בס"ד. שיחת ליל ערב חג השבועות, ה'תשל"ג.
בלתי מוגה
א. מאמר ד"ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע.
* * *
ב. בנוגע להכנה למתן תורה וקבלת התורה, הנה נוסף על הענין של הקדמת נעשה לנשמע שנאמר בגלוי בתושב"כ1, מסופר במדרש2 – תושבע"פ, שמוסיפה כמה פרטים שבתושב"כ הם רק ברמז ("ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא"3 ), רמז גלוי או רמז נסתר – שהקב"ה אמר לבנ"י: "אני נותן לכם את התורה אלא הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה" (שלאחרי מ"ת ילמדו תורה ויקיימו מצוות), וכמה סברות (מי יהיו הערבים) לא נתקבלו, עד ש"אמרו הרי בנינו עורבים אותנו".
ולכן מצינו גם בתושב"כ שהענין דמ"ת קשור עם לימוד הבנים – כמ"ש4 "והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב", והיינו, שהענין של מ"ת ("עמדת גו' בחורב") קשור מיד עם "בנינו" ש"עורבים אותנו" ע"י הלימוד עמהם ("והודעתם לבניך"); ועד שמצות תלמוד תורה שנזכרה בק"ש (בנוגע למצוות הכלליות תפילין ומזוזה) היא (לא בנוגע ללימוד לעצמו, אלא) "ושננתם לבניך"5.
ומזה מובן, שזמן מ"ת, ובהכנה לזה, ערב זמן מ"ת, הוא הזמן המוכשר, זמן סגולה ושעת הכושר, לחזור ולהדגיש את ענין החינוך של בני ובנות ישראל בלימוד התורה וקיום המצוות, הן באופן השייך לבנים, והן באופן השייך לבנות, כמבואר בהלכות תלמוד תורה לרבינו הזקן ובכו"כ מקומות.
ג. ושייכות מיוחדת להדגשת הענין בזמן זה – גם מצד מנהג המדינה:
אמרו רז"ל6 "אתית לקרתא אזל בנימוסה", והיינו, שיש ענינים במנהג המדינה שיכולים לנצל אותם לחיזוק עניני יהדות בכלל ותומ"צ במיוחד, ואחד מהם הוא – הסדר שנקבע בכמה מדינות שישנו בשנה הזמן של ימי החופש.
ובהקדמה7 :
יש כאלו שמאיזו סיבה שתהי' קשור חלק מחינוך בניהם ובנותיהם עם ענינים שאינם לימוד התורה, קיום המצוות וחינוך בעניני יהדות, אלא הם עניני "רשות", או כפי שנקרא בכלל בשם "לימודי חול".
– אין זה דבר האסור ח"ו, אבל זהו ענין של "חול", ולהיותו "חול", אינו שייך לאיש ישראל, כי בנ"י הם "גוי קדוש"8, וכל עניניהם הם עניני קודש. ומה שבאים במגע עם עניני "חול" – הרי זה כדי להוסיף מחול על הקודש, ובלשון הידוע: "חולין שנעשו על טהרת הקודש" – קודש דייקא, למעלה מקדושת מעשר וקדושת תרומה (שזה הי' האופן היותר נעלה אצל אלו שהיו זהירים בתכלית בעניני טהרה וטומאה)9.
אך ישנו זמן בשנה ש"הכל מודים" שבו משחררים את הילדים מה"עול" ומה"עבודת פרך" באופן ד"וימררו את חייהם"10 שבלימודי חול ועניני חול, כך, שההורים והמחנכים לבדם יכולים להחליט כיצד לנצל את אותם שבועות וחדשים בנוגע לחינוך הבנים והבנות – למלא את כל הזמן בתוכן של קדושה, בעניני קודש, לימוד התורה וקיום המצוות, עי"ז שיכניסו כל ילד, ללא יוצא מן הכלל, ל"חדר" וד' אמות שבהם ילמדו עמו במסירה ונתינה תורתנו הקדושה, תורת אמת ותורת חיים, והלימוד יהי' ספוג ביראת השם ואהבת השם – כפי שה"מלמד" או ה"מורה" (כפי שנקרא כאן) יַראה בעצמו דוגמא חי', נוסף לכך שידבר על זה עם הילדים, ובדרך ממילא, ועאכו"כ כשישתדלו בזה, יהי' זה לימוד המביא לידי מעשה – הנהגה יום-יומית של כל ילד ושל כל הילדים כרצון התורה.
ואע"פ שבפועל מתחיל זמן זה כמה שבועות לאחרי זמן מתן תורתנו – הרי כל ענין דורש הכנה כדי שייעשה כדבעי, ועאכו"כ אם רוצים שייעשה בשלימות, יש צורך להכין זאת בעוד מועד.
ולכן עתה הוא הזמן לעורר על זה – שצריך לדעת ש"בנינו ערבים בעדנו"!
מי שרוצה להצליח בעצמו שהקב"ה יתן לו את התורה בתכלית השלימות, ובאופן שיהי' "גל עיני" לראות גם "נפלאות מתורתך"11, ועאכו"כ שלא לטעות ח"ו בענין שבתורה – הרי זה קשור אמנם עם הנתינה של הקב"ה, שבודאי "נתן לנו את תורתו", ו"כל הנותן בעין יפה נותן"12, אבל רצונו של הקב"ה שכל אחד יקבל על עצמו החלטה טובה (והקב"ה עוזרו לקיימה בפועל) בענין "בנינו ערבים בעדנו" – להתחיל מיד להתכונן לנצל את הימים שנקראים בשם "ימי החופש" באופן שיהי' חופש מכל הענינים המבלבלים מעניני קדושה, תורה ומצוותי'.
ד. ובפרטיות יותר:
אלו ששולחים את הילדים ל"מחנה קיץ" – צריכים לדעת מראש באיזה "מחנה קיץ" יהי' לימוד התורה ועניני יהדות בריבוי בכמות ובעומק באיכות, ומיד ליצור קשר כדי להבטיח שיהי' שם מקום פנוי לקלוט את הבן או הבת.
וכמדובר כמ"פ13 אודות מעלת "מחנה קיץ" – שבכל כ"ד שעות המעל"ע נמצא הילד באותו מעמד ומצב, והיינו, שאין זה באופן שבמשך שעות אחדות נמצא בישיבה, שעות אחדות ברחוב, ושעות אחדות בבית, שלפעמים המצב שם הוא כפי שהישיבה דורשת ולפעמים באופן שונה, אלא באופן שבמשך כל הזמן שנמצא ב"מחנה קיץ", כל היום וכל הלילה, אין אצלו קושיות, ניגודים וסתירות בין יום אחד לשני, בין שעה אחת לשני', אלא נמצא תמיד תחת ההשפעה של תורה ומצוותי'.
אך אין להסתפק רק ב"מחנה קיץ" – שהרי לא כל אחד רוצה או יכול לשלוח את ילדיו ל"מחנה קיץ", ובפרט למשך כל החופש כולו, כל הקיץ כולו, כך, שבחלק מהזמן נשארים הילדים בעיר. ולכן יש לארגן ולעשות כל הדרוש שגם שם תהי' אפשרות לנצל את זמן החופש כדבעי14.
וכדי שהעבודה תהי' בנקל יותר, יכולים לנצל את העובדה, שבימי החופש משתחררים עשרות אלפי מורים שגם הם מקבלים חופש מעבודתם, וביכלתם להקדיש את הזמן לחינוך על טהרת הקודש. ובפרט שגם ישלמו להם עבור זה, כדי שלא יהיו בלבולים מצד נפש הבהמית, כך, שתהי' תועלת כפולה: סיוע למורים בפרנסה, וסיוע לילדים.
ומה גם שיש מקומות שבמשך השנה יש קושי לקבל מלמד טוב או מורה טוב, כיון שאין מספיק מלמדים טובים ומורים טובים בערך למספר הילדים והילדות שצריך ללמוד עמהם. וזוהי המעלה בימי החופש, שדוקא אז נקל יותר למצוא מורים ומלמדים טובים, ואפילו ראשי-ישיבות, כיון שלצערנו הגדול יש גם כמה ישיבות שבימי החופש סומכים הם על ה"יושר" של התלמידים שמעצמם ילמדו בהתמדה ושקידה, גם ללא סדרי הישיבה ומורא מלכות מראשי-הישיבה, "מאן מלכי רבנן"15.
ה. וכאשר יעשו כן בימי החופש – הרי זה יבטיח הצלחה גדולה לאח"ז, שבמשך כל השנה כולה יהי' המחונך, הן הילד והן הילדה, הולך בדרך ה', לומד תורתו ומקיים מצוותיו, כולל גם מצות "כבד את אביך ואת אמך"16 כפשוטה, שזהו עיקר הענין שמתייגעים עתה כיצד פועלים זאת...
ועד שיוכלו לפעול גם בנוגע להורים שמאיזו סיבה שתהי' לא הגיעו עדיין להכרת האמת, שחייבים לשלוח את הילדים ללמוד "תורת אמת" (ש"אמת" שולל כל ענין של פשרות ושולל כל דבר המנגד לתורה ויהדות) בד' אמות של אהבת ה' ויראת ה' – הנה לאחרי החינוך שקיבלו בימי החופש, יפעלו הילדים ויכריחו את ההורים שלא יחזירו אותם לבתי-ספר שבהם הי' מצב שלא כדבעי בנוגע לאחד מהפרטים הנ"ל, אלא ישלחו אותם דוקא לבתי-ספר (או כפי שנקראים לאמיתתם: "ישיבה קטנה" או "ישיבה גדולה" וכיו"ב) שבהם לומדים תורה מתוך אהבת ה' ויראת ה', והעיקר – "המעשה הוא העיקר"17 – שהמלמדים וההנהלה ועאכו"כ התלמידים והתלמידות מתנהגים כרצון הקב"ה, כך, ש"כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'"18.
ו. וכאמור, כבר בזמן מתן תורתנו – שאפילו בשבת ויום טוב "מפקחין על צרכי ציבור"19 – יש לעורר ולהרעיש ("שטורעמען") על זה בבתי-כנסיות ובכל מקום שבו יכולים לדבר אודות צרכי ציבור,
אשר, מבלי הבט על מה שהי' עד עתה, הנה מה שעבר עבר, אבל מכאן ולהבא חייבים להבטיח שכל ילד יהודי, ללא יוצא מהכלל, מוכרח לקבל לא רק חינוך כשר, אלא גם חינוך קדוש, ע"י לימוד תורתנו הקדושה וקיום מצוותי' עליהם נאמר20 "וחי בהם".
ומיום סגולה של מתן תורה, ש"היא חיינו ואורך ימינו" – יומשך חיות בכל הימים שבאים לאחרי זמן מתן תורתנו, שגם אז יהיו בד' אמות של תורה וד' אמות של יראת ה' ואהבת ה' וד' אמות של הלכה (שזהו"ע קיום המצוות), בנוגע לעצמו, בנוגע לכל ילד ובנוגע לכל ילדי ישראל.
ובמיוחד – לנצל את הימים שבהם משוחררים מ"עול מלכות" בשר ודם, ואז יכולים "להטביל" את הילדים לחלוטין ב"מי הדעת הטהור" (כלשון הרמב"ם21 ), כנ"ל אודות המעלה של "מחנה קיץ".
ויה"ר שינצלו את הענין של אמירת "נעשה" קודם ל"נשמע" (שהיתה מתוך אהבה רבה, כפי שמבאר רבינו הזקן בארוכה בדרושי מגילת אסתר22 ) בנוגע לעצמו, ובמיוחד בנוגע לחינוך הבנים והבנות, לקבל מיד החלטות טובות בזה, ולהתחיל מיד בהכנות טובות בזה, באופן שתהי' שנה של תורה, שנה של אורה, ושנה של בנים ובנות הולכים בדרך התורה והמצוה, לומדי תורה ומקיימי מצוותי', ובקרוב ממש נזכה לצאת עם "זרע ברך ה'" לקבל פני משיח צדקנו, ו"שמחת עולם על ראשם"23.
* * *
ז. בהמשך להמדובר לעיל אודות ניצול הזמן שנקרא "זמן החופש", באופן שיהי' "חופש" מכל ענינים המבלבלים, ובמילא יוכל כל ילד לטבול "במי הדעת הטהור" – הנה אם הדברים אמורים בנוגע לכל ילד, הן זכר והן נקבה, יש בזה דרגות שבהם ההכרח שבדבר גדול יותר:
יש ילדים שבשנים הכי אחרונות יצאו ממדינות שנקראות "מאחורי מסך הברזל", ששם היו במעמד ומצב שלא הי' יכול להיות אצלם חינוך כדבעי בגלוי.
נוסף לכך שברחוב ובגלוי לא היתה להם אפשרות לראות ענינים של תורה ומצוות וקדושה, הנה אפילו אלו שקיבלו את החינוך הכשר והקדוש, לא הי' הדבר בגלוי, אלא בחדרי חדרים, במרתף או בעליית הגג, ובמילא מובן שלא היו יכולים לעשות זאת בכל הרעש וההיקף ("מיטן גאַנצן שטורעם און מיטן גאַנצן פאַרנעם"), אע"פ שדוקא שם היו חדורים לגמרי במסירת-נפש, ללא צורך להבטיח ולוודא שלא ידולל כו' ("דאָס זאָל ניט פאַרוואַסערט ווערן").
ולאחרי שהקב"ה עזר להורים לצאת משם יחד עם הילדים – צריך ליתן להם מלוא המדה של חינוך על טהרת הקודש על כל זמן החופש, כדי שיוכלו כאן להספיק ולהשיג, עד כמה ששייך, כל מה שלא הי' באפשרותם להשיג שם אפילו ע"י מסירת-נפש.
– ע"י מס"נ היו יכולים ליתן להם כל מה שיכולים ליתן במקום מסתור, במרתף או בחדר סגור; אבל לא היו יכולים ליתן להם את האפשרות לראות ברחוב יהודי עטוף בטלית, עם ציצית מבחוץ או עם תפילין, או סוכה וד' מינים וכיו"ב. והרי אפילו אצל אדם מבוגר יש השפעה גדולה למראה החיצוני של הרחוב, ועאכו"כ בנוגע לאלו שנמצאים בגיל החינוך.
ולכן גדול יותר ההכרח והחיוב – חיוב נפשי – לדאוג לכך שהם יקבלו את המקסימום, כל האפשרי, בנוגע לחינוך לתומ"צ ויהדות בכללה, שכן, ביחס לכללות ילדי ישראל יש דין קדימה לאלו שאצלם מדובר אודות ענין של פיקוח נפשות ממש, כיון שצריכים להספיק ולהשיג כל מה שלא הי' אפשר בשום אופן ליתן להם במשך כו"כ שנים.
ובשביל זה יש צורך בשני דברים: (א) שההורים יתחילו מיד לחפש מקום מתאים לשלוח את הילדים, ללא חשבונות, מלבד היותו מקום שבו יהי' יותר תורה, יותר מצוות, ויותר יראת ה' ואהבת ה'. (ב) השתדלות מצד אלו שיכולים להתעסק ולהצליח בעבודה של הצלת נפשות ממש, להעמיד אותם בדרך המלך, מלכו של עולם, ע"י לימוד התורה וקיום המצוות, שזוהי מצוה שהזמן גרמא.
ח. ולכן – כמדובר בי"א ניסן שנה זו וי"א ניסן בשנה שעברה24 – כדי לזרז בזה, והעיקר, כדי להשתתף בזכות של מצוה רבה זו של פיקוח נפשות ממש, הנה בנוגע לכל ההוצאות הכספיות הקשורות עם הקמת "מחנות קיץ" עבור ילדים וילדות שהגיעו מאחורי מסך הברזל, מחנות קיץ שבהם ילמדו תורת ה' ומצוות ה' ויתנהגו ע"פ רצון הקב"ה – אשתתף, בלי נדר, בסכום שהוא בין עשר לעשרים אחוז (מעשר, ועד ל"עשר אעשרנו"25, ב"פ מעשר).
וכל זה – ללא נפק"מ אם הדבר ייעשה בנוסח זה או בנוסח אחר (שהרי ישנם י"ב שבטים וכמה נוסחאות), ליטאי, גליציאַני או פולני, או אפילו ליובאַוויטשער... ובלבד שיהי' מחנה קיץ ע"פ התורה והמצוה, שקשור עם השתדלות מיוחדה עבור ילדים וילדות שהגיעו מאחורי מסך הברזל במשך השנים האחרונות.
– אף אחד לא יקפיד שמוכרח להיות דוקא עבור אלו שהגיעו בי"ב חדשים אחרונים; גם אם הם נמצאים כבר שנתיים או שלש שנים, לא ידייקו בזה. ואדרבה: אהי' מרוצה אם "יגניבו" (אם צריך לקיים מ"ש26 "מים גנובים ימתקו") לפעמים ילד שנולד במדינה חפשית, ויאמרו לי שגם הוא הגיע "מאחורי מסך הברזל"... ובלבד שגם הוא יקבל חינוך הכשר, ותהי' הזכות להשתתף בהוצאות החינוך שלו.
ט. ומובן שלא לדרשה קאתינא:
אם רוצים שלא להכשיל אותי בעוון גדול של דברים בטלים – שהפירוש בזה, שמדברים ומדברים אבל ל"אודנין דלא שמעין"27, ובמילא הדברים הם בטלים – הנה כל מי שיכול לעסוק בזה (ואפילו אם יש לו ספק-ספיקא אולי יוכל לעסוק בזה), יתחיל מיד – עוד הלילה או מחר בבוקר, מבלי הבט על טרדות החג – לחשוב על זה ולעסוק בזה, על מנת שיבוא בפועל.
ותקותי חזקה, שיש לי שותפים בנוגע להוצאות הכספיות הכרוכות בזה,
– ובמיוחד כפי שהתברר בזמן הכי אחרון, ובאופן שפלוני אינו יודע כלל איזה "עסק" הוא עשה, ואיזה "אושר" נפל בחלקו, בנתנו "טשעק" שלא בערך ממה שמשער שביכלתו ליתן, והרי זה פחות מהערך כפי שהוא לאמיתתו ביחס לכמות הכסף כפשוטו שהקב"ה הכין עבורו –
כך שיש כבר כיסוי עבור חלק עכ"פ מההוצאות הכרוכות בזה, ולכן אינני מתיירא לומר שאשתתף בהוצאות, כיון שה"טשעק" נפדה כבר בבנק!
ויה"ר שהדברים יפעלו פעולתם, ו"קבל28 את האמת ממי שאמרו"29 – שהרי אינני אומר דברים משלי, וכל אחד יכול לעשות זאת על שמו ולשמו ית' וכו' וכו', ובלבד שיהי' המעשה בפועל, וכל המרבה הרי זה משובח, ולעשות זאת מתוך שמחה וטוב לבב.
ובודאי שכל ה"בא לטהר מסייעין אותו"30, ו"הקב"ה עוזרו"31, וב"מדתו של הקב"ה", שהיא אמנם "מדה כנגד מדה"32, באותו ענין, אבל ההצלחה שנותן הקב"ה היא "שלא במדה" כלל לגבי מעט העשי', וכמארז"ל33 "אדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה".
וכדי לפרוץ את כל המדידות והגבלות בזה – ייעשה הדבר מתוך הקדמת נעשה לנשמע, ומתוך שמחה שפורצת גדר34.
וזו תהי' ההכנה שתמהר את קיום היעוד35 "יעלה הפורץ לפנינו" – ביאת משיח צדקנו, שילמד תורה עם כל העם כולו36, "למקטנם ועד גדולם"37, ובקרוב ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א שאל אם ישנם כאן אלו שיודעים לנגן הניגון הרוסי "נאַשאַ סלוזשבאַ", ופנה לאחד והורה לו לנגן ניגון זה].
* * *
י. דובר כמ"פ38 שבשעה שמדברים אודות תורה (אע"פ שהדיבור עכשיו הוא בקיצור), צריך לצרף זאת עם ענין הצדקה. ומזה מובן שזמן מתן תורתנו צריך בודאי להיות קשור עם ענין הצדקה.
וגם בענין זה יש רמז בתורה, עד להלכה, ועד לפסוק בתורה שיודע גם בן חמש למקרא:
מצינו שדוקא בחג השבועות נאמר39 (בנוגע לקרבנות) "מסת נדבת ידך". ומדייק רבינו הזקן בדרושים בלקו"ת40 (שמהם נלקח המדובר לעיל (במאמר41 ) בנוגע למ"ת) מ"ש "נדבת ידך", "ולא כתיב נדבת לבך" (כהלשון הרגיל בכ"מ "נדיב לב", "נדבת לבו"), ומבאר, "שנדבת הלב היא מורגשת בהרגשת הלב כו'", אבל "בחג השבועות מתגלה הרצון שלמעלה מן הלב כו' ואזי נק' נדבת היד אשר תתן מאלי' ומעצמה", והיינו, שהנתינה אינה מדודה לפי הרגש ונדיבות לב (כיון שמ"ת פועל יציאה "מארץ מצרים", מכל המיצרים וגבולים), אלא באופן שמכניס את היד לכיס ומוציא כל מה שיש שם ונותן לצדקה!
וכידוע מ"ש ר' חיים וויטאַל42 אודות הנהגת האריז"ל בנוגע לענין של מצוה, קנין מצוה, שלא התווכח על המחיר, אלא שילם מיד. – זוהי אמנם הנהגה של האריז"ל, אבל הובאה בכתבי האריז"ל, ואח"כ פירסמו וסיפרו זאת לכל בנ"י.
ועאכו"כ בנוגע ל"מסת נדבת ידך" שנאמר בחומש בחג השבועות, זמן מ"ת – שנתינת הצדקה צריכה להיות ללא חשבונות; לא באופן הקשור עם שכל, ואפילו לא עם נדבת לב, אלא ליתן מיד "נדבת ידך".
יא. ובנוגע לעניננו:
ע"פ האמור לעיל שהענין דמ"ת (שכולל כללות התומ"צ) קשור עם הענין ד"בנינו ערבים בעדנו", הנה בתוככי כללות הצדקה צ"ל גם נתינת הצדקה בקשר לענין החינוך (כולל גם חינוך יהודים שהם כבר מבוגרים בשנים, אלא שמצד איזו סיבה שתהי' זקוקים הם לענין החינוך), וללא מדידות והגבלות.
וברור הדבר שהקב"ה עומד בהבטחתו – "עשר תעשר"43, "עשר בשביל שתתעשר"44, ובפרט ע"פ המובא בשו"ע יו"ד בריש הלכות צדקה45 : "אסור לנסות הקב"ה כי אם בדבר זה, שנאמר46 ובחנוני נא בזאת", והיינו, שלא זו בלבד שמותר לנסות, אלא הקב"ה מבקש "בחנוני נא בזאת".
ועוד נאמר בהלכות צדקה – שנתינת הצדקה צריכה להיות בסבר פנים יפות47.
[לכאורה כן הוא בכל המצוות שבתורה; אבל היכן נאמר הדבר באריכות ובפירוש, ולא רק באופן שסומכים על זה ש"מכלל הן אתה שומע לאו"48, אלא נאמר בפירוש גם הלאו – הרי זה בהלכות צדקה בנוגע לנתינת צדקה].
ובאופן כזה צריכה להיות נתינת הצדקה – לא רק "נותן פרוטה" ש"מתברך בשש ברכות", אלא "המפייסו" ש"מתברך בי"א ברכות"49, וכמבואר בחסידות50 שזהו ענין שלמעלה מכל המדידות וההגבלות, שהרי המדידה וההגבלה היותר גדולה (שכוללת ריבוי הכי גדול) היא עדיין לא יותר מעשר, ואילו עי"ז ש"מפייסו" הרי הוא מקבל יותר מהכמות הכי גדולה שישנה במרחב הכי גדול של מדידה והגבלה.
ובכן: שתהי' הנתינה באופן ד"המפייסו", ואז תהי' בהצלחה רבה.
וכאמור לעיל, שהקב"ה מבטיח שעי"ז יתוסף עשירות – עשירות כפשוטה בגשמיות, ועאכו"כ "עשירות" בפנימיות הענינים, בענינים של שכל והבנה והשגה והרגש שבלב, בחיי הנשמה של כל אחד ואחד.
יב. יש נקודה נוספת הקשורה עם מ"ת שיש להזכיר עכ"פ בקיצור, אבל אין רצוני לערב זאת עם דבר טוב של צדקה, ולכן יפסיקו עם ניגון שמח, ואח"כ אזכיר גם הנקודה הנוספת.
ולאחרי כן, אשחרר את הקהל... שיתחילו מיד להתאסף קבוצות קבוצות ולחשוב כיצד להתכונן לניצול ימי החופש (ועוד לפני ימי החופש) להגדיל את הענין ד"ושננתם לבניך" "אלו התלמידים"51 (והתלמידות וכו'), ובאופן דמוסיף והולך ואור.
* * *
יג. הענין של מתן-תורה כפשוטו הוא – ש"בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", וכפי שפוסק רבינו הזקן בשו"ע52 "שכשיאמר ובנו בחרת יזכור מתן תורה".
ועוד נקודה בזה – שהתורה ניתנה לבנ"י כדי שילמדו את התורה כפי שהיא תורתו של הקב"ה, וכדאיתא בגמרא53 "אנא נפשי כתבית יהבית", היינו, שהקב"ה "הכתיב את עצמו" בתורה.
וכיון שהקב"ה הוא "מלך העולם", "מלך מלכי המלכים", הרי מובן, שהלומד תורה בתור תורתו של הקב"ה, נעשה גם הוא בסוג ד"מאן מלכי – רבנן"15.
ולכאורה: תורה ענינה הבנה והשגה, להיותה "חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"54,
– אפילו אינם-יהודים, שאין אצלם הענין ד"בנו בחרת" "ונתן לנו את תורתו", ואדרבה: עכו"ם שלמד תורה הרי זה היפך ענין החיים55 (ולא כמו אצל בנ"י שהתורה היא "חיינו ואורך ימינו"), הנה גם הם יודעים שהתורה (לא רק ההלכות של שבע מצוות בני נח, אלא כל חלקי התורה) היא "חכמתכם ובינתכם" –
וא"כ, מה נוגע אם הלימוד הוא כפי רצונו של הקב"ה, או לא ח"ו – העיקר הוא שמשקיע את עצמו בלימוד והבנת החכמה?!
וההסברה בזה – בדברי הגמרא56 "והוי' עמו57, שהלכה כמותו":
מי יכול לפסוק דין באופן שתהי' הלכה כמותו – רק מי ש"הוי' עמו", היינו, שנוגע לו רק הקב"ה, למלא מה שהורה הקב"ה בתורה, ובמילא לא נוגע לו ענין של כבוד וכל שאר טעמים צדדיים,
משא"כ כאשר תופס מקום אצלו דבר צדדי – אזי אומרת התורה שאין הלכה כמותו; הוא יכול להיות "חכם" ו"נבון" ו"יודע כל התורה" וכו', אבל "הלכה כמותו" – יכול להיות אך ורק אצל מי ש"הוי' עמו", הוא והקב"ה, ואילו כל העולם אינו נחשב למציאות!
והרי הדין הוא שכשנמצאים יחד עם המלך אסור לקרוא למישהו בשם "שר" – שזה הי' החטא של אורי' החתי שבמעמד דוד קרא ליואב בשם "שר"58, וזאת, למרות שהי' שר שנתמנה ע"י דוד, ועאכו"כ אם זה "שר" שאינו שייך למינוי ע"פ שולחן-ערוך, ע"פ תורה.
יד. ולכן, בתור הכנה לזמן מ"ת צריך לדעת ב' נקודות שמדגיש הענין של מ"ת:
הקב"ה "בחר בנו מכל העמים", כמ"ש "היום הזה נהיית לעם להוי' אלקיך"59, "והייתם לי סגולה מכל העמים"60, והיינו, שתחילה היו בנ"י עם בין כל עמי הארץ, ומי שהסתכל בעיני בשר לא ראה הבדל בינם לבין שאר העמים; ואח"כ בא הקב"ה "לקחת לו גוי מקרב גוי גו' באותות ובמופתים וגו'"61 (ככל אריכות הדברים שבפסוק), "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי"62, ועי"ז נעשו "סגולה" מכל עמי הארץ.
דבר זה עשה מי שהוא בעה"ב על כל העולם; הוא ברא את העולם, ומהוה ומקיים ומחי' אותו בכל עת ובכל רגע – "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"63, וקבע גבולות64, שמהרגע של מ"ת ואילך, ישנה ההבדלה "בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים"65.
ואלו שרוצים לקבוע בזה "חוקים" שהם נגד "בחוקותי תלכו"66, ועאכו"כ מי שעושה זאת בפועל [וכיון ש"אין שליח לדבר עבירה"67, לא יועיל התירוץ שפלוני או אלמוני צוה עליו, אלא הוא עושה זאת על אחריותו] ואלו שמסייעים בידו – הרי זה נגד הענין של מתן תורה!
וכן אלו שעומדים מסביב ושותקים – איתא בגמרא68 ש"כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה", יש לו חלק בדבר כמו מי שעושה זאת בפועל.
וההסברה שאם לא הוא, יעשה מישהו אחר דבר גרוע יותר – אינה חשבון שמצדיק לעשות היפך השולחן-ערוך! אין דרך ע"פ שו"ע לעריכת "חשבון" שהוא יעשה איסור שקשור "רק" עם גילוי עריות ושפיכות דמים ועבודה זרה, כדי שלא יושיבו על כסאו מישהו אחר שיוסיף עוד משהו – אף שאינני יודע מה יכולים להוסיף יותר מג' ענינים הנ"ל!
וכשם שבמ"ת בששה בסיון לא הי' יכול להיות תירוץ, שהיום הוא רוצה לישון... ואינו מוכן עדיין להבדיל יהודים מגויים, אלא הוא ידחה זאת לאחרי ר"ה, לאחרי יום הדין וכו' וכו' – הנה כן הוא בכל יום, "בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים"69, שבו נותן מלך מלכי המלכים הקב"ה את התורה, שלכן, "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע"70 ; ואם הוא עומד בשעת מעשה ולא זו בלבד שאינו מזדעזע, אלא עושה דבר להכעיס, רחמנא ליצלן, את מלך מלכי המלכים הקב"ה – הרי זה היפך ממתן-תורה, אפילו אם אומר "אחטא ואשוב", שמחר, מחרתיים או בעוד כמה חדשים ינסה לתקן זאת, ובפרט לאחרי מה שתורת-אמת אומרת על "כל האומר אחטא ואשוב"71.
טו. והנקודה השני':
"מאן מלכי – רבנן". מי יכול לפסוק דין – מי ש"הוי' עמו", כך, שכשבאים לענין של תומ"צ, אינו חושב מה אומר פלוני בן פלוני, ומה יגידו לו – אם יתנו לו "יישר-כח" או שיחרפו אותו, או באיזה אופן שיהי'; נוגע לו רק מה שכתוב בתורתו של הקב"ה!
ובתורתו של הקב"ה נאמר גם שמי שלקח שוחד (לפני שנה, שנתיים או שלש שנים או שמיטה), אינו יכול להבחין אם הוא אומר מה שכתוב בשולחן-ערוך או שאומר להיפך, כי "השוחד יעור גו' ויסלף גו'"72, לא עלינו.
ויש גם הוראה ברורה בתורה כיצד צריך להתנהג מי שנכשל או שהכשילו אותו בלקיחת שוחד (עכ"פ בדקות דדקות) – שעליו לומר: "פסילנא73 לך לדינא"! אינני יכול לפסוק דין בענין זה, אפילו אם נראה לי שהוא דין צדק וכו', לאחרי שנכשלתי (או הכשילו אותי) בלקיחת שוחד! – אין לו לפסוק דינים בישבו על "כסא" שהגיע אליו ע"י שוחד!...
ולא יעזרו כאן הבטחות כו' שיתנהג באופן כך וכך – כי, התורה אומרת שאין זה באופן שיודע הדין ואעפ"כ אומר להיפך, אלא השוחד מקלקל אותו באופן שנדמה לו שדברים מסולפים הם דברים ישרים; נדמה לו שהוא רואה, אבל האמת היא ש"השוחד יעור עיני חכמים".
ואע"פ שתשובה היא "בשעתא חדא וברגעא חדא"74 – הרי יש בתשובה גדרים: לא מספיקה חרטה על העבר באופן שממשיך לעשות אותו דבר, "טובל וכו'"75, אלא צריכה להיות העשי' בפועל, שמכאן ולהבא הוא מפסיק לעשות זאת. והפירוש ד"מכאן ולהבא" הוא – לא הבטחה שתקויים לאחרי כמה חדשים, "אחטא ואשוב"... אלא מיד כשמחליט שרוצה לשוב בתשובה ורוצה שידעו שהוא שב בתשובה.
טז. ויה"ר שכשם שלפני מ"ת "כפה הקב"ה עליהם הר כגיגית"76, כאמור (ס"ו) שזהו"ע התעוררות אהבה רבה, שביטלה את היצה"ר, עם כל ההגבלות והמדידות, והעמידה את כל אחד מישראל על טהרתו, שיהי' לומד תורה ומקיים מצוות כרצונו של הקב"ה – כך יהי' גם עתה, שבשעתא חדא וברגעא חדא יערה עלינו רוח ממרום, בנוגע לכל אחד ואחת מישראל בעניניהם,
ונלך כולנו – "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"77, כל עם ישראל, כל ששים ריבוא נשמות שהם שרשים, וכל שרש מתחלק לששים ריבוא ניצוצות, שכל ניצוץ הוא נשמה אחת, וכן בנפש ורוח כו' (כמבואר בתניא78 ) – לקבל את התורה מנותן התורה בשמחה (ובטוב לבב) ובפנימיות, וללמדה באופן של לימוד המביא לידי מעשה.
ותהי' לנו שנת תורה, שנת אורה ושנת ברכה,
ושנת גאולה פרטית של כל אחד ואחת – כיון שישרפו השיריים של הגלות הפנימי מצד היצה"ר, והגלות הפנימי של יהודים שיש להם רגש נחיתות כלפי כל ענין שקשור עם "גוי'שקייט" רחמנא ליצלן,
וזו תהי' הכנה קרובה לגאולה הכללית של כל בני ובנות ישראל ע"י משיח צדקנו, ש"ילחם מלחמת ה' וינצח"79, ויסיים את זמן הגלות, ואז תתחיל "אתחלתא דגאולה"80 – כאשר "הרי זה משיח ודאי", לאחרי ש"בנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל"79 (קיבוץ גלויות), "והיתה לה' המלוכה"81.
[לאחרי אמירת ברכה אחרונה, התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].
הוסיפו תגובה