בס"ד. שיחת ש"פ במדבר, ב' סיון, ה'תשל"ג.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.
א. בהתחלת פרשת במדבר – שזוהי גם התחלת ספר שלם, ספר במדבר – מדובר אודות מנין בנ"י, לאחרי הקדמת אריכות הדברים אודות המקום והזמן שבו נאמר ציווי זה: "וידבר גו' במדבר סיני באוהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים".
וצריך להבין1 : מדוע הוצרך הכתוב למנות כל הפרטים בנוגע למקום (במדבר סיני באוהל מועד) והזמן (באחד לחודש השני בשנה השנית) – הרי מצינו בכמה ציוויים שלא נתפרש המקום והזמן, או שנתפרש רק אחד מהם, ולא שניהם, ואילו כאן נתפרשו שניהם, ולכאורה, מה נוגע פרטי המקום והזמן לעצם ענין מנין בנ"י?
[ומה גם שפרטים אלו יכולים לידע ממ"ש לאח"ז בפ' בהעלותך2 : "ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים לחודש נעלה הענן מעל משכן העדות ויסעו בני ישראל .. ממדבר סיני", שמזה מובן, שעד יום עשרים לחודש השני בשנה השנית היו במדבר סיני, ששם הי' אוהל מועד].
ובפרט שהציווי על מנין בנ"י שבפרשה זו הוא ציווי חד-פעמי, ולא לדורות,
– אף שיש דוגמתו בכל שנה ושנה, שהרי "המנין האמור בתחלת חומש הפקודים, באחד לחודש השני בשנה השנית" הי' באופן ש"נתנו כל אחד מחצית השקל ("אל תמנם לגלגולת", "שהמנין שולט בו עין הרע כו'", "אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם"3 ), והן לקנות מהן קרבנות ציבור של כל שנה ושנה"4 (שלכן צריך ליתן מחצית השקל בכל שנה), ולא כמו תרומת אדנים ותרומת המשכן (כמובא בפירוש רש"י4 בנוגע לג' התרומות שנאמרו בכתוב) שהיו באופן חד פעמי –
וא"כ, מה נוגע לנו פרטי הענינים דמנין זה הן בנוגע למקום והן בנוגע לזמן, מאחר שזהו מאורע שאירע בעבר פעם אחת בלבד, ו"מאי5 דהוה הוה"?!
ב. ויובן בהקדם הביאור בשם הפרשה (כידוע6 ששמו אשר יקראו לו בלשון הקודש מורה על חיות הדבר שנקרא בשם זה) – כפי שנקבע ע"י גדולי ומורי ישראל7 : "במדבר", וכך נקרא גם הספר כולו (ואף שבגמרא סוטה8 נקרא בשם "חומש הפקודים", הרי רגילים לקרותו בשם ספר במדבר) – דלכאורה אינו מובן:
כיון שתיבת "במדבר" אינה התיבה הראשונה שבפרשה, הרי מוטב לקרוא שם הפרשה ע"ש תיבה חשובה יותר – "אוהל מועד", שזהו המקום שעליו נאמר9 "ונועדתי לך שם", ששם הי' גילוי השכינה כו', ולמה נקבע השם "במדבר"?
ובזה גופא – השם אינו "במדבר סיני", ש"סיני" יש בו חשיבות מיוחדת שמזכיר הענין דמ"ת, כמ"ש10 "משה קיבל תורה מסיני", אלא "במדבר" סתם!
ג. ובהקדמה:
בנוגע לנתינת התורה במדבר דוקא, מבואר במכילתא11 שזהו לפי שמדבר הוא "מקום הפקר, וכל הרוצה לקבל יבוא ויקבל".
אמנם, עצם הענין שמדבר הוא מקום הפקר הו"ע שלילי, כי, הפקר פירושו שאינו שייך לרשותו ובעלותו של אדם, שזהו החילוק בין עיר למדבר, שעיר היא מקום שבו שייכת בעלות של בני אדם (לא מיבעי רשויות שכבר יש להם בעה"ב, אלא גם רשויות שעדיין אין להם בעה"ב, הנה סוכ"ס יהיו להם בעה"ב), משא"כ מדבר הוא מקום שלא שייכת בו בעלות של בנ"א, להיותו מקום אשר "לא ישב אדם שם"12 (ואע"פ שגם במדבר עוברים שיירות של בני אדם, הרי זה רק באופן עראי כדי לעבור ממקום למקום, אבל לא באופן של קבע למושב בנ"א).
והסיבה לכך היא בגלל ענין נוסף שיש במדבר – היותו "ארץ צי' .. בלי מים"13, ובלי מים, לא יכולה להיות צמיחה, ובמילא לא יכולים להיות שם בעלי חיים, ולכן הרי זה מקום אשר "לא ישב אדם שם" (כי הסדר הוא שמין המדבר זקוק למין החי, מין החי זקוק למין הצומח, והצומח זקוק לדומם – מים), ובמילא הרי זה מקום הפקר.
ומזה מובן גודל ריחוק הערך של מדבר לגבי עיר – כיון שדוקא בעיר ישנה החשיבות שמצד ענין הבעלות של בנ"א, ועד לבעלות של אדם נכבד כו'.
ובעומק יותר – שהחשיבות שמצד הבעלות של בנ"א שבעיר, פועלת אפילו על סוג הדומם, כי, מבואר בתורת שלום14 שהסדר הוא שהדומם נכלל ומתעלה בצומח, והצומח נכלל ומתעלה בחי, והחי נכלל ומתעלה במדבר, עי"ז שהאדם אוכל מהחי או הצומח (כמו לחם, ש"לבב אנוש יסעד"15 ) ונעשה דם ובשר כבשרו, ובמילא, כאשר המדבר מתנהג באופן ד"ויקרא גו' בשם ה' א-ל עולם"16, "אל תקרי ויקרא אלא ויקריא"17, שהולך ומכריז "אין עוד מלבדו"18, נכלל בהכרזה זו ("שרייט אין אים") גם החי שממנו ניזון, והצומח שבחי, ועד לדומם שבצומח, כך, שהאדם פועל שאפילו הדומם שבעיר מכריז "אין עוד מלבדו".
וכל זה שייך דוקא בעיר שהיא מושב אדם, שפועל עילוי גם בדצ"ח שבעיר; משא"כ במדבר, אשר לא ישב אדם שם, ארץ צי' בלי מים, כך, שדרגת המדבר היא דרגא הכי תחתונה שבעולם, ועד לתכלית הירידה דבחי' הדומם שבמדבר שלמטה אפילו מבחי' הדומם שבעיר.
ואעפ"כ, נקראת הפרשה והספר כולו בשם "במדבר" דוקא!
ד. וענין זה מודגש יותר כשבאים מסיום ספר ויקרא:
ספר ויקרא – כללותו הוא בנוגע לקרבנות19, שענינם "ריח ניחוח לה'"20, שזהו תכלית העילוי, ובלשון הידוע (המובא בתורת החסידות) ש"רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס"21.
ומתכלית העילוי של ענין הקרבנות מדלגים ובאים לדרגא הכי תחתונה – "במדבר"!
[ובאמת מצינו ב' קצוות אלו בענין הקרבנות גופא:
קרבן – יכול להיות ממין הצומח, סולת למנחה. ולמעלה מזה – ממין החי, תורים או בני יונה, או באופן משובח יותר – "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן"22, עד לפר יפה ושמן ביותר. ונוסף לזה, הוצרך להיות בקרבן גם מסוג הדומם – מלח, כמ"ש23 "על כל קרבנך (על עולות בהמה וכו') תקריב מלח".
והיינו, שגם כשמדובר אודות קרבן עשיר, ועד לקרבן היותר שמן ומובחר ("כל חלב לה'"24 ) ממין החי, שלכאורה הרי זה כבר תכלית העילוי – לא די בכך, אלא צריך לצרף אליו גם ממין הדומם – מלח, שזהו הקצה היותר תחתון – בדוגמת ה"מדבר", שנקרא "ארץ מלחה"25 ].
אך הענין בזה – שהמעבר מספר ויקרא לספר במדבר הוא בפסוק האחרון שבספר ויקרא: "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" – שזהו כללות הענין דמ"ת. והרי התכלית דמ"ת היא – לא להשאר בדרגא העליונה דספר ויקרא, ספר הקרבנות, אלא לירד ולפעול גם בתחתון שאין למטה ממנו – שזהו ענין המדבר – דירה לו ית' בתחתונים26.
ה. וכן הוא בנוגע לענין מנין בנ"י – שזהו תוכן התחלת פרשת וספר במדבר:
מנין בנ"י מורה על חיבתן לפני הקב"ה, כדברי רש"י27 : "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה", כמובן מכמו שהוא באדם, שכאשר יש לו רגש של חיבה גלוי' שאין ביכלתו לכבוש ולהעלים (והסיבה לכך היא לפי שרגש זה בא ממקום עליון ביותר, שלכן פורץ את כל הכיסויים כו'), הרי זה מתבטא בפועל בענין המנין.
והרי ענין המנין הוא אצל כל בנ"י בשוה28 – מהנשיא של שבט יהודה ועד ליהודי האחרון שבשבט דן.
[ולהעיר, שהאחדות שבענין המנין היא יותר מהאחדות שמצינו בנוגע למלאכת המשכן, ש"קרא ה' בשם בצלאל גו' למטה יהודה גו' הוא ואהליאב גו' למטה דן", שאע"פ שאהליאב הי' "משבט דן, מן הירודין שבשבטים, מבני השפחות, השווהו המקום לבצלאל .. והוא מגדולי השבטים, לקיים מש"נ29 ולא ניכר שוע לפני דל"30 – שהרי סוכ"ס אהליאב הוא שני לבצלאל; ואילו בענין המנין כולם שוים].
ומודגש עוד יותר במנין של שבט לוי – "מבן חודש ומעלה"31, שמנין זה הי' "על פי ה'"32, כפי שמפרש רש"י ש"אמר משה לפני הקב"ה היאך אני נכנס לתוך אהליהם (היפך הצניעות) לידע מנין יונקיהם, א"ל הקב"ה, עשה אתה שלך ואני אעשה שלי, הלך משה ועמד על פתח האוהל, והשכינה מקדמת לפניו, ובת קול יוצאת מן האוהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באוהל זה" – שמזה מובן עד כמה נוגע להקב"ה מנין בנ"י, מהגדול שבגדולים עד לקטן שבקטנים, כולם בשוה.
ועפ"ז מובן גם הטעם שהתורה מספרת את כל פרטי הענינים (המקום והזמן) בנוגע למנין בנ"י – כיון שבענין זה יש הוראה גם בעבודתנו עתה, שכיון שכל בנ"י שוים בכך שהקב"ה מונה אותם מתוך חיבתן לפניו, צריך להתעסק עם כל אחד מישראל, גם מי שהוא בבחי' מדבר33.
וזהו גם הטעם שהשם שנבחר לפרשה והספר כולו הוא (לא "אוהל מועד", ואפילו לא "במדבר סיני", אלא) "במדבר" (סתם), להורות שהתכלית היא לפעול גם על יהודים שנמצאים במעמד ומצב של מדבר, לעשות מהם "מדבר סיני".
ו. וזוהי ההוראה שהתורה מורה ליהודי ומאירה את דרכו שיוכל למלא את עבודתו בנקל יותר:
כאשר יהודי מגיע למדבר [באיזה אופן שיהי'34, אבל בפועל רואה שמסביב לד' אמותיו שורר מעמד ומצב שהוא כמו מדבר, כפי שמגיע למסקנא לאחרי שעורך חשבון צדק כו'], ומתחיל לשאול: איזו שייכות יש לו למדבר, בה בשעה שצריך תחילה לעבוד עם עצמו, "קשוט עצמך תחילה"35, וגם אם כבר גמר עבודתו, הנה "עניי עירך קודמין"36, כך, שצריך תחילה לעבוד עבודתו בעיר, ורק אח"כ יוכל לילך לעסוק עם המדבר – הנה על זה באה ההוראה מפ' במדבר, שהסדר הוא, שצריך ללכת מיד למדבר כדי לפעול עם יהודי שנמצא שם!
כיון שהקב"ה הפגיש אותו עם המדבר, ועם יהודי שנמצא בדרגא של מדבר (יהודי שלכאורה לא שייך לשום ענין, ולא מוצאים בו שום מעלה כו'), הרי זו הוכחה שהעבודה שנדרשת ממנו היא – לפעול במעמד ומצב של מדבר, לעשות ממנו מדבר סיני.
וכאשר טוען שזוהי עבודה קשה, ואיך יהי' לו כח לעשותה, מה כבר יצליח לפעול, ואיזה תועלת תהי' לו מזה כו' – אומרים לו, שהתורה, "דרכי' דרכי נועם"37, כך, שבודאי תפעל אצלו עריבות ("עס וועט אים ווערן זיס"); והקב"ה הוא עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיב38, ו"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"39, וכיון שהקב"ה ברא את המדבר, בודאי נותן את הכחות הדרושים לפעול בו ולעשות ממנו דירה לו ית', ועאכו"כ בנוגע ליהודי שנמצא בו, שאין להביט אל מראהו, אלא לזכור שנשמתו היא "חלק אלקה ממעל ממש"40, כך, שבענין המנין הוא בשוה עם הגדול שבגדולים.
וע"י העבודה שנלמדת מענין המנין – זוכים למנין העשירי שיהי' ע"י משיח צדקנו41, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.
* * *
ז. דובר כמ"פ שכל מאורע שאירע בזמן מסויים בשנה, הנה בבוא יום זה בכל שנה, הרי זו שעת הכושר שיחזור ויתעורר ענין זה עוד הפעם, ובפרט כשמדובר אודות "יום זכאי" (עליו נאמר42 "מגלגלין זכות ליום זכאי") ו"יום סגולה".
וכמו בנוגע לענין דיצי"מ, שאע"פ שישנו בכל ימות השנה, הנה בבוא יום ט"ו בניסן שבו היתה יצי"מ בפעם הראשונה, חוזר ומתעורר ענין זה (ובמילא יכולים לפעול בו) בתוקף יותר כמו בפעם הראשונה43, ובאמת הרי זה עוד יותר מאשר בפעם הראשונה – ע"פ המבואר באגה"ק44 בנוגע לר"ה (ומזה מובן שכן הוא בכל ד' ראשי שנים45, שא' מהם הוא חמשה עשר בניסן, ראש השנה לרגלים46 ) ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר .. אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה".
ועד"ז בנוגע ליום הש"ק זה – שבת שלפני מ"ת, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"47, כולל גם היום דמ"ת. ובזה ניתוסף בקביעות שנה זו שיום הש"ק שלפני מ"ת חל ביום ב' סיון, לאחרי שבר"ח "באו מדבר סיני .. נגד ההר"48 ("קרבנו לפני הר סיני"49 ).
ח. בנוגע לב' סיון – מצינו חילוקי דעות במדרשי חז"ל, ו"אלו ואלו דברי אלקים חיים"50. וההכרעה בזה – כפי שנקבע בהלכה (שיכולה להיות באופן אחד בלבד), כמ"ש רבינו הזקן בשו"ע51 : "מיד אחר ר"ח התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה, שבשני בשבת הי' ר"ח, ובשלישי בשבת (ב' סיון) אמר להם ואתם52 תהיו לי ממלכת כהנים וגו'".
ויש לבאר הענין ד"ממלכת כהנים":
"ממלכת" ו"כהנים" – הם לכאורה ב' ענינים שונים, כמובן מדברי המשנה במסכת אבות53 שיש "כתר כהונה" ויש "כתר מלכות".
אך יש לומר ש"ממלכת כהנים" הו"ע "כתר כהונה", כיון שכל ענין המלוכה ("ממלכת") תלוי בענין הכתר54.
ו"כתר כהונה" ענינו – הדרגא היותר נעלית בכהונה, שיש בה כמה דרגות: כהן הדיוט וכו' עד לכהן גדול.
וענין זה מתאים גם עם הפירוש55 ש"ממלכת כהנים" היינו "כהנים גדולים".
ט. והנה, בנוגע לכה"ג מצינו כמה ענינים, ומהם:
"בית יהי' לו מוכן במקדש .. ותפארתו וכבודו שיהי' יושב במקדש כל היום, ולא יצא אלא לביתו בלבד בלילה או שעה או שתים ביום, ויהי' ביתו בירושלים ואינו זז משם"56,
ועד לענין הכי עיקרי, ש"אחת בשנה"57 הי' נכנס לקדש הקדשים – המקום היותר מקודש בביהמ"ק, מקום הארון, שבו הי' ענין יותר נעלה מכל ה"עשרה נסים (ש)נעשו לאבותינו בבית המקדש" (בעזרה, כמו "לא הפילה אשה מריח בשר הקודש")58 – "מקום ארון אינו מן המדה"59, שזהו ענין שלמעלה אפילו מנס, שנעשה מצד התגלות עצמותו ית' שהוא נמנע הנמנעות60.
ובהקדמה – שיש חוקרי ישראל שסוברים שיש נמנעות בחיק הבורא, כי, אע"פ שהיו גדולי ישראל, מ"מ, להיותם "חוקרים" – כשמם – שעסקו בתורת החקירה, שהגישה שלה לכל ענין היא ע"פ שכל, הנה בנוגע לענין ד"נמנע הנמנעות", טענו, שאינם יכולים להתערב, כיון שזהו למעלה לגמרי משכלם והבנתם; הם יכולים להבין ענין של טבע, וגם ענין של נס – ששניהם נבראו ע"י הקב"ה, אבל לא ענין של "נמנע הנמנעות" (כמבואר בספריהם, ומובא בקיצור בספר החקירה להצ"צ61 ).
[ולהעיר, שמצינו ענינים שבהם מתנהג כל אחד לפי הקו שלו, ולדוגמא: "הרבה עשו כרבי ישמעאל ("ואספת דגנך62, הנהג בהן מנהג דרך ארץ") ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי (שתורתו אומנתו63, באמרו, "אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וכו' תורה מה תהא עלי', אלא .. מלאכתן נעשית על ידי אחרים") ולא עלתה בידן"64, והיינו, שאע"פ שאצל כל אחד מהם הי' גם הקו השני, שהרי גם אלו שעשו כר"י, קראו פרשה ראשונה דק"ש שבה לא נאמר "ואספת דגנך", וגם אלו שעשו כרשב"י, היו מפסיקין מלימוד התורה לעשות סוכה ולולב65, מ"מ, בכללות התנהג כל אחד בקו שלו].
אמנם, פסק ההלכה בתורת החסידות66 הוא כדעת הרשב"א60 שהקב"ה הוא נמנע הנמנעות.
ובכל אופן, הענין היותר נעלה ד"נמנע הנמנעות", הי' בגילוי בזמן שביהמ"ק הי' קיים – במקום הארון בקדש הקדשים; ולעתיד לבוא יהי' בגילוי בכל העולם כולו, כפי שיתבטא בכך ש"עתידין כל אילני סרק שבא"י שיטענו פירות"67, שזהו חיבור של שני הפכים, שמחד גיסא, ישארו אילני סרק, ולאידך גיסא, יטענו פירות68, ועד"ז בנוגע לכללות ההנהגה דלעתיד לבוא שתהי' באופן ש"מעדנים מצויין כעפר"69, ובנ"י לא יצטרכו לעסוק בעניני העולם, כיון שמלאכתן תהי' נעשית ע"י אחרים, כמ"ש70 "ועמדו זרים ורעו צאנכם", והיינו, שהטבע עצמו יהי' למעלה מהטבע.
ומכל זה מובן גודל מעלת הכה"ג – שבכניסתו לקדש הקדשים הי' רואה את הענין הכי נעלה ד"נמנע הנמנעות"!
י. וענין זה שייך לכל אחד מישראל – כיון שבב' סיון אמר הקב"ה לבנ"י "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים":
לכל אחד מישראל שהי' נוכח במ"ת – כדאיתא בפרקי דר"א71 שבמ"ת היו כל הנשמות של בנ"י, הן אלו שכבר היו והן אלו שעתידים לבוא עד סוף כל הדורות – אמר הקב"ה: "ואתם תהיו לי – לשון ציווי, וגם לשון הבטחה72 – ממלכת כהנים", שפירושו כהנים גדולים, כך, שבכחו של כל אחד מישראל להיות בדרגת כה"ג, ומבלי הבט על מעמדו ומצבו – הנה מצד נפשו האלקית בודאי ש"לא ידח ממנו נדח"73, עד שיגיע לדרגת כה"ג.
וכיון שהכה"ג הי' נכנס למקום שבו הי' בגילוי הענין דנמנע הנמנעות, הרי מובן, שעבודת כל אחד מישראל – שהוא בדרגת כה"ג – צריכה להיות באופן של נמנע הנמנעות.
יא. והענין בזה:
כאשר יהודי צריך לעשות פעולה בעולם – עליו להתנהג ע"פ הוראת השו"ע, מבלי להתחשב במניעות שישנם מצד העולם, בידעו שאין דבר שיכול למנוע ממנו לעבוד עבודתו בעולם. ואפילו כשפוגש ענין שמצד גדרי העולם הוא דבר ה"נמנע", אומרים לו, שזה לא צריך להפריע לו בעבודתו, כיון שהוא למעלה מהדבר ה"נמנע"; הוא בדרגא של "נמנע הנמנעות"!
ויתירה מזה:
מענין "מקום ארון אינו מן המדה", מובן, שאין תפיסת מקום אפילו להגבלה שהיא ע"פ התורה – שהרי ע"פ ציווי התורה הי' הארון צריך להיות במדידה והגבלה, "אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו וגו'"74. ולאידך גיסא, לא מצינו ציווי בתורה שמקום הארון לא יהי' מן המדה. ואעפ"כ, בנוגע לפועל הי' הארון באופן שבהיותו ע"פ התורה במדידה והגבלה ד"אמתיים וחצי וגו'", לא הי' מקומו מן המדה, היינו, שהי' ללא מדידה!
וענינו בעבודה – שיהודי צריך לעבוד עבודתו באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, כולל גם חשבון ומדידה והגבלה שע"פ התורה, וכמו במצות הצדקה, ליתן למעלה מהחשבון הנדרש ע"פ התורה כו'.
וכפי שלמדים מענין הארון – שהתורה אמרה שצריכים לנדב זהב בכמות שתספיק עבור עשיית ארון75 שמדתו "אמתיים וחצי וגו'", ותו לא, אמנם, כיון שבפועל לא הי' מקום הארון מן המדה, הרי מובן, שגם ענין נתינת הצדקה (נדבת הזהב עבור עשיית הארון) צריך להיות באופן שאינו מן המדה.
ועד"ז בנוגע ללימוד התורה – שגם יהודי שטוען שכבר למד כל התורה כולה76, וכבר שימש שמונים שנה... ועכשיו אין לו מה לעשות... אומרים לו, שגם במעמדו ומצבו נדרש ממנו להמשיך ולהתעלות בלימוד התורה באופן שלמעלה מהגבלות; וגם מי שאינו יכול לעשות זאת במשך כל היום כולו, עליו לעשות זאת במשך זמן מסויים ביום, שממנו יומשך על כל היום, וכידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר77 שצריך לפרוס ("פאַנאַדערשפּרייטן") את ה-15 דקות של הלימוד בבוקר על משך כל היום כולו.
יב. והנהגה הנ"ל באופן של "נמנע הנמנעות" – שלמדים מענינו של ב' סיון שבו נאמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", כהנים גדולים – היא ההכנה המתאימה והנכונה לקבלת התורה, כיון שגם התורה עצמה היא באופן של נמנע הנמנעות, כמודגש גם בכך ש"ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים"78, שיש בזה שני הפכים: מחד גיסא – ענין של "מדה", ומאידך גיסא – "ארוכה מארץ מדה גו'"79.
* * *
יג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וידבר גו' במדבר סיני גו'.
* * *
יד. כרגיל – לומדים ענין בפירוש רש"י על פרשת השבוע, ולאחרונה – מתעכבים על ענין מוקשה שרש"י אינו מבאר, אף שרש"י כותב "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא"80, היינו, שענינו של רש"י לבאר כל ענין שיהי' מובן אפילו לבן חמש למקרא, וכמדובר כמ"פ אודות הדיוק בפירוש רש"י הן בנוגע לחסר והן בנוגע ליתיר, היינו, שבפירוש רש"י לא חסר דבר הדורש ביאור, ואין דבר מיותר המובן גם ללא פירושו, והא בהא תליא.
ובכן, בפרשתנו יש ד' פסוקים שנכתבו באמצע ענין שלכאורה אינם שייכים אליו:
לאחרי שהכתוב מסיים אודות מנין (ודגלי) בנ"י, ולאח"ז ממשיך אודות מנין שבט לוי – מפסיק ביניהם בד' פסוקים81 : "ואלה תולדות אהרן ומשה וגו'", "אלה שמות בני אהרן וגו' וימת נדב ואביהוא וגו'".
ואינו מובן: (א) מאי קמ"ל כאן בענין מיתת נדב ואביהוא, לאחרי שכבר נאמר בארוכה בפרשת שמיני82 (ואחרי83 ). (ב) והעיקר: מהי השייכות לעניננו, להפסיק בזה בין מנין בנ"י למנין הלוים?!
ולמרות הקושי שבדבר (כפי שרואים בכמה מפרשי החומש ששקו"ט בזה84 ) – הנה דוקא בפירוש רש"י, שענינו לפרש פשוטו של מקרא, אין על זה רמז וביאור כלל!
הענין היחידי שרש"י מתעכב עליו הוא – מ"ש "ואלה תולדות אהרן ומשה", "ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה, מלמד, שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו",
– ובזה גופא דרוש ביאור85 : (א) מה "שלמדן תורה" אינו ענין שנתחדש עתה, אלא התחיל כבר מיד לאחרי מ"ת (כפי שרש"י פירש כבר בס"פ תשא86 "כיצד סדר המשנה וכו'"), וא"כ, אין מקומו בפ' במדבר, שנאמרה "באחד לחודש השני בשנה השנית"27. (ב) רש"י מבאר רק ש"בני אהרן .. נקראו תולדות משה, לפי שלמדן תורה", אבל עדיין אינו מובן מדוע "אינו מזכיר אלא בני אהרן", ולא בני משה (כפי שהבן חמש למקרא למד כבר אודותם בפ' שמות87 ובפ' יתרו88 ), שהם בודאי "תולדות משה" –
ועכצ"ל, שכל שאר הענינים מובנים לבן חמש למקרא מעצמו, עד כדי כך, שאין צורך שרש"י יפרש זאת. וכפי שיתבאר לקמן.
טו. בנוגע למ"ש בזהר דפרשתנו89 : "עאל לבי כנישתא מעטר בטוטפי אתכסי בכיסוי דציצית", שסדר הדברים (תפילין ואח"כ ציצית) דורש ביאור, שהרי תחילה מתעטפים בציצית ואח"כ מניחים תפילין,
– ולכן, יש מפרשים90 "דלא דק הכא", אבל מובן מעצמו שאי אפשר לקבל פירוש כזה. ולאידך, אין להוכיח מכאן שלפי הסוד צ"ל תפילין בקדמיתא ולבתר טלית דמצוה, שהרי זה היפך המפורש בהמשך דברי הזהר כאן89 "לפרשא על רישי' פרישו דמצוה לבתר יתקשר .. תפילין". ובפרט ע"פ המבואר בפע"ח91 "הטעם למה משימין הטלית .. קודם הנחת תפילין, כנזכר בזהר פעמים הרבה" (ולהעיר גם מהמבואר שם92 ענין הטלית והתפילין כפי שהוא ביחס לכוונת סדר ד' אותיות שם הוי', שמזה מובן שבהתאם לכך צ"ל גם סדר הנחתם) –
מציין אאמו"ר93 : "עיין מה שנרשם לעיל בפ' קדושים דפ"א ע"א", ושם94 כתב ש"אין הכוונה על הנחת הטלית (כי באמת הנחת הטלית צ"ל קודם הנחת תפילין), אלא מה שמכסה את התפילין (מקצתם) אחר שהניחם בהטלית כו'".
ועדיין צריך ביאור – מהו תוכן ב' הענינים שבטלית: הנחת הטלית קודם הנחת התפילין, ולאח"ז כיסוי התפילין בהטלית?
וכפי שיתבאר לקמן95.
טז. כרגיל בשבתות שבין פסח לעצרת לבאר משנה במסכת אבות בפרק שלומדים ביום הש"ק זה – פרק ששי, שנקרא גם "קנין תורה" – נתעכב על משנה שיש בה המון קושיות, עד כי חדל לספור... (וכמה מהם הובאו במפרשי המשניות).
[(כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר:) כיון שנמצאים כאן "סוחרים", ימנו את הקושיות באצבעותיהם].
במשנה ג' (לפי חלוקת המשניות בסידור אדה"ז) שנינו: "הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דיבור אחד או אפילו אות אחת, צריך לנהג בו כבוד, שכן מצינו בדוד מלך ישראל, שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, קראו רבו אלופו ומיודעו, שנאמר96 ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי, והלא דברים קל וחומר, ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו, הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דיבור אחד או אפילו אות אחת, על אחת כמה וכמה שצריך לנהג בו כבוד. ואין כבוד אלא תורה, שנאמר כבוד חכמים ינחלו97 ותמימים ינחלו טוב98, ואין טוב אלא תורה, שנאמר99 כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו".
ואינו מובן100 :
א) מהו החידוש שבדברי המשנה ש"הלומד מחבירו כו' צריך לנהג בו כבוד" – לכאורה הרי זה דבר הפשוט ומובן מעצמו, אפילו בנוגע לכל ענין של לימוד, ועאכו"כ בנוגע ללימוד ענין בתורה, ש"טוב סחרה מכל סחורה"101, ו"יקרה היא מפנינים"102, וא"כ, מאי קמ"ל?!
ב) מהו הדיוק "הלומד מחבירו" דוקא, ולא הלומד מרבו, או (חידוש גדול יותר) הלומד מתלמידו, או (אם התנא אינו רוצה לכתוב "הלומד מתלמידו") בלשון סתמי: הלומד מכל אדם, כפי שכבר שנינו103 "איזהו חכם הלומד מכל אדם"?
ג) בנוגע לחבר – שנינו כבר104 "יהי .. כבוד חברך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים", היינו, ש"כבוד חברך" – חברך סתם, אפילו אם לא למד ממנו מאומה – צ"ל כמורא שמים ("אַזוי ווי מ'ציטערט פאַרן אויבערשטן"), שזהו הרבה יותר מאשר "לנהג בו כבוד" סתם; ומה ניתוסף במשנתנו שדוקא "הלומד מחבירו כו' צריך לנהג בו כבוד", שמזה משמע שאם לא למד ממנו, לא צריך לנהג בו כבוד?
[כ"ק אדמו"ר שליט"א שאל היכן אוחזים במנין השאלות, ואח"כ המשיך:]
ד) מהו דיוק הלשון "צריך לנהג בו כבוד", ולא בלשון הרגיל: צריך לכבדו וכיו"ב, כפי שכבר שנינו103 "המכבד את הבריות"?
ה) למה הוצרך התנא למנות את כל אופני הלימוד: "פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דיבור אחד או אפילו אות אחת" – הרי הי' יכול לומר מלכתחילה "הלומד .. אפילו אות אחת", ובמילא היו נכללים בזה כל הפרטים, הן דתושב"כ והן דתושבע"פ?
ו) התנא מביא ראי' ודוגמא לדבר: "שכן מצינו בדוד מלך ישראל, שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, קראו רבו אלופו ומיודעו". ולכאורה: מהי הראי' מ"שני דברים" על "אפילו אות אחת"?!
יש מפרשים105, שכיון שדוד מלך ישראל הי' נעלה הרבה יותר מאחיתופל שהי' רק יועץ לדוד, ואעפ"כ, כיון שלמד ממנו שני דברים, כיבדו בכך שקראו רבו אלופו ומיודעו – הרי בודאי שמי שאינו גדול כדוד מלך ישראל, צריך לכבד מי שלמד ממנו אפילו אות אחת.
אבל עדיין צריך להבין: בתחילה נאמר "שכן מצינו כו'", שלשון זה מורה שהם שני ענינים שוים; ואח"כ מסיים "והלא דברים קל וחומר".
ז) למה הוצרך התנא לחזור ולמנות גם ב"קל וחומר" את כל הפרטים ד"הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דיבור אחד או אפילו אות אחת", ולא הסתפק לסיים רק שהלומד מחבירו עאכו"כ שצריך לנהג בו כבוד?
ח) בסיום המשנה: "אין כבוד אלא תורה .. ואין טוב אלא תורה" – בשלמא "אין טוב אלא תורה", הרי זה לפי שצריך לפרש ש"תמימים ינחלו טוב" קאי על התורה שנקראת טוב; אבל מהו הפירוש "אין כבוד אלא תורה"?
יש מפרשים106, שאין כבוד "אלא לתורה", כלומר, "אין כבוד בא לו לאדם אלא על עסקי תורה". אבל קשה לדחוק ולהסביר לבן עשר למשנה ש"אלא תורה" פירושו "אלא ל.תורה". וכמדובר כמ"פ בנוגע לפירוש רש"י על התורה, שצריך להיות מובן לבן חמש שנים למקרא, ועד"ז צריך להיות פירוש המשנה מובן לבן עשר למשנה, ללא צורך להזדקק לענינים צדדיים כו' (אע"פ שיכולים להביא ראיות ממשניות אחרות, כיון ש"אין סדר למשנה"107 ).
[כ"ק אדמו"ר שליט"א שאל היכן אוחזים במנין השאלות, ואמר, ועכשיו נוסיף שאלה תשיעית].
ט) בנוגע לראי' ש"אין כבוד אלא תורה", "שנאמר כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב" – הרי זה צירוף של שני פסוקים. ואינו מובן: למה הוצרך להביא ב' פסוקים, ולא די בפסוק אחד? ובפרט שעל הפסוק השני צריך להביא ראי': "אין טוב אלא תורה, שנאמר כו'", וא"כ, מספיק הפסוק הראשון. ואם כבר הוצרך להביא שני פסוקים, הי' לו להפסיק ביניהם ולהוסיף "ואומר, ותמימים ינחלו טוב", כפי שמצינו כמ"פ במשניות שלפנ"ז כשמביא ראי' מפסוק נוסף.
י) הקושיא העולה על כולנה: מהי הדגשת כללות ענין הכבוד בדברי המשנה, בה בשעה שכבוד אינו ענין של שלימות כלל אצל תלמיד חכם?! – בשלמא בנוגע לאדם שצריך לנהג כבוד, הרי זה לפי שהנהגתו צריכה להיות באופן הראוי; אבל בנוגע לאדם שנוהגים בו כבוד בתור שכר, אינו מובן מהי המעלה שבלימוד בכדי לקבל כבוד?
וכפי שיתבאר לקמן.
* * *
יז. בנוגע לרש"י שאינו מבאר הטעם שהכתוב הפסיק בד' הפסוקים ד"ואלה תולדות אהרן וגו'" – הרי זה לפי שהדבר מובן ע"פ פירוש רש"י לפנ"ז:
על הפסוק108 "אך את מטה לוי לא תפקוד גו' בתוך בני ישראל", מפרש רש"י: "כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו", כלומר, כיון ששבט לוי הוא "לגיון של מלך", לא מתאים למנותם (ובפרט שהמנין הוא "מתוך חיבתן"27) יחד עם כל שאר בנ"י, אלא צריך למנותם לבדם.
וכאן מזדעק ("מאַכט אַ געוואַלד") הבן חמש למקרא: אם צריך למנות לבד את שבט לוי, שהם רק מסייעים לכהנים, כמ"ש בהמשך הכתובים109 "הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו" – עאכו"כ שצריך למנות לבד את הכהנים, שהם לא רק "לגיון של מלך", אלא הם שרי המלך ובני בית אצל המלך, ועאכו"כ את אהרן הכהן בעצמו?!
ואכן, על זה נאמר בכתוב (לאחרי מנין בנ"י, קודם מנין הלוים): "ואלה תולדות אהרן", "ואלה שמות בני אהרן הבכור נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר" – שכאן נימנו הכהנים לבדם (דאף שהכתוב לא נקב מספרם, הרי הזכרת שמותיהם כשלעצמה היא מניינם).
ומוסיף הכתוב לבאר מעלתם המיוחדת שלכן נמנים לבדם: (א) "הכהנים", (ב) "המשוחים" [ולהעיר – דמשיחה מעלה הכהן לדרגת משוח מלחמה ולכה"ג], (ג) "ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם", כפירוש רש"י: "בחייו", היינו, שלא זו בלבד שהיו משוחים בכדי שיוכלו לשמש בכהונה גדולה לאח"ז, אלא עוד בחיי אהרן אביהם שימשו בכהונה גדולה, בשעה שאהרן לא הי' יכול לעבוד עבודתו.
ועפ"ז מובן בפשטות מדוע "אינו מזכיר אלא בני אהרן" (ש"נקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה") ולא בני משה – כיון שזהו המנין של הכהנים.
[והטעם שלא נמנה כאן פינחס בן אלעזר בן אהרן – הנה רש"י אזיל לשיטתו ש"לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי"110, שזה אירע רק לאח"ז, ואילו כאן, לא הי' עדיין כהן, כי אם לוי].
יח. אך עפ"ז צריך להבין מ"ש רש"י על הפסוק111 "כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן", "נקוד על ואהרן, לומר שלא הי' במנין הלוים":
ובהקדים הפירוש ב"נקוד .. לומר כו'" – שאין הכוונה לומר שאהרן לא הי' במנין כלל; גם אהרן הי' במנין, אלא שלא הי' במנין הלוים (וע"ד112 הנקוד שבתיבת "וישקהו", שנשקו, אלא שלא נשקו בכל לבו113 ).
ומזה שרק בנוגע לאהרן צריך לשלול שלא הי' במנין הלוים, מובן, שלולי הניקוד הי' מקום לומר שדוקא אהרן הי' במנין הלוים.
ולכאורה אינו מובן כלל: מהי הקס"ד שדוקא אהרן – שהוא הגדול בין הכהנים גופא – יהי' במנין הלוים; אם תולדות אהרן נימנו לבדם – אהרן עצמו עאכו"כ! ומהו הצורך בניקוד כדי להבהיר שאהרן לא הי' במנין הלוים?
וכפי שיתבאר לקמן.
יט. הביאור בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר – יובן בהקדם מ"ש רבינו הזקן בתניא114 בנוגע ללבישת טלית ותפילין: "וגם יתבונן איך שאור א"ס ב"ה .. מלובש .. בציצית ותפילין אלו .. (ו)בלבישתו הוא ממשיך אורו ית' עליו .. ליכלל וליבטל באורו יתברך".
ומזה מובן, שבלבישת הטלית גופא יש חילוק בין לבישת הטלית לפני התפילין לטלית שמכסה את התפילין לאחרי הנחתן – שזהו"ע של התכללות וביטול נעלים יותר.
והענין בזה, שלכל לראש ישנו הביטול שבהתחלת העבודה, שזהו"ע לבישת הטלית – פריסו דמלכא115 – עוד לפני הנחת התפילין; ונוסף לזה ישנו ביטול נעלה יותר – לאחרי שנמצא כבר בעיצומה של העבודה, לאחרי הנחת התפילין, שאף שענינם ד' מוחין116, יש בהם גם ענין הביטול כו', ואעפ"כ צריך להוסיף ולכסות את התפילין בהטלית, שזהו הביטול היותר נעלה שפועל גם בעבודתו בקיום התומ"צ, והיינו, לא רק ביטול המציאות שלו כפי שהיא קודם קיום התומ"צ, אלא גם ביטול מציאותו בהיותו בתכלית השלימות בעבודתו כו'.
ועפ"ז יובן שבנגלה דתורה נתפרש רק ענין לבישת הטלית לפני התפילין, ואילו בפנימיות התורה, בזהר ומשנת חסידים נתפרש גם כיסוי התפילין בהטלית – כי, בנגלה דתורה נאמרה ההלכה בנוגע לפועל שבה מחוייב כל אחד מישראל תיכף בהתחלת עבודתו (כמו בנוגע לשעבוד המוח והלב בהנחת תפילין שהובא בשו"ע117, שבזה מחוייב גם נער תיכף כשנעשה בר מצוה); ואילו ענינים שאינם שייכים להתחלת העבודה, אלא רק לאחרי שמגיעים לשלימות העבודה (ועד לאופן ששייך רק אצל יחידי סגולה), כבנדו"ד, הביטול היותר נעלה שצריך לפעול גם בעבודה דתומ"צ גופא – נתבארו בפנימיות התורה.
כ. בנוגע למ"ש בפרקי אבות "הלומד מחבירו .. צריך לנהג בו כבוד" – הנה:
מנהג כבוד – יכול להיות בב' אופנים: ישנו אופן שזהו ענין חיצוני, כלפי חוץ בלבד. אבל ישנו גם אופן שזה בא כתוצאה מרגש פנימי שבא לידי ביטוי בכך שנוהג כבוד גם כלפי חוץ, לעיני הרואים.
ובהקדים המדובר כמ"פ118 שיש ענינים שבהם נוגע איך הזולת מסתכל על זה, ולדוגמא – בענין של קידוש השם והפכו, כדברי הגמרא119 : "היכי דמי חילול השם, אמר רב, כגון אנא, אי שקילנא בישרא מטבחא (בעצמו או ע"י שלוחו, ע"ד שמצינו אצל רב יהודה בר יחזקאל120 ) ולא יהיבנא דמי לאלתר", והיינו, שאע"פ שרב עצמו הי' עניו כו', מ"מ, נוגע איך אחרים מסתכלים עליו, וכיון שהם אוחזים ממנו ומחזיקים אותו לאדם גדול, לכן צריך להזהר ביותר בהנהגתו שלא יהי' בה ענין של חילול השם לפי ערך גודל מעלתו של אדם גדול כו'.
ומזה מובן גם בנוגע לענין הכבוד, שאע"פ שהת"ח עצמו, מצד פנימיותו, אינו זקוק לכך, כיון שזהו ענין חיצוני שאינו תופס מקום אצלו – הרי זה תופס מקום אצל הזולת שרואה שנוהגים כבוד בת"ח כו', ע"פ הוראת התורה, ולכן צריך לנהג בו כבוד.
וכדי לידע אם הכבוד הוא ענין חיצוני בלבד, או שהוא ענין פנימי, כיון שנעשה ע"פ הוראת התורה – הנה בזאת תבחנו: כשיש התנגשות והתנגדות של שני הענינים, החיצוניות והפנימיות – מי מהם גובר.
כא. ובהמשך לזה, הנה כאן המקום להזכיר הענין שצריכים לדבר אודותיו – בנוגע לגזירה האיומה של "מיהו יהודי":
אע"פ שזהו ענין שעל ידו מעמידים בסכנה את קיום עם ישראל, עושים מעשים אשר לא יעשו – לרשום בתור יהודים גרים גרורים שלא נתגיירו כהלכה, היפך פס"ד התורה שגיור צריך להיות כהלכה דוקא (נוסף לכך שחתימה על שטר מטעה, אפילו אם רק במקום אחד מתחשבים בשטר זה, היא בכלל האיסור "מדבר שקר תרחק"121 ); והרי זה דבר מבהיל שאחריתו מי ישורנו – שמביא לידי מכשול של נישואי תערובת ע"י חיתון עם גוים ח"ו, גילוי עריות וכו',
וכמו"כ נותנים חלק ונחלה בארץ לגוי, שזכותו היחידה היא שסבו הי' יהודי, אבל הוא והוריו היו ונשארו גוים גמורים, ובאופן שמשקיעים בכל גוי 25-30 אלף דולר – דמים יקרים ("שווערע אידישע געלט"), מכספי צדקה שנאספו מיהודים, אשר, אפילו בנוגע לפרוטה אחת מבאר רבינו הזקן בתניא122 שעל ידה "נותן חיי נפשו לה'"!
וכל זה – בגלל שכשיש סתירה וניגוד בין כבודו האישי של פלוני, ל"כבוד חכמים" הקשור עם פס"ד ברור הלכה למעשה ע"פ התורה, מעדיף פלוני את כבודו האישי יותר מאשר כבוד חכמים (ולא עוד אלא שמתלוצץ עליהם כו'), ועד שמתנהג באופן שרואים ש"הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם"123 (כמדובר לעיל124 ).
וגם כאשר מציעים לפלוני (שאחראי לכך) תפקיד של שר אחר – אינו מסכים לכך בשום אופן, ועומד בתוקף שלא לעזוב "כסא" זה (שהוא מרותק אליו...), כיון שרוצה להמשיך לרשום גוים בתור יהודים בחותמת מרובעת, כפי שעשה עד עכשיו, בבחינת "אכלתי ואוכל עוד" – אכלתי עד עתה, ואוכל עוד גם להבא (כפי שמצינו בנוגע לחטא עה"ד125 ).
וכאשר שואלים אותו: היתכן, ומציגים בפניו רשימה של 160 גוים שנרשמו בתור יהודים, אזי תגובתו הראשונה היא – להרעיש על כך שרשימה זו הודלפה והגיעה לידים בלתי-רצויות!...
ולגופו של ענין – טוען: וכי דבר קטן הוא שפלוני העיד עליו כו', והוא למד במקום פלוני ויש לו סמיכה לרבנות, ובמילא, מי יאמר לו מה תעשה. אך כבר אמרו: יאבד שלמה ואלף כמותו, ולא תאבד אות אחת מן התורה126, שהיא נצחית ולא תשתנה!
כב. ומזה באים לדבר מבהיל נוסף:
כאשר יהודים מתאספים בכ"ח אייר כדי להודות להקב"ה על כך שבחמלתו על עם ישראל הראה נסי נסים, למעלה מדרך הטבע127, בכל הקשור לשחרור והשבת העיר העתיקה של ירושלים עיה"ק ומקום המקדש כו', לאחרי תשע עשרה שנה שיהודי לא הי' יכול לגשת ל"כותל המערבי" ולומר קאַפּיטל תהלים – עומד יהודי דתי ומתפאר בהישגים שלו בשיתוף הפעולה וקירוב לבבות בין יהודים לערבים, באמרו, שהמצב בירושלים צריך לשמש דוגמא ומופת לכל עמי הארץ בעולם כולו.
אם לא די בנזק החמור שנעשה ע"י רישום גוים בתור יהודים – מוסיפים חטא על פשע להתפאר בשיתוף הפעולה בין יהודים לערבים.
פלוני רושם גוים בתור יהודים (אם בעצמו או ע"י שלוחו, אף ש"אין שליח לדבר עבירה"128 ), וחבירו מ"משרד הסעד" מחלק סכומים של אלפי לירות לערבים בירושלים העתיקה, ומתפאר בכך שמאות ערבים עומדים בתור וממתינים לקבל עזר וסעד,
– וכאמור, שמדובר אודות כספי צדקה של יהודים, חיי נפשם, שניתנו מלכתחילה עבור מוסדות של צדקה וחסד, ישיבות וכו', ובמקום לתתם לבנ"י, מחלקים אותם לערבים –
ובכך מחזקים את ישיבתם בעיר העתיקה, כיון שעוזרים להם ע"י תמיכה כספית, כולל גם באמצעות החוק שמעניק תמיכה עבור כל ילד נוסף, והרי ידוע שאצל הערבים הילודה גדולה יותר (כיון שלהם מפחדים לומר שיעשו "קונצים" ויולידו פחות ילדים...)129, כך, שמשפחה שיש לה מספר ילדים כפול, מקבלת תמיכה כפולה (לא ב"פ ככה, אלא באין ערוך יותר), ועושים הכל לשפר את מצבם – שלא יהי' כמו בירדן, סוריא, מצרים, עירק ושאר מקומות כיו"ב, שבהם נמצאים בשפל המצב, בדחקות ורדיפות כו'.
מחד גיסא – מודים להקב"ה על השבת ירושלים העתיקה ליד ישראל, וכאשר יהודי רוצה לומר "הלל" ללא ברכה, רודפים אותו ויורדים לחייו; ומאידך גיסא, מחזקים את ישיבתם של הערבים שם!
ולא עוד אלא שבנוגע ליהודים שחפצים לגור שם, מערימים קשיים כו', ועד כדי כך, שלמרות שכבר עברו כו"כ שנים, הנה בקושי גדול הצליחו כמאה משפחות בלבד "להתגנב" ולגור "בין החומות", ולעומת זאת, מספר הערבים הולך וגדל, וכבר הגיע ל-65 אלף, ויש אומרים שמספרם 95 אלף (ועוד ידם נטוי' להגדיל את מספרם, אלא שישמרו זאת בסוד...), ונותנים להם את כל הזכויות, כולל גם זכות בחירה, כך, שכל אותם ערבים יוכלו להביע דעתם גם בקשר ל"כותל המערבי" ושאר מקומות הקדושים של בנ"י שבעיר העתיקה!
דוקא בירושלים עיה"ק, לאחרי הנצחון של עם ישראל, זוכים דוקא הערבים ליחס מועדף!
ערבי שירצה לגור בירושלים החדשה דוקא – יוכל לעשות זאת, ואילו יהודי שרוצה לגור בירושלים העתיקה – לא נותנים לו דריסת רגל!
לאחרי המלחמה היו כאלו שהצהירו – וממשיכים להצהיר – שלא יחלקו עוד את ירושלים. אבל לפי המצב בפועל – אין צורך לחלק את ירושלים יותר מכפי שהיא כבר מחולקת!...
כג. וכאמור כמ"פ אודות סדר השתלשלות ה"הישגים הדתיים" (באופן ש"אכלתי ואוכל עוד") – שתחילה רושמים גוים בתור יהודים, ובכך פוגעים במחיצה המבדלת בין ישראל לעמים,
ואח"כ פוגעים בענין של "אורייתא", ע"י בחירת רבנים [באופן ש"מכתיבים" מראש את תוצאות ה"בחירות", ועושים תחבולות למנות פרנס על הציבור בניגוד לרצון הציבור] תמורת שוחד – שוחד של ממון (כדברי הירושלמי130 שעז"נ131 "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם"), או כבוד, וכיו"ב בשאר ענינים של שוחד, שעל כולם אמרה התורה "ושוחד לא תקח כי השוחד יעור עיני פקחים ויסלף דברי צדיקים"132 ; וכפי שהי' פעם ברוסיא133 רב מטעם הממשלה של הצאר הרוסי134, שהי' אחראי על רישום תאריכי לידה, נישואין וכיו"ב, אלא שאז ידעו מלכתחילה שזהו "רב מטעם", ובמילא ידעו להזהר ממנו כו' (אלא שאעפ"כ סבלו ממנו צרות כו'),
ואח"כ רוצים לפגוע גם בענין של קוב"ה ח"ו, עי"ז שמלמדים שם אודות "אותו האיש" רח"ל135, ודוקא השר הדתי הוא זה שמשקיע עשרות אלפי דולרים כדי לתקן דרכי גישה, כבישים וכו', לבתי-טומאה (כולל גם בירושלים, שממנה היו משלחים טמאים מחוץ לחומה136 ) ועבודה-זרה של הנוצרים (כפס"ד הרמב"ם שנוצרים עובדי ע"ז הם137, ולא כמו הישמעאלים138 ), ומורה לציין שזה "מקום קדוש" שצריך לנהוג בו כבוד כו'.
וכמו השר הדתי שמוכן לקבל נוצרים הנ"ל (וכיו"ב משאר הדתות) ולרשום אותם בתור יהודים, תמורת תעודת-נייר ריקה מתוכן – בניגוד לשאר דתות שלא היו מניחים לעשות דבר כזה!
כד. ועד"ז בנוגע לכללות ההנהגה באופן ש"ככל הגוים בית ישראל"139, והזהירות שלא להרגיז את הגוים, כיון שמתפעלים ממה שיאמרו הגוים (ו"גוי'שקייט").
וכמו במאורע140 שאחד המנהיגים (שאומר "לית דין ולית דיין") הושיט יד לנערה ערבי', ומיד עוררו הערבים "סערה" והזהירו שיעשו "סקנדל", ותיכף ומיד (לפני שעברו 24 שעות) מיהר הנ"ל לפרסם התנצלות, שלא ידע וכו', וביקש סליחה ומחילה וכפרה.
וכל זה אירע לאחרי שבעבר הושיט יד לנערות יהודיות, ואותם דתיים שנטלו לעצמם את התפקיד להגן על הדת, וראו את העומד על גבם עושה כן – שתקו ולא הזהירוהו שאסור לעשות כן (שהרי אילו היו אומרים לו שזה דבר האסור, לא הי' עושה זאת); ועד"ז בנוגע לכללות הענין של גיוס בנות ישראל לצבא, שזהו דבר המנוגד לדת ישראל.
וכאן רואים את החילוק באופן ההנהגה – שכאשר מדובר אודות פגיעה בגוים, אזי מתנצלים מיד; ואילו בנוגע לדת ישראל, הכל מותר, וכל ההגבלות פרוצות כו', ואיש כל הישר בעיניו יעשה!
וכמדובר כמ"פ על כך שיש אלו שעומדים מן הצד ושותקים! – היתכן?! למה שותקים?!
ולא עוד אלא שגם לאחרי שכמה צדיקים מהם נתעוררו סוכ"ס והגיעו למסקנא שצריך לתקן את המצב ולא לגייס בנות לצבא140 – הרי הם עושים זאת בקול ענות חלושה!
כה. וכמדובר כמ"פ141, שעתה בדור יתום זה מראים את כל הענינים בגלוי, ובלשון הכתוב בדניאל142 : "יתבררו ויתלבנו ויצרפו גו'", כך שיהי' ברור בנוגע לכל דבר אם הוא ענין של זכות, "כולו זכאי", או ענין שלילי, "כולו חייב"143.
והרי עתה הכל מודים שהחוק של מיהו יהודי זקוק לתיקון מידי, וכפי שהצהיר האחראי על כך, שענין זה חייב להסעיר את דעת הקהל, ולא רק את הציבור הדתי, אלא גם – ועוד יותר – את החילוניים, הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ, שצריכים להזהר מסכנה זו כו'.
אלא שלמרות זאת, הוא פוטר את עצמו מלהתעסק בתיקון החוק, באמרו, שנמצאים עכשיו בתקופת הבחירות!...
הוא לא מתבייש לומר, שלמרות שמדובר אודות ענין של הלכה, אין בדעתו לעסוק בזה, בגלל שתקופת הבחירות אינה הזמן המתאים להקים רעש כו'!
אותם שרים דתיים שאיבדו כבר את ערכם בעיני הממשלה, שבכלל לא משתפת אותם בדיוני' – חוששים שעומדים לאבד את ה"כסאות", ולכן חייבים להצהיר ולהודיע מראש, שהם מוכנים לרוץ לקואליציא בעינים עצומות, כך, שעוד לפני שיודעים מה ידרשו מהם, הרי הם מודיעים שהם מוכנים לכל דבר, ומתחייבים – באופן של הקדמת נעשה לנשמע – לקיים כל מה שיצוו עליהם אדוניהם מה"מערך", ולהסכים ולומר על הן הן ועל לאו לאו, ובלבד שימלאו בקשתם – לתת להם את ה"כסאות"!
אלא מאי, הם צריכים לצאת י"ח כלפי אנשי מפלגתם, כדי להבטיח שכחם לא ירד בבחירות, או אפילו שמפלגתם תגדל יותר. וכיון שיש כאלו שירעישו נגדם ויזכירו להם את הענינים האמורים לעיל [(כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת שחוק): שהרי גם מבלעדי... יש להם מספיק מנגדים מבפנים, מהמפלגה שלהם, שרוצים להורידם מתפקידם], מוכרחים הם להבטיח לבוחריהם שיעשו משהו... אבל הם מוסרים "מודעה" לאנשי ה"מערך", שלא יבהלו מה"רעש" שיקימו לפעמים, אלא ידעו שזהו רעש מלאכותי, מושלל וריק מכל תוכן, שנעשה רק כלפי חוץ, כדי "לשחק" לפני ציבור הבוחרים שלהם, אבל לאמיתו של דבר – מתחייבים מראש "למכור" את הכל!
כו. וכיון שאין להאריך בענין שהוא היפך שבחם של ישראל, ובפרט בעמדנו בסמיכות ל"זמן מתן תורתנו" – הנה יה"ר שיתוקנו כל הענינים הבלתי-רצויים, ובלשון הכתוב144 : "אם לא ביד חזקה .. אמלוך עליכם",
ובקרוב ממש יצאו בנ"י מהגלות, עי"ז ש"יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות .. ויכוף כל ישראל לילך בה כו'"145 – בדרך התורה דוקא,
– ולא בדרך ה"דמוקרטיא", ובודאי לא בדרך שרק טוענים שהיא "דמוקרטיא", אבל בפועל מתערבים ועושים מה שרוצים... לפלוני נותנים משרה חשובה, ואילו את השני משאירים בעירום ובחוסר כל... –
שעל זה אומר הקב"ה: "בחוקותי תלכו"146,
– ולא בחוקות הגוים ח"ו, כמ"ש147 "ובחוקותיהם לא תלכו", ובודאי לא בדרכו של זה ש"יודע את רבונו ומכוין למרוד בו"148, ואם יש מי שהולך בדרך זו, עליו למהר לברוח ממנה, כיון שזוהי דרך שמוליכה למקום שהוא ההיפך מגן-עדן, וככל שיקדים, הרי זה משובח –
ועי"ז זוכים לקיום היעוד149 "ונתתי שלום בארץ", שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה150, ועד "ואולך אתכם קוממיות", בקומה זקופה151 (ובודאי לא מתוך רגש-נחיתות כלפי גוים וגוי'שקייט), והולכים עם משיח צדקנו לארצנו הקדושה, ולירושלים העתיקה, ששם יבנה משיח מקדש במקומו145 – המיוחד לו152, "ואשיבה שופטיך כבראשונה"153, "והיתה לה' המלוכה"154.
* * *
כז. בנוגע לפרקי אבות:
לשון המשנה "צריך לנהג בו כבוד", ולא לכבדו וכיו"ב, הוא בדיוק (ע"ד משנת"ל155 בדיוק הלשון בפרק שלפנ"ז156 : "אהבה שהיא תלוי' בדבר", שלא נוגע מהי הסיבה שהביאה לידי האהבה, אלא אם עכשיו היא "תלוי' בדבר") – כי הכוונה כאן אינה בנוגע לעצם נתינת הכבוד (שנתבארה כבר במשניות שלפנ"ז), אלא לדייק ולהדגיש שענין זה צ"ל באופן של מנהג, היינו, הנהגה תמידית.
והיינו, שאע"פ שיתכן שיש זמנים שפלוני לא מתנהג באופן הרצוי, כך, שלכאורה לא נדרש לכבדו באותה שעה, מ"מ, מחדשת המשנה שענין הכבוד צ"ל באופן של הנהגה תמידית – "צריך לנהג בו כבוד".
– בנוגע לעצמו, ידע איניש בנפשי' שאע"פ ש"על כל פשעים תכסה אהבה"157, מ"מ, יש זמנים [ובפרט בשעה שעוסק בעבודת התשובה לעשות חשבון צדק כו'] שאינו מרוצה מעצמו, בידעו שלפעמים אינו מתנהג כדבעי כו'; אבל בנוגע לחבירו שלמד ממנו – "צריך לנהג בו כבוד", באופן תמידי (גם כשהנהגתו אינה כדבעי).
כח. ובנוגע ללימוד מחבירו שיכול להיות בכמה אופנים – נקט "הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דיבור אחד או אפילו אות אחת", בהתאם לחילוק בסוגי התלמידים:
הלימוד מחבירו יכול להיות באופן של "פרק אחד" – שתופס פרק שלם (כיון שיש לו תפיסה מהירה), אבל זהו בשטחיות ובאופן כללי בלבד, אבל עדיין אינו תופס פרטי הדברים בעומק הסברות כו'.
ויש אופן שתופס לא רק כללות הענין, אלא גם פרטי הדברים, שזהו ענין של "הלכה אחת", שבכל הלכה יש פרטי דינים [ולדוגמא: בנוגע לרשויות השבת – רשות היחיד ורשות הרבים כו', וכן בנוגע לשומרים – שומר חנם, שומר שכר וכו'], אבל אעפ"כ, הרי זה רק באופן של "הלכה", ללא הבנת פרטי הענין.
ויש אופן שלומד בפרטיות יותר – "פסוק אחד", בתושב"כ, או "דיבור אחד", בתושבע"פ, שבה נתבארו כמה פרטים בכל פסוק בתושב"כ.
והאופן היותר נעלה הוא – ש"אפילו אות אחת", שבכמות הרי זה מועט ביותר, הנה מצד הבנת שכלו, יש בה ריבוי האיכות, ועד שגוברת על ריבוי הכמות שב"פרק אחד", ולכן מדייק בזה וכו'.
כט. והטעם שנאמר "הלומד מחבירו כו' צריך לנהג בו כבוד", מחבירו דוקא, ולא מתלמידו – כי:
סדר הלימוד של תלמיד מרבו צ"ל באופן ש"שפתותיו נוטפות מר"158, ודוקא ע"י ביטול זה נעשה התלמיד כלי לקבלה.
ולכן, גם כאשר הרב לומד דבר-מה מתלמידו, אי אפשר לומר שהרב צריך לנהג בו כבוד, כי, מנהג כבוד זה עלול ליטול מהתלמיד את הביטול הדרוש להיות כלי קבלה בלימודו מן הרב.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים, ששאר הדיוקים שנזכרו לעיל, יתבארו בהזדמנות אחרת].
ל. הביאור בנוגע לפירוש רש"י – שדוקא בנוגע לאהרן צריך להבהיר ש"לא הי' במנין הלוים":
במנין בנ"י לא מצינו שימנו את נשיאי ישראל לבדם, והיינו, שאף שהנשיא הוא למעלה מכל שאר אנשי השבט, כך, שלכאורה הי' ראוי למנות את נשיאי ישראל לבדם, הרי בפועל לא מצינו מנין מיוחד לנשיאי ישראל, ועכצ"ל, שנימנו יחד עם כל בנ"י.
[ולכן מצינו בנוגע למנין שבפרשתנו, לאחרי מינוי הנשיאים בתור "ראשי אלפי ישראל"159 (שלכן השתתפו במנין בנ"י160 ), והמנין שבפ' פקודי161 (לפני המינוי הנ"ל), שבשניהם היו ישראל שוים162 – כיון שלעולם נימנו הנשיאים יחד עם בנ"י].
וטעם הדבר – דכיון שהוא הנשיא והראש של השבט, הרי הסברא מחייבת שבגלל זה גופא צריך למנותו יחד עם כל אנשי השבט, כיון שהראש צריך להיות עם כל הגוף.
ובנוגע לנשיא דשבט לוי – הנה:
בנוגע למשה רבינו – אי אפשר לומר שהוא הנשיא של שבט לוי, כיון שהוא נשיא הנשיאים.
בנוגע לאלעזר בן אהרן, שעליו נאמר163 "ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן" – מפרש רש"י שאין הכוונה שהוא הנשיא של שבט לוי, כי אם "ממונה על כולם, ועל מה היא נשיאותו – (כהמשך הכתוב) פקודת משמרת הקודש, על ידו היא פקודת כולם".
ועכצ"ל, שהנשיא של שבט לוי הוא אהרן הכהן.
וע"פ האמור שהסברא מחייבת שנשיא השבט צריך להימנות ביחד עם כל השבט, הנה דוקא אהרן הי' צריך להיות במנין הלוים. ולכן יש צורך להבהיר – ע"י הניקוד על תיבת "ואהרן" – "שלא הי' במנין הלוים"164.
לא. ויה"ר שע"י הדיבור עתה אודות ענינים השייכים למשכן, "דאיקרי מקדש"165, שעל זה אמרו רז"ל166 "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה" – יומשך בפועל הענין ד"כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם"167, בביהמ"ק השלישי, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון168 של ר' מיכאל דוואָרקין169 ].
הוסיפו תגובה