בס"ד. יום ב' דחג השבועות, ה'תשל"ג
(הנחה בלתי מוגה)
ועשית1 חג שבועות להוי' אלקיך מסת נדבת ידך גו' כאשר יברכך הוי' אלקיך2. וצריך להבין מ"ש ועשית חג שבועות (תחלה ועשית ואח"כ חג שבועות), דבכל מקום נאמר תחלה ענין העיקרי ואח"כ ענין העשי', וכמו בסוכות שנאמר3 חג הסוכות תעשה לך, תחלה חג הסוכות ואח"כ תעשה לך, ולמה אומר כאן ועשית חג שבועות. ומזה שמקדים ועשית לפני חג שבועות, מוכח, שבחג שבועות ועשית הו"ע עיקרי, וצריך להבין טעם הדבר. וביותר אינו מובן, דלכאורה אדרבה, חג שבועות אין בו עשי' כלל4, שזהו החילוק שבין שבועות לפסח וסוכות, שבחגה"פ ישנו ענין העשי' בביעור חמץ ואכילת מצה, וכן בחגה"ס ישנו ענין העשי' דסוכה וד' מינים, משא"כ בחג השבועות אין בו עשי' כלל, שלכן נקרא בשם עצרת, לפי שאין בו עשי' מיוחדת, אלא רק עצרת מעשיית מלאכה5. ולפי זה תגדל הקושיא, שדוקא בחג השבועות מתחיל הכתוב ועשית. ואע"פ שמ"ש ועשית קאי גם על מסת נדבת ידך, שבזה שייך לשון עשי', הרי בפשטות קאי ועשית על חג שבועות, שמזה מובן שבחג השבועות ישנו ענין העשי', ועד שהעשי' הוא ענין עיקרי בו כנ"ל. וגם צריך להבין מ"ש ועשית חג שבועות להוי' אלקיך, שע"י עשיית חג שבועות נעשה הענין דהוי' אלקיך4. וממשיך בכתוב מסת נדבת ידך, והיינו, שנתינה זו צריכה להיות שלא ע"ד הרגיל, כפי שדרשו חז"ל6 שמביא חובתו מן החולין ואם רצה מערב מן המעשר, והיינו שצריך להתנדב יותר מן המעשר, או כהלשון ויתור7. וצריך להבין8, הרי דין זה הוא בכל המועדים (כפי שלמדים מחג השבועות על כל המועדים), ולמה נאמר זה בפירוש גבי חג השבועות דוקא. וגם צריך להבין9 מ"ש מסת נדבת ידך, הרי ענין הנדבה תלוי בלב, שלכן לשון הרגיל הוא נדיב לב, ולמה אומר נדבת ידך, ולא נדבת לבך.
ב) ויובן בהקדם כללות הענין דמתן תורה, שזהו ענינו של חג השבועות, כהנוסח שקבעו אנשי כנה"ג בתפלות וברכות דחג השבועות, שהוא זמן מתן תורתנו. ואע"פ שרבינו הזקן מבאר בשלחנו10 שהכתוב לא תלה חג זה ביום מ"ת, ולא בכמה ימים לחודש, רק בחמשים לעומר (שלכן בזמן שהיו מקדשין החדשים ע"פ הראי' הי' אפשר שתהי' הקביעות דחג השבועות גם ביום אחר, פעמים בה' פעמים בו' פעמים בז'11 ), אלא שלפי חשבון המסור בידינו עכשיו לעולם יהי' יום החמשים לעומר בששה בסיון שהוא יום מ"ת, הרי מובן שזה גופא שהקביעות דחג השבועות עכשיו היא לעולם בו' בסיון, יום מ"ת, אינו בדרך מקרה ח"ו, אלא לפי שחג השבועות שייך לענין דמ"ת12 (ועד שלדעת כמה תנאים, היתה הקביעות דשבועות לעולם בו' בסיון, גם בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי'13 ). ומזה מובן שעבודת האדם שצריכה להיות בחג השבועות, המבוארת בכתוב ועשית חג שבועות גו', היא הכנה וכו' לענין דמ"ת. ועפ"ז מובן גם שכל הדיוקים שבפסוק זה הם פרטי עבודת האדם בהכנה למ"ת, שכל פרטים אלו הם בהתאם לענין דמ"ת. וכמו מ"ש ועשית חג שבועות להוי' אלקיך, שהוא בהתאם למה שנאמר בהתחלת עשה"ד אנכי הוי' אלקיך14.
אך צריך להבין15 מ"ש בתחלת מתן תורה וידבר אלקים גו'16, לא שם הוי' שהוא שם המיוחד כו'17, אלא שם אלקים דוקא. דהנה, שם אלקים הוא מגן ונרתק על שם הוי', כמ"ש18 כי שמש ומגן הוי' אלקים, ועד שאלקים בגימטריא הטבע19, וכדאיתא בשו"ע20 דאלקים פירושו בעל היכולת ובעל הכחות כולם, שענין זה (כח ויכולת) ישנו גם בנבראים, וכמ"ש21 ואת אילי הארץ לקח (שמפסוק זה מוכח שאלקים הוא מלשון כח), ולכן גם הדיין למטה נקרא בשם אלקים22, ועאכו"כ שהמלאכים נקראים בשם אלקים, וכמ"ש אלקי האלקים23. אמנם, בתורה נאמר ואהי' אצלו גו' שעשועים24, נעלמה מעין כל חי25, לא ידע אנוש ערכה26. וכיון שעד מ"ת היתה הגזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים27, הרי מובן שבתורה כפי שהיתה לפני מ"ת לא היתה הבחי' שאינה שייכת לנבראים. וכיון שבשעת מ"ת ניתנה התורה משרשה הראשון כפי שהיא בבחי' נעלמה מעין כל חי, אינו מובן, למה נאמר על זה וידבר אלקים דוקא. וביותר אינו מובן ע"פ המבואר שהמדבר (שעליו נאמר וידבר גו' את כל הדברים האלה) הוא למעלה במדריגה מהדברים שמדבר, ובדוגמת אדם המדבר שהוא למעלה מהדיבור שמדבר, ועד שהדיבור אינו תופס מקום כלל לגבי האדם המדבר (כמבואר בארוכה בתניא פ"כ), ואעפ"כ נאמר וידבר אלקים דוקא.
ועד"ז מצינו גם בנוגע לענין השכר על תורה ומצות. ובהקדים, שאע"פ שהיעודים בנוגע לשכר על תומ"צ הם יעודים גשמיים28, הרי מבואר ברמב"ם29 שעיקר השכר יהי' לעוה"ב, דכל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל העוה"ב עין לא ראתה אלקים זולתך30. וגם כאן נזכר שם אלקים דוקא. ועד"ז בנוגע לכללות הברכות שנתברכו ישראל, ששרשם ברכות יצחק ליעקב [שהם ברכות הכי נעלות, שלכן באו מיצחק דוקא, בחי' גבורות, שהו"ע תגבורת הברכות31 ], שגם בזה נאמר32 ויתן לך האלקים גו', שם אלקים דוקא. והרי גם ברכות אלו שייכות למ"ת, כמרז"ל33 עה"פ ויתן לך האלקים גו', שהם פרטי הענינים שבתורה, מטל השמים זה מקרא ומשמני הארץ זה משנה ורוב דגן ותירוש תלמוד ואגדה, ועז"נ ויתן לך האלקים, בדוגמת מש"נ במ"ת וידבר אלקים.
וצריך להבין34 מהו ענין הברכה ויתן לך האלקים מטל השמים זה מקרא ומשמני הארץ זה משנה וכו', הרי כל התורה נתן הקב"ה לישראל בשעת מ"ת, ומה ניתוסף בברכת ויתן לך. אך הענין הוא35, שויתן לך גו' מטל השמים גו' קאי על אינון דדחקין מילין דחוכמתא36, שהו"ע העיון בתורה, עמלים בתורה37, שזהו החידוש לגבי מ"ת, כי ענין העיון בתורה כו' הוא למעלה מבחי' התורה שניתנה במ"ת. וע"ד שאמרו רז"ל38 שפלפולא דאורייתא ניתנה רק למשה, אלא שמשה נהג בה טוב עין ונתנה לכל ישראל. ולכן נאמר על זה ויתן לך האלקים, כי, האלקים הוא בחי' העלם העצמי, וענין העיון בתורה נמשך מבחי' העלם העצמי ומגיע בהעלם העצמי.
אמנם אף ששם אלקים שנזכר כאן קאי על העלם העצמי, הרי הכוונה בזה היא גם לשם אלקים כפשוטו, אלקים בגימטריא הטבע, ועד שגם על דיינים וענינים טבעיים שלמטה משתמשים בשם אלקים, וכמובן גם ממארז"ל39 (בנוגע לוידבר אלקים דמ"ת) מפי הגבורה שמענום, שזוהי בחי' גבורה כפי שנתפסת בשמיעת אוזן הגשמי.
ג) והנה ב' קצוות הנ"ל בשם אלקים מצינו גם בהכנה למ"ת מצד בנ"י, שהקדימו נעשה לנשמע40, שעז"נ41 תומת ישרים תנחם, והיינו, שבגלל זה זכו למ"ת, שהדיוק בזה הוא נעשה ונשמע, לא נקיים מה שנשמע, אלא נעשה דוקא, והרי עשי' היא דרגא הכי תחתונה שבכחות האדם, כמבואר בתניא42 עה"פ43 כולם בחכמה עשית. והיינו, דעם היות שהקדמת נעשה לנשמע מורה על ביטול הכי נעלה, ביטול לבעל הרצון44, שמתבטל ממציאותו לגמרי ומתאחד עם בחי' בעל הרצון שבטל אליו, שהוא למעלה מבחי' רצון, ועאכו"כ למעלה מהכחות הפנימיים (שהרצון הוא למעלה מהם), מ"מ, נאמר כאן הלשון נעשה דוקא, שמורה על דרגא הכי תחתונה. ועד"ז גם בנוגע לתוכן כללות התורה והתוכן דעשה"ד במיוחד, שרוב הציוויים דעשה"ד הם דברים פשוטים (כלשון רבינו הזקן בלקו"ת45 ), ואעפ"כ, שייכים דברים פשוטים אלו לוירד הוי' על הר סיני46, שהוא גילוי עצום שלא הי' לעולמים, שעד מ"ת היתה הגזירה דעליונים לא ירדו לתחתונים כו'27, ובשעת מ"ת ירד הוי' על הר סיני, שלכן הי' אז הרעש דקולות ולפידים וכו', ומ"מ, בעת גילוי עצום זה נאמרו דברים פשוטים דוקא. וכן הוא גם בנוגע לקולות שהיו במ"ת, דאף שקולות אלו היו גילויים נעלים ביותר, ועד שבהם נכללים גם הגילויים הכי ראשונים כו', שלכן פעלו שינוי הסדר בכחות האדם, שהיו רואין את הנשמע ושומעין את הנראה47, אעפ"כ, מזה גופא מוכח שהקולות ולפידים היו גם בגשמיות, שזהו הפירוש דרואין את הנשמע ושומעין את הנראה, שראו בעין הגשמי את הקולות ושמעו באוזן הגשמי את הלפידים.
ד) והענין הוא48, דהנה החידוש דמ"ת הוא שאז נעשה שינוי בגשמיות העולם. דהנה, אע"פ שאלפיים שנה קדמה תורה לעולם49, והיתה גם בעולם למטה, כדאיתא בפרקי דר"א50 שאדם הראשון הי' לומד תורה, וכמו"כ הצדיקים שלאחריו, ואמרו רז"ל51 שקיים אברהם אבינו כל התורה עד שלא ניתנה, ומעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו אפילו במצרים, ומכ"ש אצל האבות, וכמאמר51 אברהם זקן ויושב בישיבה יצחק זקן ויושב בישיבה יעקב זקן ויושב בישיבה, וכתיב52 ואת יהודה שלח לפניו גו' להורות לפניו גשנה, לייסד בית מדרש ובית הוראה53, ולא רק שהי' אז לימוד התורה, אלא שהי' אז גם קיום התורה בעשי' בפועל, וכמו שאמרו שאברהם אבינו קיים כל התורה, ואפילו עירוב תבשילין50, אבל אעפ"כ, לא הי' אז עדיין הענין דמ"ת, והיינו, שהתורה שקיימו לא פעלה שינוי בהגשמי, לפי שהיתה אז הגזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים, ולכן, מעשה האבות, כמו ואל הבקר רץ אברהם54, חפירת בארות דיצחק55 והמקלות דיעקב56, אף שהיו ענינים נעלים, לא פעלו שינוי בהגשמי, והיינו שהדבר הגשמי שבו עשו את המצוה לא נעשה ענין של קדושה לאחרי עשיית המצוה, מצד הגזירה דתחתונים לא יעלו למעלה. ודוקא לאחר מ"ת, שנתבטלה הגזירה, וניתן הכח שתחתונים יעלו לעליונים, הנה הדבר הגשמי התחתון שבו מתקיימת המצוה, נעשה תשמישי קדושה או דבר שבקדושה גם לאחרי עשיית המצוה, שזהו"ע תחתונים יעלו למעלה.
ה) ועפ"ז יובן גם מה שבשעת מ"ת נאמרו דברים פשוטים דוקא, כי כל החידוש דמ"ת הוא שמשעת מ"ת ואילך הנה תורה לא בשמים היא57, אלא ירדה למטה דוקא, בכדי להשלים הכוונה לעשות לו ית' דירה בתחתונים דוקא58. וכמו שבדירת האדם כתיב59 כתפארת אדם לשבת בית, שהדירה מוסיפה תפארת באדם שדר בה, עד"ז הוא בענין הדירה לו ית', שע"י שישראל עושים דירה לו ית', ניתוסף כביכול גם למעלה, כי בזה משלימים את רצונו שלמעשה ידיך תכסוף60, וכמאמר61 נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני, שע"י שנעשה רצוני נעשה נח"ר לפני.
וזהו גם מה שההכנה למ"ת היתה הקדמת נעשה לנשמע, כי ההכנה צריכה להיות מעין ההמשכה. ואף שמ"ת הי' בדרך אתעדל"ע, מ"מ, הרי במדה שאדם מודד כו'62. אלא שהכוונה כאן היא לא לענין המדידה ח"ו, אלא רק לזה שההכנה למ"ת היא שייכת ומעין האתעדל"ע. ולכן, כיון שהחידוש שבההמשכה דמ"ת הוא שהתחתונים יעלו למעלה, לכן גם בהכנה דמ"ת נוגע הענין דנעשה דוקא, והיינו, שהענין דהקדמת נעשה לנשמע, שהוא הביטול לבעל הרצון ועד שנעשה חד עם בעל הרצון כנ"ל, הנה ענין זה יהי' גם בכח העשי' שלו, ואדרבה, העיקר מה שנוגע כאן הוא כח העשי', שגם כח העשי', שהוא דרגא הכי תחתונה, יהי' בביטול ויתאחד עם בעל הרצון – תחתונים יעלו למעלה.
וזהו גם מ"ש וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, דאף שהתורה היא נעלמה מעין כל חי, בחי' שעשועים עצמיים וכו', מ"מ נאמר כאן שם אלקים דוקא, שבחי' אלקים שמורה על העלם העצמי נמשך גם באלקים כפשוטו כו'. וענין זה הוא באופן ד"לאמר"63, שבכל דור ודור כאשר איש ישראל קורא ושונה, ה"ה פועל את הענין דוידבר אלקים, שהקב"ה קורא ושונה כנגדו64, ובאותו אופן כמו שהי' בשעת מ"ת, שלכן מה להלן באימה כו' אף כאן כו'65. וזהו גם מ"ש אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שבחי' אנכי, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ66, נעשה אלקיך, כחך וחיותך של איש הישראלי כפי שנמצא למטה, ועד גם לזה שיש לו שייכות לארץ מצרים, ערות הארץ67, וצריך להוציא אותו משם, הנה גם הכח והחיות שלו הוא אנכי. וזהו גם מה שבעשה"ד נאמרו דברים פשוטים, ועד לדברים כאלו שאלמלא לא ניתנה תורה ח"ו היו למדים כו'68, ועד שנאמרו אז גם ענינים של ז' מצות בני נח שכללות ענינם הוא רק מה שנוגע לישוב העולם, לשבת יצרה69, דלכאורה, למה הוצרך על זה הרעש דמ"ת, אך הענין הוא כנ"ל, שהחידוש דמ"ת הוא המשכת בחי' אנכי גם בענינים הפשוטים.
וזהו ועשית חג שבועות, שההכנה שצריכה להיות למ"ת היא לכל לראש למסור (איבערגעבן) את כח העשי' שלו, כח הכי תחתון, ולעשות ממנו בחי' חג שבועות. ועז"נ ועשית חג שבועות להוי' אלקיך, שע"י ועשית חג שבועות נעשה הוי' אלקיך, שהוי' הוא כחך וחיותך. וממשיך מסת נדבת ידך, שמסירת כח העשי' שלו היא באופן של ויתור, היינו, לא רק נתינת צדקה סתם, אלא בויתור. ואע"פ שגם כשנותן לצדקה רק פרוטה אחת ה"ה נותן בזה את חיי נפשו, והרי צדקה נקראת בשם מצוה סתם, להיותה כללות כל המצוות70, ובדוגמת יד ימין שהכח שבה הוא כללות כל הכחות, עד"ז הוא בצדקה (שצדקה נותנים ביד ימין) שהיא כללות כל המצוות, מ"מ, בנוגע להכנה למ"ת לא מספיק נתינת צדקה סתם, אלא צ"ל נתינה באופן של ויתור דוקא. ומדייק מסת נדבת ידך, ולא נדבת לבך, דכיון שההכנה למ"ת צ"ל בענין דנעשה, למסור את כח העשי' שלו, לכן צ"ל הויתור (לא רק מצד הלב, אלא גם) מצד היד עצמה, שגם היד הגשמית עצמה אינה מציאות לעצמה, אלא כל מציאותה אינה אלא היותה יד המחלקת צדקה, שאז הנה גם מצד היד תהי' הנתינה ללא מדידות והגבלות כלל. וע"ד המובא על האריז"ל71 (וכן על עוד צדיקים), שהי' מכניס ידו לכיסו וכמה מעות שהי' מוציא הי' נותנם לצדקה, ועד"ז בנוגע לכל המצוות.
וזהו גם ויתן לך האלקים מטל השמים כו', שקאי על מאן דדחקין במילין דחוכמתא (כנ"ל), שזהו באופן דמלמטלמ"ע, בחי' פלפולא דאורייתא. וע"ד מה שהוסיף משה יום אחד מדעתו72. ועד"ז גם בנוגע לכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש73, שהוא בדרך מלמטלמ"ע, דאף שהכל ניתן למשה מסיני, הרי זה נמשך דוקא עי"ז שמתייגע בתורה, ועד שהחידוש נקרא על שמו74. ועי"ז נמשך לו ויתן לך האלקים, ויתן ויחזור ויתן75, בדוגמת הלימוד שלו שהוא ג"כ באופן דילמוד ויחזור וילמוד. ועד שנמשך לו גם בחי' העלם העצמי, עין לא ראתה אלקים זולתך, ובאופן שנמשך תחלה בטל השמים זה מקרא ומשמני הארץ זה משנה כו', ואח"כ נמשך גם בטל השמים ומשמני הארץ כפשוטם בגשמיות, ועד שיקויים מ"ש הרמב"ם76 שכל המעדנים מצויים כעפר, וישראל יעסקו בתורה להשיג דעת בוראם, שנאמר77 כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים.
הוסיפו תגובה