בס"ד. שיחת* יום א' פ' במדבר, כ"ה אייר, ה'תשל"ג.

– בכינוס הח"י של אגודת נשי ובנות חב"ד –

בלתי מוגה

א. דובר כבר כמ"פ שאין דבר בעולם שהוא במקרה, אלא כל דבר יש בו כוונה, ובמילא יכולים גם להפיק ממנו הוראה. ובפרט ענין הקשור עם יהדות, וביהדות גופא – עם תורה, שהיא מלשון הוראה1, הרי בודאי שיש בו הוראה בנוגע לפועל בחייו של כל יהודי שיודע ממאורע זה.

ובנדו"ד: כשנפגשים יחד בזמן מסויים – הרי זמן זה קשור עם קריאת התורה בפרשת השבוע, שבודאי יש בה הוראה ששייכת לפגישה זו.

ובפרט כשנמצאים בימי ספירת העומר שקשורים עם קבלת התורה, שהרי בסיום ספירת העומר הוא "זמן מתן תורתנו", אזי מודגש יותר שצריך לחפש את ההוראה, ובודאי ימצאו ויוכלו לנצל אותה במילואה (אם רק ירצו בכך) – הוראה בנוגע לחיי בנ"י בכלל, ועד לחיי היום יום של אלו שהתאספו לפגישה זו.

ב. הפרשה שהתחילו לקרוא וללמוד החל מיום ראשון בשבת דשבוע זה היא – פרשת במדבר, שהתחלתה בציווי הקב"ה למשה במדבר סיני למנות את בנ"י.

וכיון שקוראים ענין זה עכשיו, ומברכים את הקב"ה ש"נתן לנו (מחדש) את תורתו" (כולל פרשה זו) – הרי ברור הדבר, שנוסף על הפירוש הפשוט שבפרשה אודות ציווי הקב"ה למשה רבינו למנות את בנ"י עוד בהיותם במדבר בצאתם מארץ מצרים, הנה גם ברוחניות בחיי הנשמה של כל אחד מישראל ישנה הוראה דומה לציווי למנות את בנ"י בצאתם ממצרים למדבר סיני.

ההוראה מענין המנין בכלל, היא, בנוגע להכרח והחשיבות והיוקר של הדבר הנמנה2, שכן, דבר שאין לו תפיסת מקום, לא חשוב אם הוא יותר או פחות, ולא מקדישים זמן כדי למנותו, ובפרט מנין שעולה על שש מאות אלף, שיש בו טירחא גדולה.

ומזה מובן גודל היוקר שיש לכל אחד מישראל ולכל בנ"י אצל הקב"ה, שלכן נתן ציווי מיוחד למשה רבינו, בשעתו, למנות כל אחד מישראל, ולידע המספר של כל שבט בפ"ע, ואח"כ לחשב גם את הסך-הכל של מספר כל עם ישראל – דבר המדגיש עוד יותר את היוקר של כל יהודי בתור יחיד, ואח"כ גם בתור משפחה: "למשפחותם"3, ואח"כ גם בתור שבט, ואח"כ בתור עם שלם – שעל כל אחד מסוגי מנינים אלו הי' ציווי מיוחד מהקב"ה למשה רבינו, לעשות זאת מיד בצאתם ממצרים, עוד בהיותם במדבר, אע"פ שיעברו עוד 39 שנים עד שיכנסו לארץ ישראל, לאורח חיים מסודר.

זוהי איפוא ההוראה הראשונה שהיא בתקפה בכל הזמנים ובכל המקומות – שכל אחד מישראל ידע אודות חשיבותו, והרצינות שבה עליו להתייחס לכל פעולה, במעשה או בדיבור או אפילו במחשבה, בגלל היוקר שלו אצל הקב"ה, מבלי להתחשב במעמדו ומצבו ואופן הנהגתו, עד כדי כך, שהקב"ה מתבונן בו ומונה אותו בתור פרט, ואח"כ מצַוה למנותו בתור חלק משבט, ואח"כ מצַוה למנותו פעם שלישית בתור אחד מכל עם ישראל, והיינו, שאישיותו נוגעת למנין של כל עם ישראל.

ג. אבל במנין זה גופא ישנו פרט הדורש התבוננות מיוחדת והסברה מיוחדת:

ציווי הקב"ה למנות את בנ"י לשבטים מיוחדים, מובן, כיון שכל אחד מישראל מוצאו מאחד מבני יעקב אבינו שהם שונים זמ"ז בתכונותיהם כו'; אבל ישנה גם החלוקה של כל השבטים לקטיגוריא אחת, מלבד שבט לוי שנמנה בפני עצמו4, אע"פ שהוא אחד מבני יעקב.

ומבואר בפסוק גופא, שזהו בגלל התפקיד המיוחד והשליחות המיוחדת של שבט לוי – "שומרי משמרת הקודש"5 :

הלוים הם אלו שמתעסקים בשמירת המשכן ו(אח"כ גם) המקדש, בתור באי-כחם של כל עם ישראל, כיון שבחרו בהם להיות שלוחים, ששמירתם על המשכן ומקדש תחשב כאילו כל אחד מכל שבט השתתף בשמירת וקידוש המשכן ומקדש.

ולכן נחלק המנין שלהם לקטיגוריא בפ"ע, כדברי רש"י6 : "כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו", והיינו, ששבט לוי חלוק מכל שאר עם ישראל בשייכותו המיוחדת עם המלך – הקב"ה, אבל לא בתור שבט לעצמו, אלא באופן ש"נתונים נתונים המה לו מאת בני ישראל"7, היינו, שהם שלוחים של כל אחד מישראל ששולח אותם בתור שליח שלו, כך, שהפעולה שלהם נחשבת כאילו הוא בעצמו שומר משמרת הקודש, לשמור ולקדש את המשכן ואח"כ את המקדש.

כיון שהקב"ה רוצה שיעשו דברים במשכן, ויעשו דברים בעולם, לעשות ממנו משכן לו ית', שיהי' ניכר שזהו עולמו של הקב"ה – לכן בחרו שלוחים מבנ"י שיתעסקו רק בענין המשכן, אבל הם מייצגים את כל שאר בנ"י.

ומזה מובן, שכל אחד מישראל, ברוחניות, בחיי הנשמה, נחשב גם "לוי", וכמ"ש הרמב"ם8 : "לא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו וכו'" – שיש בנשמתו כחות, וצריך למלא את חלקו בשמירת המשכן מדברים בלתי טהורים, ולהבטיח את קדושתו באופן שתאיר ממנו בכל העולם.

וזוהי גם ההוראה בנוגע לזמננו זה – שכאשר ישנם אלו שמקדישים את כל חייהם לעסוק בלימוד התורה, הרי זה בדומה לכמו שהי' בעת שמירת המשכן ומקדש, שעי"ז שממנים אותם בתור שלוחים, ומסייעים להם בלימוד התורה, הרי זה כמו שיש להם חלק גם בלימודם בתורה.

ד. אך נוסף על הביאור בנוגע למנין שבט לוי בפ"ע – יש עוד פרט שלכאורה אינו מובן כלל:

מנין בנ"י הוצרך להיות "מבן עשרים שנה ומעלה"9 ; ואילו הלוים, שהוצרכו לשמור ולקדש את המשכן והמקדש – נימנו "מבן חודש ומעלה"10, היינו, שתינוק קטן בן חודש ימים נמנה כבר בתור אחד משבט לוי, "לגיון של מלך".

ובמבט ראשון – אין זה מובן כלל:

הטעם לכך שמנין בנ"י הוצרך להיות "מבן עשרים שנה ומעלה", נאמר בפסוק9 – "כל יוצא צבא בישראל", היינו, דכיון שבנ"י נבראו כדי לכבוש את העולם, ולפעול שתהי' ניכרת בו בעלותו של הקב"ה והשגחתו בהנהגת העולם, הנה בשביל זה דרוש כח מיוחד והכנה מיוחדת – כמו בצבא בגשמיות שמנהל מלחמה כפשוטה, שצריך להמתין עד שיהי' מספיק חזק, ואח"כ צריך ללמדו כיצד לערוך מלחמה, ולכן צריך להיות בן עשרים שנה.

ואילו בנוגע ל"שומרי משמרת הקודש", אלו שהוצרכו לשמור את המשכן – הוצרכו למנותם מיד מבן חודש ומעלה!

ולכאורה, ע"פ שכל, הוצרך להיות להיפך:

שמירת המשכן וקדושתו, שלא יכנס לשם דבר שאינו ראוי, ומשם תומשך האורה לכל העולם – היא עבודה קשה הרבה יותר מאשר העבודה והשליחות של "יוצא צבא בישראל".

ולכן מסופר בהמשך הפרשה, שעבודת הלוים בשמירת המשכן בפועל ממש התחילה "מבן שלושים שנה ומעלה"11 (ולא "מבן עשרים שנה ומעלה"), כיון שזוהי עבודה קשה יותר, שדורשת זמן ארוך של לימוד ורגילות, יותר מאשר מלחמה של "כל יוצא צבא בישראל".

וכאן בא הפרט המפתיע – שבנוגע למנין, התחילו למנות את הלוים "מבן חודש ומעלה", בן שלושים יום, וכמובא בפירוש רש"י10 שכבר אז "נמנה לקרות שומר משמרת הקודש".

ה. וענין זה מורה עוד יותר גודל היוקר של כל אחד מישראל:

בנוגע לפעולה לשנות את העולם שמחוץ הימנו – ברא הקב"ה יהודי באופן שצריך להתכונן ולאגור כחות, ורק "מבן עשרים שנה ומעלה" נעשה "יוצא צבא בישראל" לכבוש את העולם;

אבל בנוגע לשמירת משכן ה' – הנה כשנולד להורים יהודים ילד קטן, מבן חודש ומעלה, מיד נותן בו הקב"ה אימון, ומתחיל למנותו לא רק בתור יהודי סתם, אלא בתור "שומרי משמרת הקודש", היינו, שיש לו את כל התכונות הדרושות לשמירת העבודה הקדושה שצריכה להיעשות במשכן ומקדש, שענינו ברוחניות, בחיי הנשמה, הוא כל בית יהודי, שיהי' בקדושתו, ולא יכנס בו דבר שאינו מתאים.

ו. וכאן בא הלימוד המיוחד הקשור עם התוועדות וכינוס זה:

כאשר ילד הולך וגדל, אזי ישנו חלק מהחינוך שלו שתלוי באם, וחלק שתלוי באב; אבל בהיותו בן חודש ימים – הרי כמעט כל גידולו וחינוכו, מהרגע שניעור משנתו ועד שנרדם וכן כל משך זמן השינה, תלוי לגמרי באמו.

ובמה מתבטאת אז חשיבותו של הילד? – לא כ"כ בכיבוש העולם, שהעולם לא יהי' כמו "ג'ונגל", כי אם עולם של הקב"ה, אלא בענין נעלה יותר – שהעולם יהי' בבחי' משכן ומקדש, וילד זה שרק נולד, ידע שהוא "שומר משמרת הקודש", היינו, שהקב"ה שלח את נשמתו לעולם כדי לשמור את המשכן ומקדש של הקב"ה!

וכיון שהקב"ה נותן שליחות זו לכל אשה בישראל בתור אם, וגם לבנות ישראל עוד לפני חתונתן, שיתכוננו באופן המתאים לשליחות הכי חשובה ונעלית זו בבוא הזמן שיזכו להתחתן והקב"ה יברך אותן בילדים – בודאי נותן יחד עם זה כחות מיוחדים, ועזר מיוחד באופן יום יומי, למלא שליחות זו בפועל, ולחנך את הילדים מיד כשנולדים בתור אלו שהם "שומרי משמרת הקודש", ששומרים את המשכן ומקדש של הקב"ה, ואח"כ גם לכבוש את העולם שמחוץ לבית היהודי, שגם הוא יהי' עולם שמתנהג ע"פ רצונו של הקב"ה, שאז יש בו רק צדקה ויושר, ללא ענינים בלתי-רצויים שמבלבלים וכו'.

ואז מרגישה האם את השליחות החשובה, היקרה והקדושה, שניתנה לה, במלוא המדה, עוד יותר מאשר האב, וכן הבת שמתכוננת לכך; ובידען שזהו ציווי מהקב"ה, הרי ברור הדבר שאם רק ירצו, יוכלו למלא זאת בשלימות.

ז. ובודאי יתן הקב"ה תשלום שכר על זה "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"12, במלוא המדה, כאן למטה – שיתברכו בכל הענינים שצריכים להם, ומתוך מנוחה ושמחה יוכלו לעסוק בהכנה לשליחות קדושה זו ואח"כ לקיימה בפועל, ולעשות זאת בהצלחה רבה.

ובמיוחד בנוגע לימים אלו – להתכונן בעצמן, ולהכין את הילדים ואת הסביבה כולה, לסיים את ספירת העומר ולקבל את התורה בשמחה ובפנימיות, ולזכות לשנה של תורה ושנה של אורה, ושנה מבורכת בכל הענינים, ובפרט בנוגע לילדים יקרים בריאים ומוצלחים.

ובקרוב ממש – ללכת עמהם לקבל פני משיח צדקנו, שיבנה ביהמ"ק השלישי במקומו13, ואז יראו איך שהלוים שומרים את המקדש בתור שלוחים של כל ילד יהודי וכל יהודי בכל מקום שהם, ותהי' הגאולה האמיתית והשלימה, אמן כן יהי רצון.