בס"ד. ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשכ"ט

(הנחה בלתי מוגה)

ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלקים ביום השביעי1. הנה בתיבת ויכולו יש כמה פירושים. ויכולו לשון תכלה וקץ, ויכולו לשון שכלול, וכמו שתרגם אונקלוס ויכולו ואשתכללו. ויכולו לשון תאוה ותענוג2. וכדאיתא במחזור ויטרי3 בשם תרגום ירושלמי, שתרגום ויכל הוא וחמיד. וזהו ג"כ מ"ש4 חמדת ימים אותו קראת, דלכאורה היכן קרא הקב"ה את השבת בשם חמדת ימים, ומבאר במחזור ויטרי שם, שזהו מ"ש ויכל, שתרגומו וחמיד. והנה, ידוע שבשבת ישנם ב' ענינים5. ענין הא' הוא ששבת מיקדשא וקיימא6, וענין הב' הוא שישראל עושים את השבת, כמ"ש7 לעשות את השבת, והיינו ע"י העבודה בששת ימי החול, שעל ידה עושים את השבת, וכמארז"ל8 מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. ומזה מובן שגם בהתענוג דשבת ישנם ב' בחינות אלו. הא' הוא התענוג שמלמעלה (שנמשך בשבת), כמארז"ל9 שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראתו. והב' הוא התענוג שישראל ממשיכים ע"י עבודתם, כמ"ש10 וקראת לשבת עונג. וזהו ג"כ מה שאמרו חז"ל11 כל האומר ויכולו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שהו"ע התענוג שישראל ממשיכים במע"ב ע"י עבודתם.

ב) אך צריך להבין, שהרי כתיב12 אחור וקדם צרתני, שהאדם נברא אחור למע"ב, ואפילו להפירוש היותר ערב (דער געשמאַקער טייטש) שבזה, שזהו בכדי שיהי' הכל מוכן לסעודה לפניו13, הרי מ"מ, בפועל נברא האדם בסוף הבריאה, ואילו כל הבריאה נגמרה קודם בריאת האדם, וא"כ, איך אפשר שהאדם יוסיף בהבריאה, עד שיהי' שותף להקב"ה במע"ב. וביותר אינו מובן מה שהאדם ממשיך תענוג במע"ב, הרי ידוע שתענוג קשור עם העצם, וא"כ, איך אפשר שהאדם ע"י עבודתו למטה, בבחי' הנשמה המלובשת בגוף, ימשיך את בחי' התענוג הקשור עם העצם.

ויש להוסיף בזה, דהנה ידוע14 בענין ירידת הנשמה למטה, שרק הארת ומקצת הנשמה ירדה למטה, ואילו עצם הנשמה נשארה למעלה15. וכידוע בענין מלאך בשליש עולם עומד16, שיש בזה ב' פירושים17, שהעולם הוא שליש מהמלאך, או שהמלאך הוא שליש מהעולם. ומזה מובן במכ"ש בנוגע לנשמות שהם נעלים מהמלאכים, שהגוף (שנקרא עולם קטן18 ) הוא קטן מהכיל את עצם הנשמה, ובפרט שגוף האדם הוא למטה במדריגה מגופות כל הנבראים, וכמבואר בהמאמרים ד"ה להבין הטעם שנשתנה יצירת גוף האדם משאר כל הנבראים (בתו"א19 ובכ"מ20 ), שגוף האדם הוא דומם, וא"כ מובן שהגוף הוא קטן מהכיל את עצם הנשמה. וא"כ, בחינת הנשמה שירדה למטה היא רק הארה בלבד, שאינה בערך כלל להנשמה שלמעלה. ואפילו בחינת המזל שבנשמה (שאינה עצם הנשמה ממש) שממנה נוזל ונוטף להנשמה שבגוף, שלכן נקראת בשם מזל מלשון ונוזלים מן לבנון21, הנה גם בחינה זו היא בכלל הנשמה שלמעלה, שהיא למעלה באין ערוך לגבי הנשמה המלובשת בגוף. וכידוע בענין בחינת הנשמה המלובשת בגוף שנקראת רגל, ובחי' הנשמה שלמעלה הנקראת בשם ראש22, שאין זה כמו הרגל והראש שבגוף האדם, שעם היות שהרגל הוא למטה מהראש, מ"מ הוא בערכו, שהרי גם הרגל הוא חלק מהגוף, אלא באופן שהנשמה שלמטה הנקראת בשם רגל אינה בערך לגבי הנשמה שלמעלה הנקראת בשם ראש, וכדאיתא23 הלשון שהיא הארה בלבד מהנשמה שלמעלה. ועפ"ז אינו מובן, איך אפשר שהנשמה שבגוף ע"י עבודתה תמשיך את בחינת התענוג הקשור עם העצם, דכיון שהנשמה שבגוף היא רק הארה בלבד, הרי אין ביכלתה לכאורה להגיע גם בבחינת תענוג עצמי דעצם הנשמה, ומכ"ש שאין ביכלתה להגיע בבחי' תענוג עצמי שלמעלה.

ג) והנה קושיא זו היא גם בנוגע להעבודה דראש השנה, דהנה ידוע שנש"י ע"י עבודתם ממשיכים את בחינת התענוג במדת המלכות, שזהו שמבקשים מלוך על העולם כו', גלה כבוד מלכותך כו', כידוע שהכוונה בבקשה זו הו"ע המשכת התענוג במלכות, והיינו לפי שע"י עבודתם מגיעים הם בבחינת הפנימיות והעצמיות שמשם נמשך התענוג העצמי, ומה שמגיעים בבחינת הפנימיות והעצמיות שלמעלה, הרי זה לפי שעבודתם אז היא בבחינת פנימיות ועצמיות הנשמה, שזהו שאומרים (עוד בהימים שלפני ר"ה) לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש24, דכיון שעבודתם היא בבחינת הפנימיות דנשמה, בקשו פני, לכן ממשיכים הם את בחינת הפנימיות שלמעלה, פניך הוי'. ולכאורה, כיון שהעבודה היא בבחי' הנשמה המלובשת בגוף, שהיא רק הארה בלבד, איך אפשר להגיע עי"ז גם לבחינת הפנימיות דהנשמה, ומכ"ש לבחינת הפנימיות שלמעלה.

ד) אך הענין הוא, דהנה נתבאר בהמאמרים הקודמים25 בענין מ"ש26 נעשה אדם, שפסוק זה נאמר על ירידת הנשמה למטה בגוף, שנעשה לשון רבים קאי על העשר ספירות27, כדאיתא בזהר28. והיינו שדוקא בירידת הנשמה בגוף ישנם כל העשר ספירות, כי, התכללות כל העשר ספירות היא מצד בחינת אוא"ס שלמעלה מהספירות, שמצד זה נכללים הספירות יחד. והמשכה זו דבחי' אוא"ס היא בהנשמה כמו שירדה למטה, שעל זה נאמר נעשה אדם. וזהו מ"ש29 ויפח באפיו נשמת חיים, ומאן דנפח מתוכי' נפח30, היינו, שירידת הנשמה למטה (ויפח באפיו) היא מתוכיותו ופנימיותו. וזהו מה שהנשמה היא חלק אלקה ממעל ממש31, חלק מן העצם, וידוע מאמר הבעש"ט32 בשם הרס"ג שהעצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו. וענין חלק מן העצם הוא כמו שהעצם בא בבחינת דביקות בלתי ניכרת33. ואף שנת"ל שבחינת הנשמה המלובשת בגוף היא הארה לבד, מ"מ, הארה זו היא גם חלק מן העצם כנ"ל. ויובן זה ע"פ המבואר בארוכה בד"ה אז ישיר ש"ת34 בענין מ"ש בזהר35 שפעם לא בא אלי' להאידרא לפי שהי' צריך להציל את הצדיק (ועד"ז לא בא למתיבתא דרבי לפי שהי' צריך להעמיד את האבות36 ), ומקשים בזה37, הרי אלי' נמצא על כל ברית מילה38, אף שיש כמה ברית מילה בזמן אחד, וא"כ, למה לא הי' יכול לבוא להאידרא. ומתרצים בזה37, שזה שאלי' נמצא על כל ברית מילה זהו רק ניצוצות ממנו, שהם הארה בלבד, ולכן יכול להיות בזמן אחד בכמה מקומות. משא"כ להאידרא הי' בא מלובש בגוף, וכן בשביל כבודו של הצדיק (וכן בכדי להעמיד את האבות) הי' ג"כ צריך להיות מלובש בגוף, וכיון שבהגוף מקושר כל העצם, לכן לא הי' יכול להיות בשני מקומות בבת אחת. וכמו"כ הוא בכל נשמה ונשמה, שעם היות שהנשמה המלובשת בגוף היא הארה בלבד, מ"מ היא הארה מן העצם שכל העצם מקושר בזה (כמבואר שם בארוכה). וזהו מה שהנשמה היא חלק, חלק מן העצם, שכל העצם קשור בזה, והוא מה שהעצם בא בבחינת דביקות בלתי ניכרת.

ה) ועפ"ז יובן שהנשמה על ידי עבודתה מגעת בבחינת הפנימיות והעצמיות של הנשמה, בקשו פני, ועי"ז מגעת גם לבחינת הפנימיות והעצמיות למעלה, פניך הוי', דכיון שהנשמה המלובשת בגוף אינה רק הארה בלבד, אלא היא גם חלק מן העצם, הנה ע"י עבודתה בבחינת הפנימיות שלה39, שהו"ע בחי' היחידה, ויתירה מזה, כמרז"ל40 חמשה שמות נקראו לה נפש רוח נשמה חי' יחידה, היינו שגם היחידה היא בחינת שם בלבד, ועצם הנשמה היא הניצוץ קטן בורא המתלבשת ביחידה41, הנה מצד הניצוץ קטן בורא שהוא בחינת עצם הנשמה המקושרת בגוף, הרי היא מגעת לבחינת הפנימיות שלמעלה, וממשכת את התענוג עצמי שלמעלה, וכמשנת"ל42 בענין לא נפלאת היא43, שבכח הנשמה להמשיך גם בחינת הפלא, לפי שיש בה מן העצם ממש. וזהו ג"כ מה שארז"ל כל האומר ויכולו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, דאף שהאדם נברא אחור למעשה בראשית, מ"מ פועל הוא בהבריאה, עד שנעשה שותף במעשה בראשית, ככל הפירושים דויכולו, עד להפירוש ויכולו לשון תענוג, שממשיך במעשה בראשית בחינת תענוג עצמי שלמעלה מבחינת התענוג שישנו בהבריאה מקודם. דהנה ידוע שגם המדריגה היותר נעלית שבתענוג שבבריאה, הרי זה תענוג המורכב (שיש בזה כמה מדריגות44 ), אך האדם ע"י עבודתו (בבחינת העונג שבנפשו, שזוהי העבודה דשבת שמצוה לענגו כו'45 ) ממשיך בחינת תענוג העצמי הבלתי מורכב (שלמעלה גם מבחינה היותר עליונה שבתענוג המורכב), וכידוע46 שהתהוות הנבראים היא מבחינת חיצוניות א"ק, והנשמות שרשם מבחינת פנימיות א"ק ולמעלה יותר, שלכן האדם ע"י עבודתו ממשיך בהבריאה מבחינת פנימיות א"ק כו'. והמשכת תענוג עצמי זה הוא בשבת בראשית (לאחרי ענין בנין המלכות כו'39), שממנו נמשך התענוג על כל השנה כולה.