בס"ד. יום שמחת תורה, ה'תש"ל

(הנחה בלתי מוגה)

להבין ענין שמחת תורה, שהוא יום מיוחד בשנה (וממנו נמשך על כל השנה1 ), שעיקר ענינו הוא – כשמו – שמחת תורה, שמזה מובן שעיקרו הוא ענין השמחה בתורה. והיינו, שנוסף על השמחה שבכל המועדים שנקראים מועדים לשמחה2, ונוסף על השמחה המיוחדת דחג הסוכות שנקרא זמן שמחתנו2, ונוסף על הענין המיוחד דזמן שמחתנו שבשמע"צ ושמח"ת (שמזה שמחלקים ומבדילים ימים אלו מכל ימי חגה"ס מובן שהשמחה דזמן שמחתנו שבימים אלו היא שמחה נוספת על השמחה דזמן שמחתנו שבחגה"ס), הנה נוסף לזה ישנה שמחה מיוחדת ביום שמחת תורה, שאינה משותפת עם השמחה דחגה"ס (ולא כמו השמחה דשמע"צ, שהיא רק שמחה נוספת בכללות הענין של זמן שמחתנו שבחגה"ס), שלכן נקראת בשם שמחת תורה. וכדאיתא בזהר פרשת פנחס3, ונוהגין למעבד ישראל עמה חדוה ואתקריאת שמחת תורה כו', דממ"ש ונוהגין כו', מוכח, ששמחה זו אינה באופן של המשך וקשר לשמחה דחגה"ס, שהרי בנוגע לשמחה דחגה"ס יש ציווי מפורש בתורה, ושמחת בחגך4, ועד ששמחה זו היא גם מצד טבע האדם, דכיון שסוכות הוא זמן האסיף, באספך מגרנך ומיקבך5, שאז ברכת ה' היא בגלוי, הרי זה מביא לידי שמחה גדולה ביותר. וכדאיתא בילקוט6 שזהו הטעם שבחג הסוכות אתה מוצא שלש שמחות (דבג' פעמים הוי חזקה7 ), לא כפסח שאין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת, וגם לא כעצרת שאין כתוב בו אלא שמחה אחת [ויש לומר טעם החילוק בין פסח לעצרת, לפי שפסח שייך רק לשעורים8, שהם מאכל בהמה8, ולכן אין השמחה גדולה כ"כ, משא"כ בעצרת, כשישנו גם ענין החטים9, מאכל אדם, אז השמחה היא גדולה יותר, וכדמוכח ממס' פסחים10 דענין החטים נעלה הרבה יותר מענין השעורים], שזהו לפי שחג הסוכות הוא זמן האסיף, שהתבואה ופירות האילן בפנים, לפיכך כתב שלש שמחות. ומזה מובן, שמ"ש בזהר ונוהגין למעבד כו' חדוה כו', הרי זו שמחה מיוחדת שאינה שייכת לחג האסיף, וכפי שממשיך בזהר שיש לה שם מיוחד: ואתקריאת שמחת תורה.

ב) והנה ממ"ש בזהר ונוהגין למעבד ישראל עמה חדוה ואתקריאת שמחת תורה, מובן, ששמחה זו אינה מצד הקריאה בתורה, כי, השמחה הבאה מצד הקריאה ולימוד בתורה היא דבר טבעי, כמ"ש11 פקודי הוי' ישרים משמחי לב, והיינו, שבטבע כל איש ישראל (כשהולך בדרך הישר כו') שהלימוד והקריאה בתורה מביא אותו לידי שמחה, וא"כ, לא שייך לומר על זה נוהגין כו', ועכצ"ל, שהשמחה דשמח"ת (שעלי' נאמר ונוהגין כו') היא מצד הענין המיוחד שישנו ביום שמח"ת (שלמעלה גם מהקריאה בתורה), שהו"ע ההקפות והריקודים עם התורה כפי שהיא מעוטפת במפה כו'12, וכידוע מאמר רבותינו נשיאינו13 שזוהי עיקר השמחה דשמח"ת [ויש לומר, שבתחילה בא הריקוד מצד השמחה, והיינו, שהשמחה מתבטאת בהריקודים, ולאחרי כן, הנה הריקוד עצמו מוסיף בהשמחה. ויובן זה מענין הדיבור (שהוא דוגמא לספירת המלכות, כידוע, וכן הריקוד ברגלים שייך לעבודה דקב"ע14, בחי' מלכות), שבתחילה הדיבור הוא כלי להבנת השכל ורגש הלב, והיינו, שההבנה והרגש מתבטאים ומתגלים באותיות הדיבור, אבל לאחרי כן, הנה הדיבור גופא מוסיף בהשכל ובהרגש. וכמו"כ יובן בענין הריקוד דשמח"ת, שבתחילה בא הריקוד מצד השמחה, ואח"כ הנה הריקוד עצמו מוסיף בהשמחה]. וענין זה שייך בעיקר לשמח"ת (משא"כ השמחה הקשורה עם הקריאה בתורה, שישנה גם בשמע"צ), וכמובן גם ממ"ש אדה"ז בסידורו15, מנהג ותיקין הוא לעשות יום שמע"צ ג"כ כמו בשמחת תורה, ולהקיף כו' שבע הקפות עם הספרים כו' ולרקד בפניהם כו', והיינו, שעיקר ענין זה הוא בשמח"ת, אלא שבשמע"צ עושין ג"כ כמו בשמח"ת. וזהו גם מה שמדייק בזהר: ונוהגין כו' ואתקריאת שמחת תורה, אף שבא לפרש מ"ש16 ביום השמיני עצרת גו', מאי עצרת כו', כי, עיקרה של השמחה באופן של הקפות וריקודים היא (לא מצד הענין דעצרת, אלא מצד) מנהגן של ישראל בשמח"ת17.

והענין בזה, שהשמחה דשמח"ת באופן של הקפות וריקודים, שהיא שמחה גדולה ביותר עד שנמשכת וחודרת גם ברגלים, באה מצד זה שניתוסף ענין חדש בתורה שלמעלה מהתורה עצמה, שזהו מ"ש בהמשך מאמר הזהר (לאחרי שאומר שנוהגין למעבד עמה ישראל חדוה ואתקריאת שמחת תורה) ומעטרן לס"ת בכתר דילי', והיינו, שישראל ממשיכים בתורה ענין חדש שהוא נעלה באי"ע מהתורה עצמה, ועד שנקרא בשם כתר לגבה (שאפילו בערך התורה הרי זה נקרא בשם כתר), בדוגמת כתר המלך שהוא למעלה אפילו מהראש. וזהו גם הפירוש דשמחת תורה, כידוע18 שנוסף על הפירוש שישראל שמחים בתורה (וכמו שאומרים19 אברהם שמח בשמחת תורה, יצחק שמח בשמחת תורה וכו', ועד שגם צמח, שהוא משיח20, שמח בשמח"ת), ישנו גם הפירוש שהתורה עצמה שמחה, והיינו, לפי שבשמח"ת מעטרן (ישראל) לס"ת בכתר דילי', שממשיכים בה בחי' נעלית ביותר, בחי' הכתר, שהוא בחי' המקיף. וזהו גם מה שהשמחה דשמח"ת היא למעלה מהשמחה שמצד הקריאה בתורה, כי, הקריאה בתורה נכללת במצות תלמוד תורה (שלכן מברכים ברכת התורה גם על הקריאה בתורה, ובפרט בשמח"ת שכאו"א מישראל עולה לתורה ומברך ברכת התורה21 ), שהו"ע הפנימיות, וכמ"ש22 לכו לחמו בלחמי, שלחם (מזון) הו"ע הפנימיות. ובזה גופא יש כמה דרגות, וכמרז"ל23 אכלו בישרא שמינא בי רבא, והיינו, שיש בחי' בתורה שנקראת בשם בישרא שמינא, שלמעלה מבחי' לחם, דכשם שבגשמיות הרי לחם הוא המזון המוכרח לצורך קיום הגוף, משא"כ בשר, ובפרט בשר שמן, הוא דבר נעלה יותר שאינו הכרחי כו', כמו"כ הוא גם בתורה (שהרי כל המשלים שבתורת אמת מכוונים הם בכל פרטיהם, והיינו לפי שמשלים אלו משתלשלים מהנמשל24, וכהלשון בתניא25 שנשתלשלו מהן), שבחי' בישרא שמינא שבתורה היא למעלה במדריגה מבחי' לכו לחמו בלחמי. אמנם, גם בחי' בשרא שמינא שבתורה הוא בחי' הפנימיות. ולמעלה מזה הוא בחי' כתר תורה שנמשך בשמח"ת, שהוא בחי' מקיף.

אך צריך להבין, מהו הכח של ישראל שיכולים להוסיף ענין חדש בתורה, לעטרה בבחי' הכתר. וגם צריך להבין מה שאחרי ההקפות קוראין בתורה, דלכאורה, כיון שעיקר ענין שמח"ת הוא השמחה דהקפות וריקודים, שזהו"ע נעלה יותר מהשמחה שמצד ענין הקריאה בתורה (כנ"ל), א"כ, מהו ענין הקריאה בתורה אחרי ההקפות.

ג) ויובן בהקדים המבואר בהמאמר דשמע"צ תר"ל26 (שנאמר לפני מאה שנה), על הפסוק27 ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג הוא החדש השביעי, ומבאר, שירח האיתנים הוא חדש תשרי, לפי שבו מאיר בחי' איתן [וכמבואר במק"א28 גודל מעלת בחי' איתן, שהוא מלשון חזק וקשה, ובענין הזמן פירושו הוא מלשון ישן28, שזהו שהתרגום דירח האיתנים הוא ירחא דעתיקייא, שהוא זמן קדום ביותר]. והנה, אותיות איתן משמשות לעת"ל, שלעת"ל יהי' גילוי בחי' איתן. וזהו משכיל לאיתן האזרחי29, פי', שלעת"ל יזרח בישראל בחי' איתן30. וכתיב31 כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, פי', כל מה שעתיד להזריח בישראל, עכשיו ישבו בסוכות, שהארה מבחי' זו מתגלה בחגה"ס32. וזהו מ"ש בירח האיתנים בחג, כי בחגה"ס מאיר בחי' איתן שיזרח לעת"ל [ויש לומר, שמה שמאיר עכשיו בחגה"ס הוא רק בבחי' מקיף (אלא שגם המקיף הוא באופן של התיישבות, ישבו בסוכות33 ), ולכן אין זה בסתירה למ"ש משכיל לאיתן האזרחי, שבחי' זו יזרח לעתיד דוקא].

ד) ובכדי לבאר מעלת הגילוי שעתיד להזריח לעת"ל, שהארה מבחי' זו מתגלה בחגה"ס, ממשיך ומביא במאמר34 מה שאמרו רז"ל35 עוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי', ומבאר, שאין לומר שעוה"ב קאי על עולם הנשמות, דא"כ, מאי רבותי' שאין בו לא אכילה ולא שתי', ועכצ"ל, שעוה"ב קאי על עולם התחי', שיעמדו הנשמות בגופים דוקא, ואעפ"כ לא יהי' אכילה ושתי'. ויש להוסיף, שמזה מובן, שהאמור לעיל שבחגה"ס מאיר הבחי' שיזרח לעתיד, קאי לא רק על הבחי' שיאיר בימות המשיח, אלא גם על הבחי' שיאיר בתחיית המתים, שאז יהי' עיקר השכר (כמ"ש בתניא36 ), שגם בחי' זו מאירה עכשיו בחגה"ס. ומדייק במאמר, דלכאורה אינו מובן, איך יכול להיות שהגוף יחי' בלא אכילה ושתי'. דהנה, גם לעת"ל יהי' הגוף גשמי, וכידוע שהגופים שיקומו בתחי' לא יהיו גופים אחרים, כי אם אותם הגופים דעכשיו, אלא שיהיו בתכלית השלימות, וכדאיתא במס' סנהדרין37 על הפסוק38 בם עור ופסח גו', שבתחילה הם עומדין במומן ורק אח"כ מתרפאין, ולא עוד אלא שהגוף יהי' אז בתוקף ובחוזק יותר מכמו שהוא עכשיו, וכמ"ש39 ועצמותיך יחליץ, ועד שאמרו רז"ל40 על הפסוק41 ואולך אתכם קוממיות, שתהי' קומת האדם כקומת אדה"ר או כשתי קומות של אדה"ר. וכיון שגם אז יהי' הגוף גשמי, איך יתכן שלא יצטרך לאכילה ושתי', והרי גם אצל אדה"ר בהיותו בג"ע (קודם החטא) הי' ענין האכו"ש, וכמ"ש42 מכל עץ הגן תאכל. ואפילו משה, אשר מיד כשנולד (פעל בעולם באופן ש)נתמלא הבית כולו אורה43, ומשה משה לא פסיק טעמא בינייהו44, הוצרך לאכו"ש, וכאשר עלה להר והי' שם ארבעים יום, ולחם לא אכל ומים לא שתה45, נצטער על זה (כדאיתא במדרש46 ). וא"כ, איך אפשר שלעת"ל יחי' הגוף בלא אכילה ושתי', ואפילו לא יצטער על העדר האכו"ש (שהרי לעת"ל, כאשר את רוח הטומאה אעביר מן הארץ47, כתיב48 ומחה הוי' אלקים דמעה מעל כל פנים, וא"כ, לא יהי' שייך אז ענין הצער, שהוא בבחי' קטלא פלגא49 ).

ה) וממשיך במאמר34, שלהבין זה יש להקדים תחילה ביאור ענין האכו"ש כפי שהוא ברוחניות, וכמ"ש50 באתי לגני אחותי כלה אכלתי יערי עם דבשי, ואיתא בזהר51 שאכלתי יערי קאי על ברכות ק"ש, ודבשי קאי על ק"ש, והיינו לפי שתפלות הם כנגד הקרבנות52, ובקרבנות נאמר את קרבני לחמי לאשי53, שנקראים בשם לחם, ולכן גם התפלה (ברכות ק"ש וק"ש) נקראת בשם אכילה, אכלתי יערי גו', שעי"ז נעשה ענין האכילה למעלה. והיינו, דאף שלכאורה איך שייך ענין האכילה למעלה, וכדאי' בסוף מס' מנחות וכי לאכילה הוא צריך, הרי מ"מ אמרו רז"ל54 ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, וכמארז"ל55 בנוגע להציווי על ענין הקרבנות, עד שאתה מצווני על בני צוה את בני עלי, והיינו, שע"י הקרבנות באַזאָרגן אידן כביכול את פרנסתו של הקב"ה. ומבאר במאמר56, דכשם שהאכילה למטה מחברת את הנשמה אל הגוף, שהרי הגוף אינו בערך אל הנשמה, שהם רחוקים זמ"ז בתכלית, וכדי שתהי' התחברות הנשמה אל הגוף יש צורך בענין האכילה, כמו"כ יובן למעלה, שבכדי שיהי' הקישור והחיבור של רוחניות האלקות עם גשמיות העולם, כמארז"ל57 מה הנשמה ממלא את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם, הרי זה ע"י ענין הקרבנות שנקראים בשם אכילה. והענין בזה, דהנה, פעולת האכילה למטה לחבר הנשמה עם הגוף היא ע"י הניצוץ קדושה שישנו בהלחם (שעז"נ58 כי לא על הלחם לבדו גו' כי על כל מוצא פי הוי' גו'), ששרשו נעלה יותר מהאדם, להיותו מבחי' התהו שלמעלה מתיקון59, והיינו שהוא למעלה מב' הענינים שמחבר אותם, ולכן בכחו לחברם. וכמו"כ הוא בענין האכילה למעלה שע"י הקרבנות (ובזמן הזה שאין לנו קרבנות, הרי זה ע"י התפלה, שעז"נ אכלתי יערי עם דבשי), שעי"ז שהיו מקריבים בהמה גשמית ע"ג המזבח, והיתה נכללת בשרשה בעולם התהו (ששם האורות מרובים כו'60 ), והיתה עולה עד רזא דא"ס (כידוע שרזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס61 ), הנה עי"ז היתה נעשית המשכת אוא"ס להתחבר עם העולם, שיהי' הקב"ה ממלא את העולם.

אמנם כל זה הוא דוקא כאשר באתי לגני, שאז שייך ענין האכילה, אכלתי יערי גו', אבל באתרי' לאו אורחי' למיכל62, והיינו, שזהו למעלה גם מענין התהו, דהגם שהאורות שבתהו הם מרובים, ולא רק בכמות אלא גם באיכות, מ"מ, שייך שם ענין האכילה, משא"כ באתרי', הרי זה למעלה לגמרי מענין האכילה. וכמו למטה, שהצורך בענין האכילה הוא רק כדי לחבר את הנשמה אל הגוף, שאינו בערך כלל אל הנפש, אבל כדי שיתאחדו כחות הנפש עם עצם הנפש, אין צורך בענין האכילה.

ומבאר במאמר63, שזהו החילוק בין איהו וחיוהי חד לאיהו וגרמוהי חד64, והיינו, שענין האכילה שייך רק בבחי' איהו וגרמוהי, כי, גרמוהי הם בחי' הכלים, בחי' גוף, ולכן כדי שתהי' התחברות אוא"ס עם בחי' גרמוהי, יש צורך בענין האכילה, משא"כ בבחי' איהו וחיוהי חד, אין צורך בענין האכילה.

ו) ויש להוסיף, שענין זה קשור ובא בהמשך להמבואר במאמר שלפנ"ז65, שאוא"ס מאיר בכתר ובחכמה בקירוב מקום ובבינה בריחוק מקום66, והרי זהו גם החילוק שבין חיוהי לגרמוהי, כידוע67 שהכלים דחכמה נקראים חיוהי, דכיון שבספירת החכמה מאיר אוא"ס בקירוב מקום, לכן הכלים הם במיעוט, ובספירת הבינה ששם מאיר אוא"ס בריחוק מקום, מתחיל עיקר ענין הכלים68, גרמוהי [ואין זה סותר להמבואר בכ"מ שחכמה ובינה הם תרין רעין דלא מתפרשין69, שמזה מובן שגם בבינה מאיר אוא"ס בקירוב מקום כמו בחכמה, כי, ענין זה הוא רק כפי שבינה כלולה בהמילוי ו"ד שביו"ד דחכמה, ושם היא בבחי' קירוב מקום, אבל כשנמשכת באות ה', ששם היא בחי' ישסו"ת שנקראים או"א תתאין, אזי נעשית בבחי' ריחוק מקום70 ].

והענין בזה, כמשנת"ל שהענין דקירוב מקום אינו במקום גשמי, אלא במעלה ומדרגה, ולכן, מה שאוא"ס מאיר יותר נקרא קירוב מקום. ויובן מענין התלבשות השכל במחשבה, שהוא בבחי' קירוב, והיינו, שאע"פ שענין השכל הוא למעלה מאותיות המחשבה, ועאכו"כ כמו שהוא בכח המשכיל, ועאכו"כ כמו שהוא בכח ההיולי העצמי, ה"ה באין ערוך לגמרי לאותיות המחשבה, מ"מ, התלבשות השכל באותיות המחשבה שמגלים את השכל היא באופן של קירוב. וכן הוא גם למעלה, שבכתר ובחכמה מאיר אוא"ס בקירוב מקום.

אך עדיין צריך להבין, איך שייך לומר שאוא"ס מאיר בכתר וחכמה בבחי' קירוב מקום, הרי עצמות אוא"ס הוא למעלה לגמרי מבחי' ע"ס, וכמאמר לאו מכל אינון מדות איהו כלל71. ויש להוסיף בזה, שבשלמא בנוגע לחכמה, הנה כיון שענינה הוא ביטול, לכן אפ"ל שם קירוב מקום, אבל בנוגע לכתר, הרי אע"פ שאוכם הוא קדם עילת העילות72, מ"מ, אין זה ענינו. וכמו"כ צריך להבין, איך אפשר להיות חיבור עצם הנפש עם הכחות, הלא מבואר בכ"מ73 הריחוק הגדול שבין כחות הנפש לעצם הנפש, שלאו מכל אינון מדות איהו כלל, שאינה בערך כלל לכחות הגלויים. ואף שישנו ענין הרצון ששולט על כל הכחות, מ"מ, אין זה מכריח שיהי' בקירוב מקום להעצם. אך הענין הוא74, לפי שכל ענין הרצון הוא רק הטיית ומרוצת הנפש, ואינו מציאות לעצמו, ולכן ה"ה בקירוב מקום לעצם הנפש, ועל ידו נעשה חיבור הנפש עם הכחות.

ז) והנה על בחי' הכתר והחכמה נאמר שבאתרי' לאו אורחי' למיכל, דעם היות שגם הם אינם בערך לאוא"ס, מ"מ, כיון שאוא"ס מאיר בהם בקירוב מקום, לכן אין שם צורך בענין האכילה. והיינו, שענין האכילה מתחיל בבינה, ששם הו"ע הכלים, שהם בדביקות בלתי ניכרת, משא"כ בבחי' האור אין צורך בענין האכילה, והיינו לפי שהאור הוא בדביקות ניכרת, שלכן הוא בקירוב מקום כו'. וכידוע המשל על זה75 מבעל שכל גדול שמשפיל את עצמו לאדם שאינו בר שכל גדול כ"כ, ועי"ז נעשית שייכות ביניהם, ועד שלמרות שהי' יכול לדבר עמו בקיצור נמרץ, מ"מ הוא מדבר עמו באריכות כו', שעי"ז עומד בקירוב מקום אליו.

וזהו גם מה שעוה"ב (עולם התחי') אין בו לא אכילה ולא שתי', כי לעת"ל יהי' ריבוי אורות, ועד שכל מקום יהי' בבחי' קירוב מקום, ולכן יהי' אז כמו שהוא באתרי', דלאו אורחי' למיכל, וכמו שהוא בקישור עצם הנפש עם הכחות, שאין צורך בענין האכילה (כנ"ל ס"ה), ובאופן כזה יהי' לעת"ל גם בנוגע לגוף הגשמי, שיהי' ניזון מאלקות, ולא יצטרך לאכילה. וענין זה יהי' באופן שלא יהי' צער מהעדר האכילה, ולא כפי שהי' אצל משה בהיותו בהר שהצטער מהעדר האכילה (כנ"ל ס"ד), והיינו לפי שהי' ילוד אשה, לכן לא הי' הגוף שלו יכול לקבל את עוצם הגילוי כו', משא"כ לעת"ל שיתבררו הגופים, כמ"ש ועצמותיך יחליץ, אזי הגוף יהי' ניזון מזיו השכינה, ולא יצטער כלל על העדר האכילה, ואדרבה, ענין זה יהי' מתוך עונג רב76.

ח) ויש לומר שזהו גם החילוק בין סוכות לשמע"צ. דהנה, בסוכות נאמר31 כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, ובסוכה צ"ל ענין האכילה, כמו בכל חג שיש חיוב באכו"ש77 (ולא כמו לעת"ל, שהעוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי'). ועוד זאת, שבחג הסוכות הי' ריבוי בענין הקרבנות (לחמי לאישי), שהקריבו שבעים פרים, משא"כ בשמע"צ הקריבו פר אחד, וכמארז"ל78 משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה, ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך (בוא ונגלגל אני ואתה79 ), סעודה קטנה דייקא, היינו, שאי אפשר שתהי' קטנה ממנה (כי אם אפשר שתהי' קטנה ממנה, הרי אינה קטנה), נקודה בלבד, שבערך הסעודה גדולה דשבעים פרים שבחג הסוכות הרי זה נחשב להעדר האכילה, בדוגמת לעת"ל שאין שם לא אכילה ולא שתי', אלא שלעת"ל לא יהי' ענין האכילה כלל, אבל בשמע"צ עכשיו, שעדיין לא הגענו להגילויים דלעתיד, צ"ל סעודה קטנה עכ"פ, ולכן מקריבים פר אחד.

ט) והנה בתורה ישנם ג"כ ב' ענינים הנ"ל, שהרי ישנו ענין הלחם והמזון (אכילה) שבתורה, אך יש גם בחי' התורה כפי שהיא מיוחדת עם קוב"ה בבחי' קירוב מקום (ששם אין צורך בענין האכילה, כנ"ל שבאתרי' לאו אורחי' למיכל), ובחי' זו נקראת בשם כתר תורה, כי80, כל הכתרים משתלשלים זמ"ז81, עד לעיגול הגדול שלפני הקו, שלכן הכתר הוא בקירוב מקום, ולא כמו הקו שהוא בריחוק מקום82, כמובן מזה שיש בו מעלה ומטה, והיינו, שהאור שאין בו התחלקות דמעלה ומטה הוא בקירוב מקום, אבל הקו שיש בו מעלה ומטה, שנוגע רק בקצהו העליון ולא בקצהו התחתון83, ה"ז לפי שהוא נוגע באופן דריחוק מקום (וכמשל בעל שכל גדול שמדבר עם מי שאינו בעל שכל גדול כ"כ בקיצור נמרץ כו'75), ורק ענין הכתר הוא בקירוב מקום, מפני ששרשו מאוא"ס שלפני הצמצום, והיינו בעיגול הגדול שרק נגע בו הצמצום (ולא כמו הקו שהצמצום פעל עליו, ולכן הוא בריחוק מקום).

י) ועפ"ז יובן ענין שמחת תורה, שנוהגין למעבד ישראל עמה חדוה כו' ומעטרן לס"ת בכתר דילי', ששמחה זו אינה קשורה עם ענין האכילה, אפילו לא באופן של סעודה קטנה בלבד, פר אחד, אלא זוהי שמחה הקשורה עם המשכת בחי' כתר תורה. וזהו גם הדיוק נוהגין למעבד כו', כמבואר בדרושי חסידות84 בנוגע למנהג דהקפות שזהו"ע שלמעלה מתושב"כ ותושבע"פ כו', שזהו מה שממשיכים (לא ע"י הקריאה בתורה, אלא) דוקא עי"ז שמרקדים עם הס"ת (מעוטפת במפה) בשמחה גדולה, כמנהג ישראל בכ"מ. אמנם, תכלית הכוונה היא שגם המקיפים יומשכו ויפעלו עד לענינים פנימיים, ולכן, הנה לאחרי הריקודים כו' ישנו גם הקריאה בתורה, והיינו, שהמקיפים שנמשכים ע"י הריקודים באים בפנימיות ע"י הקריאה בתורה בברכה, מלשון המבריך את הגפן85, שזהו"ע ההמשכה86, ועד שהמשכה זו היא בכל חלקי העולם, שהרי הספר תורה כתובה בדיו על הקלף, שיש בזה כל הסוגים דדומם צומח חי, וכן גם סוג המדבר, שזהו האדם הקורא בתורה. ומשמח"ת ממשיכים ענין זה על כל השנה כולה, והיינו, שהמשכת בחי' כתר תורה תהי' באופן גלוי גם בהבנה והשגה בלימוד התורה, וכיון שהלימוד מביא לידי מעשה87, הרי זה נמשך גם בקיום המצוות בהידור, ועד לבכל דרכיך דעהו88, שזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה89. ועי"ז זוכים לשנת אורה, שנת ברכה ושנת הצלחה, עד לשנת גאולה, בגאולה האמיתית והשלימה בביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד ואולך אתכם קוממיות90, בקרוב ממש.