע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל ש"כל דבר שהוא לשם הא-ל" צ"ל "מן הנאה והטוב", שנאמר "כל חלב לה'".
ועד"ז מצינו בסיום מסכת מנחות: "נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח, ובעולת עוף אשה ריח ניחוח, ובמנחה אשה ריח ניחוח223, לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים":
החילוק בין "עולת בהמה" ל"עולת העוף" בפשטות הוא החילוק בין "קרבן עשיר" ל"קרבן עני", ומשמעות דברי המשנה, שזוהי סברא פשוטה שהמביא עולת בהמה נקרא "מרבה" והמביא עולת העוף נקרא "ממעיט", ועל זה אין צורך בלימוד מהכתוב; והחידוש הוא, שאע"פ שפלוני "מרבה" וחבירו "ממעיט", הרי הם שוים: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים".
אלא שזהו דוקא כאשר ה"ממעיט" הוא עני; משא"כ אם הוא עשיר (שביכלתו להיות "מרבה") – סברא פשוטה היא שלא יצא ידי חובתו224 (אף אם כיוון לבו לשמים), שהרי "עשיר שהביא קרבן עני לא יצא".
ומובן שהענין ד"מרבה" ו"ממעיט" הוא (לא רק בנוגע לכמות, אלא) גם בנוגע לאיכות:
בהמשך לדברי המשנה הובאה בגמרא ברייתא: "נאמר בשור הגס אשה ריח ניחוח ובעוף הדק אשה ריח ניחוח .. לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים".
ומשמע מלשון הברייתא שהחילוק בין עוף לבהמה הוא בכמות – שהבהמה היא גדולה יותר ("שור הגס"), והעוף הוא קטן ("עוף הדק"). ועפ"ז, אילו הי' בנמצא שור קטן ועוף גדול – הי' מקום לומר שמוטב להביא את העוף הגדול, להיותו גדול יותר בכמות.
אבל מלשון המשנה, שנקטה (לא כלשון הברייתא "שור הגס .. עוף הדק", אלא) "עולת העוף" ו"עולת בהמה" סתם – משמע שהחילוק בין עוף לבהמה הוא לא רק בכמות, אלא גם באיכות, והיינו, שגם כשמדובר בחילוק באיכות, הרי זו סברא פשוטה שהמביא קרבן גדול באיכות נקרא "מרבה", והמביא קרבן קטן באיכות נקרא "ממעיט".
ומזה מובן גם בנוגע להחיוב ד"התנאה לפניו במצוות", שכאשר יש אפשרות לעשות ספר-תורה כשר, אבל אינו נאה כ"כ, או לעשות ס"ת נאה יותר, שזהו חילוק באיכות הס"ת – יש חיוב לעשות ס"ת נאה יותר.
[ומובן שכל זה אינו נוגע לכשרות הס"ת, אלא שיש חיוב על הגברא לעשות ס"ת נאה יותר225 ; ואם לא עשה כן – אין זה חסרון בהס"ת, אלא חסרון בהאדם].
כח. אך יש גם לחלק בין החיובים הנ"ל226 :
מלשון הרמב"ם "ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו", משמע, שהחיוב הוא רק להביא מן היפה והמשובח שבאותו המין שבדעתו להביא ממנו, אבל אינו מחוייב להביא ממין אחר, משובח יותר, וכדמוכח מהראי' שהביא הרמב"ם מקרבנו של הבל – ש"הביא .. מבכורות צאנו ומחלביהן", היינו שהביא מהטוב והמשובח ביותר שבצאנו גופא, אבל לא ממין אחר. וכן הוא בנוגע לכללות הענין ד"כל חלב לה'", שאין חיוב לשנות קרבנו ממין אחד למין אחר, אלא באותו מין גופא צריך להביא "מן היפה המשובח ביותר".
אבל מהענין ד"אחד המרבה ואחד הממעיט" שנאמר בנוגע לקרבנות, משמע, שיש חיוב להביא גם מהמין המשובח ביותר (ולא רק מהמשובח ביותר שבאותו המין), שהרי "המרבה" קאי על מי שמביא (לא עולת העוף או מנחה, אלא) עולת בהמה, שהיא מין אחר.
וכן משמע גם מלשון השו"ע, שבהביאו דין זה של הרמב"ם בהלכות צדקה (כנ"ל סכ"ו) – אינו מזכיר את התיבות "שבאותו המין" (כברמב"ם). ומשמע שלדעת השו"ע החובה להביא "כל חלב לה'" היא מכל מה שיש ברשותו, אפילו ממין אחר שלא הי' בדעתו להביא ממנו (ובלבד שישנו ברשותו).
כט. והנה, כל האמור שייך לכאורה גם בנוגע לסוכה, שיש חיוב לעשות סוכה נאה יותר, וא"כ, מדוע הענין ד"נוי סוכה" אינו מנהג חב"ד?
אבל לאמיתו של דבר יש בזה חילוק עיקרי:
בנוגע לחיוב ד"זה א-לי ואנוהו, התנאה לפניו במצוות" בנוגע ל"ציצית נאה ספר תורה נאה", ועד"ז בנוגע לשאר המצוות – ניתוסף נוי ויופי בהס"ת או בטלית עצמם.
וכן בנוגע לחיוב ד"כל חלב לה'", שצריך לתת "מן היפה המשובח ביותר" (כלשון הרמב"ם), ולדוגמא: "כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו" – הרי הכסות עצמה שנותן לעני היא "מן היפה" (ולא שניתוסף בה ענין צדדי), ועד"ז בנוגע לבנין בית תפלה, שהבנין עצמו נאה כו'.
משא"כ בענין "נוי סוכה" – הרי הנוי אינו בהסוכה עצמה (כמו "סוכה נאה"), אלא שמוסיפים בה ענינים צדדיים, כלשון הגמרא206: "עיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין, ותלה בה אגוזים אפרסקין שקדים ורמונים .. יינות שמנים וסלתות", והיינו, שנוסף על יופי הסוכה מצד עצמה, מייפים אותה ע"י ענינים שחוץ הימנה ואינם שייכים אלי'.
והרי זה חידוש דבר שלא מצינו דוגמתו בשאר ענינים, ואי אפשר ללמדו מ"כל חלב לה'" ולא מ"זה א-לי ואנוהו", וגם לא מהענין ד"אחד המרבה ואחד הממעיט", שגם כשצריך להביא ממין אחר, הרי ממנו בא הקרבן עצמו, ולא דבר צדדי להקרבן.
ל. ועפ"ז נמצא שיש בזה ענין של שלילה – שלא לעשות נוי סוכה, כי:
הסוכה עצמה – הן הדפנות והן הסכך – היא מצות ה', ויש בה קדושה [הסכך – יש בו קדושה מן התורה, ואפילו הדפנות – יש בהם קדושה מדרבנן227 ], וכדאיתא בגמרא228 בפירוש הכתוב229 "חג הסוכות .. לה'", "כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה", דהיינו שהקדושה שעל הסוכה היא בדוגמת קדושת קרבן חגיגה בזמן שביהמ"ק הי' קיים!
ולהעיר, שהסוכה היא החפץ היחיד שיכול להיות בחו"ל, בזמן הגלות ובלילה, ואעפ"כ יחול עליו קדושת קרבן! והחידוש בזה – שהרי בדרך כלל נזהרים בזמן הזה מעשיית פעולות שהן בדוגמת קדשים כו', שמטעם זה יש מקומות שאין אוכלים צלי בפסח, כדי שלא יהי' נראה כאוכל קדשים בחוץ230, ואעפ"כ, קדושת הסוכה היא בדוגמת קדושת קרבן.
וכיון שכן, איך יעלה על הדעת לייפות את הסוכה ע"י ענין שמחוץ הימנו, דבר של רשות (בגד או פרי יפה) – איזה תפיסת מקום יש לענינים אלו לגבי הסוכה עצמה?!
בשלמא כשלוקחים קלף או דיו נאה יותר לכתיבת ס"ת, או לבוש נאה יותר כדי לקיים מצות "כי תראה ערום וכסיתו"231, או לבנים וחלונות משובחים יותר לבניית ביהכנ"ס – הרי עי"ז מתקיימת המצוה עצמה באופן נאה יותר; משא"כ בנוגע ל"נוי סוכה" – שלאחרי שהסוכה עצמה כבר בנוי' ועומדת במקומה, רוצה לייפותה ע"י בגד או פרי יפה [לא חפץ קודש, שאסור להשתמש בו ל"נוי סוכה", אלא סתם חפץ יפה בגשמיות], שאז תהי' הסוכה נאה ונחמדה למראה עיניו – הרי זה דבר שאינו מתקבל על השכל כלל!
ובכל אופן, תורת החסידות תובעת, שיהודי יתייגע ויפעל בעצמו שיופיו של דבר גשמי יהי' בעיניו באין-ערוך לגבי קדושת הקרבן, כך, שלא יהי' שייך שעי"ז יתוסף אצלו בענין הסוכה.
ואף שמצות סוכה היא "תשבו כעין תדורו"232, וא"כ, כשם שבבית תולים וילון יפה וכיו"ב כדי לייפותו, יש לעשות כן גם בסוכה233 – הרי הבית אין בו קדושת קרבן; זהו אמנם בית כשר, שיש בו מזוזה ומעקה וכו', אבל לא נאמר בו "חג .. לה'", שתחול עליו קדושת קרבן חגיגה, ולכן יש מקום ליפותו ע"י וילון יפה וכיו"ב; משא"כ הסוכה, שחלה עלי' קדושת קרבן – לא מתאים לומר שוילון נאה וכיו"ב יוסיף בה יופי.
לא. ויש להעיר ולהבהיר בזה:
ע"פ הלכה – נוי סוכה בטל אל הסוכה, שלכן אינו חוצץ, ומותר לשבת תחת הנוי כמו תחת הסכך234, ואסור להסתפק מנויי סוכה כל שבעה235, והיינו, שענין הסוכה נמשך גם על ה"נוי סוכה".
ואין זה כמו ש"היתה גבוהה מעשרים אמה ובא למעטה (למעט גובה חללה מעשרים, ונותן בקרקעיתה להגבי') בכרים וכסתות, לא הוי מיעוט (שאין סופו להניח שם כל שבעה מפני הפסד ממונו), ואף על גב דבטלינהו (לכל שבעה, בטלה דעתו אצל כל אדם ואין ביטולו ביטול)"236 ; משא"כ בנוי סוכה אינו צריך לומר שמבטל את הנוי להסוכה, אלא הנוי בטל להסוכה מאליו.
וכפי שמצינו לענין דיני טומאה המתפשטת בבית, שכדי שתתפשט הטומאה מן הבית צריך שיהי' בבית שיעור פותח טפח, ואם מיעטו מטפח ע"י שמילאו בעפר או תבן, יש אופנים שמתבטל ויש אופנים שאינו מתבטל237, ובאופנים שמתבטל – אין צורך שיבטלו בפירוש238, אלא הביטול חל אפילו אם הוא עצמו לא נתכוון לבטלו אלא עתיד לקחתו משם לאחר זמן, כיון שבטלה דעתו אצל כל אדם.
ובטעם החילוק יש לומר בפשטות – ע"פ מ"ש התוס' שם239, שכתבו לחלק בין הדין שמיעוט בכרים וכסתות לא הוי מיעוט, להמבואר בעירובין240 לענין מילוי חריץ שבין שתי חצרות "דאפילו ארנקי (כיס מלא מעות) נמי מבטל איניש", והיינו משום דבעירובין מיירי בשבת שהארנקי אסור בטלטול, ולכן מבטלו לגבי החריץ וממילא החריץ מלא, משא"כ בימות החול אין הארנקי בטל, וה"ה לכרים וכסתות שאינם בטלים כיון שאינם נאסרים בטלטול241.
ועד"ז י"ל בענין "נוי סוכה" – שכיון שכוונתו להקצותו לצורך מצוה (לייפות את הסוכה), הרי אסור להסתפק ממנו כל שבעה, וכיון שאסור לקחתו משם – ממילא מתבטל לגבי הסוכה ונעשה חלק ממנה242 (כשם שהארנקי מתבטל לגבי החריץ מפני איסור הטלטול). ואפילו אם אין רצונו שיתבטל – בטלה דעתו אצל כל אדם, והנוי בטל לגבי הסוכה.
אמנם, אף שהנוי בטל אל הסוכה, הרי זה בכל זאת דבר צדדי שניתוסף אל הסוכה. וכיון שהסוכה מצד עצמה יש בה קדושת קרבן, הרי מצד רגש האדם צריך להיות מושלל ענין של תוספת יופי ע"י דבר חיצוני, כנ"ל.
לב. אך עפ"ז אינו מובן: הרי מסופר בגמרא243 אודות תנאים ואמוראים שהי' אצלם "נוי סוכה"?!
ויש לומר, שאצלם נתבטל מציאות הנוי (לא רק מצד ההלכה, אלא) גם מצד ההרגש שלהם, היינו, שלא נרגש אצלם שהסוכה נעשתה יפה יותר עי"ז שתלו בה בגד או פרי; אצלם נרגש שהבגד או הפרי אין להם תפיסת מקום מצד עצמם, אלא נתבטלו לגמרי אל הסוכה ("אויס מציאות" בפ"ע) ונעשו חלק מהסוכה, כך, שאצלם הי' זה "נוי" שנקרא בשם "נוי סוכה", נוי שהוא בהמצוה גופא (כמו "ספר תורה נאה" וכיו"ב), ולא תוספת נוי ע"י דבר שמחוץ הימנו.
אמנם, במה דברים אמורים – במי שבטוח בעצמו שיוכל לבטל את הנוי לגמרי, אבל מי שמרגיש בעצמו שאצלו תופס מקום היופי של ה"נוי" (הבגד או הפרי) מצד עצמו (לא רק בתור חלק מהסוכה), ומצד יופי ה"נוי" נעשית הסוכה מחזה נאה יותר בעיניו – אין לו לעשות "נוי סוכה".
ולהעיר מהלשון שמצינו בנוגע למעות הקדש: "ימסרם לציבור יפה יפה"244, והיינו, שיכול להיות מצב ש"ימסרם לציבור יפה", אבל לא "יפה יפה", ועד"ז בענין "נוי סוכה", שאע"פ שגם אם אינו מבטלו בפירוש ה"ה בטל להסוכה מצד הדין, מ"מ, ביטול זה הוא רק "יפה", אבל לא "יפה יפה", כיון שאצלו מקבלת הסוכה מראה נאה יותר כשניתוסף בה ה"נוי".
– במשך שבעת ימי הסוכות, יחול אמנם על ה"נוי סוכה" שם מצוה, אבל לאחרי סוכות יקח את אותו בגד או פרי ויתלהו בחדרו הפרטי כדי לייפותו, ומזה מוכח שאפילו בשעה שהי' תלוי בסוכה, לא הי' חלק מהסוכה, כיון שהי' חסר אצלו הביטול באופן "יפה יפה", כך שה"סוכה" וה"נוי" הם שני דברים נפרדים: ישנה מציאות הסוכה, ובהוספה לזה ישנו מציאות ה"נוי".
ועפ"ז אתי שפיר שע"פ דין השו"ע יש אמנם מקור ל"נוי סוכה", אבל אעפ"כ, כיון ש"לאו כל מוחא סביל דא" לבטלו "יפה יפה" (כדי שלא יהי' מצב שע"י דבר חיצוני יתוסף אצלו חביבות ועריבות בישיבה בסוכה), אין הכל צריכים לעשות נוי סוכה. – לומר שאסור לעשות "נוי סוכה", הרי זה ביטוי חריף ("אַ שאַרפער וואָרט"), ולכן אומרים רק שאין צורך לעשות "נוי סוכה", ודי בכך להבטיח שלא יתלו "נוי סוכה".
לג. (ואח"כ אמר:)
כיון שמחר מתקיים "כינוס תורה", יקחו בתור השתתפותי (נוסף על ה"סיום" דמסכת מנחות182) המדובר לעיל – בנגלה דתורה – בנוגע לשינה בסוכה ונוי סוכה (אע"פ שמצד כמה סיבות אינני משתתף בגופי במקום ובזמן הכינוס).
ויה"ר שיהי' זה באופן ד"כינוס245.. לצדיקים הנאה להן והנאה לעולם"246,
ונזכה לקיום הבקשה "ופרוש עלינו סוכת שלומך"247, שיהי' שלום על ירושלים, שלום על ארץ ישראל בכלל, ושלום על "עם שלומך",
ובלשון הכתוב248 : "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד", ועד לסיום הפרשה93: "ואולך אתכם קוממיות", ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
לד. השעה מאוחרת וצריכים כבר להתפלל תפלת ערבית, אבל, יש להזכיר עוד כמה נקודות:
נהוג להזכיר אודות "קרן השנה"249,
– שזהו ענין שנוגע לכל השנה, שהתחלתה בר"ה, "זה היום תחלת מעשיך"250, אבל כיון שזהו ענין של צדקה שצ"ל מתוך שמחה, לכן נהוג להזכיר זאת בשמח"ת –
להפריש לצדקה מתחלת השנה סכום מסויים המכוון למספר ימי השנה,
– שהרי נתינת הצדקה צריכה להיות בכל יום (ד"כל יומא ויומא עביד עבידתי'"251 ), כולל גם שבתות וימים טובים, שאף שבהם אי אפשר ליתן צדקה בממון, אפשר לקיים ענין הצדקה ע"י נתינת מאכל ומשקה, וגם ביוהכ"פ, ע"י כסות נקי' (שנותנים לפני יוהכ"פ) –
וכל המשתתפים ב"קרן" זו – נותנים צדקה עבורם בכל יום לפני התפלה, שאז צריך ליתן צדקה252.
וכיון ששנה זו היא שנת העיבור – יש להוסיף וליתן גם כנגד הימים הנוספים דחודש העיבור, ועי"ז יתוסף יותר בברכותיו של הקב"ה (לא רק בחודש העיבור, אלא גם) בכל השנה כולה, החל מר"ה, שנקרא בשם "ראש השנה" (ולא תחלת השנה)253, דכשם שה"ראש" כולל את כל האברים, כמו כן כולל "ראש השנה" את כל ימי השנה (כולל גם כ"ט או ל' ימי חודש העיבור), וכמובן גם מזה שהשנה כולה נקראת שנת העיבור (ולפי הנוסחאות שבשנת העיבור מוסיפים במוסף דר"ח "ולכפרת פשע"254 – הרי זה לא רק בר"ח העיבור, אלא גם בכל ר"ח), ובהתאם לכך הרי גם תוספת הברכה שמצד חודש העיבור היא בכל ימות השנה.
וכל הזריז בנתינת הצדקה הרי זה משובח, כידוע גודל מעלת הזריזות בכל המצוות255, ובפרט במעשה הצדקה, כמבואר באגה"ק סי' כא ("אך טוב לישראל"256 ).
לה. כן נהוג להזכיר בשמח"ת אודות שיעורי חת"ת (דכיון שמתחילים לקרוא את התורה מחדש, יש לעורר ולחזק עוה"פ אודות לימוד שיעורי חת"ת), שיש בזה סגולה לכמה ענינים כו'257.
וענין זה שייך במיוחד למוצאי שמח"ת – שבו מתחיל הענין ד"ויסעו" לעבודה של השנה החדשה258, "בשמחה תצאו ובשלום תובלון"259, באופן ש"ויהי חת"ת אלקים על הערים אשר סביבותיהם וגו'"260,
ועד ש"ויבוא יעקב שלם"261 – שלם בכל עניניו, "שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו"262, וכך באים כל בנ"י לארץ ישראל שלמים בכל הענינים הגשמיים והרוחניים, ובניהם ובנותיהם אתם, בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.
(ואח"כ אמר:)
ברגעים הספורים שנשארו לזמן תפלת מעריב, יש לקיים מ"ש263 "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", ולהזכיר אודות כפר חב"ד ונחלת הר חב"ד וכל הישובים.
ויה"ר שיקויים היעוד248 "ונתתי שלום בארץ וגו' וחרב לא תעבור בארצכם", "אפילו חרב של שלום"264 (והיינו, שלא יהי' צורך ב"יו-ען"), וכל הברכות האמורות בפרשה, ובנ"י יהיו במעמד ומצב ד"וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב"265, ובאופן ש"פרזות תשב ירושלים"266, ומתוך מנוחה והרחבה יוכלו לעסוק בהפצת המעיינות באופן דמוסיף והולך מוסיף ואור.
ועד לקיום היעוד העיקרי – ש"מיד הן נגאלין"267, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "האָפּ קאָזאַק"268, ניגון הכנה, ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – פ"א), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".
לאחרי ברכת המזון, תפלת מעריב והבדלה – נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכאו"א מהנאספים מ"כוס של ברכה".
טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].
הוסיפו תגובה