בס"ד. שיחת* ש"פ בחוקותי, מבה"ח סיון, ה'תשל"ג.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.
א. בנוגע לשם פרשת השבוע, "בחוקותי" – בפשטות הרי זה בגלל שהתחלת הפרשה היא בתיבה זו, אבל ע"פ המדובר כמ"פ1 שכל ענין בתורה הוא בתכלית הדיוק – צריך להבין:
"בחוקותי" – קאי על סוג המצוות שנקראים בשם חוקים. וכיון שבמצוות יש ג' סוגים2 : עדות חוקים ומשפטים, והמצוות שהם בסוג דחוקים הם מיעוט לגבי המצוות שבב' הסוגים דעדות ומשפטים3 – אינו מובן מדוע בחרו השם "בחוקותי", ששייך למצוות דחוקים דוקא?
ב. ובהקדמה:
שאלה כזו שואל בן (ותלמיד) חכם – עליו נאמר בהגדה: "חכם מה הוא אומר, מה4 העדות והחוקים והמשפטים גו'", ומשאלה זו ניכר שהוא חכם, שאף שיודע פרטי הענינים דעדות חוקים ומשפטים, אינו מסתפק במה שלמד ויודע עד עתה, אלא מוסיף לשאול ולחקור כו'.
ובלשון חז"ל5 : "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מאתיים, רוצה ד' מאות", והיינו, שכיון שיש לו מנה, ומעריך את היוקר שלו, אזי רוצה עוד מנה6 וכו', משא"כ מי שאין לו מנה כו'. ועד"ז בנוגע לחכם, שככל שלומד, הרי זה מעורר אצלו את הרצון ללמוד יותר, ולכן שואל כו'.
וזהו גם הביאור במ"ש7 "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" – שככל שמוסיף דעת, ה"ה יודע ומכיר יותר מעלת הדבר, ובראותו כמה יש לו כו', יוסיף מכאוב, כיון שרצונו לידע ולהשיג יותר.
וענין זה שולל את הטענה שהוא כבר צדיק גמור, ולמד את התורה כולה, ואין לו מה לשאול כו'8 – טענה שגורמת לו לפטור את עצמו מכל ענין של לימוד התורה וקיום מצוה, כי אם להשאר ולקפוא על מקומו – שהרי אדרבה: טענה זו מוכיחה שאין לו מאומה, כי אם רק הי' לו משהו, הי' זה פועל עליו עד כדי מכאוב וחולי שירצה עוד יותר, ורק בגלל שאין לו מאומה, לכן טוען שלא חסר לו כלום!
וכמו"כ אין לטעון בנוגע לעניני התומ"צ שכבר קיים, שרבינו הזקן אומר בתניא9 שהיחוד שנעשה על ידם הוא "נצחי לעולם ועד" – שהרי רבינו הזקן מוסיף ומדגיש ש"יחוד זה למעלה הוא נצחי כו'", אבל "למטה הוא תחת הזמן כו'" (וכיון שלמטה לא ניכרת מציאותו, אין זו מציאות ע"פ חסידות, וגם לא מציאות בכלל), ולכן צריך תמיד להוסיף ולהתעלות בעילוי אחר עילוי.
ג. ובנוגע לעניננו:
כיון שהוא בן חכם, לכן שואל: מדוע נקראת הפרשה ע"ש המצוות דחוקים, בה בשעה שהם מיעוט לגבי שאר המצוות דעדות ומשפטים.
ובפרטיות יותר – לא רק מיעוט בכמות, כפי שגם בן חמש יכול להסתכל בספר המצוות ולראות את החילוק במנינם, אלא גם מיעוט באיכות:
אע"פ שהסוג דחוקים הוא נעלה יותר משאר הסוגים, מ"מ, יש מעלה בעדות ומשפטים מצד ענין ההבנה וההשגה – שזהו עיקר ענין התורה, שלימודה צ"ל לא רק למיגרס, אלא באופן של הבנה והשגה דוקא,
לא מיבעי בתורה שבע"פ, ש"אם אינו מבין הפירוש אינו נחשב לימוד כלל" (אלא ש"אעפ"כ יש לאדם לעסוק בכל התורה, גם בדברים שלא יוכל להבין, ולעתיד לבוא יזכה להבין ולהשיג כל התורה שעסק בה בעולם הזה ולא השיגה מקוצר דעתו")10, אלא אפילו בתורה שבכתב, ש"אע"פ שאינו מבין אפילו פירוש המלות מפני שהוא עם הארץ הרי זה מקיים מצות ולמדתם, ולפיכך כל עם הארץ מברך ברכת התורה .. כשעולה לספר תורה"11, הרי אין הכוונה שכך צ"ל הסדר בלימוד תושב"כ, אלא אומרים זאת רק בתור נחמה ולימוד זכות למי שאינו שייך להבנה והשגה, שיכול להיות לו חלק בתורה אע"פ שאינו מבין עתה (כיון שלעת"ל יזכה להבין כו'), אבל בודאי שבדרך כלל צ"ל גם לימוד תושב"כ באופן של הבנה והשגה דוקא.
ולא עוד אלא שלימוד תושב"כ ללא הבנה והשגה נחשב כביטול תורה – כדמוכח מדברי הגמרא12 "מבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה", דלכאורה אינו מובן13 הלשון "מבטלין תלמוד תורה כו'", הרי גם קריאת המגילה היא תורה? והביאור בזה – שמקרא מגילה יכול להיות גם ללא הבנה והשגה (כי, רק אם "היתה כתובה תרגום או בלשון אחרת מלשונות הגוים לא יצא ידי חובתו בקריאתה אלא המכיר אותו הלשון בלבד", משא"כ "הלועז ששמע את המגילה הכתובה בלשון הקודש .. אע"פ שאינו יודע מה הן אומרין יצא ידי חובתו"14 ), ולכן הרי זה נחשב לביטול תורה15.
ועפ"ז אינו מובן: מדוע נקבע השם "בחוקותי", ע"ש ענין החוקים, בה בשעה שאין זה עיקר ענין התורה, הן בכמות והן באיכות, ולכאורה, היו צריכים לקבוע שם כללי שמבטא כללות ענין התורה, או עכ"פ לבחור פרט אחד שיש בו ריבוי הבנה והשגה, אבל לא לקרוא שם הפרשה ע"ש ענין החוקים?
ובהכרח לומר, שקביעת השם בחוקותי דוקא מוכיחה שזהו השם שמבטא את התוכן הכללי, הנקודה והעצם של כל התורה [או בסגנון אחר, שהשם ממשיך חיות ופועל את מציאות הדבר שנקרא בשם זה, כמו בכל עניני הבריאה – "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"16, לרבות תולדותיהם17 ], ורק לאח"ז באים פרטי הענינים, החל מתיבת "(בחוקותי) תלכו", שזהו עדיין כלל לגבי הפרטים שלאח"ז: "ואת מצותי תשמרו וגו'", ועד לסיום הפרשה: "אלה המצוות וגו'".
ד. ובהקדמה:
עניני התורה נחלקים לג' הסוגים2: משפטים, שמובנים ע"פ שכל הפשוט, ועד"ז עדות, שאפשר להסבירם בשכל, ועד לחוקים, שאינם מובנים בשכל, אלא צריך לקיימם בגלל ש"גזירה גזרתי חוקה חקקתי"18.
אבל, האמת היא, שמחד גיסא, גם הענינים שנקראים בשם חוקים, הנה מצד עצמם מובנים גם הם בשכל,
– וכמו "זאת חוקת הפסח"19, שקרבן פסח בכללותו הו"ע המובן בשכל, אלא שיש בו פרטים שהם למעלה משכל האדם, ולכן נאמר על זה "זאת חוקת הפסח".
ועד שאפילו "זאת חוקת התורה"20, פרה אדומה, הנה לאמיתו של דבר אין זה ענין שלמעלה מהשכל לגמרי, שהרי הקב"ה אמר למשה "לך אני מגלה טעם פרה"21 (דכיון שענין זה נמשך מבחי' מוחא סתימאה22, לכן יש צורך לגלות זאת); ולא עוד אלא שאפילו בנוגע לשלמה המלך שאמר על מצות פרה אדומה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"23, והיינו, שענין זה נשאר אצלו באופן של חוקה, הרי מזה גופא ש"אמרתי אחכמה", מוכח, שזהו ענין ששייך לחכמה, אלא ש"היא רחוקה ממני" –
ומה שנקראים בשם "חוקים", הרי זה רק לגבי האדם שאינו מבין אותם. ובפרט בכדי להשיב לאומות העולם ש"מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחרי'"24 ;
ולאידך גיסא, מי שהוא פחות שבפחותים, ללא ידיעה בתורה כלל – נחשבים אצלו כל עניני התורה ל"חוקים", כיון שאינו שייך להבנה והשגה, להיותו במעמד ומצב ד"רוח הבהמה היורדת היא למטה"25, ולכן צריך לומר לו על כל ענין בתורה שזהו חוק של הקב"ה, ורק אז יהי' מוכן לקיימו. וכמו ילד קטן, שכאשר יסבירו לו שצריך להתנהג באופן מסויים, לא יועיל הדבר, ורק כשאומרים לו שכך צוה אביו, אזי יציית.
אמנם, ענין זה שכל עניני התורה נחשבים לחוקים אצל מי שאינו שייך להבנה והשגה, נוגע בעיקר לאלו שהם בדרגא פחותה ביותר; אך עדיין צריך ביאור בנוגע לרוב בנ"י שנמצאים בדרגא נעלית יותר, ששייכים להבנה והשגה כו' (שהרי "התורה על הרוב תדבר"26, וניתנה ל"עם חכם ונבון"27 ) – מדוע נבחר השם "בחוקותי" דוקא, בה בשעה שרוב עניני התורה הם באופן של הבנה והשגה?
ה. ויובן בהקדם הביאור בהמשך הכתוב "(בחוקותי) תלכו" – דלכאורה אינו מובן: כיון שמדובר כאן אודות קיום התומ"צ, הי' מתאים יותר לומר הלשון תשמרו, תעשו או תקיימו, ולמה נאמר הלשון "תלכו" דוקא?
אך הענין הוא, שבפסוק זה יש הוראה כללית בעבודת כל אחד מישראל – שהסדר בזה צריך להיות באופן של "תלכו", שצריך תמיד ללכת ולהתעלות בעילוי אחר עילוי, וכאמור לעיל (ס"ב) ש"מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים, מאתיים, רוצה ד' מאות".
וענין זה צ"ל בשתי הקצוות – הן אצל מי שנמצא עדיין בדרגא תחתונה ביותר, והן אצל מי שנמצא כבר בדרגא נעלית ביותר:
מחד גיסא – גם מי שנמצא בדרגא הכי תחתונה, שאצלו כל הענינים הם באופן של "בחוקותי", כיון שאינו שייך להבנה והשגה (כנ"ל ס"ד) – יכולים לדרוש ממנו להיות במעמד ומצב ד"תלכו"; לא נוגע כלל מעמדו ומצבו בהוה, ולא נוגע כ"כ כמה רחוקה הדרך; העיקר הוא – שעומד בכיוון הנכון, להיות במעמד ומצב של מהלך – "תלכו".
וכמשל הידוע מאדם שנמצא ברכבת ("פּאָיעזד", כפי שנקרא כאן: "טריין"), שלא נוגע באיזה חלק של הרכבת הוא נמצא – בהתחלתה או בסופה; העיקר הוא – שנמצא ברכבת שנוסעת לכיוון הנכון, שאז בטוחים שהוא בדרך הנכונה; ומה שנמצא בסוף הרכבת – משמעות הדבר אינה אלא שיגיע קצת לאח"ז... אבל העיקר הוא – שיגיע למחוז חפצו.
ועד"ז בנמשל, שאומרים ליהודי, שלא נוגע העובדה שנמצא בדרגא תחתונה ביותר; העיקר הוא שהולך בכיוון הנכון, כך, שיש לו את היכולת להגיע סוכ"ס לתכלית המכוון.
ולאידך גיסא – גם מי שנמצא כבר בדרגא נעלית, ועד לצדיק גמור (כפירוש תורת החסידות28 שהוא מלשון כלי שנגמר מלאכתו, היינו, שכבר גמר עבודתו) ששימש שמונים שנה בכהונה גדולה – אין לו להסתפק בכך, אלא עליו להמשיך ללכת – "תלכו" – בעילוי אחר עילוי עד אין סוף; אין לו להסתפק בעבודה הרגילה, אלא עבודתו צריכה להיות באופן של הילוך, עד כלות הנפש כו'.
ואם אין אצלו ענין ההילוך למעלה יותר – אזי יכולה להיות מזה תוצאה בלתי רצוי', והרי זה כמו מי שהולך בכיוון ההפכי כו'. וע"ד תורת הבעש"ט29 על הפסוק30 "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים", ש"תיכף כשסרתם מאת ה", הרי זה מיד ענין של ע"ז כו'.
ו. ויש להביא דוגמא לדבר (שגם מי שנמצא בדרגא נעלית ביותר צריך לילך ולהתעלות בעילוי אחר עילוי) – ממה שמצינו אצל רשב"י (ששייך במיוחד ליום הש"ק שלאחרי ל"ג בעומר, יום ההילולא שלו):
איתא בזהר31 שלפני שרשב"י הי' אומר תורה בפני תלמידיו, היו התלמידים משבחים אותו כו'.
בפשטות אפשר לומר שע"י אמירת השבחים הראו התלמידים שהם עומדים הכן לשמוע את דברי התורה של רשב"י (שהרי לולי זאת, יכול להיות מעמד ומצב ד"אודנין דלא שמעין כו'"32 ). אבל, כיון שכל עניני התורה, תורת אמת, הם בתכלית הדיוק, מסתבר לומר, שאמירת השבחים אינה ענין צדדי, אלא ענין עיקרי שנוגע לעצם הלימוד.
והענין בזה, כמבואר בחסידות33, שע"י אמירת השבחים פעלו התלמידים אצל רשב"י ענין של רוממות כו', ועי"ז המשיך להם ענינים נעלים יותר, ועד ל"תורה חדשה"34, שעל ידה נעשים "שמים חדשים וארץ חדשה"35 (וע"ד הענין ד"ברכו בתורה תחילה"36, ועד שדוד הי' מחבר תורה שלמעלה עם קוב"ה37 ).
ולכאורה אינו מובן: מדוע היו צריכים לפעול אצל רשב"י ענין נעלה יותר כו' – הרי מצד עצמו הי' כבר בתכלית העילוי, עד כדי כך, שעליו נאמר38 "מאן פני האדון הוי' דא רשב"י", וא"כ, מהו הצורך לפעול בו עילוי גדול יותר?!
אך הענין הוא – שלאחרי כל העילויים היותר עליונים, הנה לגבי הקב"ה, הרי זה עדיין באין ערוך!
וכפי שאמר רשב"י בעצמו: "אנא סימנא בעלמא"39, והרי סימן אינו העצם כו'. ועד"ז בנוגע לענין "מאן פני האדון הוי' דא רשב"י", ש"אדון" ו"פני האדון" הם תוארים בלבד, ואין זה בערך כלל לדרגא ד"לא אתרמיז באות וקוץ כו'"40. ולכן צריך לפעול בו ענין של רוממות כו'.
ומכל זה מובן, שגם כאשר נמצאים בדרגא הכי נעלית, צריך להמשיך ללכת – "תלכו" – ולהתעלות עוד יותר עד א"ס.
ז. ועפ"ז יש לבאר הענין ד"בחוקותי תלכו" – "בחוקותי" דייקא:
כיון שנקבע כאן שסדר העבודה צ"ל באופן ד"תלכו", הנה מי שנמצא בתנועה ודרגא של מהלך, אומרים לו מראש, תיכף ומיד, את כל האמת (כי, גם אם הוא רחוק מן האמת עדיין, הרי ע"י הליכתו יגיע סוכ"ס אל האמת), שהנקודה השוה בכל הענינים דעדות חוקים ומשפטים היא: "בחוקותי",
– לא רק אצל מי שנמצא בדרגא תחתונה ביותר שלא שייך להבנה והשגה, ולכן כל הענינים הם אצלו באופן של חוקה (כנ"ל ס"ד), אלא גם אצל מי ששייך להבנה והשגה בדרגא נעלית ביותר –
כי, ככל שתגדל מעלתו בהבנה והשגה, שהוא חכם בעצם כח חכמתו, ועד לדרגת משה רבינו שהקב"ה אמר לו "לך אני מגלה טעם פרה" – הרי לגבי הקב"ה אין ערך כלל להבנה והשגה שלו, ולכן צריך להתעלות לדרגא שלמעלה מידיעה כו', שבדרגא זו, כל עניני התורה הם חוקים של הקב"ה, "בחוקותי." (חוקים שלי), ולכן עליו לקיימם באופן ש"אין לך רשות להרהר אחרי'", כמו ילד קטן שאומרים לו שכך צוה אביו – אבינו שבשמים.
ח. וזהו גם הקשר של פרשת בחוקותי עם מ"ת – שלעולם קורין פרשת בחוקותי לפני מ"ת (ומה שקורין במדבר קודם עצרת (כדאיתא בטור41 ע"פ תקנת הגאונים), הרי זה כדי שלא להסמיך הקללות שבבחוקותי לעצרת42 ):
הענין דמ"ת קשור עם השלימות של בנ"י, כמארז"ל43 אילו היו ישראל ששים ריבוא חסר אחד לא הי' יכול להיות הענין דמ"ת, ולא עוד אלא שזהו באופן שכל בנ"י עומדים יחד עם משה רבינו בשוה, שהרי הענין ד"אתה מחיצה לעצמך כו'"44 הוא רק לגבי בנ"י כפי שהם למטה, אבל לגבי למעלה, עמד משה רבינו יחד עם כל בנ"י בשוה.
ולכן ההכנה לזה היא ע"י קריאת פרשת בחוקותי, כי, מצד הענין ד"בחוקותי" – משתווים כל בנ"י: מצד הענין של הבנה והשגה – שבזה יש חילוקים בין עדות חוקים ומשפטים – יש חילוקי דרגות בין בנ"י, שיש מי שמבין ומשיג יותר מאשר חבירו; אבל מצד הענין ד"בחוקותי" – אין חילוקי דרגות, אלא כל בנ"י הם בשוה.
וזהו גם שבהמשך לענין ד"בחוקותי" נזכר גם הענין ד"הר סיני" – "אלה החוקים וגו' אשר נתן ה' גו' בהר סיני"45, "אלה המצוות אשר צוה ה' גו' בהר סיני"46.
ט. וענין זה מהוה הוראה בנוגע להתעסקות עם הזולת:
כאשר פוגשים יהודי – לא נוגע באיזה מעמד ומצב הוא נמצא; "אל תבט אל מראהו"47, אפילו אם הוא במעמד ומצב ד"רוח הבהמה היורדת היא למטה", שאינו שייך להבנה והשגה, עד שכל עניני התורה הם אצלו באופן של "בחוקותי" – צריך לקרב אותו ולפעול עליו להיות בבחי' מהלך ("תלכו"), כמו כל דבר חי שנמצא תמיד בתנועה של הילוך, ואם רק ילך בכיוון הנכון, אזי יגיע סוכ"ס אל האמת.
ועד"ז בנוגע ליהודי שנמצא כבר בדרגא נעלית כו', שגם הוא צ"ל בבחי' מהלך ("תלכו"), ולהגיע לדרגא נעלית יותר, עד לדרגא שבה כל עניני התורה הם בבחי' "בחוקותי".
י. וע"י העבודה ד"בחוקותי תלכו" באים לקיום היעוד48 "ואולך אתכם קוממיות", "בקומה זקופה"49,
[ולהעיר מביאור רבותינו נשיאינו50 שבענין "קומה זקופה" ניכרת מעלת האדם על הבהמה, שאצל בהמה הראש והזנב שוים, ואילו אצל אדם, אם הוא רק לא ישן, גם כשאוכל ושותה כו', אזי הראש הוא למעלה מכל הגוף],
שזהו ענין נעלה יותר מהענין ד"משכני אחריך נרוצה"51 (אף שלכאורה מה יכול להיות נעלה יותר מאשר "משכני גו'"), כיון שזהו באופן של "קוממיות", "בקומה זקופה" – אם זה באופן של המשכה מלמעלה למטה, או שזהו ע"י העבודה מלמטה למעלה כו'.
ועד שע"י כל העליות ד"תלכו" מגיעים לעלי' האמיתית שלמעלה מכל עניני עליות – "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"52.
* * *
יא. נזכר לעיל (ס"ח) שלעולם קורין פרשת בחוקותי לפני מ"ת, אלא שמפסיקים ביניהם בפ' במדבר, בגלל עניני היפך הברכה שבפ' בחוקותי.
ולכאורה אינו מובן: מהו הצורך לעשות הפסק בין ענין של היפך הברכה למ"ת, בה בשעה שענין של היפך הברכה אינו בערך כלל למ"ת שיהי' צורך לעשות הפסק ביניהם; כשם שאין צורך לעשות הפסק בין ענין של מישוש לענין של חכמה, כיון שאינם בערך זל"ז כלל53, כך אין צורך לעשות הפסק בין ענין של היפך הברכה למ"ת, שתורה ענינה אור וטוב, ברכה ושלום, כך, שהם ענינים הפכיים לגמרי, וא"כ, מהו הצורך להפסיק ביניהם?
אך הענין הוא, שיש מקום לומר שיש שייכות בין התורה לענינים הפכיים כו', שהרי כל הענין דמ"ת הוא לפעול למטה דוקא, במעמד ומצב ש"למצרים ירדתם .. יצר הרע יש ביניכם"54,
ועד כדי כך, שהענין דמ"ת הי' יכול להיות רק לאחרי יצי"מ, ש"מצרים הוא כור הברזל .. שזיכך את ישראל ע"י קושי השעבוד בחומר ובלבנים", ו"לכך לא ניתנה תורה (באופן של מתנה – "מתן תורה") בימי אברהם (אף שקיימו האבות כל התורה כולה עד שלא ניתנה55 ), כי בימי אברהם עדיין לא נתברר ונזדכך חומריות העולם כו'" (כמבואר בתו"א56 ),
וכיון שגלות מצרים שייכת למ"ת, הרי מובן, שגם עניני היפך הברכה שבפרשת בחוקותי שייכים למ"ת.
יב. אבל עפ"ז נשאלת השאלה לאידך גיסא – למה צריך להפסיק ביניהם, בה בשעה שהם באים בהמשך אחד, כשם שמ"ת בא לאחרי ובהמשך לשעבוד מצרים?
ויובן בהקדם מארז"ל57 "לא ניתנה התורה כו' אלא לאוכלי המן", וכמדובר כמ"פ58 הפירוש בזה, שכדי לקבל את התורה צריך יהודי להיות במעמד ומצב שאין לו טרדות ובלבולים גשמיים, בדוגמת המעמד ומצב של בנ"י בהיותם במדבר, שלא היו צריכים לדאוג לענינים גשמיים, כיון שהיו להם כל צרכיהם מן המוכן.
[ויש לבאר הדיוק במארז"ל הנ"ל שמזכיר רק הענין ד"אוכלי המן", אף שהיו גם מים מבארה של מרים וענני הכבוד59 – כי, בארה של מרים הו"ע של מים בלבד, שאינו דבר מאכל, כפי שמצינו להלכה שאין מערבין במים, כיון שאינם דבר מאכל60. וכן ענני הכבוד אינם ענין פנימי כמו מאכל, אלא רק באופן של מעביר ומקיף. ולכן נזכר רק ענין אכילת המן, שזהו ענין פנימי של מאכל, וקשור עם ענין התורה שנקראת בשם לחם ומזון61 ].
ולכן, אף שבתור הכנה למ"ת הי' צ"ל הזיכוך שע"י כור הברזל דשעבוד מצרים, הנה לפני מ"ת בפועל, הי' צ"ל הפסק מענין כור הברזל דמצרים, כדי שבנ"י יהיו במעמד ומצב של מנוחה – שלא יהיו להם בלבולים מדברים המנגדים, שלכן הי' אז הענין דמלחמת עמלק באופן ד"ויחלוש יהושע את עמלק גו'"62, ויהיו להם כל צרכיהם מן המוכן, שלכן ניתן להם המן כו'.
[ולהעיר: לאמיתו של דבר צריך יהודי להיות במעמד ומצב שענינים גשמיים לא יתפסו מקום אצלו לבלבלו מלימוד התורה כו'. אבל בשעה שנמצאים בהתחלת העבודה, ובנדו"ד, בזמן ההכנה למ"ת, אי אפשר לדרוש שיעמדו במעמד ומצב נעלה שענינים גשמיים לא יתפסו מקום כו', אלא צריך להבטיח שיוכלו להיות במעמד ומצב של מנוחה כו'. ולא עוד אלא שגם בנוגע למעמד ומצב דלעתיד לבוא מדגישים את ענין המנוחה ושלילת הבלבולים כו', כמ"ש הרמב"ם שב"ימות המשיח .. ינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן וימצאו להם מרגוע כו'"63, ו"לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהי' מושפעת הרבה וכו'"64 ].
ובהתאם לכך, הנה גם לאחרי ההכנה למ"ת ע"י קריאת עניני היפך הברכה שבפרשת בחוקותי, ישנו גם הפסק בין פרשת בחוקותי למ"ת, כדי שמ"ת יוכל להיות במעמד ומצב של מנוחה.
יג. וההפסק בין פרשת בחוקותי למ"ת הוא בפרשת במדבר:
ענינה של פרשת במדבר הוא ענין הפקודים, שבה נימנו כל פקודי בנ"י.
וזוהי ההכנה הנכונה למ"ת – כיון שבענין הפקודים מודגש שכל בנ"י שוים, ולא באופן שאחד הוא יותר או פחות מחבירו כו'65.
וכאן רואים את הקשר והשייכות של כל ג' הענינים, פרשת בחוקותי, פרשת במדבר ומ"ת: במדבר – מורה על הענין ד"לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"66, "שלא אמרו היאך נצא למדבר .. אלא האמינו והלכו כו'"67, שזהו ענין האמונה שלמעלה מהשכל; וזהו גם הענין ד"בחוקותי" – שקיום התומ"צ הוא לא מצד הבנה והשגה, אלא בגלל שזהו חוק של הקב"ה (לא סתם חוקה, אלא "בחוקותי."); ודוקא באופן כזה נעשית ההכנה למ"ת.
יד. ומכאן באים לענין נוסף הקשור עם אמונה – שאמרו רז"ל68 "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים".
וענין זה קשור גם עם ה"כינוס" ("קאָנווענשאָן") של הנשים שמתקיים ביום הש"ק זה69, שהרי אמרו רז"ל70 "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים", בגלל שהן היו אלו שבהיותן במצרים העמידו ילדי ישראל שתהי' להם אמונה בהקב"ה, ועד ש"הם הכירוהו תחילה"70.
ושייך במיוחד לשבת מברכים חודש סיון, שהרי בתחלת חודש סיון אמר הקב"ה למשה: "כה תאמר לבית יעקב", "אלו הנשים", ואח"כ "ותגיד לבני ישראל"71,
ומהטעמים לזה (נוסף לכך שהן אלו שהעמידו ילדי ישראל במצרים כו') – לפי שההכנה למ"ת היא ע"י הביטול דהקדמת נעשה לנשמע72 [וכמו ב"תלמיד חכם שיושב לפני רבו" שצ"ל "שפתותיו נוטפות מר", כפי שדרשו חז"ל73 על הפסוק74 "שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר", "אל תקרי מור עובר אלא מר עובר, אל תקרי שושנים אלא ששונים"], וביטול זה מודגש במיוחד אצל הנשים, כמארז"ל75 "אשה כשרה עושה רצון בעלה", והיינו, שכל רצונה של האשה הוא לעשות רצון בעלה, ועד"ז בנוגע לכנס"י והקב"ה.
ושייך גם לכללות הענין דר"ח, כיון שענינו של ר"ח הוא מולד הלבנה, והרי הלבנה היא בחי' מקבל, שזהו ענינה של האשה. ובפרט ע"פ המובא להלכה76 (מפרקי דר"א77 ) אודות הנשים ש"משמרות ר"ח יותר מהאנשים".
וכל זה מודגש ביותר בדורנו זה, ע"פ הידוע78 שהדור שיצא ממצרים הוא ע"ד דורו של רשב"י ודורו של משיח.
טו. ויה"ר שכל ההחלטות שיתקבלו באסיפה לאחרי הדין ודברים כו' – יבואו לידי פועל, ומתוך מנוחת הנפש וכו'.
ובקרוב ממש נזכה למ"ת דפנימיות התורה – "תורה חדשה מאתי תצא"34, ועד לקיום היעוד79 "מלאה הארץ דעה את הוי'".
* * *
טז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה והתהלכתי בתוככם וגו'.
* * *
יז. נהוג ללמוד ענין בפירוש רש"י בפרשת השבוע, וכרגיל לאחרונה בשנה זו – מתעכבים על פסוקים שרש"י אינו מפרש, אף שלכאורה דורשים ביאור, וכפי שרואים שיש מפרשים שמתעכבים על זה ומבארים באופנים שונים, כך, שאי אפשר לומר שזהו ענין המובן מעצמו, ואינו דורש ביאור.
ובכן: מ"ש80 "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם" – אינו מובן כלל:
פסוק זה בא לאחרי כל אריכות הדברים: "אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו'"81, ועוד ברכות, עד "ונתתי משכני בתוככם", "זה בית המקדש"82 (שנקרא "בית עולמים"83 ); ואיך יתכן שלאחרי כל עילויים אלו, יש צורך להבהיר ש"לא תגעל נפשי אתכם"?!
בשלמא בפסוקים שלאח"ז שמדובר אודות הקצה השני, שהקב"ה מביא על בנ"י ענינים בלתי-רצויים, אזי מתאים לומר שאעפ"כ "לא מאסתים ולא געלתים"84 ; אבל כשמדובר כאן אודות בנ"י כפי שהם במעמד ומצב נעלה ביותר – איך מתאימה כאן ההבהרה ש"לא תגעל נפשי אתכם"?!
ואכן כמה מפרשים מתעכבים לבאר קושיא זו85, ואילו רש"י אינו מבאר זאת. ובהכרח לומר, שרש"י הבהיר זאת כבר לפנ"ז, או שסבור שאין צורך להבהיר זאת, כיון שהבן חמש למקרא יבין זאת מעצמו. וכפי שיתבאר לקמן.
יח. בהערות על הזהר דפ' בחוקותי מתעכב אאמו"ר על ענין השייך לל"ג בעומר:
בזהר86 מובא מאמר של רבי אלעזר – בנו של רשב"י – על הפסוק84 "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", "לכלתם כתיב חסר וי"ו .. בגין דאיהי (כנס"י שנמשלה לכלה) רחימתא דנפשאי .. (משל) לבר נש דרחים אתתא, והות דיירא בשוקא דבורסקי .. כיון דהיא תמן, דמי בעינוי כשוקא דרוכלי, דכל ריחין דעלמא טבין אשתכחו תמן. אוף הכא, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, דאיהו שוקא דבורסקי, לא מאסתים ולא געלתים, ואמאי, לכלתם, בגין כלתם, דאנא רחימנא לה, דאיהי רחימתא דנפשאי דשרייא תמן, ודמי עלי ככל ריחין טבאן דעלמא, בגין ההיא כלה דבגוויהו".
ועל זה אמר רבי יוסי, "אילו לא אתינא הכא אלא למשמע מלה דא, די. פתח ואמר, בן יכבד אב87.. אע"ג דמית, אתחייב ביקרי' יתיר, דכתיב88 כבד את אביך .. אי ההוא ברא אזיל בארח מישר ותקין עובדוי, ודאי דא אוקיר לאבוי וכו'", ומסיים, "בן יכבד אב, כגון רבי אלעזר, דאיהו אוקיר לי' לאבוי .. השתא אסגי שבחא דרבי שמעון וכו'".
[ולהעיר מהשקו"ט בנוגע לכיבוד אב לאחרי מיתה, שיש דעות שזהו רק מדרבנן89, אלא שגם דרבנן הו"ע חשוב ונעלה כו', כידוע פתגם אדמו"ר מהר"ש90. אמנם לפי דברי הזהר, הענין דכיבוד אב לאחר מיתה הוא "יתיר מבחיוהי"91 ].
ומבאר אאמו"ר92 : "מה שנתפעל ר' יוסי כ"כ מהמלה חדתא הזאת דר"א, שאמר אלו לא אתינא כו' דיי .. הוא מפני כי דרשת ר"א היתה שבגין הכלה דמל' לא מאסתים ולא געלתים, ובשבילה גם הריח דארץ אויב דמי עליו ככל ריחין טבאן כו' (כפי שמבאר93 שנעשה כמו ריח הקטורת), והכל מפני גודל ותוקף אהבתו להכלה מל' .. לכן נתפעל ר' יוסי מאד מאד, כי הרי הוא ר' יוסי הוא הוא גופא בחינת הכלה דמל' .. לכן כששמע מגודל ותוקף אהבת הקב"ה להכלה דמל', שהיא בחינתו דר' יוסי .. הי' דבר זה יקר מאד מאד לפני ר' יוסי, ולכן אמר אלו כו' דיי".
אך עדיין צריך להבין: מדוע דוקא על מימרא זו אמר ר"י "בן יכבד אב, כגון רבי אלעזר, דאיהו אוקיר לי' לאבוי וכו'" – הרי הענין דכיבוד אב לאחרי מיתה נעשה ע"י כללות הנהגתו הטובה של הבן (ד"אזיל בארח מישר ותקין עובדוי"), כולל ובמיוחד ע"י אמירת דברי תורה בשם אביו, כפי שמצינו כמ"פ בזהר שר"א אמר דברי תורה בשם אביו ר"ש, ומהו הענין המיוחד ("וואָס איז אַזוי דער געוואַלד") במימרא זו, שדוקא עלי' אמר ר"י "בן יכבד אב"?
וכפי שיתבאר לקמן.
יט. וכיון שמדברים כבר אודות ר"א ורשב"י,
– ובלשונו של רשב"י94 : "אליעזר בני עמי", "אני ובני", שהיו תמיד ביחד, ועד שגם כאשר רשב"י הוצרך להתחבא במערה, הי' גם ר"א בנו עמו, ומזה מובן, שכשם שאצל רשב"י ניתוסף עילוי ע"י צער המערה, עד כדי כך, "דמעיקרא, כי הוה מקשי רבי שמעון בן יוחי קושיא, הוה מפרק לי' רבי פינחס בן יאיר תריסר פירוקי, לסוף, כי הוה מקשי רפב"י קושיא, הוה מפרק ליה רשב"י עשרין וארבעה פירוקי"95, כמו"כ ניתוסף עילוי אצל ר"א96 –
הרי זה שייך לל"ג בעומר, שעומדים אנו ביום הש"ק שלאחריו.
ולכן, כאן המקום להזכיר אודות אלו שהתעסקו ב"תהלוכה" של ל"ג בעומר, באופן שהביא לידי קידוש שם שמים ברבים, מבלי הבט על כך שהיו כמה בלבולים מן הצד97.
ויעזור השי"ת שימשיכו מזה על כל השנה כולה – שיוכלו ללמוד תורה בהתמדה ושקידה [ולא רק לדבר על זה ולעורר אחרים, אלא גם ללמוד בעצמו, ומובן שאין זו סתירה לענין של הפצת המעיינות חוצה], החל מקביעת עתים ללמוד תורתו של רשב"י – פנימיות התורה, ולקשר זאת גם עם נגלה דתורה כו'.
ועי"ז יתוסף בברכותיו של הקב"ה, שיתן כל הענינים באופן של הרחבה, כולל גם כשיש צורך בהשפעה חדשה בגשמיות, שיכולים לפעול זאת ע"י לימוד ענין חדש בתורה, וע"ד שמצינו אצל רשב"י שפעל (ע"י לימוד התורה) השפעה בעולם באופן של הרחבה94, ועד לעשירות – לא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות כפשוטו98.
ובהתאם לכך, הנה כל אלו שהתעסקו ב"תהלוכה" יאמרו ביחד לחיים, וינגנו ניגון שמח. ויה"ר שעד לשנה הבאה נוכל להתראות ("זיך זעהן") עם רשב"י, בפועל ממש.
[בעת הניגון עמד כ"ק אדמו"ר שליט"א מלוא קומתו ורקד על מקומו משך זמן בשמחה רבה].
* * *
כ. רגיל בהתוועדויות שבין פסח לעצרת לבאר משנה בפרקי אבות, ע"פ מ"ש רבינו הזקן בסידורו99 ש"נוהגין לומר פרקי אבות פרק אחד בכל שבת שבין פסח לעצרת".
ובהקדמה – שכל עניני התורה הם בדיוק, הן תושב"כ והן תושבע"פ, ובתושבע"פ גופא הנה המשנה היא בתכלית הדיוק, ועד שלא שייך הענין של "טעה בדבר משנה"100. ואילו בפרק שלומדים ביום הש"ק זה, פרק חמישי, יש משנה שאינה מובנת כלל מתחילתה ועד סופה, הן פרטי המשנה והן כללותה.
במשנה ט"ז נאמר: "כל אהבה שהיא תלוי' בדבר, בטל דבר בטלה אהבה. ושאינה תלוי' בדבר, אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלוי' בדבר, זו אהבת אמנון ותמר, ושאינה תלוי' בדבר, זו אהבת דוד ויהונתן".
וצריך להבין:
מאי קמ"ל ש"כל אהבה שהיא תלוי' בדבר, בטל דבר בטלה אהבה, ושאינה תלוי' בדבר, אינה בטלה לעולם" – הרי פשוט ומובן מעצמו שכאשר בטל הדבר שבו תלוי' האהבה אזי בטלה האהבה, כמו כל ענין שתלוי בדבר מסויים, וכמו "אבר שהנשמה תלוי' בו"101, שכאשר נחסר האבר, אזי מסתלקת הנשמה מהגוף; וכמו"כ מובן שאהבה שאינה תלוי' בדבר אינה בטלה לעולם, כיון שאין סיבה שתבטל (ואם יש סיבה שתבטל – יש צורך בביאור מדוע אינה בטלה). ומהו החידוש שהמשנה במסכת אבות באה ללמדנו?!
[בפי' המשניות להרמב"ם מפרש שהחילוק בין "אהבה שהיא תלוי' בדבר" ל"אהבה שאינה תלוי' בדבר", הוא – אם זה דבר בטל (סיבות גשמיות שיבטלו ויסורו) או דבר שאינו בטל (ענין אלקי, המדע האמיתי, שסיבתה מתמדת המציאות). אבל, אין זה מחוור לגמרי, כי עפ"ז לא מובן ההמשך והשייכות לדוגמאות מאהבת אמנון ותמר או אהבת דוד ויהונתן, שהחילוק ביניהם הוא אם האהבה תלוי' בדבר או שאינה תלוי' בדבר – כפשוטו].
ובכלל אינו מובן: מסכת אבות, ענינה לבאר דברים הנוגעים לפועל, ללימוד התורה וכו', וכמו במשנה שלפני', "ארבע מדות ביושבים לפני חכמים כו'", וכן במשנה שלאחרי', "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים", שזהו ענין שנוגע לפועל – להשמר ממחלוקת שאינה לשם שמים, כמחלוקת קרח ועדתו, ולאידך גיסא, שלא להתיירא ממחלוקת לשם שמים, כמחלוקת הלל ושמאי; אבל מה יכולים ללמוד בנוגע לפועל מהענין ש"כל אהבה שהיא תלוי' בדבר בטל דבר בטלה אהבה"?!
גם צריך להבין בנוגע לדוגמאות שמביאה המשנה מאהבת אמנון ותמר ואהבת דוד ויהונתן – מהו הצורך להמתין ללימוד כל החומש וחצי תנ"ך, כדי למצוא דוגמא על ענין שאפילו בן חמש למקרא ועאכו"כ בן עשר למשנה יודע מעצמו עוד לפני שלומד תנ"ך, בידעו שאהבתו לאביו אינה תלוי' בדבר, משא"כ לאחרים?!
וע"ד המדובר כמ"פ בנוגע לפירוש רש"י, שצריך להיות מובן בפשטות לבן חמש למקרא שלומד פשוטו של מקרא – כן הוא גם בנוגע למשנה במסכת אבות, שפירושה צ"ל מובן בפשטות לבן עשר שנים למשנה. וכפי שיתבאר לקמן.
* * *
כא. בנוגע לביאור בפירוש רש"י:
לכאורה אפשר לומר בפשטות, שזהו ע"ד מ"ש בפ' תשא102 "כי לא אעלה בקרבך גו' פן אכלך בדרך", "כששכינתי בתוככם .. מרבה אני עליכם זעם", והיינו, שבשעה שנמצאים יחד עם הקב"ה, אזי יש צורך בזהירות יתירה וכו'. ועד"ז בנדו"ד, שלאחרי כל העילויים שנאמרו בפסוקים שלפנ"ז, עד לעילוי ד"ונתתי משכני בתוככם", הנה מצד גודל הקירוב של הקב"ה, יש צורך בזהירות יתירה כו'.
אבל, אם ביאור זה פשוט כ"כ – מדוע שאר המפרשים אינם מבארים כן?!
ובאמת, ביאור הנ"ל אינו מחוור, כאמור, שלאחרי כל העילויים ד"בחוקותי תלכו", וכפירוש רש"י: "שתהיו עמלים בתורה", ועד ל"ונתתי משכני בתוככם", אין מקום וצורך להבהיר ש"לא תגעל נפשי אתכם".
כב. ויובן ע"פ תיבה אחת בפירוש רש"י – "ולא תגעל נפשי", "אין רוחי קצה בכם" (ולאח"ז מאריך ש"כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר וכו'", כדלקמן), שמפרש ש"תגעל" הוא מלשון "קצה":
הבן חמש למקרא למד כבר מ"ש בפ' שמות103 "ויקוצו מפני בני ישראל", שפירושו, שנמאס להם לראות את בנ"י – לא בגלל שהם עושים דבר בלתי רצוי, אלא בגלל עצם המציאות שרואים לעיניהם ("עס וואַרפט זיך אין די אויגן") דבר זר.
ועד"ז בנדו"ד:
גם כאשר בנ"י נמצאים במעמד ומצב ד"בחוקותי תלכו וגו'", הנה כאשר "ונתתי משכני בתוככם" (זה בית המקדש), היינו, שהקב"ה משרה שכינתו ביניהם, ובה בשעה ממשיכים בהנהגתם הרגילה, כמו אכילה ושתי' כו' – הרי זו הנהגה זרה ביחס לביהמ"ק,
– כמובן מזה שבשעה שמשה רבינו עלה להר, הוצרכה להיות הנהגתו באופן ש"לחם לא אכל ומים לא שתה"104, ועד"ז בנוגע לביהמ"ק, לא מיבעי בנוגע לקדש הקדשים, שאפילו כהן גדול נכנס לשם רק "אחת בשנה"105, אלא גם בנוגע לשאר המקומות שאין לאכול בהם כו'106 –
ולכן הרי זה יכול לעורר אצל הקב"ה רגש של מיאוס ח"ו.
ועז"נ שאע"פ ש"ונתתי משכני בתוככם", מ"מ, "לא תגעל נפשי אתכם", "אין רוחי קצה בכם" – כיון שגם עניניהם הגשמיים של בנ"י יהיו באופן ש"בכל דרכיך דעהו"107.
כג. ויש להוסיף ולבאר המשך אריכות הדברים בפירוש רש"י – "כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר, כמו כי שם נגעל מגן גבורים108, לא קבל המשיחה שמושחין מגן של עור בחלב מבושל כדי להחליק מעליו מכת חץ או חנית שלא יקוב העור":
כדי לבאר שגעילה הוא לשון פליטה – אין צורך באריכות הדברים אודות משיחה שמושחין מגן של עור כדי להחליק מעליו מכת חץ כו', בה בשעה שיש פסוק מפורש באיוב109 "שורו עיבר ולא יגעיל", שפירושו, שהשור יעבר את הנקבה ולא יורה בה זרע פסולת שיהא חוזר ונפלט מגופה בלא הריון.
וכפי שרואים בפירוש רש"י על הפסוק "כי שם נגעל מגן גבורים" בשמואל, שלאחרי אריכות הדברים "מגיני עור היו להם, וכשיוצאים למלחמה מושחין אותן בשמן, כדי שיהא כלי זיין המכה עליו מחליק וכו'", מוסיף, "כל הגעלה לשון דבר הפולט מה שנותנין בו, כמו שורו עבר ולא יגעיל". וא"כ, במקום להביא ראי' מהפסוק בשמואל, שבו הובאה ראי' מהפסוק באיוב – הי' לו לרש"י להביא מלכתחילה הראי' מאיוב, שהוא המקור העיקרי לכך ש"כל לשון הגעלה פליטה הוא", ובפרט שבהמשך הכתוב109 נתפרש לשון פליטה – "תפלט פרתו" (בעת תלד את וולדה).
והביאור בזה:
יש חילוק בין הפליטה שאודותה מדובר באיוב לפליטה שאודתה מדובר בשמואל – שבאיוב מדובר אודות דבר הנמצא בפנים ונפלט לחוץ (זרע פסולת שחוזר ונפלט מגופה של הבהמה לחוץ), ואילו בשמואל מדובר אודות פליטת דבר הנמצא בחוץ שלא יכנס בפנים (חץ או חנית שיחליק מעל המגן של עור ולא יכנס בו).
ועפ"ז מובן שרש"י אינו יכול להביא כאן ראי' מאיוב, אלא מוכרח להביא ראי' משמואל – כי, הפליטה ששולל הפסוק "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם" היא, שבנ"י שנמצאים בחוץ, לא יוכלו להיכנס למשכנו של הקב"ה שנמצא בפנים, ולכן הראי' לזה היא מהפסוק בשמואל דוקא, שבו מדובר אודות פליטת דבר הנמצא בחוץ שלא יכנס בפנים, ולא מהפסוק באיוב, שבו מדובר אודות דבר הנמצא בפנים ונפלט לחוץ.
כד. ויש בזה גם מהענינים הנפלאים שבפירוש רש"י:
ענינו של מגן הוא – להגן מפני חץ או חנית שמשליכים האויבים. וכדי שהחץ יחליק מעל המגן שלא יכנס בו, יש צורך למשוח את המגן באופן שיקבל ויקלוט את המשיחה שתחדור בו ותתאחד עמו.
ובעבודה הו"ע ההתאחדות עם התומ"צ, שעי"ז נעשית אצלו ההגנה מפני הענינים הגשמיים, אכילה ושתי' וכו' – לנצל אותם לעניני התומ"צ, ולהחדיר בהם אלקות כו'.
* * *
כה. בנוגע למשנה בפרקי אבות:
לשון המשנה – שהוא "דבר קצר וכולל ענינים רבים"110 – הוא: "אהבה שהיא תלוי' בדבר", ולא אהבה שבאה מדבר, כי, גם כאשר האהבה באה מדבר מסויים, אין הכרח שתשאר תמיד תלוי' בדבר שממנו באה, אלא יכול להיות שלאחרי שבאה מדבר זה, נעשית מציאות בפני עצמה, ושוב אינה תלוי' בדבר שממנו באה.
ויש להביא דוגמא לדבר שבא מדבר מסויים אבל לאח"ז אינו תלוי בו – מבן ואב, שכל מציאות הבן באה מהאב, אבל לאח"ז נעשה הבן מציאות בפ"ע שאינו תלוי באב111, ועד ש"יפה כח הבן מכח האב"112.
ועד"ז מצינו בנוגע לשכל ומדות – שאף שהמדות נולדות ובאות ע"י השכל, הנה לאחרי שנולדה מציאות המדות מהשכל, יכולים המדות להיות בתוקף גדול יותר מהשכל שהולידם113.
ומצינו דוגמא לזה בהלכה בנוגע לטומאה – מדבר שנטמא מדבר אחר, שטומאתו נעשית חמורה יותר מהמקור הראשון, שמטמא דברים אחרים שהמקור הראשון אינו מטמא אותם114.
וזהו פירוש מאמר המשנה – ש"כל אהבה שהיא תלוי' בדבר", ללא נפק"מ אם היא באה מדבר או לא, כלומר, גם אם לא באה מדבר מסויים, אבל עכשיו היא תלוי' בדבר, הרי היא באופן ש"בטל דבר בטלה אהבה", כיון שלא נוגע סיבת האהבה, אם היא באה מדבר או לא, אלא נוגע המצב בהוה, אם עכשיו היא "תלוי' בדבר"; ועד"ז לאידך גיסא, שאהבה "שאינה תלוי' בדבר", גם אם היא באה מדבר מסויים, אבל עכשיו אינה תלוי' בו, הנה גם כאשר בטל הדבר שממנו באה האהבה, נשארת האהבה ו"אינה בטלה לעולם".
כו. ועל זה מביאה המשנה דוגמאות – מאהבת אמנון ותמר ואהבת דוד ויהונתן:
אהבת אמנון ותמר – לא באה מדבר מסויים, אלא היתה אהבה טבעית, שהרי תמר היתה אחותו של אמנון, וכיון שנולדה מביאה ראשונה של יפת תואר, היתה מותרת להנשא לאמנון115, והרי זה ע"ד "הנושא את בת אחותו", ש"גיעגועי אדם רבין על אחותו .. ומתוך כך נמצא מחבב את אשתו"116.
אמנם, אף שבתחלה היתה אהבה טבעית (שלא באה מדבר), הנה לאח"ז היתה האהבה בפועל ובגלוי באופן ש"תלוי' בדבר" – מפני יפי' כו', ולכן, כשבטל הדבר שבו היתה תלוי' האהבה, בטלה האהבה.
ולאידך גיסא, אהבת דוד ויהונתן – הנה בתחילה היתה זו אהבה שבאה מדבר מסויים, ודבר חיצוני – בראותו שהוא יפה עינים כו'117, אלא שאח"כ נעשית אהבה עצמית שאינה תלוי' בדבר, כמ"ש118 "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד .. באהבתו אותו כנפשו", ועד שנגע לענין המלוכה – שויתר על המלוכה שהיתה צריכה להגיע אליו, ותמורת זה – תגיע לדוד119.
והגע עצמך:
ענין המלוכה נוגע בעומק יותר מאשר כל הענינים – לא רק בנוגע לספירת המלכות למעלה, אלא גם באדם למטה, כמבואר בהמשך מאמרי ההילולא120 שבשביל נצחון המלוכה נותן המלך את הכל כו', כיון שזהו ענין שנוגע לעצם מציאותו.
[ולכן מצינו בנוגע לענין המלוכה, שמבלי הבט על כך ש"שממית בידים תתפש גו'"121, כיון שאין זה נחשב למציאות כלל לגביו, הנה כאשר עבד שפל מחוי במחוג קמי מלכא122, הרי זה תופס מקום ונוגע למלך, כיון שענין המלוכה צריך להקיף ולחדור את כל עניני המדינה, עד למציאות הכי תחתונה של עבד שפל כו'123 ].
ולמרות גודל העילוי שבענין המלוכה – ויתר יהונתן על כל זה, מצד גודל אהבתו לדוד באופן של אהבה עצמית.
וכיון שאהבה זו נעשתה באופן שאינה תלוי' בדבר – דאף שהתחילה מדבר חיצוני כו', הנה לאח"ז ניתוסף בתוקף האהבה עד שנעשית אהבה עצמית שאינה תלוי' בדבר [שהרי אין הכרח שמלכתחילה תהי' אהבה עצמית, ואדרבה, הסדר הוא שתחילה מכירים איש את רעהו ואח"כ מדברים וכו', ועד שסוכ"ס נעשית אהבה באופן ש"נפשו קשורה בנפשו"124 ] – ה"ה באופן ש"אינה בטלה לעולם".
כז. וענין זה שייך למסכת אבות – כיון שיש בזה הוראה כללית בנוגע לקיום התומ"צ, מצד אהבת ה' ("ואהבת גו'"125 ), שזהו היסוד126 ללימוד התורה ("ודברת בם"127 ) וקיום המצוות ("וקשרתם לאות גו' וכתבתם על מזוזות גו'"128 ):
אמרו חז"ל129 "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" – "לעולם" דייקא, בלשון חיובית, היינו, שכן הוא סדר העבודה, שהתחלת הלימוד היא "שלא לשמה" דוקא130.
והענין בזה:
הסיבה האמיתית לכך שיהודי רוצה ללמוד תורה ולקיים מצוות היא – מצד עצם נפשו, כך, שבעצם הרי זו אהבה שאינה תלוי' בדבר, אלא שענין זה הוא בהעלם כו', ולכן, התחלת העבודה היא באופן ד"שלא לשמה", אהבה התלוי' בדבר, "על מנת לקבל פרס"131 (ורק לאח"ז יגיע לשלימות העבודה "שלא על מנת לקבל פרס"131, אהבה שאינה תלוי' בדבר).
וכיון שנמצא עכשיו במעמד ומצב של "אהבה שהיא תלוי' בדבר", אין להפריע לו בעבודתו ולהשתדל לבטל את ה"דבר" (כדי שעבודתו תהי' מיד באופן שאינה תלוי' בדבר), כי, אם יבטל הדבר (שבו תלוי' האהבה עכשיו), תבטל האהבה.
כלומר: אם ידרשו ממנו מיד בהתחלת העבודה ללמוד לשמה, שלא על מנת לקבל פרס, אזי יבטל מלימוד התורה, ובמילא יבטל גם מקיום המצוות – כפי שמצינו שכתוצאה ממאמרו של אנטיגנוס איש סוכו "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס"131, עמדו שני תלמידים "ופירשו מן התורה, ונפרצו מהם שתי פרצות צדוקין וביתוסין כו'"132, באמרם, שאם אין פרס, אינם חפצים בכך.
ולאידך גיסא, אין להתיירא שפלוני ישאר במעמד ומצב של עבודה שלא לשמה, אלא ברור הדבר ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה", כך, שבסופו של דבר תתבטל האהבה התלוי' בדבר (וזוהי הוכחה שמלכתחילה לא היתה מציאות אמיתית, וכמו נהרות המכזבין133 ), ויגיע למעלת העבודה לשמה, מתוך אהבה עצמית שאינה תלוי' בדבר, ואינה בטלה לעולם.
כח. ועד"ז גם בנוגע לענין של "מיהו יהודי":
יש יהודים דתיים (וביניהם גם כאלו שיש להם "סמיכה" לרבנות) שמאפשרים זאת, בגלל היותם במעמד ומצב שאהבתם לה' היא אהבה התלוי' בדבר – שיוכלו למלא רצונם ותאוותם, כמו להשיג הכבוד המדומה של ישיבה על ה"כסא" שקשור אליו בחבלי עבותות... ולכן, כשיש ענין שמנגד וסותר לדבר זה, אזי בטלה האהבה, עד כדי כך, שיכול לנגד ח"ו על "דבר ה' זו הלכה"134, באמרו, שאין זו ה"דאגה" שלו, אלא הקב"ה צריך לדאוג לכך!...
ובלשון המשנה135 : "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" – הן בנוגע לתאוות הכבוד שבישיבה על ה"כסא" (כנ"ל), והן בנוגע לקנאה, שמקנא בחבירו שמכהן בתפקיד בכיר יותר ממנו, שפלוני הוא "שר הפנים", ואילו הוא רק "שר הדואר"... ולכן אינו יכול להרגע... וחותר ונושא עיניו להיות ראש ומנהיג המפלגה; ענינים אלו שרודף אחריהם בלהט, "מוציאין את האדם מן העולם" – לצאת מעולם הקדושה, ולהגיע לשיא השפלות, למכור ולוותר על הכל, ולשתוק ולהסכים על דברים כאלו שיהודי ששומע אותם מזדעזע מהם!
וכאמור כמ"פ136 שמדובר אודות ענין הקשור עם העבירות שיש עליהם חיוב של יהרג ואל יעבור – שהרי כתוצאה מרישום כוזב של גוים בתור יהודים, גורמים ליהודים להיכשל בחיתון עם גוים ח"ו, וכמו"כ גורמים לכך שיעמידו גוים על גבולות ארץ ישראל, שבמקום להגן עליהם – יהפכו ל"גייס חמישי", לפגוע בהם ולגרום לשפיכות דמים רח"ל!
ולאחרי שרושמים מאות ואלפים גוים בתור יהודים (ונותנים להם זכויות של עולים, שמשקיעים בזה הון תועפות – "אידישע בלוטיקע געלט"), באים גם לענין של עבודה זרה:
חבירו שיושב עמו סביב שולחן-עגול בדיון ממשלתי, מתחבר וסועד עם גוי, ומקבל עצות ממנו (ואח"כ נוסע הגוי לגרמני' לקבל כבוד על "פועלו"), ובא ומציע שבבתי-ספר שבהם לומדים ילדי ישראל ("תינוקות של בית רבן כו', הבל שאין בו חטא"137 ) ילמדו אודות "אותו האיש" רח"ל138,
– שהוא זה שאשם בהריגת מליוני יהודים (עד למליונים שנהרגו בדור האחרון), כמ"ש הרמב"ם בהל' מלכים139 (בחלק שהושמט ע"י ה"צענזור") ש"כבר נתנבא בו דניאל, שנאמר140 ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו, וכי יש לך מכשול גדול מזה .. (ש)גרם לאבד ישראל בחרב וכו'" –
והוא, השר הדתי, מסכים גם לכך (שהרי ישיבתו בקואליציא מחייבת גם אותו), בבחינת "הואיל141 ורבי עובד ע"ז אף אני כמותו"; ועד"ז בנוגע לחינוך בענינים של גילוי עריות, שאפילו מקולקלים שבאומות לא העלו על דעתם!
כט. וכאן רואים מ"ש בדניאל142 שבסוף זמן הגלות "יתבררו ויתלבנו ויצרפו גו'", כך, שבנוגע לכל ענין יהי' ברור אם הוא דבר זכאי או להיפך (כולל גם בנוגע לביאת משיח – אם תהי' בדור שכולו זכאי או להיפך כו'143 ).
ובנוגע לעניננו:
אם בתחילה היו כאלו שטענו מדוע "מרעישים עולמות" על השמטת תיבת (גיור) "כהלכה", ועד שטענו שיש בזה ענין חיובי – הנה עתה נתבררו ונתלבנו הדברים, שפלוני מזיק לכלל ישראל במשך ג' שני חזקה, ע"י חוק זה, שלא זו בלבד שאין בו ענין חיובי כלל, אלא אדרבה, זהו חוק אומלל שטומן בחובו חורבן רח"ל!
ועכשיו רואים בבירור, שאם בתחילה היו עומדים על המשמר בכל התוקף לתיקון החוק ע"י הוספת תיבת "כהלכה", לא הי' המצב הולך ומתדרדר, ולא היו מגיעים לענינים שלאח"ז.
ל. וכאשר שואלים אותם – את אלו שלקחו על עצמם את התפקיד להגן על הדת – היתכן?! – מתרצים את עצמם בתירוצים מגוחכים ואתמלאות שונות ומשונות שאין להם יסוד במציאות,
החל מזה שמתפארים ב"הישגים דתיים", ולדוגמא: כאילו שבזכותם קיים החינוך הדתי, בה בשעה שהאמת היא להיפך, שימים אחדים לאחר התמנות סגן שר החינוך מהמפלגה שלהם התחילו להכניס בבתי-הספר חינוך לע"ז וג"ע (כנ"ל סכ"ח); וגם החינוך הדתי אינו בזכותם כ"כ, אלא יש עוד כו"כ סיבות בדבר, והעיקר – שבחמלת ה' על שארית נחלתו דאג לכך שילדי ישראל יוכלו ללמוד לכל-הפחות אל"ף בי"ת!...
ועד לטענה שטען לאחרונה, מדוע לא פנו אליו אישית להתלונן בקשר לרישום הכוזב של נאַצי כו' (כמדובר לאחרונה144 ) – שהמענה לזה הוא פשוט, ללא צורך בהסברים – שזהו בגלל שאין אל מי לגשת ואין עם מי לדבר, כיון שהדיבור עמו הוא בבחינת דברים בטלים ומבוטלים!
והגע עצמך:
הוא כבר הבטיח בעבר (וכידוע ומפורסם, שהצהרותיו מאמש סותרים להצהרותיו ביום שלמחרת...), שאם יוודע מקרה אחד של רישום כוזב, הנה מיד יחקור זאת ויעניש את האחראים לכך. ומה עשה בפועל בנוגע לכל הרישומים הכוזבים שהיו עד עתה, והולכים ונמשכים בכל התוקף?!
נתנו לו בשעתו רשימה של מאה וששים גוים שנרשמו בתור יהודים, ואח"כ נתנו עוד רשימות כו', עם כל פרטי הדברים: שמות, מספרי תעודת זהות, כתובות וכו'. ולמרות שרשימות אלו נמצאות בידיו למעלה משנה – לא נקף אצבעו כלל, ועשה עצמו כמי שלא יודע מאומה!
ועכשיו במקרה המאה ששים ואחד, נתעורר לפתע לטעון: מדוע לא פנו אליו אישית בנוגע למקרה זה!...
ועוד סיבה שלא הלכו אליו – כדי שלא ינצל זאת, כדרכו בקודש... לספר למחרת שפנו אליו, ובכך העידו שהוא צדיק גמור... ולפרסם זאת בעמוד הראשון של העיתון, שהרי זה עיתון שכותב מה שהוא מורה לכתוב!...
ומכל זה מוכח שאין רצונו לשוב בתשובה, ומה שטוען שלא פנו אליו כו', הרי זה בדוגמת ה"טענה" במשפט בייליס145 על כך שהדביקו את ה"בול" בצורה הפוכה, שזוהי מרידה במלכות!... ועד"ז בנדו"ד, שכיון שאין לו מה לענות לגופו של ענין, לכן נטפל לדברים צדדיים שאין להם בסיס כלל.
וכמדובר כמ"פ שאשמים בכך גם כל אותם מאה אלף יהודים שומרי תומ"צ (שפלוני טוען שהוא מייצג אותם) שעומדים מנגד ושותקים על כל מה שנעשה בשמם, ומדשתקי, "שמע מינא קא ניחא להו"146, ויתירה מזה, שיש ביניהם גם כאלו שלוחשים באזנו יישר כח על פעולותיו!...
לא. כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים בברכה – שיה"ר שיקויים מ"ש בפרשת השבוע81: "אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם", כולל גם המעשה בפועל לתיקון הענין הנ"ל (ולא רק הבטחות סרק לפני הבחירות), ובקרוב ממש נזכה לביאת משיח צדקנו.
לב. הביאור בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר – שדוקא במימרא דר"א בענין חביבות הכלה שנמצאת בשוקא דבורסקי, התבטא הענין ד"בן יכבד אב", "השתא אסגי שבחא דר"ש":
רשב"י מצד עצמו הי' בתכלית העילוי שאין למעלה מזה – "בחד קטירא אתקטרנא כו' בי' אחידא בי' להיטא כו'"147, ובמילא מובן שבמעמדו ומצבו אין מציאות של לעו"ז כלל, וכידוע הפתגם148 שאצל רשב"י לא הי' ענין של חורבן כו'.
ואילו מאמרו של ר"א מדגיש את העילוי שנעשה דוקא ע"י הפיכת הלעו"ז לקדושה, שגם כשבנ"י נמצאים ב"שוקא דבורסקי", נמצא הקב"ה עמהם, ועד שדומה בעיניו ככל ריחין טבין דעלמא, עד לריח הקטורת – שגם בה מודגש העילוי שבהפיכת הלעו"ז, שהרי א' מסממני הקטורת הוא מור149, שהוא דבר טמא ששייך ללעו"ז, ואעפ"כ מהפכים אותו להיות חלק מענין הקטורת שפועל עילוי גדול למעלה כו'.
ולכן, ע"י מאמרו של ר"א בענין זה דוקא ניתוסף עילוי גדול יותר אצל רשב"י – "בן יכבד אב", "השתא אסגי שבחא דר"ש" – מצד העילוי שנעשה ע"י הפיכת הלעו"ז דוקא.
ויה"ר שיהי' כבר בירור והפיכת הלעו"ז – כפי שיהי' בשלימות לעתיד לבוא, או כפי שנפעל כבר עתה ע"י תשובה עילאה כו'150, ביחד עם פעולת כללות מעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות151 להמשיך ולהביא את הגאולה העתידה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].
הוסיפו תגובה