בס"ד. שיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות), ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה
א. [כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין, ואח"כ התחיל לנגן הניגון "ושמחת בחגך". ואח"כ אמר:]
אע"פ שישנה הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר1 בנוגע לשמח"ת שלא לצאת י"ח קידוש, אלא לקדש בעצמו, הרי נשתנו העתים והטבעיים, ולא עוד אלא שבהסכמתו נהגו כבר באופן אחר.
ולכן, אם ישנם עדיין כאלו שלא קידשו – יקדש א' מהם, ויוציא י"ח את כולם, כך, שגם הם יוכלו להשתתף בהתוועדות, באמירת לחיים על יין או יי"ש.
*
ב. בכלל ישנם אצל האדם ב' הנהגות: יש הנהגה שאדם עושה דבר באופן פתאומי, בתור הוראת שעה, ללא הכנה קודמת; ויש הנהגה שבאה לאחרי הכנה כו'.
ומובן, שיש מעלה בדבר שנעשה ע"י הכנה, שתחילה מתבונן בזה וכו' – שאז הרי זה באופן מסודר יותר, וחודר בו לגמרי; אבל לאידך גיסא, יש גם מעלה בדבר שנעשה פתאום ללא הכנה – שזהו ענין נפשי יותר, שכן, דבר שנעשה לאחרי הכנה של התבוננות בהבנה והשגה, עשייתו היא באופן מוגבל לפי הגבלת שכלו, משא"כ דבר שנעשה ללא הכנה, עשייתו היא מתוך רגש לבבי ("האַרציק") יותר, וקשור יותר עם עצם הנפש שבלב2, ובמילא אין לו הגבלות.
וב' הנהגות אלו ישנם גם בנוגע לקיום התומ"צ בכל השנה, ועאכו"כ בחודש תשרי שהוא חודש כללי על כל השנה [דאף ש"החודש הזה לכם ראש חדשים גו'"3 נאמר על חודש ניסן, הרי זה רק בנוגע לכללות החדשים, אבל בנוגע להתחלקות לפרטים, לשבועות וימים, שעות ורגעים, הנה חודש תשרי הוא הראשון והכללי], החל מר"ה שהוא יום כללי על כל השנה [כמודגש בשמו (כתורת המגיד4 שהשם מורה על תוכן הדבר שנקרא בשם זה) – "ראש השנה", ולא תחילת השנה5, להיותו בדוגמת ראש האדם, שהוא לא רק התחלת הגוף, אלא הוא כולל את כל עניני הגוף ומחי' אותם, ועד"ז בנוגע לר"ה, שכל הענינים והעבודות כו' של כל השנה כלולים בר"ה] – שגם בו ישנם ב' אופני הנהגה הנ"ל.
וע"פ הידוע6 שעניני ר"ה שהם באופן ד"בכסה" באים בהתגלות "ליום חגינו"7, ב"זמן שמחתנו", חג הסוכות, שמע"צ ושמח"ת, וכידוע8 שכל הענינים שפועלים בר"ה ע"י קו המרירות, פועלים בשמע"צ ושמח"ת ע"י קו השמחה – הרי מובן, שגם ב"זמן שמחתנו" ישנם ב' ענינים אלו, כדלקמן.
ג. והענין בזה:
מהענינים העיקריים בר"ה – ענין ההכתרה, כמארז"ל9 "אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם" (וכמשנ"ת במכתב הכללי10 שזהו ענין עיקרי בר"ה).
ועוד ענין עיקרי בר"ה – תקיעת שופר, שהרי "מצות היום בשופר"11, והיינו, שעיקר ופנימיות היום הו"ע השופר.
ומהחילוקים שביניהם (נוסף על החילוק בזמן, שענין ההכתרה מתחיל משקידש היום, משא"כ תק"ש מתחיל רק מעלות השחר12 ):
ענין ההכתרה בא לאחרי הקדמת ההתבוננות בהבנה והשגה כו', שכן, כדי שתהי' אצלו הכרה בהענין ד"תמליכוני עליכם", יש צורך להתבונן תחילה בגדלות הבורא כו', וככל שתגדל ההכנה ע"י ההתבוננות כו', תהי' גם ההכתרה ד"תמליכוני עליכם" באופן נעלה יותר. וזוהי העבודה דר"ה שבאה לאחרי ההכנה של חודש אלול (ובפרט בסיומו – ימי הסליחות).
אך ישנה גם העבודה דר"ה שבאה ללא הכנה – שזהו"ע דתקיעת שופר, שעל זה אין צורך בהכנה, שהרי "כל הקולות כשרים בשופר"13, והו"ע של פשיטות – קול פשוט – שלמעלה מהתבוננות בהבנה והשגה, וכידוע14 שענין השופר הוא הצעקה מעומק הלב ("אַ האַרציקער אויסגעשריי") אבא אבא... מצד ההתקשרות העצמית של בנ"י להקב"ה כמו בן לאביו, אשר, גם כאשר הבן מגיע להתכלית להיות מהות בפ"ע, כשנעשה בר-מצוה, הנה גם אז "יכול למסור נפשו בשביל אהבת אביו", ועאכו"כ בנוגע לנש"י, "בנים אתם לה' אלקיכם"15 (ולא רק סתם בן, אלא "בני בכורי ישראל"16, שזוהי מעלה מיוחדת בבן גופא, שהרי יכול להיות בן (יחיד) שאינו בכור), ש"הנשמה .. אינה נפרדת ממנו ית' כלל", "רק כולא חד"17, הרי בודאי נרגשת ההתקשרות העצמית שלמעלה מהבנה והשגה. – יכולה אמנם להיות התבוננות בזה, אבל גם אז, הנה הצעקה "אבא אבא" הו"ע עצמי שלמעלה מהבנה והשגה.
ולהעיר גם ממ"ש הרמב"ם18 ש"תק"ש בר"ה .. רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם (השוכחים את האמת בהבלי הזמן כו') .. וחזרו בתשובה", והרי זה כמו בגשמיות, שכאשר רוצים להעיר את הישן, אין נפק"מ באיזה אופן עושים זאת – אם ע"י הקריאה בשמו, ע"י דחיפה ("אַ טורקע") או נגיעה קלה, ובלבד שיתעורר משנתו, והיינו, שזהו ענין שלמעלה מפרטים – ענין עצמי.
ד. וכללות הענין בזה – שיש אמנם מעלה בעבודה (ובהתאם לכך גם בברכת כתיבה וחתימה טובה שנמשכת מלמעלה) שבאה מצד החשבון ומצד הבנה והשגה, אבל, בנ"י אינם מסתפקים בכך, אלא רוצים להגיע ולהמשיך ממקום שלמעלה מהבנה והשגה – "יבחר לנו את נחלתנו"19, שזהו הענין ד"אבינו" שאומרים עוד לפני "מלכנו", שמורה על ההתקשרות העצמית שלמעלה מהבנה והשגה.
וכתורת הבעש"ט20 על הפסוק21 "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו", שהמבוקש של העני הוא ש"לפני הוי' ישפוך שיחו", היינו, לא באמצעות ב"ד של מעלה, אלא הוי' עצמו, ובזה גופא – "לפני הוי'", היינו, הפנימיות דהוי', ועד –למעלה משם הוי'22.
ובהתאם לכך, הנה אף שמצד ב"ד של מעלה בטוחים בנ"י שנמשכה כתיבה וחתימה טובה, וכדאיתא בטור23 שכבר בערב ר"ה "יודעין שהקב"ה יעשה להם נס כו'", מ"מ, לא מסתפקים בכך, אלא רוצים בהקב"ה עצמו, ובלשון חז"ל24 : "אנא נסיב מלכא", ולא "דוכסין ואיפרכין כו'"; הוא לא זקוק לאף אחד, גם לא לשומר הפתחים... הוא רוצה רק את הקב"ה בעצמו!
ה. וכמו"כ ישנם ב' קוין אלו בחג הסוכות, שמע"צ ושמח"ת (שבאמת הרי הם יו"ט אחד, שכן, אע"פ ששמע"צ הוא "רגל בפני עצמו"25, הרי מזה שנקרא בשם "שמיני עצרת", מוכח, שבא בהמשך והו"ע אחד עם שבעת ימי הסוכות26 ):
חג הסוכות – קשור עם ענין של הבנה והשגה, כמ"ש27 "בסוכות תשבו גו' למען ידעו דורותיכם וגו'", וכמדובר כמ"פ28 שאין זה רק ענין של כוונה שבאה בהוספה על המצוה עצמה (שיכולה להתקיים גם ללא הכוונה), כמו בכל המצוות, אלא הכוונה היא חלק מקיום המצוה עצמה (כמו בתפילין וציצית)29. ועוד זאת: "בסוכות תשבו שבעת ימים", באופן ש"כל יומא ויומא עביד עבידתי'"30, והיינו, שזהו ענין שיש בו התחלקות פרטים, שקשור עם הבנה והשגה דוקא.
וגם מצות נטילת ד' מינים קשורה עם ענין ההבנה וההשגה – כפי שמצינו בספרים כמה טעמים ורמזים במצוה זו, למה נבחרו ד' מינים אלו דוקא, וכיו"ב. ועוד זאת, שעצם המצוה ד"ולקחתם לכם"31 קשור עם כו"כ פרטים מיוחדים, והיינו, שזהו ענין שנמשך בהתחלקות פרטים, שקשור עם הבנה והשגה דוקא, כנ"ל.
אבל בימים האחרונים – שמע"צ ושמח"ת – אין מצוה הקשורה עם פרט וענין מיוחד, אלא "מצות היום בשמחה"32 (כמו "מצות היום בשופר"), היינו, שהענין העיקרי של היום הו"ע השמחה,
ושמחה זו אינה כמו השמחה בימים שלפנ"ז מצד כללות הציווי "ושמחת בחגך"33, הקשורה עם בשר ויין34, שמורה על ענין ההבנה וההשגה דוקא, שכן, אף שגם בשמע"צ ושמח"ת צ"ל בשר ויין, הרי לא בזה הוא החידוש דשמע"צ ושמח"ת; החידוש דשמע"צ ושמח"ת הוא בכך שהשמחה היא למעלה ממדידה והגבלה, וגם כשיש בשר ויין, הרי זה רק כדי להסיר את ההעלמות וההסתרים כו'35. ובדוגמת הצועק "אבא אבא" (בתק"ש), שיכול להיות בזה ענין של הבנה והשגה, אבל לא בזה מתבטאת הצעקה "אבא אבא".
וענין זה מתבטא באופן השמחה של שמע"צ ושמח"ת: לוקחים ספר תורה – לא תושבע"פ שעיקר ענינה הבנה והשגה, אלא דוקא ס"ת, תושב"כ, ודוקא כפי שהס"ת מכוסה במעיל, כך, שאין יכולים לקרות בה, ורוקדים עמה – לא עם הראש, אלא דוקא עם הרגל, ועד לעקב שברגל, שהוא החלק היותר תחתון שבגוף, ודוקא על ידו נעשית הגבהת כל הגוף, כולל גם הראש, שענינו הבנה והשגה36.
ועוד זאת, שהשמחה והריקודים עם הס"ת אינם לאחרי קריאת התורה (ביום – לפי מנהגנו, ובשאר קהילות – גם בלילה), שאז יש מקום לומר שהשמחה היא מצד ההתבוננות בתוכן הקריאה, אלא עושים זאת קודם קריאת התורה, שבזה מודגש שאין זה ענין הקשור עם הבנה והשגה.
יכול להיות אמנם טעם בהבנה והשגה על ענין השמחה, וכנוסח הפיוט37 : "אברהם שמח בשמחת תורה, יצחק שמח וכו' משה שמח וכו'", אבל לא בגלל זה היא השמחה שלו; פיוט זה אומרים רק באמצע היום, ואילו עיקר שמחתו של יהודי בשמח"ת היא מצד היותו בנו של הקב"ה – "בנים אתם לה' אלקיכם"15, שזהו"ע של התקשרות עצמית שלמעלה מהבנה והשגה.
ו. וההוראה מזה:
גם במשך כל השנה צריכה להיות עבודתו של כל אחד מישראל בב' הקוין הנ"ל – הן בענינים שבאים ע"י הבנה והשגה, לאחרי ההכנה כו', והן ענינים שלמעלה מההגבלות של הבנה והשגה, החל מענין הקבלת עול כו'38.
וכאשר העבודה היא באופן האמור, אזי פועלים שתקויים הבקשה "מלוך על העולם כולו בכבודך"39, כיון שבנ"י ממשיכים ומגלים זאת בעולם, ופועלים בעולם שיתנהג ע"פ צדק ויושר, עי"ז שבני נח יקיימו המצוות שנצטוו עליהם, ועד שפועלים שלום בכל העולם.
וכמו"כ בנוגע לחייו הפרטיים של כאו"א מישראל – שכאשר "בחוקותי תלכו וגו'", אזי "ונתתי גשמיכם בעתם"40, בבני חיי ומזוני רויחי.
* * *
ז. ידוע שכל הענינים הם באופן של כלל ופרט41, וכפי שרואים בכללות הבריאה, כמו בצומח, שתחילה ישנו הגרעין שהוא באופן של נקודה, ומזה באים אח"כ כל הפרטים, וכן הוא בחי ומדבר, שתחילה ישנה הטיפה בכללות, ואח"כ באים מזה כל הפרטים.
וכן הוא בתורה (ואדרבה: הסיבה לכך שכן הוא בעולם, היא, בגלל שענין זה ישנו תחילה בתורה) – שישנם כל פרטי תרי"ג מצוות התורה, וישנו גם הכלל של כל תרי"ג המצוות כפי שכלולים בעשרת הדברות, כפי ש"רבינו סעדי' פירש .. לכל דבור ודבור מצוות התלויות בו"42.
ובכללות יותר – כפי שכלולים בשני דברות הראשונים "אנכי ולא יהי' לך"43, כפי שמבאר רבינו הזקן44 ש"הם כללות כל התורה כולה, כי דבור אנכי כולל כל רמ"ח מ"ע, ולא יהי' לך כולל כל שס"ה מל"ת", וממשיך, "ולכן שמענו אנכי ולא יהי' לך לבד מפי הגבורה"45 – דלכאורה ממה-נפשך: אם יש צורך בדיבורו של הקב"ה בעצמו – היו צריכים לשמוע מפי הגבורה כל עשה"ד, ולא רק אנכי ולא יהי' לך בלבד; ואם בכל שאר הדברות אין צורך לשמוע מהקב"ה עצמו, אלא די בכך ש"וירד ה' על הר סיני"46 כדי להאמין במשה ("וגם בך יאמינו לעולם"47 ) שהקב"ה דיבר עמו – למה הוצרכו לשמוע מפי הגבורה אנכי ולא יהי' לך?! אך הענין הוא – "מפני שהם כללות כל התורה כולה".
ובכללות יותר – כמאמר הבעש"ט48 שכל התורה נכללת בתיבה הראשונה של עשה"ד: "אנכי". וענין זה מצינו גם בנגלה דתורה (כמו כל הענינים49 ) – כדברי הגמרא במסכת שבת50 ש"אנכי" ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית", והרי ענין זה קאי לא רק על עשה"ד, אלא על כל התורה כולה, הן תושב"כ והן תושבע"פ.
ובכללות יותר – הרי זה נכלל באות א' הראשונה דתיבת "אנכי", שכוללת את כללות הענין ד"אנכי", עשה"ד, וכל התורה כולה.
וכפי שאמר פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר,
– בנוגע למעלת שיטת לימוד האל"ף-בי"ת והנקודות באופן שלומדים תחילה הא"ב בפ"ע, ולאח"ז הנקודות, החל מ"קמץ א' אָ" (ולא כפי שרצו המשכילים לשנות את סדר הלימוד באופן שיהי' בקיצור זמן), שענין זה קשור עם קדושת האותיות, ורואים במוחש שדוקא כאשר לומדים באופן כזה ניתוסף ביראת שמים51.
ולהעיר, שבזמן שלפני ביאת המשיח, כשכל הדברים מתבררים ומתלבנים כו'52, גם חכמי הפדגוגיא (תורת החינוך) הגיעו אל האמת, שדוקא הלימוד באופן כזה, כפי שהי' נהוג מקדמת דנא, מצליח יותר, אע"פ שהלימוד באופן אחר הוא בקיצור זמן. –
שהלימוד ד"קמץ א' אָ" קשור עם הא' ד"אנכי הוי' אלקיך", שכולל את כל התורה כולה53.
ומזה מובן גם בנוגע להאמור לעיל אודות ב' עניני ואופני העבודה, מצד הבנה והשגה, והתקשרות עצמית שלמעלה מהבנה והשגה [בנוגע לר"ה – ענין ההכתרה, והענין דתק"ש; ובנוגע לזמן שמחתנו – חג הסוכות ונטילת ד' מינים, והשמחה דשמע"צ ושמח"ת] – שמצד ענין ההתכללות (כידוע54 שכל מצוה כלולה מכל המצוות, שלכן "העוסק במצוה פטור מן המצוה"55 ) הנה בכל ענין גופא ישנם ב' אופנים הנ"ל, כדלקמן.
ח. ויש לבאר תחילה בנוגע לר"ה:
בנוגע לענין ההכתרה שנת"ל שזהו"ע שקשור עם הבנה והשגה – הרי כיון שענין ההכתרה נעשה ע"י בנ"י, הנה מלבד הענין ד"מלכנו" ("תמליכוני עליכם"), יש בזה גם הענין ד"אבינו", שבזה מודגשת ההתקשרות העצמית שלמעלה מהבנה והשגה.
ובנוגע לענין דתק"ש שנת"ל שזהו"ע שלמעלה מהבנה והשגה – הרי נוסף על התקיעה שהיא קול פשוט, ישנם גם שברים ותרועה, שאינם באופן של פשיטות, אלא יש בהם כבר ציור, ומדידה והגבלה – ג' קולות, וג"פ ג' קולות וכו', והרי ענין הציור קשור כבר עם הבנה והשגה כו'.
ט. ויש להוסיף ולהעיר, שעפ"ז יש לבאר השייכות ד"תרועה" לענין השבירה ("צובראָכנקייט") – שהרי "תרועה" הוא גם מלשון שבירה56 – כי, כשנעשה ענין של ציור, מדידה והגבלה של השכל כו', אזי יש צורך להזהיר ולהבטיח ("באַוואָרענען") שלא יהי' ענין של ישות, והיינו ע"י השבירה כו'; משא"כ בתקיעה, שענינה קול פשוט שלמעלה ממדידות הגבלות – אין צורך אפילו להזהיר על זה.
ועוד להעיר, שבענין תק"ש נרמז סדר העבודה:
ההתחלה היא בענין התקיעה, שהו"ע הקבלת עול, ולאח"ז צ"ל גם שברים ותרועה, שהו"ע הציור דהבנה והשגה.
וכמו בכל יום, שהתחלת היום היא בענין הקבלת עול – "מודה אני" (ולא מבין אני), ולאח"ז צ"ל ענין ההבנה וההשגה.
אמנם, גם לאחרי השברים תרועה חוזרים ותוקעים תקיעה, כי, גם לאחרי ההבנה וההשגה של השכל, צריך לידע שהתכלית הו"ע הקבלת עול.
ועד שבאים לתקיעה גדולה של יום הכיפורים, הקשורה גם עם התקיעה דלעתיד לבוא57 – "והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים גו' והנדחים וגו'"58, ע"י משיח, ש"צמח שמו"59, שביאתו שייכת במיוחד לשמח"ת: "בא יבוא צמח בשמחת תורה", וכן "דוד שמח בשמחת תורה"37 – "ועבדי דוד מלך עליהם .. נשיא להם לעולם"60, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.
* * *
י. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ז) בנוגע לענין ההתכללות – הנה גם ב"זמן שמחתנו" (חג הסוכות, שמע"צ ושמח"ת) גופא ישנם ב' אופני העבודה הנ"ל:
בנוגע לחג הסוכות – הנה אע"פ שמצות סוכה קשורה עם הבנה והשגה, "למען ידעו גו'", ויש בה התחלקות פרטים, ז' ימים (כנ"ל ס"ה), מ"מ, יש בה גם ענין שלמעלה מהבנה והשגה, כי, מצד ענין ההבנה וההשגה, "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", הי' צ"ל חג הסוכות בחודש ניסן שבו יצאו בנ"י ממצרים, ואעפ"כ נקבע חג הסוכות בחודש תשרי דוקא, שבו אין מקום בשכל לעשות סוכה61 – לא למחסה מהשמש (כבימות הקיץ), וגם לא מפני הגשמים, שהרי סוכה שאין הגשמים יכולים להכנס בה פסולה62, כך, שזהו ענין שלמעלה מהבנה והשגה, היפך השכל.
ועוד זאת, שאע"פ שמצות סוכה קשורה עם הבנה והשגה, הרי זה ענין של מקיף בלבד, ולא רק כמו המקיף דלבוש, שהוא לפי מדת אברי הגוף, ואינו דומה הלבוש של הגוף ללבוש של הרגל, ועד"ז בשאר הלבושים (כפי שמצינו בהלכות שבת שיש י"ח בגדים63 ), אלא באופן שמקיף את הראש והרגל בשוה, שהרי הסוכה כוללת ראשו ורובו של האדם, ועד שיש דעה שגם שולחנו – שזהו"ע חלקו בעולם – צריך להיות נכלל בסוכה יחד עם ראשו ורובו בשוה64, וכל זה – בה בשעה שענין ההבנה וההשגה שייך רק לראשו, אבל לא לרובו. ומזה מוכח שיש בסוכות גם ענין שלמעלה מהבנה והשגה.
ועד"ז בנוגע למצות נטילת ד' מינים, שאע"פ שזהו ענין של הבנה והשגה, ויש בו התחלקות פרטים (כנ"ל ס"ה), מ"מ, אין זה באופן שיש צורך בהקדמת התבוננות (דלכאורה, כיון שזהו ענין של הבנה והשגה, צריך להקדיש משך זמן להתבוננות בזה, ורק לאח"ז יצא י"ח קיום המצוה), אלא "מדאגבהי' נפיק בי'"65, והיינו, לפי שיש בזה גם ענין עצמי שלמעלה מפרטים כו'.
וכן לאידך גיסא – שבשמע"צ ושמח"ת יש גם ענין של הגבלה, כפי שמצינו בנוגע לשמחת יו"ט שב"ד היו שולחים שלוחים כו'66 (להבטיח שלא יהיו ענינים בלתי-רצויים כתוצאה מהשמחה).
ובגלל זה הנה גם בשמע"צ ושמח"ת תשכ"ט ישנה ההגבלה על שתיית משקה – ג' כוסיות67,
– עבור אלו שהם למטה מגיל ארבעים, כי, אלו שלאחרי גיל ארבעים הם בדרגא ד"קאי אדעתא דרבי'"68, ולא יקבלו מרות כו'... –
והעצה לזה – לבטל את ה"שלוחים" ("מאַכן זיי אויס שלוחים")... והיינו, ליתן לרבנים, ראשי-ישיבות, משגיחים ומשפיעים משקה בהרחבה כו', ובמילא יתבטלו ההגבלות, וכל זמן שלא עושים זאת, ישנם ההגבלות וכו'.
*
יא. כיון שמדברים כבר אודות תלמידים – יש להזכיר גם אודות ענין החינוך שישנו בחג הסוכות, שכן, לאחרי היציאה ממצרים התחיל ענין החינוך עי"ז ש"בסוכות הושבתי".
ובהקדים – שלכאורה אינו מובן: מהי השייכות של סוכה, שהו"ע המקיף – עם הענין ד"הושבתי", שהו"ע של התיישבות בפנימיות?!
אך הענין הוא – שיש בזה הוראה בנוגע לחינוך:
ישנם הטוענים: אם רצונו של הקב"ה שיהודי יקיים תומ"צ וכו' – למה ברא אותו באופן ד"עיר פרא אדם יולד"69, ובאופן שהיצה"ר "אקדמי' טעניתא"70, ולא באופן שמיד בא היצ"ט?!
ועל זה באה ההוראה מהענין ד"בסוכות הושבתי" – שאע"פ שלכאורה נראה לו שהיצה"ר הוא אצלו באופן של התיישבות ("הושבתי"), אומר הקב"ה שזהו ענין של סוכה ("בסוכות"), מקיף בלבד, ואילו תכלית הכוונה היא – לשמוע בקולו של היצ"ט.
ועד"ז יש הוראה בנוגע לענין החינוך ממצות נטילת ד' מינים (שהיא מהמצוות העיקריות שבחג הסוכות) – שיש להתעסק עם כל ארבעת הסוגים שמרומזים בד' המינים71, החל מאתרוג שיש בו טעם וריח, ועד לערבה שאין בה לא טעם ולא ריח72 :
ישנם הטוענים שצריך להתעסק רק עם מי שהוא בבחינת "אתרוג", כיון שעי"ז יגדל להיות רשכבה"ג... אבל מהו הצורך להתעסק עם מי שהוא בבחינת "ערבה", בה בשעה שבלאה"כ לא יצא ממנו מאומה...
וישנם הטוענים להיפך: בשלמא מי שהוא בבחינת "ערבה" – בהכרח להתעסק עמו, כיון שלולי זאת לא יצא ממנו מאומה; משא"כ מי שהוא בבחינת "אתרוג" – גם אם לא יתעסקו בחינוכו, יהי' במעלתו כו'.
וכמו"כ ישנם הטוענים שיש להתעסק רק עם מי שהוא בבחינת "הדס", שיש בו ריח ואין בו טעם, שמורה על ענין קיום המצוות – כיון שהעיקר הו"ע המעשה, שהרי נמצאים ב"עולם המעשה" ("אַ פּראַקטישע וועלט"); אבל אין מה להתעסק עם מי שהוא בבחינת "לולב", שיש בו טעם ואין בו ריח, שמורה על ענין לימוד התורה בלבד – כיון שבנין העולם הוא דוקא ע"י ענין המעשה, ולא ע"י ההסתגרות בד' אמותיו לעסוק בלימוד התורה.
ויש הטוענים להיפך – שיש להתעסק רק עם אלו שהם בבחינת "לולב", שיש בו טעם ואין בו ריח, שהו"ע לימוד התורה, כיון שמצד תכונתם הרי הם בעלי כשרון בשכל וכו', ואילו בענין המעשה אין להם חיות ולהט כו'.
ועל זה באה ההוראה ממצות נטילת ד' מינים, "ולקחתם לכם גו'"31 – שצריך להתעסק עם כל אחד מד' הסוגים, ללא יוצא מן הכלל!
והרי זה כמו במצות נטילת ד' מינים – שאם יטול אתרוג בלבד, או לולב בלבד, ללא שאר המינים, לא יצא ידי חובתו, אלא רק כאשר נוטל את כל ד' המינים, מלולב עד ערבה.
[וכפי שמצינו אצל משה – עליו נאמר73 "ומשה הי' רועה", ש"הי' מתוקן לכך"74 משעה שנולד – שהתעסק עם כל אחד מצאן מרעיתו, ללא חילוק, והשתדל למלא את צרכיו של כל אחד לפי ענינו (כמסופר במדרש75 ), ולכן נקרא ע"י כל אחד מישראל בשם "משה רבינו" – לא "מלכנו", כמו דוד המלך (אף שגם משה הי' מלך, כמ"ש76 "ויהי בישורון מלך"), אלא "רבינו" דוקא77, ע"ש שמקבל ממנו תורה, כמ"ש78 "תורה צוה לנו משה"].
יב. ועוד זאת – שענין זה צריך להיות מיד בהתחלת העבודה, כמ"ש31 "ולקחתם לכם ביום הראשון":
מבואר במדרש79 הטעם שחג הסוכות נקרא "ביום הראשון" – אף שלפנ"ז ישנם ר"ה ויוהכ"פ – להיותו "ראשון לחשבון עונות", כי, ביוהכ"פ ישנו ענין הסליחה ומחילה וכפרה, ובימים שלאחרי יוהכ"פ "כל ישראל עסוקין במצוות", כך, שאין זמן לחטאים ועוונות; ורק בחג הסוכות, שאז מתחילה הכניסה לעולם כו', הרי זה "ראשון לחשבון עוונות".
ועז"נ "ולקחתם לכם ביום הראשון" – שמיד בהתחלת העבודה כשנכנסים לעולם, צריכה להיות ההתעסקות עם כל ד' המינים, ללא חילוק.
יג. וכאשר מישהו טוען: היתכן? הרי יש לו "געשמאַק" רק בענין אחד?! – אומרים לו, שענין החינוך הוא "מלאכת הוי'"80, היינו, שזהו ענין אלקי, ובזה גופא – לא שם אלקים, אלא שם הוי', שלמעלה ממדידה והגבלה, וכיון שמדובר אודות "מלאכת הוי'", אין לך מה לערב את השכל והחשבונות שלך, אלא עליך לעשות זאת מתוך קבלת עול, שזוהי התחלת העבודה (וכאמור לעיל (ס"ח) בנוגע לר"ה – שההתחלה היא בתקיעה, קול פשוט שאין בו פרטים, ולאח"ז באים השברים והתרועה).
וענין זה מודגש בשמע"צ ובעיקר בשמח"ת – שאז ישנו ענין הריקודים שהוא ברגל דוקא, וברגל גופא – החלק היותר תחתון שהוא העקב (משא"כ בחג הסוכות, שאף שענין הסוכה הוא בחי' המקיף שלמעלה מהבנה והשגה, הרי זה עדיין קשור עם הראש והשכל), שמורה על ענין הקבלת עול.
ובזה מרומז גם הענין שהרגל מגבי' את הראש, והיינו, שיש גם מה שהראש מקבל מהרגל81,
ומזה מובן גם בנוגע לכללות בנ"י, שיש בהם כו"כ סוגים, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "שואב מימיך"82, שיש מעלה בכל אחד מהם81, שהרי יש צורך גם בשואבי מים, וכל אחד צריך למלא את תפקידו, ו"בהדי כבשי דרחמנא למה לך"83.
וכיון שכן, הרי גם מי שהוא בבחינת "אתרוג", ויש בו כל המעלות – גם הוא זקוק לקבל מחבירו, כהוראת המשנה במסכת אבות84 (שלומדים את כולה, עד לפרק ששי שנקרא בשם "קנין תורה", בתור הכנה לחג השבועות, "זמן מתן תורתנו"): "איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר85 מכל מלמדי השכלתי", ולכן יש ציווי והוראה לכל אחד מישראל: "עשה לך רב"86, וכהפירוש "עשה" מלשון כפי'87, כמו "מעשין על הצדקה"88, כיון שזהו ענין שנוגע ביותר38; וביחד עם זה ישנו גם הציווי "העמידו תלמידים (לשון רבים, ויתירה מזה) הרבה"89 (שבזה נכללים גם תלמידי תלמידים שגם הם נקראים על שמו).
ולהעיר, שאצל כל אחד מישראל גופא ישנו הענין דרב ותלמיד – הן בזמן והן בנפש: בזמן – שיש זמנים המיוחדים כמו שבתות וימים טובים שבהם עומדים בהתעוררות כו', ואז נעשית כללות העבודה בנקל יותר, שהם משפיעים ופועלים על כל שאר זמני השנה (כמבואר בלקו"ת90 ענין ההמשכה "מכל רגל ויו"ט .. עד הרגל הבא"), ודוגמתו בכל יום: "מבית הכנסת לבית המדרש"91, ומזה נמשך על כל היום; ובנפש – שהראש משפיע על הלב (שהרי המוח שליט על הלב92 ) וכל הגוף עד לרגל, ולאידך גיסא, גם הראש מקבל מהרגל, כנ"ל93.
* * *
יד. דובר לעיל (סי"ג) אודות ענין הריקודים שהם (לא ע"י הראש, כמ"ש94 "ויקחני בציצית ראשי", אלא) ע"י הרגל דוקא.
וע"פ האמור לעיל (ס"ז) בנוגע לענין ההתכללות – הנה גם בנוגע לריקוד שברגל שהו"ע הפשיטות, יש צורך בהכנה, שהו"ע של הבנה והשגה, שכן, ע"י ההבנה וההשגה נעשה גם הריקוד מתוך עריבות יותר ("געשמאַקער").
וכמו"כ ישנה ההכנה כאשר הולכים לשמח יהודים – שהרי לא די בכך שהוא בעצמו שמח ורוקד, אלא צריך לפעול על יהודים נוספים שגם הם ישמחו וירקדו, בהתאם לשיטת חב"ד, שיש צורך בעבודתו של כל אחד מישראל בעצמו, ולא די בהענין ד"(צדיק באמונתו) יְחַיֶ'"95 ; ומובן, שכדי לילך לשמח יהודים נוספים יש צורך בהכנה – לידע לאן ללכת וכו'.
ולכן, הנה כל אלו שהלכו לשמח יהודים, יאמרו "לחיים"96.
* * *
טו. בנוגע לאגרת התשובה – נתעכב על מ"ש בפ"ז "ואולם דרך האמת והישר לבחי' תשובה תתאה וכו'"97 :
לעיל בפ"א ביאר רבינו הזקן שעיקר ענין התשובה הוא "עזיבת החטא", והיינו, שאם רק "יגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה כו'", הרי זה כבר תשובה; ואילו כאן דורש עבודה והכנה ארוכות?
אך הענין הוא, שאף ש"עזיבת החטא" הוא עיקר התשובה, מ"מ, עדיין אין זו "דרך האמת", כי, כאשר התשובה באה ללא הכנה הראוי' (כפי שיבאר בפרק זה), יכול להיות שאכן יתעורר בתשובה ויחליט בלב שלם על עזיבת החטא, וה"ז תשובה וכו', אבל אעפ"כ לא יהי' קיום לדבר, ולכן אין זה "אמת", כי בשם "אמת" נקרא רק דבר שיש לו קיום, כמ"ש98 "שפת אמת תכון לעד"99 ; וכדי שתהי' התשובה "באמת" (באופן של קיום), יש צורך בהכנה לתשובה שיבאר בפרק זה. וזהו אומרו ש"דרך האמת .. לבחי' תשובה תתאה" היא – ע"י ההכנה שמבאר בהמשך הפרק.
ומ"ש "דרך .. הישר" – כיון שיכולה להיות התעוררות תשובה באמת, אבל באופן שבאה לא ע"י דרך הישר, אלא ע"י איזו סיבה, והסיבה עצמה יכולה להיות ענין שהוא היפך מהכנה לתשובה – כמו בתשובת ר' אלעזר בן דורדיא100, שהסיבה לכך שהתעורר בתשובה היתה ע"י ענין לא טוב, וע"י הדברים שאמרו לו בגלל זה כו'. ולכן אומר ש"דרך .. הישר" לבוא לתשובה – הרי זה ההכנות שמבאר בהמשך הפרק.
* * *
טז. מתקרבים כבר לחצות הלילה, וצריכים להתכונן לעריכת ההקפות; אך ברצוני להוסיף ב' נקודות101 :
ענין הא' – בנוגע לקריאת פ' ברכה שנים מקרא ואחד תרגום (שלפי מנהגנו אין קורין שנים מקרא ואחד תרגום בתיקון ליל הושענא רבה102, אלא) יש לעשות זאת בערב שמח"ת – שזהו יום שמע"צ (ובארץ ישראל שחוגגים שמע"צ ושמח"ת ביום אחד – ביום הושענא רבה). ויש לעורר שאלו שעדיין לא עשו זאת – יעשו זאת עתה.
וענין הב' – בנוגע לשיעורי חת"ת, דכיון שמסיימים פרשת ברכה ומתחילים פרשת בראשית, הנה במשך המעת-לעת יש ללמוד את שיעורי החומש בפרשיות אלו – החל משלישי דפ' ברכה, "וליוסף אמר מבורכת הוי' ארצו", עד פרשת היום בפ' בראשית.
יז. ובהמשך לזה – יש נקודת נוספת103 :
ובהקדמה – שבכלל לא הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר נוהג לדבר בנוגע לעצמו במשך זמן נשיאותו, מלבד פעמים אחדות, אשר נער יספרם104.
וביניהם ישנה גם השיחה דיום שמח"ת תש"ה105, שבה דיבר אודות השיעור דיום השלישי בפ' ברכה106 : "וליוסף אמר מבורכת הוי' ארצו וגו'", וכפירוש רש"י, "שלא היתה בנחלת השבטים ארץ מלאה כל טוב כארצו של יוסף", כפי שהכתוב ממשיך ומפרט: "ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת וממגד תבואות שמש וגו'" – מהענינים היותר נעלים ב"שמים" ועד לגשמיות כפשוטו.
וסיים: "ארצו של יוסף מבורכת בכל טוב", ופנה בלשון של בקשה או תפלה, או אולי ציווי, באמרו: חסידים בכלל, תמימים בפרט, עזרו לעבד ("באַאַרבעטן") את הארץ מלאה כל טוב דארצו של יוסף, ואז תתן הארץ את מלוא הכל טוב.
אמנם, בפיסקא זו עדיין לא יכולים לידע שכוונתו לעצמו; אבל, במשך אותה התוועדות107 נזכר גם הפתגם שהבעש"ט והמגיד הם בספירת הכתר: הבעש"ט – עתיק, והמגיד – אריך, רבינו הזקן – חכמה, אדמו"ר האמצעי – בינה, והצמח צדק – דעת,
– באמרו: זהו מה ששמעתי ברבים108 –
והרי לאח"ז בא אדמו"ר מהר"ש וכו', עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר שהוא כנגד ספירת היסוד, שזהו ענינו של יוסף109, המשביר110 בר וכו'.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
כאשר יעבדו את "ארצו של יוסף", אזי יומשך כל טוב בהרחבה בגשמיות וברוחניות על כל השנה, שתהי' שנת אורה, שנת ברכה וכו', ככל פרטי האל"ף בי"ת, עד שנת תורה111.
הוסיפו תגובה