בס"ד. ש"פ במדבר, ב' סיון, ה'תשל"ג

(הנחה בלתי מוגה)

וידבר הוי' אל משה במדבר סיני באוהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם גו' לגולגלותם1. וידוע הדיוק בזה, למה צריך לפרט כל פרטי הענינים דמקום (במדבר סיני באוהל מועד) וזמן (באחד לחודש השני גו'), דלכאורה נוגע רק עיקר הענין, שזהו הציווי למנות את בנ"י, ומה נוגע שענין זה הי' דוקא במדבר סיני וכו' [ומה גם שענין זה מובן מאליו ממש"נ לאח"ז באחד לחודש השני בשנה השנית, דכיון שמפורש בפ' בהעלותך2 ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש גו' ויסעו גו' ממדבר סיני גו', הרי מובן שעד אז היו עדיין במדבר סיני]. ובפרט שהציווי על מנין זה לא הי' אלא לשעה, ולא ציווי תמידי שנוגע לדורות שלאח"ז, ולכן, אע"פ שמסופר בתורה כללות הענין, מ"מ, לא הוצרך הכתוב לומר כל פרטי הענינים שבזה3. וגם צריך להבין, דלכאורה נוגע רק המנין דבנ"י, ולמה צריך לפרט כל פרטי הענינים דלמשפחותם לבית אבותם גו' לגולגלותם. וביותר יוקשה, שלאחר שאומר ענין זה בנוגע לכללות בנ"י, חוזר הכתוב ומפרט ויהיו בני ראובן גו' תולדותם למשפחותם לבית אבותם גו' לגולגלותם4, ועד"ז במנין כל שבט בפ"ע, אף שמעצמו מובן שכן הי' גם אצל כל אחד מהשבטים, שהרי אין סברא לחלק ביניהם. וגם צריך להבין מהי ההוראה מכל הנ"ל בעבודת כל אחד מישראל, שהרי ידוע שהתורה היא נצחית5, ולכן, כל מה שנאמר בתורה [אפילו סיפור, ובפרט ענין שאינו סיפור בעלמא, אלא ציווי (למנות את ישראל), והרי ענינו של ציווי הוא שצריך לבוא מזה ענין לפועל ממש] הוא הוראה6 נצחית לכל אחד מישראל בכל הזמנים, ובפרט כשקוראים פרשה זו בתורה בכל שנה, ולכן צריך כל אחד, הן הקורא בתורה והן השומעים את הקריאה בתורה, ללמוד הוראה בעבודתו הן מהמנין דכללות בנ"י והן מהמנין דכל שבט בפ"ע, כיון שכל אחד מישראל כולל את כל בנ"י, וכדלקמן.

ב) וידוע מה שמבואר בענין זה, ובהקדים הדיוק7 בלשון הכתוב שאו את ראש גו', לשון הגבהה, דלכאורה, כיון שכוונת הכתוב הוא למנות את בנ"י, הרי ישנם כמה תיבות שתוכנם הוא ענין המנין, ולמה נקט דוקא לשון הגבהה, שאו. וביותר יוקשה מ"ש שאו את ראש, היינו, שצריך להגבי' את הראש (ולהיכן מגביהים אותו – לגולגלותם, שהוא למעלה מהראש ומקיף עליו), דלכאורה אינו מובן מהי השייכות לענין המנין, שאינו באופן שמונים אברים פרטיים, אלא מונים את כל גוף האדם, וא"כ, מהו אומרו שאו את ראש דוקא. ובפרט ע"פ המבואר בלקו"ת8 בענין ושקל בפלס הרים9, שכשצריכים להגבי' איזה דבר מן הארץ צריכים לאחוז בחלקים התחתונים שבו (ועי"ז מרימים את כל הדבר), אבל לא מאמצעיתו, ועאכו"כ לא מראשו, וא"כ, למה נאמר כאן שאו את ראש דוקא.

ג) אך הענין בזה10, דהנה, ראש ענינו ענין השכל ומוחין, שהוא מעולה מכל הגוף ומנהיג אותו, ולכן הוא ראש וראשון לכל הגוף. ועז"נ שאו את ראש גו' לגולגלותם, שצריך להגבי' את הראש לגולגלותם, והיינו, שהצורך בענין ההגבהה לגולגלותם הוא דוקא בגלל היותו ראש, שהו"ע ההבנה וההשגה כו'. דהנה, בנוגע לרגל, הרי גם בהיותו במקומו, כל מציאותו וענינו הוא הציות והקבלת עול (וואָס ער איז אַ פאָלגער און אַ קבלת-עול'ניק11 ), ומצד עצמו רוצה למלא את הרצון, שלכן, מיד בעלות הרצון לאיזה דבר, הנה בו ברגע עושה הרגל כן, ואין צריך לשהיית זמן12 [ואף שידועה הקושיא שכבר מדדו ומצאו שיש בזה שהיית זמן כל שהיא, הנה הביאור בזה, ששהיית הזמן היא רק כדי שתגיע הידיעה להרגל שיש לו איזה רצון, אבל מיד שמגיעה הידיעה להרגל שיש לו רצון לאיזה דבר, אזי יעשה כן בו ברגע בלי שהיית זמן כלל]. ולכן, בנוגע לרגל לא שייך לומר ענין העלי' לגולגלותם כו'. אלא דוקא הראש, כיון שכל ענינו הוא הבנה והשגה, ועד שגם כשמגיעה אליו הידיעה אודות הרצון, ה"ה מתבונן איך ומהו הרצון עד שמבינו, ובתחלה מבין רק בכללות, ולאח"ז משתדל להבין הפרטים שבזה, כיון שכל ענינו של השכל הוא להבין כל דבר בחכמה בינה ודעת, עד שמתאחד עם השכל והיו לאחדים ממש, לכן צ"ל בו ענין העלי' לגולגלותם. אך גם לאחרי שמגביהים אותו לגולגולת, ה"ה נשאר ראש, שהו"ע ההבנה וההשגה כו'.

ד) וענינו בעבודת האדם, הנה ראש הו"ע התורה, שענינה הבנה והשגה ע"י השכל שבראש. ואף שנאמר13 ערוכה בכל ושמורה, אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך כו'14, הנה ענין זה הוא רק כדי שתהי' משתמרת, שהו"ע הזכרון, והיינו, שבכדי שהשכל שבראש יהי' באופן של שמורה, הרי זה צ"ל ערוכה בכל, ברמ"ח אברים, אבל עצם ענין התורה הוא במוח שבראש דוקא. ועז"נ שאו את ראש גו' לגולגלותם, היינו, שצריך להגבי' את הראש לבחי' הגולגולת שהוא מקיף ומגין על המוח שבראש. ובעבודת האדם הו"ע התפלה שקודם התורה – ברכו בתורה תחלה15, לחבר את התורה עם נותן התורה, כפי שמצינו גבי דוד שהי' מחבר אורייתא בקוב"ה16. ולכן אמר אבא בנימין17 שתהא תפלתי סמוכה למטתי, שהו"ע הקדמת התפלה לפני התורה, כי, ע"י התפלה שענינה ביטול מציאותו, יהי' לאח"ז לימוד התורה כדבעי, שלא ילך בדרך עקלתון כו'. וכמשנת"ל18 שדוקא כשהלימוד הוא באופן שרוצה לכוין לרצון העליון, ולא נוגע לו ההבנה וההשגה שלו, אלא רוצה להמשיך את רצה"ע להבנה והשגה שלו, אזי הלימוד הוא באופן שאין לו פניות ונטיות ואינו משוחד בזה, ואז ה"ה מגיע לאמת לאמיתו. וע"ד המבואר בענין נקודה בהיכלא19, שע"י נקודת החכמה נעשה ענין השמירה שגם בהתפשטות דבינה (היכלא) לא ילך בדרך עקלתון כו'.

ולהעיר שכיון שהתורה כללות ופרטות נאמרה20, הנה גם בתורה גופא ישנו ענין התפלה, וגם בתפלה גופא ישנו ענין התורה. בתורה גופא, הנה מלבד עצם ההבנה והשגה, שזהו ענין התורה שבתורה גופא, ישנו גם הענין שבשעת הלימוד ה"ה רוצה לכוון להרצון דבעל הרצון (אין דעם איז ער פאַרקאָכט און אין דעם ליגט ער און דאָס איז אים נוגע), שזהו ענין התפלה שבתורה גופא. וכן בתפלה, הנה ענין ההתבוננות ברוממות הא-ל ית' ושפלות האדם שצ"ל לפני התפלה21, הו"ע התורה שבתפלה, ואח"כ בא ענין התפלה עצמה (תפלה שבתפלה), עד לתפלת שמו"ע שהיא כעבדא קמי מרי'22, שלא שייך אפילו הענין דמחוי במחוג קמי' מלכא23. אבל בכללות, הנה תורה ענינה הבנה והשגה, ראש, וע"י הקדמת התפלה נעשה הענין דשאו את ראש גו' לגולגלותם.

אמנם גם לאחרי ההעלאה לבחי' גולגלותם ע"י הקדמת התפלה, נשאר לימוד התורה בבחי' ראש, שהו"ע ההבנה וההשגה. וכמו בענין ההכנה של מסירת נפשו לה' קודם התחלת הלימוד, כמבואר בתניא24 שעיקר ההכנה לשמה לעכב הוא בתחלת הלימוד בבינונים, שהכנה זו היא קודם הלימוד [קודם התחלת כללות הלימוד, וכן בתחלת כל שעה ושעה, מצד שינויי הצירופים כו'], אבל בעת הלימוד הרי כל עסקו הוא בהבנת והשגת הענין שלומד. ורק בצדיקים יכולה להיות הכוונה לשמה ביחד עם ההבנה והשגה, אבל בבינונים, הכוונה לשמה היא ההכנה קודם הלימוד, ואילו בעת הלימוד עצמו העסק הוא בהבנת והשגת הענין. וזהו שגם לאחרי ההעלאה לגולגלותם נשאר לימוד התורה בבחי' ראש, שהו"ע ההבנה וההשגה.

וכיון שהענין דשאו את ראש גו' לגולגלותם הו"ע התורה והתפלה, כנ"ל, לכן נאמר וידבר גו' במדבר סיני באוהל מועד, כי, מדבר סיני ואוהל מועד הם ב' הענינים דתורה ותפלה, כמבואר בדרושים על פסוקים אלו25.

ה) וענין זה קשור עם שאו את ראש גו' כפשוטו, שהו"ע המנין, שמצינו בו דבר והיפוכו, דכללות ענין המנין מורה על החשיבות, שזהו"ע את שדרכו למנות26, ולכן דבר שבמנין לא בטל26. וגם ענין המנין הו"ע של הגבלה והתחלקות, שכל אחד מהנימנים מחולק מכל השאר כו'. וזהו גם שהמנין הו"ע הגילוי, שאינו העצם כו' (וואו גילוי – איז דאָס ניט עצם, און וואו גילוי – איז דאָס הגבלה). ולאידך גיסא, ענין המנין הוא באופן שאפילו האדם שהוא בדרגא הכי נעלית, נחשב רק לאחד (ולא יותר), וגם האדם שהוא פחות שבפחותים נחשב כאחד (ולא פחות), שזה מורה שהמנין אינו מצד מעלותיו של האדם (דאף שבודאי חלוקים הם במעלותיהם, מ"מ, לא מצד זה הוא המנין שלהם), כ"א מצד העצם שלו, שהוא בשוה אצל כולם, ולכן נמנים כולם בשוה, שכ"ז מורה שיש במנין ענין נעלה ביותר. ועוד ענין בזה, שכאשר המנין הוא ע"פ תורה, לא שייך בו עינא בישא. דהנה, ע"ד הרגיל, הרי אין הברכה מצוי' אלא בדבר הסמוי מן העין27, כיון שזהו מעלמא דאתכסיא שלא שלטא בו עינא בישא28, וכאן החידוש הוא, שאע"פ שישנו ענין המנין, מ"מ, כיון שזהו מנין שע"פ תורה, לא שייך בזה עינא בישא. וע"ד מ"ש29 וידגו לרוב בקרב הארץ, והיינו, שבדרך כלל לא שלטא עינא בישא רק בדגים, וכאן החידוש הוא שאפילו בקרב הארץ לא שולטת בהם עינא בישא, שזהו מצד העינא פקיחא דעתיקא קדישא30, דלית שמאלא בהאי עתיקא31, אלא כולו ימין וכולו טוב.

ו) ונוסף על כללות הענין דשאו את ראש כל עדת בנ"י, בנוגע לכללות ששים ריבוא בנ"י (כולל גם השיריים דשלשת אלפים וחמש מאות וחמשים32, כמבואר ענינם במ"א), ישנו גם הענין דלמשפחותם ולבית אבותם, למשפחותם היינו כפי שנמשכים מהשבעים נפש שירדו למצרים, ולבית אבותם היינו כפי שהם למעלה יותר במקור חוצבם בי"ב השבטים33, שזהו מצד המעלה המיוחדת שיש בכל שבט, שלכן כל שבט ושבט במסילתו יעלה34. וכל זה נוגע גם לכאו"א מישראל, שלכן צריך לקרוא בתורה כל פרטי הענינים הנ"ל, הן פרטי המנין דכל שבט בפ"ע [לא מיבעי בזמן הזה שלא כולם יודעים מאיזה שבט הם (ולכן תיקן רבינו הזקן נוסח כללי שמתאים לכל י"ב שבטי ישראל35 ), אלא אפילו בזמן שכולם ידעו מאיזה שבט הם, הרי כל ישראל ערבים זה לזה36, כיון שכולם כלולים זמ"ז], והן כללות המנין דששים ריבוא בנ"י, והיינו לפי שכל אחד מישראל הוא עולם מלא, כמארז"ל37 שלפיכך נברא אדם יחידי כו', ועד שהוא כולל את כל הששים רבוא [ולכן ביכלתו לפעול על כל הששים רבוא, ועד שע"י מעשה אחד ה"ה מכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות38 ]. וזהו גם הטעם שכל אחד משלים את המנין של כל ישראל, כמארז"ל39 אילו היו ישראל ששים רבוא חסר אחד לא היו מקבלים את התורה, וכמובן גם ממש"נ בעשה"ד אנכי הוי' אלקיך40 בלשון יחיד, כיון שכל זה נאמר לכל אחד ביחוד41.

ז) וע"י הקריאה בתורה בכל שנה נמשך ענין זה מחדש, ובאופן נעלה יותר באין ערוך לגבי השנה הקודמת, ועי"ז נעשית גם ההכנה לקבלת התורה בזמן מתן תורתנו באופן נעלה יותר באין ערוך מהשנה הקודמת, כיון שבכל שנה נמשך אור חדש ומחודש שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה (ע"ד המבואר42 בענין מרשית השנה ועד אחרית שנה43 ). ומזה נמשך על כל השנה, שתהי' שנת תורה, וכן שנת אורה, שנת ברכה, וכל שאר הפרטים שנימנו בהמשך לזה, עד לברכה העיקרית – שנת גאולה, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.