בס"ד. שיחת יום שמחת תורה, ה'תשכ"ו.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.
א. ענינו של יו"ט שני של גלויות – בפשטות – אינו אלא מצד ספיקא דיומא, והיינו, שב"מקומות הרחוקים (מארץ ישראל) שאין השלוחים מגיעין אליהם, היו עושין שני ימים, מפני הספק, לפי שאינם יודעים יום שקבעו בו בית דין את החודש אי זה יום הוא"1.
ועפ"ז לא ניתוסף דבר ביו"ט שני לגבי יו"ט ראשון; כל מה שיש ביו"ט שני יש גם ביו"ט ראשון, שהוא עיקר היו"ט.
אבל אעפ"כ, מצינו שיש מעלה ביו"ט שני לגבי יו"ט ראשון:
בחג הפסח – בנוגע לשביעי של פסח (יו"ט ראשון) ואחרון של פסח (יו"ט שני) – ששביעי של פסח קשור בעיקר עם הגאולה ממצרים2, שלכן קורין אז שירת הים, ומפטירין בשירת דוד; ואילו אחרון של פסח קשור עם הגאולה העתידה2, כמודגש בהפטרת היום, והרי הגאולה העתידה נעלית יותר באין ערוך מאשר הגאולה ממצרים.
וכן בחג הסוכות – בנוגע לשמיני-עצרת (יו"ט ראשון) ושמחת- תורה (יו"ט שני) – הנה אף שהשמחה דשמע"צ גדולה יותר מהשמחה דחג הסוכות (ושמחת בית השואבה), הרי היא עדיין בערך כו', ואילו השמחה דשמח"ת היא באין ערוך, כמנהג ישראל ש"תורה הוא"3.
ועד"ז בנוגע לחג השבועות – דאף שלכאורה לא מצינו ביו"ט שני דבר נוסף לגבי יו"ט ראשון, הנה כד דייקת שפיר, יש בו עילוי (גם לגבי אחרון של פסח ושמחת תורה, ובמילא גם) לגבי יום ראשון דשבועות4:
ובהקדם הטעם שעושים בחג השבועות יו"ט שני – דלכאורה: הרי הקביעות דחג השבועות אינה תלוי' "בכמה ימים לחודש, רק בחמישים לעומר"5, ועד אז (מר"ח ניסן עד חג השבועות, במשך יותר מב' חדשים שלמים), בודאי ידעו בכל המקומות באיזה יום קבעו ב"ד ר"ח ניסן (דאל"כ, יצטרכו לעשות כל יו"ט ג' ימים, בגלל הספק בנוגע לשני חדשים, אם היו מלאים או חסרים) – כמ"ש הרמב"ם6 שזהו "כדי שלא לחלוק במועדות".
ונמצא, שיו"ט שני של שבועות אינו מצד ספיקא דיומא, אלא מצד תקנת חכמים "שלא לחלוק במועדות", ולכן יש בו כח של ודאי7.
ב. ויש לבאר הטעם שגדלה מעלת יו"ט שני על יו"ט ראשון (אף שלכאורה איך יהי' הטפל גדול יותר מן העיקר) – שזהו מצד המעלה המיוחדת ב"דברי סופרים", ש"ערבים" ו"חמורים" "יותר מדברי תורה"8 ("ערבים" – בקו הימין, "עשה טוב", כאשר מקיימים אותם; ו"חמורים" – בקו השמאל, "סור מרע", כאשר אין מקיימים אותם ח"ו).
וענין זה גופא שערבים וחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה הוא בגלל שבדברי סופרים מודגש יותר ענין בירור המטה,
– שזהו ענין הכי עיקרי, שהרי בשביל זה ניתנה התורה למטה דוקא [דאף שיש לימוד התורה גם למעלה, כמארז"ל9 "קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא כו'", מ"מ, עיקר לימוד התורה הוא למטה דוקא], כמבואר בסוגיא דמ"ת10 שכאשר המלאכים טענו "תנה הודך על השמים גו' מה אנוש גו'"11 [דאף שנשמות הם למעלה ממלאכים (ולכן גדלה מעלת שירת הנשמות על שירת המלאכים, שהיא בתמידות, ללא הפסק12), מ"מ, טענו המלאכים שלגבי נשמות בגופים גדלה מעלתם יותר12], אמר הקב"ה למשה שישיב להם, ומשה אמר להם: "למצרים ירדתם .. יצה"ר יש ביניכם" –
וזהו גם הדיוק בנוגע ליו"ט שני – שנקרא יו"ט שני של גלויות, שבזה מודגש ענין בירור המטה.
ג. ובנוגע לפועל:
בעמדנו ביום שמח"ת, יש להוסיף בענין השמחה באין ערוך אפילו לגבי השמחה דשמע"צ.
וכפי שראינו בהנהגת רבותינו נשיאינו13, שביום א' (שמע"צ) היתה השמחה בהגבלה, הן בנוגע לזמן, והן בנוגע לניגונים וריקודים, ואילו ביום ב' (שמח"ת) היתה השמחה בלי הגבלות.
* * *
ד. דובר כמ"פ שמציאותו של יהודי צריכה להיות – תורה, "אַ תורה איד", וכך צריך להיות לא רק בשמח"ת, אלא גם במשך כל השנה כולה.
"תורה איד" פירושו – שנוסף לכך שהוא לומד תורה, הנה גם התורה מלמדת אותו (כידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר14 שיכולה להיות מציאות שיהודי לומד תורה, אבל התורה אינה מלמדת אותו, כך, שמציאותו נשארת מחוץ לתורה רח"ל), ועד שמציאותו נעשית מציאות תורנית, היינו, שה"הנחות" שלו הם ע"פ התורה (ובודאי לא היפך התורה ח"ו), ועאכו"כ שהמעשה דיבור ומחשבה שלו (החל מענין המעשה, כמארז"ל15 "המעשה הוא העיקר") הם ע"פ התורה.
דוגמא לדבר – "אַן ארץ-ישראל'דיקער איד":
גם יהודי שקרא ולמד הרבה אודות ארץ ישראל, ויודע פרטי הענינים הקשורים עם ארץ ישראל, ועד שביכלתו לשרטט מפה מכל ארץ ישראל לגבולותי', ולכתוב אודותה שו"ת וחיבור שלם המכוון לאמיתת הדברים – הנה כל זמן ששייכותו לארץ ישראל היא רק מצד הידיעה והציור בשכלו, על יסוד הקריאה והלימוד בספרים, אבל הוא בעצמו לא הי' מעולם בארץ ישראל, אלא הוא בחוץ-לארץ, אי אפשר לקרותו "אַן ארץ-ישראל'דיקער איד".
יתירה מזה: גם אם הי' בעצמו בארץ ישראל, אבל רק כדי שיוכל לבוא ולספר שהי' שם – עדיין לא יוכל להקרא "אַן ארץ-ישראל'דיקער איד".
התואר "אַן ארץ-ישראל'דיקער איד" שייך רק אצל מי שנמצא וחי בארץ ישראל משך זמן באופן של קביעות.
ועד"ז בנוגע לתואר "תורה איד" – שהרי המציאות האמיתית של איש ישראל היא התורה: לא די בכך שיודע אודות מציאות התורה, שיש בה ריבוי דינים וסברות כו', ולא די בכך שמתייגע בלימוד התורה עד שנעשה בקי בתורה, "יגעת ומצאת"16 – שהרי עדיין יכול להיות שמציאותו היא מחוץ לתורה (ואפילו היפך התורה ח"ו), כמו בן חוץ-לארץ שלומד ויודע אודות ארץ ישראל; הלימוד והידיעה הם ענין טפל, ואילו הנקודה העיקרית היא – שכל מציאותו (לא רק מחצה על מחצה או אפילו רובו) נעשית מציאות תורנית.
ה. ענין זה מודגש גם בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתוועדות דסוכות בשנת תרצ"ו17 – לפני שלושים שנה, וזהו תוכן הדברים:
כיום מתאוננים שעניני עבודה אינם פועלים. פעם הי' פועל כל דבר – לימוד התורה, תפלה, התוועדות וכיו"ב, ואילו כיום – אין זה פועל.
– (כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר:) לפני שלושים שנה היו עוד מתאוננים על זה, ואילו היום, הפסיקו אפילו להתאונן!... –
ולכאורה: כיון שעסוקים במשך כו"כ שעות בעניני תורה וקדושה, ובודאי יש ביניהם גם מספר שעות שבהם עוסקים בעבודת התפלה – למה אין זה פועל?!
וביאר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהסיבה לכך היא – כיון שהעצם שלו אינו מונח בזה ("ער – איז ניטאָ אין דעם").
והוסיף לבאר ע"פ משל – מגביר טוב לב שמשאיל את בגדיו לעני שעורך חתונה, כך, שבחתונה משתתפים רק בגדיו, אבל הוא בעצמו נשאר בחדרו ובעסקיו. ודוגמתו בנמשל – ש"משאילים" את המוח והלב כו' לעניני תורה ועבודה, אבל הוא בעצמו אינו מונח בזה, בה בשעה שלאמיתתו של דבר הי' ראוי להיות להיפך – שהעצם ("דער איך") יהי' מונח בעניני תורה ועבודה, והחיצוניות במקום אחר.
ובהמשך לזה הוסיף וסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר (ומזה רואים עד כמה נוגע הענין), שבהיותו נער היתה אצלו רגילות להביט בחלון, ומחנכו הרשב"ץ18 הי' מדריך אותו לשנות רגילות זו,
– וכפי שמוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר ומבהיר: אף כי מה היו יכולים כבר לראות בליובאַוויטש בעד החלון... –
ואמרו לו: במקום להיות בפנים ולהביט החוצה – מוטב לצאת החוצה ולהביט דרך החלון פנימה!
ע"כ דברי הרב.
ו. ולכאורה אינו מובן: כאשר מביטים החוצה – נמצאים עכ"פ בפנים, ואילו כשמביטים פנימה – נמצאים בחוץ, וא"כ, מדוע מוטב להביט פנימה מן החוץ?!
אך הענין הוא – שהעובדה שנמצאים בפנים (כשמביטים החוצה) אינה אלא בחיצוניות, מצד ה"לבושים", כפי ש"האדם יראה לעינים"19; אבל מצד פנימיות הרצון – הרי הוא נמצא במקום שאליו מביט מתוך השתוקקות להיות שם.
ולכן, יש צורך לפעול שתהי' ההבטה פנימה יותר מאשר שתהי' החיצוניות בפנים, וע"ד מ"ש הרמב"ם20 ש"דעות רעות .. קשים מאותן שיש בהן מעשה", ולכן, אם אי אפשר לפעול שתהי' ההבטה פנימה אלא ע"י היציאה החוצה לשעה קלה, הרי זה מותר וכדאי כו'.
ז. וזהו גם מה שקודם התפלה צריך להתבונן בגדלות הא-ל ושפלות האדם – כפס"ד הרמ"א21 בנוגע לכל תפלה בכל יום22 (לא רק בחודש אלול, שאז ממעטים בלימוד התורה ומוסיפים בתפלה ותחנונים23):
לכאורה אינו מובן: בשלמא ההתבוננות בגדלות הא-ל – הרי זו "מצוה רמה ונשאה כו'" (כמ"ש רבינו הזקן24), אבל ההתבוננות בשפלות האדם – אין בה מצוה כלל. וא"כ, למה להתבונן בשפלות האדם – חבל על הזמן; מוטב להמשיך להתבונן בגדלות הא-ל?
אך הענין הוא – שההתבוננות בשפלות האדם היא כמו היציאה לחוץ כדי להביט פנימה, כנ"ל.
וזוהי ההכנה הראוי' לעבודת התפלה באופן שתפעל פעולתה – לא רק בנוגע ל"רפאנו" וכיו"ב, אלא גם בנוגע ל"חננו מאתך חכמה בינה ודעת":
הענין דחכמה בינה ודעת תלוי לכאורה ביגיעה בהלימוד – שכאשר "יגעת", אזי "מצאת"16; ומה שייך לזה ענין ההתבוננות בתפלה?
אך הענין הוא – שהיגיעה בתורה היא בשביל ההבנה וההשגה; אבל כדי שיהי' "פתח לבי בתורתך"25, ועד שכל מציאותו תהי' תורה, "אַ תורה איד" – הרי זה ע"י ההתבוננות קודם התפלה (בגדלות הא-ל וגם) בשפלות האדם, "ונפשי כעפר לכל תהי'"25.
ח. וזהו כללות הענין דשמח"ת – כידוע הפתגם בנוגע לריקודים דשמח"ת, שיהודי נעשה בבחי' רגלים לתורה26, וזוהי כל מציאותו, כל אבריו, לבו וראשו, כך, שאין לו "הנחות" ו"הרגשים" משלו, כי אם "הנחות" ו"הרגשים" ע"פ התורה, ורק בגלל שצריך לילך ולפעול במקום גשמי יש צורך ברגלים גשמיים כו', אבל לולי זאת, כל מציאותו אינה אלא תורה – "אַ תורה איד".
ובסגנון המשל האמור לעיל – שאין זה באופן ששולח את הלבושים שלו אל החתונה, ואילו פנימיות נפשו נמצאת במקום אחר, אלא הוא בעצמו נמצא בהחתונה, וסוכ"ס יהיו גם הלבושים שלו בהחתונה.
ובאופן כזה נשלמת הכוונה העליונה – שיהי' "אַ תורה איד" ו"אַ מצוה איד", ומתוך שמחה וטוב לבב, כיון שענין זה נמשך משמחת- תורה.
* * *
ט. ידוע שכללות העולם נקבע בשני קוין, ולדוגמא: "נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב"27 וגם את ההיפך; בכל ענין יש "קום ועשה" וגם "שב ואל תעשה"; וכמו"כ יש בכללות ההשתלשלות מעלה ומטה – שמים וארץ. ועד"ז גם בנוגע להאמור לעיל – שנוסף על ההשתוקקות וההבטה פנימה, בחי' שמים, צריך להשתדל גם בנוגע לעניני ארץ:
לא די בכך שנשאר בחוץ ורק מביט ומשתוקק לבוא פנימה, אלא התשוקה לבוא פנימה צריכה לפעול שאכן יהי' בפנים בפועל ממש,
וכמו בכל עניני העבודה, שלא מספיק התענוג והרצון כו', אלא צריך להיות נמשך בפועל ממש, "טאַפּאָרו-דאַ-פּלאַחו"28, במחשבה דיבור ומעשה, כיון שבלאה"כ לא נפעל תיקון הגוף ונפש הבהמית שבשביל זה ירדה הנשמה למטה (שהרי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון, כמבואר בתניא29),
וכך גם בנדו"ד, לא די בכך ש"במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא" (כפתגם הבעש"ט30), אלא יש לצרף את הרצון והתשוקה אל המעשה בפועל, ובלשון הידוע31: ה"בכן" – להיות שם בפועל ממש.
י. ובענין זה ישנו סיפור ארוך שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר32, וקוטב הענין הוא:
המגיד ממעזריטש, קודם בואו להבעש"ט, הי' לו חבר שעסק יחד עמו בלימוד הקבלה ותפלה ע"פ כוונות האריז"ל. וכאשר נפגשו לאחרי כמה שנים, הנה בראות החבר את אופן תפלתו של המגיד, שאל אותו מדוע שוהה בתפלתו זמן ארוך כ"כ – גם הוא מתפלל עם כוונות האריז"ל, ואעפ"כ אינו מאריך בתפלה כ"כ?!
כאשר המגיד שמע את שאלתו – הנה במקום להשיב לו מיד, התחיל להתעניין אצל חבירו במה מתעסק. וסיפר חבירו, שבמשך רוב השנה הוא עוסק בתורה, אבל פעם בשנה הוא נוסע ללייפציג אל ה"יריד" לקנות סחורה – ע"פ ההוראות של אשתו שמנהלת את העסק, חשבונות הכספים וכו', אלא כיון שאין דרכה של אשה להטלטל בדרכים וכו', אין לו ברירה, ומוכרח לנסוע ל"יריד" ולהביא את הסחורה, ולאחרי כן, בשובו לביתו – חוזר לתלמודו.
ושאל אותו המגיד: למה לך לבזבז שבועות אחדים בשביל הנסיעה ללייפציג – מוטב שתשב בחדרך ותתבונן במחשבתך אודות סדר ומהלך הנסיעה; הנה ביום פלוני אתה מגיע לתחנה זו, ולמחרת לתחנה הבאה, וכן הלאה, והנה הגעת ללייפציג והנך קונה את הסחורה החדשה, וחוזר לביתך – כך שתוכל לסיים את ההתבוננות בכל פרטי מהלך הנסיעה במשך שעות ספורות, במקום מספר שבועות?!
והשיב החבר להמגיד: כנראה נשארתם אותו "בטלן"... בשביל לבצע את המסחר, מכירה וקני' ("קאָפּלאַיעש פּראַדאַיעש"33), צריכים את הסחורה בפועל, "במזומן", ובשביל זה לא מספיקה התבוננות במחשבה.
ואמר לו המגיד: כן הוא גם בנוגע לתפלה עם כוונות האריז"ל: כאשר מציירים במחשבה בלבד – יכולים לפעול זאת במשך שעה, שעה ומחצה, ולכל היותר – ב' שעות, אבל עדיין אין זה בפועל ובמזומן!
יא. ועד"ז בנדו"ד – שלא די בהבטה והשתוקקות לבוא פנימה, אלא צריך לבוא פנימה בפועל ממש – ללמוד תורה, "תלמודו בידו"34 – במזומן, ולעסוק בעבודת התפלה.
ובאותיות פשוטות:
לא די בכך ששומעים דברי התעוררות, ע"ד הצורך ללמוד קיצור שולחן ערוך, ועד ללימוד השולחן ערוך של רבינו הזקן (החל מהלכות תלמוד תורה), עם כל ציוני המראה-מקומות; אלא צריך ללמוד בפועל ממש, ביום ראשון, ביום שני וכו', ועאכו"כ ביום השבת, ולא להסתפק בלימוד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית.
– כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם35, שכאשר אומרים לאדם שהוא "עם הארץ" במילי דעלמא, בעניני מסחר, פוליטיקא וכיו"ב, הרי זה פוגע בעצם מציאותו, ובגלל זה נעשה לו שונא כו'; ולעומת זאת, בנוגע ללימוד התורה, לא איכפת לו להיות בגדר של "עם הארץ" שמסתפק בלימוד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, ולא עוד אלא ש"מהדר" לצאת י"ח בפסוק אחד בלבד36!...
והרי האמת היא שאיפכא מסתברא, כי:
בנוגע למילי דעלמא – הנה "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שנאמר37 ועמדו זרים ורעו צאנכם"38, כך, שאין צורך כלל לעסוק במילי דעלמא; וגם במעמד ומצב שיש צורך לעסוק בעניני העולם – הרי זה באופן שצריך רק לעשות "כלי", ובלא לב ולב39. ואעפ"כ, יכול להיות מעמד ומצב שאדם מונח ושקוע כולו בעניני העולם, ועד שמחפש שעה נוספת ביממה – השעה ה-25!...
ואילו בנוגע לתורה – הרי לאמיתו של דבר אין לו ברירה אחרת מלבד העסק בתורה, כיון שהוא מחוייב ללמוד תורה בכל רגע פנוי.
ובנוגע לפועל – המצב הוא שהנני צריך לקבל מכתב מרב, ירא שמים שדבריו נשמעין40, שמשמש כמרא דאתרא, ובו מבקש שיכתבו מכאן לבעלי-בתים שלו שישתתפו בלימוד שיעור בתורה בכל יום, ומה טוב פעמיים בכל יום, וכולי האי ואולי יועיל הדבר שיתוסף ויתרבה לימוד התורה...
יב. ובכן:
בעמדנו בשמח"ת – שאז ישנם בגלוי כל הענינים שנמשכו בחודש תשרי (תחילה באופן מקיף, ואח"כ באופן של קליטה בפנימיות בשמע"צ), ומתחילים לפרוק את החבילות ("פאַנאַנדער-פּאַקן די פּעקלאַך")41 מתוך שמחה,
הנה יה"ר שיתוסף ויתרבה העסק בלימוד התורה – ובלשון הרמב"ם42: "תרבה הדעה והחכמה והאמת" – במשך כל ימות השנה, בימות החול, ועאכו"כ ביום השבת שהוא קודש לה', ובאופן ש"מי שיש לו מנה רוצה מאתיים"43, שמחר ירצה ללמוד יותר, ומחרתיים – כמה פעמים ככה,
ועד שנזכה לקיום היעוד44 "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", כך, שתהי' נראית רק מציאות המים – "אין מים אלא תורה"45.
* * *
יג. ע"פ האמור יש לבאר סיפור שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר46, שלכאורה אין לו הבנה כ"כ:
אאזמו"ר – אדמו"ר מהר"ש – הי' נוהג ללמוד במוצאי יוהכ"פ ובשמע"צ שולחן-ערוך חושן משפט. וברשימה אחרת מסופר שהצמח- צדק הי' נוהג ללמוד בשמיני-עצרת שולחן-ערוך חושן משפט.
וכמדומני שבא' הרשימות מובא שלימוד שו"ע חו"מ אז הי' קשור עם ענין של שמירה מן המזיקין.
וצריך להבין: מהו הקשר של זמנים אלו – מוצאי יוהכ"פ ושמע"צ – ללימוד שו"ע חו"מ דוקא, ומה גם בתור שמירה מן המזיקין?
ואין לומר שהלימוד בשו"ע חו"מ הי' ע"פ סדר הלימוד ע"ד הרגיל – שהרי לא מסתבר לומר שבכל שנה ושנה יזדמן ללמוד שו"ע חו"מ במוצאי יוהכ"פ ובשמע"צ דוקא.
ומה גם שאם זה ענין הקשור עם סדרי הלימוד של רבותינו נשיאינו, לא הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר מספר זאת ברבים, בתור הוראה לרבים, שהרי לכל אחד יש סדר בלימוד התורה, ופשיטא שסדר הלימוד שלו אינו בערך לסדרי הלימוד של רבותינו נשיאינו, כך, שהנהגה זו אינה שייכת לשומע הסיפור.
יד. ויש לומר הביאור בזה – בנוגע ליוהכ"פ:
איתא בגמרא47: "שטן ביומא דכיפורי לית לי' רשותא לאסטוני .. השטן בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי, תלת מאה ושיתין וארבעה יומי אית לי' רשותא לאסטוני, ביומא דכיפורי לית לי' רשותא לאסטוני".
ולכן, במוצאי יוהכ"פ, כשמסתיימים כ"ד השעות שבהם לא היתה שליטה להיצה"ר, ומתחיל הזמן שבו מתחדשת פעולתו של היצה"ר שרצונו להזיק כו' ("אַ נייער טראָבל") – אזי העצה לזה היא להוסיף מיד בלימוד התורה, כמארז"ל48 "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין", ובלימוד התורה גופא – בענינים השייכים לנזיקין, בחלק חושן משפט שבשו"ע.
– במשך כל השנה ישנו סדר קבוע כו', אבל במוצאי יוהכ"פ, לאחרי היום היחידי בשנה ששונה מכל שאר ימי השנה בכך שאין שייכות כלל עם היצה"ר, אזי יש צורך בתרופה חדשה, שזהו הלימוד דשו"ע חו"מ.
וסיפור זה הוא גם הוראה לרבים – בהתאם לשיטת חב"ד שאין לסמוך על עבודתו של הצדיק בלבד, כמ"ש49 "וצדיק באמונתו יחי'", אל תקרי יִחְיֶ' אלא יְחַיֶ'50, אלא כל אחד צריך לעבוד עבודתו בעצמו – שבמוצאי יוהכ"פ צריכים להתעסק בלימוד הנ"ל.
טו. ויש לומר, שזהו גם תוכן המנהג שבמוצאי יוהכ"פ מתחילים להתעסק בעשיית הסוכה51:
בהל' סוכה52 כותב רבינו הזקן: "צריך כל אדם לכוין בישיבתו בסוכה שיושב בה כדי לקיים מצות הקב"ה שצונו לישב בסוכה זכר ליציאת מצרים", ש"הם היו ענני כבודו שהקיפם בהם לצל לבל יכה בהם שרב ושמש".
והענין בזה:
ביוהכ"פ נמצאים בנ"י במעמד ומצב של יציאה מכל המיצרים וגבולים, כידוע שביוהכ"פ נעשה עליית המלכות בעתיקא53, שזוהי עלי' גדולה ביותר שאין למעלה ממנה.
וכאשר יוצאים מיוהכ"פ – יש צורך בענני כבוד להגן מפני שרב ושמש, וכן "לנחותם הדרך"54, ליישר את הדרך (להנמיך את הגבוה ולהגבי' את הנמוך) ולהרוג נחשים ועקרבים55.
והגנה זו נעשית עי"ז שיהודי מקיף את עצמו בעניני תורה ומצוות מכל צד ופינה – שזהו תוכן ענין מצות סוכה.
וזהו שמיד במוצאי יוהכ"פ מתחילים בעשיית הסוכה, ומה טוב – גם לגומרה אז, ולכל הפחות לדבר אודות (עשיית) הסוכה (שהרי דיבור הוא מעשה זוטא56), ובזה נכלל גם לימוד הלכות סוכה בשו"ע – שעי"ז נפעל ענין ההגנה באופן שנעשה מוקף בעניני תומ"צ.
טז. ועד"ז יש לומר גם בנוגע לשמע"צ:
ובהקדמה – שבנוגע לשמח"ת מצינו57 שיש מקומות שהיו נוהגים להביא מוגמר ולעשן כו' (ועל זה כותב המג"א58 ש"לגמר מוגמר אסור").
ועד"ז בנוגע לענין השמחה:
בנוגע לשמחת יו"ט – כותב רבינו הזקן בשו"ע59 (מדברי הרמב"ם60) ש"חייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין וכו' שמא יבואו לידי עבירה כו'", שלכן יש צורך בזהירות שתהי' השמחה במדידה והגבלה. אבל בפורים, שחיוב השמחה הוא למעלה ממדידה והגבלה, "מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע"61 – לא היו ב"ד שולחים שוטרים כו'.
ובנוגע לשמח"ת62 – הנה למרות שלא מצינו דין שהשמחה צריכה להיות "עד דלא ידע", הרי מנהג ישראל שהשמחה היא גדולה ביותר, וב"ד לא שולחים שוטרים להגביל את השמחה [(כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק:) ואם ישלחו שוטרים ("פּאָליצייסקע") – וועט מען זיי אָנשמייסן... ואפילו אם ה"בית-דין" יבואו בעצמם, ימצאו כבר עצה...], כמו בפורים.
– יש מי שכללות הנהגתו היא במדידה והגבלה, וכמו בלימוד התורה, שמסתכל על השעון ורואה שכבר למד מספיק... ובמילא גם השמחה היא אצלו ע"פ השעון: הוא רוקד במשך ג' דקות ומחצה... ואם זקנו הלבין כבר – הנה גם זה נחשב למעלה מכחותיו; אבל מי שלימודו הוא כפי רצון התורה, למעלה ממדידה והגבלה – אזי גם השמחה שלו היא למעלה ממדידה והגבלה, וכפי שאמר דוד בנוגע להנהגתו באופן ד"מפזז ומכרכר"63 "לעיני אמהות עבדיו"64: "ונקלותי עוד מזאת גו'"65, ובאופן כזה צריכה להיות השמחה בקיום כל מצוה66, ועאכו"כ בנוגע לשמח"ת, שאז כל בנ"י הם בהשוואה: הן מי שכבר למד כל התורה כולה, והן מי שצריך להתחיל ללמוד תורה היום או מחר. –
וכיון שיש בשמח"ת הנהגה שהיא לכאורה היפך השו"ע, ומזה יכולה להיות נתינת מקום ליניקת החיצונים – לכן בא נשיא ישראל ופועל את השמירה מן המזיקין, ע"י לימוד שו"ע חושן-משפט בשמע"צ (כמו במוצאי יוהכ"פ, כנ"ל, אלא שבמוצאי יוהכ"פ פעולת השמירה היא בשעת מעשה, ואילו בשמע"צ פעולת השמירה היא קודם המעשה).
יז. אך מה יעשה מי שלא למד שו"ע חושן-משפט בשמיני-עצרת – האם אין לו לשמוח בשמח"ת?
ובכן, צריך לדעת שטענה כזו היא מצד היצה"ר – כמובן מהסיפור המובא בשיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר67 אודות הרה"צ ר' נחום מטשערנאָביל, בנוגע להבחנה אם סברא פלונית באה מצד הקדושה או מצד הלעו"ז.
ובנדו"ד: בשעה שמסתכל בעיתון, מטייל, או לוגם כוס תה מתוק ומקנח במיני מזונות – מניחה אותו נפש הבהמית לנפשו ("די נה"ב לאָזט אים צו-רוה"); ואילו כשצריך לרקוד – אזי טוענת נפש הבהמית ואומרת לו: הרי הנך "אַ ליובאַוויטשער חסיד", וכיון שלא למדת שו"ע חושן-משפט בשמע"צ – לכל-הפחות אל תרקוד!...
ובכן: הברירה בידו – אם לסחוב ("אַריינשלעפּן") גם את הנפש-הבהמית בהריקודים, או לילך ("אַוועקגיין") למעמד ומצב אחר... שיהי' אוי ואבוי לו ("אָך און וויי").
והעצה לזה – "ישתה וישכח רישו"68.
(כ"ק אדמו"ר שליט"א פנה לכל המסובים ואמר:)
קחו ("נעמט") משקה בלי הגבלות... וצאו ("קריכט אַרויס") – יחד עמי – מכל הענינים שלא צריכים להיות מונחים בהם, ובאופן ש"לא תשאר פרסה"69 – גם בנוגע לנפש הבהמית (שהרי "פרסה" שייכת לבהמה ולא לאדם),
ואז יקויים סוכ"ס "ואתה תשמע מן השמים"70, ותהי' שנה של חיות ("אַ לעבעדיקער יאָר") בתורה ומצוות,
ועד לקיום היעוד71 "ואולך אתכם קוממיות", ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש.
* * *
יח. האמור לעיל אודות לימוד שו"ע חושן-משפט בשמע"צ, קשור גם עם המדובר אתמול72 בענין שבירת הלוחות ע"י משה רבינו, דלכאורה יש בזה משום דין מזיק או דין גזל – שזוהי שקו"ט בענינים השייכים לשו"ע חושן משפט, שהתקיימה בזמן שבו יש ענין מיוחד בלימוד ענינים אלו.
וכאן המקום להוסיף ביאור בענין זה – שיהי' באופן ד"אמור לחכמה אחותי את"73, שיהי' "ברור לך הדבר כאחותך כו'"74.
המשך השקו"ט והביאור – שאף שלא שייך כאן דין מזיק, כי: (א) כוונת השבירה היתה לטובתם של ישראל, להקל את עונשם, (ב) לבנ"י לא היתה אפשרות של הנאה ותשמיש בלוחות (שהיו מונחים בארון75), והרי זה כמו בעלות באיסורי הנאה – הרי עדיין יש כאן איסור גזל* (ובפרט שכיון שהלוחות היו "מעשה אלקים"76, הי' ערכם ושוויים רב**). והביאור – שהלוחות היו רכושו של משה, שניתנו לו במתנה, אלא שלכתחילה לא הי' בדעתו לקנותם לעצמו, אלא ליתנם לישראל, ולכן, כדי לשברם, הוצרך לתפסם ולקנותם לעצמו שיהיו שלו לגמרי. וע"ד המוסר והחסידות, רצה משה ששבירת הלוחות לא תהי' שייכת לבנ"י, אלא תהי' על אחריותו בלבד77 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס78 בלקו"ש חל"ד ע' 51 ואילך.
*) ואף שלשיטת רש"י79 אם "לא מטי שוה פרוטה לכל חד", לא הוי "לכם", ואין על זה דין בעלות – הרי כיון שלדעת רש"י שוה פרוטה עושה הלוחות שלו, ועשה"ד בלשון יחיד, מתקבל לומר שגם כשהם חקוקות צ"ל של כל יחיד, ז.א. שנמסרו בתנאי שכאו"א יקנה חלקו לחבירו כו'.
**) אף שאין זה כמו דבר יקר הנמכר בממון רב, כי, בפשטות – לא ניתנו הלוחות למכרם (מעין – איסור הנאה), ובפרט הראשונות (משא"כ האחרונות דחצבן משה באהלו80).
[בסיום הענין דיבר כ"ק אדמו"ר שליט"א אודות התיקון דשבירת הלוחות81 – אף שלכאורה לא הי' יכול להיות ע"י משה ששבר את הלוחות, שהרי "אין חבוש מתיר עצמו"82 – דכיון ש"הסכימה דעת הקב"ה לדעתו (של משה), שנאמר83 אשר שברת, יישר כחך ששברת"84, הרי שבירת הלוחות היא בבחי' סותר על מנת לבנות. וכמו ענין המחול – כמבואר בלקו"ת85 בפירוש הכתוב86 "אז תשמח בתולה במחול", שזהו "ע"ד משל שמרקדים במחול שמתרחק האחד מחבירו וחוזר ומתקרב, והריחוק הוא סיבת הקירוב87 .. שדרך ריקוד כך הוא" – שנמשך משמע"צ ושמח"ת בסדר העבודה ד"ויעקב הלך לדרכו"88 על כל השנה כולה, ועד שבקרוב ממש יקויים היעוד89 "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים .. וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר90 ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה .. נגילה ונשמחה בישועתו"].
* * *
יט. דובר כמ"פ בנוגע לשמו של היו"ט שמיני-עצרת – שנקרא "שמיני" להיותו סיום וחותם שבעת ימי חג הסוכות, שהם ה"סך-הכל" והגילוי של כל עניני ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, כדאיתא במדרש91 בנוגע למצות נטילת ד' מינים בחג הסוכות: "משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח, אלא מאן דנסב באיין בידי' אנן ידעין דהוא נצוחייא, כך ישראל ואומות העולם באין .. לפני הקב"ה בר"ה, ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן, אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא".
ואף שאיתא בטור92 שכבר בערב ר"ה "רוחצין ומסתפרין .. לובשים לבנים ומתעטפים לבנים .. לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס", שיהיו "נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים" ב"ספרן של צדיקים"93 – הנה גם לאחרי שישנו הפס"ד בתורה, ובאופן ש"הקב"ה קורא ושונה כנגדו"94, צריכה להיות ההמשכה מהתורה בעולם, שזהו ענינה של התורה לפעול ההמשכה בעולם, במעמד ומצב ש"למצרים ירדתם .. יצה"ר יש ביניכם"10, ובנוגע לעולם, הנה קודם חג הסוכות "לית אנן ידעין מאן הוא נוצח", ורק כאשר "ישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן, אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא".
ולא זו בלבד שהעולם מכיר בכך ש"ישראל אינון נצוחייא", אלא עוד זאת, שהעולם מכיר גם בכך שהוא מקבל השפעה ע"י בנ"י – שזהו שבחג הסוכות מקריבים שבעים פרים, כנגד שבעים אומות העולם95, שעי"ז נמשכת ההשפעה שהוקצבה להם ע"פ מאמר קו המדה96, והם יודעים ומכירים בכך, שלכן, "הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו"97.
ואין להקשות למאי נפק"מ שגם העולם ידע מזה, ומדוע לא די בכך שכן היא המציאות – שהרי זוהי כל מטרת שליחות הנשמה למטה, שמצד עצמה אינה צריכה תיקון כלל (להיותה חצובה מתחת כסא הכבוד98), ולא הוצרכה להתלבש בעוה"ז כו' רק להמשיך אור כו'29, ע"י כללות העבודה דקיום התומ"צ (ע"ד המשכת וגילוי האור בעולם מביהמ"ק ע"י "חלוני שקופים אטומים"99. ולהעיר גם ממארז"ל100 "אילו היו אומות העולם יודעים מה הי' המקדש יפה להם, קסטריות היו מקיפים אותו כדי לשומרו").
ולכן הנה גם בנוגע לר"ה עשי"ת ויוהכ"פ, העיקר הוא שיומשך בגילוי בעולם, שיהי' ניכר בגלוי ש"ישראל אינון נצוחייא", והם אלו שמקריבים שבעים פרים כדי לפעול ההשפעה לשבעים אומות העולם; ועד שמגיעים לזמן דלעתיד לבוא, שאז יקויים היעוד37 "ועמדו זרים ורעו צאנכם", וכמארז"ל101 "כל הזהיר בציצית זוכה ומשמשין לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים, שנאמר102 כה אמר ה' [צבאות] בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים [והחזיקו] בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם וגו'" (בשכר הכנף יחזיקו בכנף עשרה אנשים מכל לשון, הרי שבע מאות לשבעים לשון, וארבע כנפות .. הרי אלפים ושמונה מאות).
כ. ובהמשך לזה באים לשמיני-עצרת, שבו מקריבים "פר אחד איל אחד"103 – כנגד ישראל95, כמשל המלך שאמר לאוהבו "כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה, נגלגל אני ואתה"104 – הקב"ה ובנ"י עם קרובו, ובאופן שאף שישנו "אני ואתה", ה"ה נעשים מציאות אחת – "ישראל (ע"י אורייתא) וקוב"ה כולא חד"105, שלכן מקריבים "פר אחד", ולא שני פרים.
וגם ענין זה הוא באופן גלוי בעולם – כמודגש בגודל השמחה ד(שמע"צ ו)שמח"ת (יו"ט שני של שמע"צ, והיינו, שבחו"ל, בגלות, יש חילוק בין שמח"ת לשמע"צ, שאז השמחה היא במדידה והגבלה, ואינה נראית כ"כ מבחוץ), שהעולם רואה שזהו יום מיוחד, "יום מיומיים"106, שבנ"י שמחים ורוקדים עם התורה בשמחה גדולה ביותר.
והרי זה דבר פלא: נוטלים ספר-תורה חגורה במפה ועטופה במעיל, ועורכים "הקפות" בשמחה גדולה107 – למרות שעדיין לא עשו קידוש, כך, שאי אפשר לתלות זאת במצב של שכרות... (שהרי הקפות הם בסדר התפלה, ובזמן התפלה אסור להיות במעמד ומצב של שכרות), ואעפ"כ, רוקדים בשמחה גדולה ביותר, כפי שהי' דוד "מפזז ומכרכר"63 "לעיני אמהות עבדיו"64, באמרו "ונקלותי עוד מזאת גו'", ודוקא עי"ז – "אכבדה"65, ש"אין הכבוד והגדולה אלא לשמוח לפני ה'"66.
כא. והענין בזה – דלכאורה: מהו הכבוד בהנהגה באופן ד"נקלותי"?! – שעי"ז מגיעים לדרגא כזו שלגבה הנה "מלך ישראל" ו"אמהות עבדיו" הם בהשואה!
והגע עצמך:
גם כאשר מדובר אודות יהודי פשוט – הרי הוא רחוק מ"אמהות עבדיו" "כרחוק מזרח ממערב"108.
ועאכו"כ כאשר מדובר אודות מלך ישראל, ובפרט דוד מלך ישראל, שעסק גם בכיבוש העולם לעשות ממנו ארץ ישראל [ואף שמצינו במדרז"ל109 שכיבוש דוד הי' באופן שאינו למעליותא, הרי ע"י הכיבוש נתבטלה הבעלות של אוה"ע מהארץ, ועד שבכמה פרטים יש לה דין של ארץ ישראל110], ועד שגדלה מעלתו אפילו לגבי מעלת שלמה, עליו נאמר111 "וישב שלמה על כסא ה'" – כמבואר בדרושי חסידות שמדרגת שלמה היא חכמה שבמלכות (רק ספירה פרטית במלכות), ואילו מדרגת דוד היא ספירת המלכות עצמה כפי שנתלבשה בגוף בשר ודם, שלכן אמרו "דוד מלך ישראל חי וקיים"112.
אך למרות גודל ועוצם ריחוק הערך שבין דוד מלך ישראל לאמהות עבדיו – יש דרגא שבה שניהם שוים!
וכידוע שכל הענינים שלאחרי הצמצום, למרות הריחוק שביניהם, מהדרגא הכי תחתונה עד לדרגא הכי נעלית, הנה לגבי המדריגות שלפני הצמצום הרי הם בהשואה ממש (שזהו החידוש שבקבלת האריז"ל לגבי קבלת הרמ"ק, ועאכו"כ לגבי שיטת החוקרים)113, וכהדוגמא לזה בענין המספרים, ש"אחד במספר יש לו ערך לגבי מספר אלף אלפים, שהוא חלק אחד מני אלף אלפים, אבל לגבי דבר שהוא בבחי' בלי גבול ומספר כלל, אין כנגדו שום ערך במספרים, שאפילו אלף אלפי אלפים וריבוא רבבות אינן אפילו כערך מספר אחד לגבי אלף אלפי אלפים ורבוא רבבות, אלא כלא ממש חשיבי"114.
וזהו גם תוכן פירוש רבינו הזקן115 על הפסוק116 "המשפילי גו' בשמים ובארץ" – ששמים וארץ הם בהשוואה כו'.
אמנם, כדי להגיע לדרגא זו שבה שוים דוד מלך ישראל עם אמהות עבדיו – אין זה ביכולת "אמהות עבדיו", ואפילו לא ביכולת מיכל בת שאול, למרות כל מעלותי' (שהיתה מנחת תפילין117 וכיו"ב);
אלא דוקא ע"י עבודתו של דוד מלך ישראל, "אדמוני עם יפה עינים"118, אשר "דם לרב שפכת"119, שזה קשור עם כללות ענין עבודת התשובה (וכפי שמצינו בדוד ש"הרגו בתענית"120, והרי "כל היושב בתענית נקרא חוטא"121, אא"כ עושה זאת בדרך תשובה122), ועי"ז הגיע לבחי' "מי הוא זה מלך הכבוד" (למעלה גם מבחי' "מי זה מלך הכבוד")123, כמ"ש ב"לדוד מזמור"124 שנקבע לומר בליל ר"ה125, בהמשך לבקשת בנ"י "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", ולאח"ז חותמים בשם ומלכות: "ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ", כיון שבודאי ממלא הקב"ה בקשה זו, "בלי שום ספק וס"ס בעולם" (כפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ת126).
וככל עניני ר"ה – נמשך ומתגלה גם ענין זה בחג הסוכות, ע"י מצות נטילת ד' מינים, כנ"ל (סי"ט).
כב. והנה, מצות נטילת ד' מינים מתחילה בבוקר127; אבל עוד לפני זה רואים כבר בעולם שיש מצות סוכה – שמתחילה מיד בלילה127, ובפרט בלילה הראשונה, שבה נוגע ביותר שלא ירדו גשמים, שלא יהי' כ"עבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו כו'"128, כיון שאז חייבים לאכול בסוכה גם בשעה שיורדים גשמים129 (אף שגם לאח"ז יש חיוב לאכול בסוכה, ובפרט לדעת ר"א ש"ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה"130).
והנה, בנוגע למצות סוכה כותב רבינו הזקן בשו"ע52: "בסוכות תשבו שבעת ימים [גו'] למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים131, הם היו ענני כבודו שהקיפם בהם לצל לבל יכה בהם שרב ושמש, ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות העשויות לצל, כדי שנזכיר נפלאותיו ונוראותיו".
ויש לבאר כוונת רבינו הזקן שמוסיף ומדגיש הענין ד"צל" – הן בנוגע לענני כבודו "שהקיפם בהם לצל", והן בנוגע להציווי "לעשות סוכות העשויות לצל", שהוספה זו היא בודאי בכוונה מכוונת, ובפרט שהוספה זו היא שינוי לגבי לשון הטור והשו"ע – דיש לומר, שיש בזה נפק"מ בנוגע לגדר ותוכן המצוה וכן בנוגע לברכת המצוה, כפי שיתבאר לקמן (סכ"ה).
* * *
כג. ידוע שיש ג' סוגים במצוות: עדות חוקים ומשפטים132.
מחד גיסא ישנם "חוקים" – מצוות שאין להם ביאור בשכל, וכמארז"ל133 "שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל (משא"כ ישראל מצד עצמם אינם שייכים לשאול זאת) לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה", וזהו ענין ה"חוקה", "חוקה חקקתי גזירה גזרתי"134, ו"אין לך רשות להרהר אחרי'"135 (וע"ד מארז"ל136 "כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר כו'", שהרהור הו"ע הקושיא כו').
ולאידך גיסא ישנם "משפטים" – מצוות שכליות, או כהלשון מצוות שמעיות137, ולדוגמא: כיבוד אב ואם, שהיא מצוה המובנת ומחוייבת ע"פ שכל, דכיון שהוריו היטיבו עמו כו', לכן צריך לכבדם, ועד"ז איסור גזל וכיו"ב, וכמארז"ל138 "אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה".
וישנו הסוג שבינתיים – "עדות" – מצוות שהם לאות וסימן, כמו שבת, "אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש"139, וכן המצוות דחג הפסח – "זכר ליציאת מצרים", ועד"ז מצות סוכה –"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"131.
כד. ועפ"ז צריך להבין בנוגע לפלוגתא בגמרא140 בפירוש הכתוב "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" – "ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר, סוכות ממש עשו להם":
כיון שמצות סוכה היא מסוג המצוות שנקראים בשם "עדות", הרי מובן, שצריך להיות דמיון בין המצוה להדבר שעל זה באה המצוה להעיד.
ולכאורה: בשלמא לדעת ר"ע ש"סוכות ממש עשו להם", אתי שפיר הדמיון בין מצות עשיית סוכה – דירת עראי שנעשית מפסולת גורן ויקב141 (ולא מדברים יקרי ערך) – להסוכות שבהם ישבו בנ"י בצאתם ממצרים; אבל לדעת ר"א ש"ענני כבוד היו", אינו מובן מהו הדמיון בין מצות עשיית סוכה לענני הכבוד, שמצד גודל חשיבותם (ע"ד "מצוותי' אחשבי'"142) בודאי אינם בגדר עראי143?!
ומה גם ש"ענני הכבוד" היו מיד בצאתם ממצרים, בחודש ניסן, ואילו מצות עשיית הסוכה היא בחודש תשרי, כך, שאין דמיון ביניהם גם מצד הזמן; משא"כ להדעה ש"סוכות ממש עשו להם", אתי שפיר שלא עשו סוכות מיד בצאתם מארץ מצרים, בחודש ניסן, שאז לא הי' צורך בסוכות, כמובן מדרשת רז"ל144 על הפסוק145 "מוציא אסירים בכושרות", שהקב"ה "הוציא את ישראל ממצרים בחודש שהוא כשר לצאת, לא חמה ולא צינה ולא גשמים", ועכצ"ל, ש"סוכות ממש עשו להם" הי' בחודש תשרי.
[ולהעיר, שעפ"ז יש לבאר הטעם שרש"י131 מפרש "כי בסוכות הושבתי", "ענני כבוד" – דלכאורה, ע"פ פשוטו של מקרא מתאים יותר לפרש "סוכות ממש", כמו "בסוכות תשבו גו'" – כי, ההוכחה של רש"י היא ממ"ש בהמשך הכתוב "(כי בסוכות הושבתי גו') בהוציאי אותם מארץ מצרים", וכיון שמיד בצאתם ממצרים לא הוצרכו לעשות סוכות ממש, כיון שיצאו "בחודש שהוא כשר לצאת, לא חמה ולא צינה", עכצ"ל, ש"בסוכות הושבתי .. בהוציאי אותם מארץ מצרים" הם "ענני כבוד", שהיו מיד בצאתם ממצרים146].
ולמרות הקושי הנ"ל בדעת ר"א ש"ענני כבוד היו", נפסק כן בטור ובשו"ע, ומה גם שזהו היפך כללי הש"ס שהלכה כר"ע147 [אלא שבתו"כ131 הגירסא היא: "ר"ע אומר .. ענני כבוד היו"] – שזהו ענין הדורש ביאור בפני עצמו148.
כה. המשך הביאור בדברי רבינו הזקן בשו"ע בענין "ענני כבודו שהקיפם בהם לצל .. ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות העשויות לצל" – נכלל בשיחת יום ב' דחג הסוכות ס"י149.
כו. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
וזהו גם הביאור כיצד פועלים בנ"י בעולם הענין ד"הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים"97, בה בשעה ש"אתם המעט מכל העמים"150, ולכאורה אין ביכולת המיעוט לשנות את הרוב – כי, עי"ז שהקב"ה מקיף את בנ"י ב"ענני כבודו", שהם כמו משרתיו של הקב"ה, ו"עבד מלך מלך"151, הרי זה נותן כח לבנ"י שנעשים בעה"ב על "כל גוים" ו"כל האומים", שמכירים בכך ש"ישראל אינון נצוחייא".
וענין זה מתבטא גם בכך שבחג הסוכות מקריבים בנ"י קרבנות עבור כל שבעים אומות העולם95 – אף שלכאורה הרי זה היפך הכלל ש"אי אפשר שיהי' קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו"152 – כי, כלל זה הוא רק כאשר הקרבת הקרבן היא עבור מישהו שיש לו מציאות חשובה בפ"ע, משא"כ אם מציאותו היא טפילה, כמו המציאות של אוה"ע, כמובן ממ"ש הרמב"ם153 בפירוש מארז"ל154 "כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה", שהמציאות העיקרית היא מציאותו של החכם, ובשבילו נבראו כל שאר בני האדם כו'.
וזהו שכאשר יהודי מקיים מצות סוכה בליל ראשון של חג הסוכות (שזהו עיקר ימי הסוכות), הנה לאח"ז מתחילה הקרבת הקרבנות עבור אומות העולם באופן ד"פוחת והולך"155, עד שבאים לשמע"צ, שאז אומר הקב"ה לישראל "בא ונגלגל אני ואתה"104, באופן ש"יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"156, ועד שבאים לזמן שבו יהי' "ה' אחד ושמו אחד"157, "כשאני נכתב אני נקרא"34, באופן ש"אין עוד מלבדו"158.
* * *
כז. דובר לעיל (סי"ט) שהיו"ט דשמע"צ נקרא בשם "שמיני", שמורה שאינו ענין בפני עצמו אלא בא בהמשך לשבעת ימי הסוכות שלפנ"ז.
ואף ששמע"צ "רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב"159 – הרי מצינו שדרך התורה היא למנות את המועט (כדי לחסוך טירחא כו'), כדאיתא בגמרא במסכת חולין160: "בהמה טמאה מרובה מן הטהורות, לפיכך מנה הכתוב בטהורה .. עופות טהורין מרובין על הטמאין, לפיכך מנה הכתוב בטמאין, מאי קמ"ל .. לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה", ומזה שהתורה מונה ששה ענינים שבהם נחשב שמע"צ לרגל בפני עצמו, מובן, ששאר הענינים שבהם אינו רגל בפני עצמו אלא בהמשך לשבעת ימי הסוכות, הרי הם יותר מששה.
ומזה מובן, שבשמע"צ ושמח"ת צריך להיות מעין אותם ענינים שהיו בשבעת ימי הסוכות.
כח. והענין בזה:
בחג הסוכות ישנו לכל לראש כללות ענין הסוכה, שזוהי המצוה הראשונה שמקיימים מיד בכניסת היו"ט – "לישב בסוכה"; ולאח"ז ישנה גם מצות נטילת ד' מינים, "ולקחתם לכם גו'"161, שחיובה מתחיל רק בשחר (אע"פ שד' המינים הוקצו למצוותם משקידש היום162), כמה שעות לאחרי קיום מצות סוכה127.
והנה, סוכה וד' מינים הם הפכיים זמ"ז, כי: סוכה היא מחוץ לאדם ומקיפה עליו (וע"ד מ"ש163 "בא גו' אל התיבה", שמקיפה ומגינה מפני המבול); ואילו ענין ד' המינים הוא באופן של המשכה בפנימיות – "ולקחתם לכם גו' ושמחתם גו'"161, כיון ש"אינון נצוחייא"91, והרי ענין השמחה חודר את כל מציאות האדם, החל מהמוח והלב, ועד לרגלים שאין בהם שכל והרגש.
וע"פ מנהג ישראל – הנה גם בשמע"צ ושמח"ת יש ע"ד ב' ענינים אלו:
בשמע"צ ושמח"ת ישנו הענין דקריאת התורה – כמו בכל המועדים, וקריאה מיוחדת בשמח"ת – "גמרה של תורה"164, וגם התחלת התורה – "מתכיפין התחלה להשלמה"165; ובהקדמה לזה ישנו גם ענין ה"הקפות".
וב' ענינים אלו – קריאת התורה והקפות – הם הפכיים זמ"ז, כי:
קריאת התורה קשורה עם ענין של הבנה והשגה שבא בפנימיות האדם – שהרי יש צורך בבקי שיודע לקרות, ונוסף לכך שצריך לידע לקרוא בלי ניקוד, צריך לידע גם טעמי המקרא. ומה גם שכללות הענין דקריאת התורה קשור עם ברכת התורה (נוסף על ברכת התורה שבהתחלת היום), שזה מורה על חביבות התורה, כידוע בענין "ברכו בתורה תחילה"166.
ואילו ענין ההקפות – הרי זה באופן שהס"ת כרוכה ומכוסה במפה, כך, שאי אפשר לקרות בה, וכל אחד ואחד – גם מי שאינו יודע לקרות בתורה – מצוה עליו לשמוח ולרקוד עם הס"ת, כך, שאין זה ענין פנימי הקשור עם הבנה והשגה, אלא באופן מקיף107.
ואעפ"כ, בא ענין ההקפות בתור הכנה שלאח"ז יהי' ענין הקריאה בתורה –"גמרה של תורה", ו"מתכיפין התחלה להשלמה".
כט. ועוד ענין שבו מודגש הקשר והשייכות של שמע"צ ושמח"ת עם שבעת ימי הסוכות:
בנוגע לענין ד"ולקחתם לכם גו'" שבחג הסוכות – הרי נוסף לכך ש"במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא"91 (אע"פ שבנ"י עצמם יודעים זאת כבר מערב ר"ה), ישנו גם הענין ד"הללו את ה' כל גוים גו'" (כנ"ל סי"ט).
ועד"ז בשמח"ת – שלאחרי "גמרה של תורה" ב"לעיני כל ישראל", אזי "מתכיפין התחלה להשלמה" – "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ".
ל. והענין בזה:
לכאורה אינו מובן: הענין ד"בראשית גו'" שייך לעולם, ואילו יהודי עוסק בתורה במשך כל השנה כולה, ועאכו"כ בשמח"ת, שאז אומר הקב"ה לישראל "בא ונגלגל אני ואתה"104, "ישראל ומלכא בלחודוהי"167, וא"כ, לאחרי "גמרה של תורה" היו צריכים להתחיל בענין של מצוה, אבל לא בענין ד"בראשית גו'" ששייך לעולם?!
ויתירה מזה – יכולים לטעון: כאשר מתחילים בענין ששייך לעולם ("בראשית גו'") לאחרי ובהמשך ל"גמרה של תורה", הרי זה כמו מי שמנצל את התורה ומשתמש בה כ"קרדום לחתך בה"168, וכיון שמשתמש בתורה בניגוד לרצונו של הקב"ה, מוטב אילו לא הי' לומד תורה כלל! וע"ד "זכה, נעשית לו סם חיים, לא זכה, נעשית לו כו'"169, היינו, שלא זו בלבד שאין בזה תועלת, אלא אדרבה, שנעשית לו היפך "סם חיים"!
אך הענין הוא – כמובא בפירוש רש"י170 (פשוטו של מקרא, ביחד עם ענינים מופלאים171) מאמר רבי יצחק "מה טעם פתח בבראשית, משום כח172 מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", והיינו, שענין התורה הוא לפעול בעולם דוקא.
וכפי שמצינו שכאשר המלאכים ביקשו "תנה הודך על השמים"11, ששם יכולים ללמוד תורה (כפי ששייכת בעולמות העליונים) יומם ולילה, ללא דאגות הפרנסה וכו' – "אמר לו הקב"ה למשה (אני לא מתערב... אלא אתה תתווכח עמהם ו)החזיר להן תשובה .. אמר לפניו, רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה, אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים173, אמר להן, למצרים ירדתם .. יצר הרע יש ביניכם"10, והיינו, שרצונו של הקב"ה שיהודי לא יסתגר בבית-המדרש ובישיבה, אלא יהי' בארץ מצרים, "ערות הארץ"174, ושם יפעול "לתת להם – "לעמו" – נחלת גוים".
וכמו כללות הענין דירידת הנשמה למטה – דלכאורה אינו מובן: למה עשה ה' ככה – הרי "כל הדרכים בחזקת סכנה"175, והלואי "שתהא176 יציאתך מן העולם כביאתך לעולם"?!
אך הענין הוא, שכיון ש"מפי עליון לא תצא הרעות"177, ו"כל אשר עשה" הוא לא רק "טוב", אלא "טוב מאד"178, עכצ"ל, שכדאי כל הסכנה והיגיעה כו' בשביל גודל העילוי שנעשה עי"ז;
צריכים רק להזהר שלא להיות במעמד ומצב ש"שמים חושך לאור גו' מר למתוק"179, אלא להתרחק מכל דבר שהוא "חושך" ו"מר", ולהתקרב לכל דבר שהוא "אור" ו"מתוק" – גם אם בתחילה יעשה זאת "כמי שכפאו שד"180, או כמו קטן שמתחיל ללמוד מפני יראת הרצועה, או בגלל שמבטיחים לו ממתקים, ואח"כ מנעלים או ממון, ואח"כ כבוד הבריות, שעי"ז מרמים אותו ("מ'נאַרט אים אַריין") להכניסו בלימוד התורה, עד שסוכ"ס יגיע לדרגת העבודה שלא על מנת לקבל פרס181.
וזהו גם תוכן מאמרו של רבי יצחק, שהתפקיד של בנ"י ("לעיני כל ישראל") הוא לפעול ב"נחלת גוים" שתהי' באופן ד"לתת להם", והיינו, ע"י העבודה באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"182 ו"בכל דרכיך דעהו"183,
ולא להתפעל מטענת היצה"ר שאין לערב רוחניות עם גשמיות: לימוד התורה לחוד, ואכילה ושתי' לחוד; בר"ה ויוהכ"פ ושבת יש לעסוק בענינים רוחניים, ואילו בכל שאר ימות השנה צריך לעסוק בפרנסת בני ביתו ע"פ מנהג התגרין וכו'; או ש"רחמנא לבא בעי"184, ואילו שאר הגוף יכול להתנהג כרצונו – כי, אע"פ שהענינים הגשמיים הם מלכתחילה באופן ש"ברצונו נתנה להם", הרי "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"170, כך, שגם ההנהגה בענינים הגשמיים צריכה להיות ע"פ התורה, ולדוגמא בנוגע למנהג התגרין, שצריך להיות ע"פ המבואר בשו"ע חו"מ, מתוך זהירות בהשגת גבול, אבק לשון הרע וכיו"ב.
ההתעסקות ברוחניות לחוד – היתה קודם ירידת הנשמה למטה, בהיותה במעמד ומצב ד"חי הוי' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו"185, בעמידה בתפלה לפני הקב"ה; ואילו החידוש בירידת הנשמה למטה הוא – לפעול בעולם, ולדוגמא, שגם בימות החול יהי' הענין ד"זכור את יום השבת לקדשו"186, כפי' הרמב"ן, "שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת .. כי בזכרנו אותו תמיד יזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא כו'", ועד שבששת ימי המעשה יהי' הענין ד"ויכולו"187, מלשון כליון ומלשון תענוג, כפירוש הצ"צ188.
לא. וענין זה מודגש בחג הסוכות (וממנו נמשך על כל השנה כולה) – שלא מספיק שיהודי יודע שניצח כו', אלא צריך להודיע זאת בעולם, ועד שנעשה בעה"ב על שבעים אומות העולם.
ועד"ז בשמח"ת – החל מענין ה"הקפות", שמורה על החביבות והשמחה בתורה, ולאח"ז באה הקריאה בתורה: "וזאת הברכה אשר ברך משה גו'"189, ובאופן ש"תורה צוה לנו משה מורשה גו'"190, שזהו"ע של ירושה, ובמילא הרי זה שייך אליו, מבלי הבט על רצונו, הבנתו והשגתו, דכיון שיש לו דין יורש, הרי הוא מקבל ולוקח את התורה כולה, לא רק "משפטים" (מצוות שכליות), ולא רק "עדות", אלא גם "חוקים", ולא רק חלק הפשט שבתורה, אלא כל חלקי התורה, עד לחלק הסוד שבתורה; ואח"כ ממשיך זאת בעולם – "בראשית ברא גו'".
וכל זה ניתן לבחירתו של כל אחד מישראל, והקב"ה מבקש ממנו "ובחרת בחיים"191, שזוהי נתינת כח, וגם הבטחה, שסוכ"ס יבחור בחיים, בכל חלקי התורה, ובאופן ש"גדול לימוד שמביא לידי מעשה"192 – קיום המצוות, שעליהם נאמר193 "וחי בהם".
ועי"ז זוכה לשנה מבורכת, מתוך שמחה של מעלה ושל מטה – "זמן שמחתנו" לשון רבים, "ישמח194 ה' במעשיו" ו"ישמח195 ישראל בעושיו"196, שתומשך שמחה בכל עניני האדם ובני ביתו, עד לבני חיי ומזוני רויחי.
* * *
לב. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה הללו את הוי' כל גוים גו'.
* * *
לג. דובר כמ"פ ששנה זו היא שנת המאה להסתלקות הצמח צדק, שהי' בנה של בת רבינו הזקן, בעל התניא והשו"ע, וממלא מקומו בדור השלישי של נשיאי חב"ד, וכיון שאמו (בתו של רבינו הזקן) נסתלקה בקטנותו, בהיותו פחות מגיל שלש שנים, לכן הי' גידולו וחינוכו ע"י רבינו הזקן בעצמו, בביתו ובחדרו, וכידוע כמה סיפורים אודות ההתמסרות של רבינו הזקן לחינוכו של הצמח צדק197.
סיפורים אלו שהגיעו אלינו, יש בהם הוראות אלינו – הן למבוגרים, ועאכו"כ לילדי ישראל – שכן, פרטי הענינים שאינם נוגעים אלינו, אין מקום לספר אודותם, וע"ד שמצינו בנוגע לענין הנבואה, "דבר ה' אשר דיבר ביד עבדיו הנביאים"198, שנבואה שהיתה רק לשעתה ולא נצרכה לדורות, לא נכתבה בספרי הנביאים199, ומזה מובן בנוגע לכל עניני התורה, כולל סיפורי רבותינו נשיאינו, שמזה גופא שהסיפור הגיע אלינו, מובן, שיש בזה הוראה אלינו, הוראה לדורות200.
ונתעכב עתה על אחד הפרטים בחינוכו של הצ"צ, כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בא' מימי חג הסוכות201 בשנת תרצ"ו, לפני שלושים שנה.
לד. בשיחה הנ"ל202 מקדים כ"ק מו"ח אדמו"ר לספר אודות ציור החדרים בביתו של רבינו הזקן, שהיו בשני חצאי בתים, ובאמצע הי' כמו יציע ("פאָדערהויז") ששימש ככניסה לשני הבתים. וביציע זה הי' תנור, שכתלו נכנס לחדר שבו ישב רבינו הזקן. ומובן, שהתנור הי' בנוי באופן שכדי להכניס בו את העצים לחממו, לא הוצרכו להכנס לחדרו של רבינו הזקן, שלא לבלבל אותו, אלא היו מכניסים העצים מהחדר החיצוני, וכותל התנור הי' בפנים, והכותל לא הי' עב ביותר – וכמו בבנינים שבונים עתה, בית בן קומה אחת או שתי קומות, שהכותל החיצוני אינו עב ביותר, ועאכו"כ הכתלים שבין חדר לחדר, ועאכו"כ כותל של תנור שנועד לחמם גם את החדר שמעברו השני של הכותל.
ולאחרי הקדמה זו – ממשיך כ"ק מו"ח אדמו"ר לספר203:
אצל רבינו הזקן הי' סדר שבזמנים מסויימים הי' אומר מאמרי דא"ח רק לפני מספר מצומצם של אנשים, יחידי סגולה, ולא היו מניחים לכולם להיכנס.
וכאשר הצ"צ הי' בן תשע שנים, חשק מאד להיות בין השומעים דא"ח מרבינו הזקן באותם זמנים מיוחדים – שכן, נוסף על התשוקה שהיתה לו ללימוד הנגלה, רצה ללמוד ולהשיג כפי יכלתו גם בתורת החסידות (אע"פ שעיקר הסדר של לימוד החסידות התחיל רבינו הזקן עמו בשנים שלאח"ז).
ובכן: בזמנים שרבינו הזקן הי' אומר דא"ח ברבים, והדלת היתה פתוחה לכל, הי' הצ"צ יכול להכנס; אבל כאשר רבינו הזקן הי' אומר מאמרי דא"ח במעמד יחידי סגולה שהורה להכניסם אליו, והדלת היתה סגורה (ובודאי לא ישבור דלתות...) –הנה מרוב תשוקתו לשמוע דא"ח, הזדחל פעם לתוך התנור שכתלו הי' מגיע לחדרו של רבינו הזקן, וקירב אזנו לכותל, כדי שיוכל לשמוע את המאמר של רבינו הזקן – שהי' אומרו בניגון ובקול רם – כולו או קטעים ממנו.
מאורע זה הי' באמצע החורף, כששרר קור גדול, ובא הערל להסיק את התנור, והתחיל להכניס בו עצים (כי במדינות ההם לא היו רגילים להשתמש בפחם ("קוילן"), שלא הי' זול, ולכן הסיקו בעצים, שהיו זול יותר), בתוספת קיסמים דקים ופיסות נייר, כדי שתאחז האש.
בדרך כלל, כאשר העצים הם בתוך התנור, כנגד הארובה, אזי יוצא העשן דרך הארובה. אבל כיון שגופו של הצ"צ מילא שטח גדול מהתנור, נשארו העצים בקירוב אל פי התנור, וכאשר הדליק הערל את העצים באש, הנה כרגע נתמלא הבית עשן. והתחיל הערל לדחוק את העצים פנימה יותר, וראה שאי אפשר להכניסם, והוכרח לכבותם ולהוציאם אחד אחד, כדי לראות מדוע אינם נכנסים פנימה. ולפתע ראה נער בתוך התנור... ומיד הוציאו מהתנור את הצ"צ כשהוא סובל משאיפת עשן ("פאַרטשאַדעט"), ובקושי הצליחו להשיב את רוחו.
ואז נכנסה הרבנית – הסבתא של הצ"צ – וטענה לבעלה רבינו הזקן: היתכן שלתלמידים אתה מניח לשמוע דא"ח, ואילו נכדך שחפץ לשמוע דא"ח, צריך לזחול לתוך התנור ולהעמיד את עצמו בסכנת שריפה רח"ל?!
– ואכן פעלה ע"י טענתה, שמאז היו מניחים להצ"צ להיכנס בעת אמירת דא"ח ליחידי סגולה –
וענה לה רבינו הזקן: אכן, בשביל לימוד התורה, יש צורך במסירת נפש!...
לה. והגע עצמך:
במקום להיכנס לתנור בשביל לנסות לשמוע דא"ח, הי' הצ"צ יכול לישב בחדרו וללמוד תורה. ואעפ"כ, בידעו שרבינו הזקן מתכונן לומר ענין חדש בתורה, שלא נרשם עדיין בספר, השתוקק ביותר ועשה כל התלוי בו שיוכל לשמוע ענין חדש זה.
ועד כדי כך, שגם בראותו שהערל מכניס עצים לתנור ועומד להסיקו, לא גילה שהוא נמצא בתוך התנור, שהרי אז יוציאוהו משם, ולא יוכל לשמוע המאמר, ולכן הי' מוכן למסור נפשו כדי שבינתיים ישמע עוד כמה תיבות ("נאָך אַ פּאָר ווערטער")!...
ואכן, ע"י מס"נ זו השיג הצ"צ את מבוקשו לשמוע דא"ח מרבינו הזקן, ועד שהגיע למעמד ומצב שנעשה נשיא הדור, ותורתו בנגלה וחסידות והוראותיו כו' נקבעו "עד היום האחרון"204.
לו. ויש לבאר ההוראה מסיפור זה – שהיא בתקפה בכל השנים, ובהדגשה מיוחדת בשנת המאה להסתלקות הצ"צ, שכן, ביום ההסתלקות בכל שנה אומרים עוד הפעם קדיש, "יתגדל ויתקדש שמי' רבא", דאף שכבר אמרו קדיש אשתקד, הנה בשנה זו ניתוסף עילוי שלא הי' לפנ"ז, כי, "צדיקים במיתתן נקראו חיים"205, וכן הוא באמת, וכמארז"ל206 ש"שפתותיו דובבות בקבר", והולכים תמיד "מחיל אל חיל"207, ובפרט בבוא יום ההסתלקות ש"כל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו .. מתגלה ומאיר .. למטה כו'"208, ועאכו"כ בסיום מאה שנה להסתלקות, שזהו מספר שלם, כפי שמבאר הצ"צ בעצמו209 על הפסוק210 "ויהיו חיי שרה מאה שנה גו'", כך, שבשנה זו מתגלים כל עניני הצ"צ באופן שיהיו מהם תוצאות גדולות יותר.
ובכן: נקודת ההוראה מסיפור הנ"ל היא בנוגע לחינוך ילדי ישראל – שצריך לחנך ילד יהודי שתהי' לו אהבת התורה,
– ולהעיר, שענין זה שייך במיוחד לשמחת תורה, שזהו יום כללי שממנו נמשך על כל השנה כולה ענין השמחה בנוגע לתורה, היינו, שלא יסתכל על עניני התורה שהם כמו "עול" ("לאַסט"), אלא יהי' שמח מזה שהקב"ה גילה איך צריך להתנהג כו' –
עד כדי כך שיהי' מוכן למסור נפשו עבור לימוד התורה, שלא יפחד מאש וממים כו', ובלבד שיתוסף אצלו בלימוד התורה.
מס"נ עבור לימוד התורה אינו ענין יוצא מן הכלל ("אַן אויסנאַם") ששייך להצ"צ דוקא, אלא "כך היא דרכה של תורה"211; התחלת החינוך של ילדי ישראל היא – שילמדו תורה לא מצד ההכרח, אלא מצד אהבת התורה, עד כדי מס"נ (ולא באופן שרק כאשר נותנים לו "פרסים", ורושמים על לוח-הכבוד שתלוי על הקיר שהוא מצטיין כו', אזי מסכים ללמוד תורה כמה שעות ביום). וכל זה – לא רק בשביל שיגדל להיות "גאון הדור", אלא בזה תלוי אם יהי' "אַ תורה איד", יהודי שחי חיי יהדות ע"פ תורה, או ח"ו באופן אחר.
וכאשר החינוך הוא באופן כזה, אזי זוכים לנחת אמיתי – לא רק ליום, שבוע, חודש ושנה, אלא באופן נצחי, כיון שקשור עם עניני התומ"צ שהם נצחיים.
לז. ובפרטיות יותר:
ילד יהודי שנולד בטהרה – נמשך מטבעו לעניני תומ"צ, וצריכים לתת לו את האפשרות שיוכל ללמוד תורה במשך רוב שעות היום.
– ולא כמו אלו שמסתפקים בכך שהילד ילמד יהדות שעה אחת בשבוע – ב"סאָנדיי סקול" (בית-ספר ליהדות הפועל בימי ראשון בשבוע) או "אַפטער-נון סקול" (בית-ספר ליהדות הפועל בשעות אחר-הצהריים), ועד לתכלית העילוי – ב"דיי סקול" (בית-ספר יומי), ששם לומדים שעתיים ומחצה תורת ה', ואילו במשך חמש שעות מפטמים אותו ב"חכמות חיצוניות" (כי, יותר מזה – לא מעוניין הילד, וגם ההורים לא מעוניינים...), וכל זה – בגלל שצריכים לדאוג ולהבטיח שתהי' לו פרנסה, ובלשון המדינה: "מאַכן אַ לעבן"...
והגע עצמך: במדרש212 איתא שאפילו אם יתכנשו כל באי עולם לא יוכלו לברוא אפילו כנף של יתוש, ואילו הוא, אינו מוכן לסמוך על הקב"ה בנוגע להסתדרות בחיים, כי אם על ה"תעודה" שבה כתוב וחתום שהוא התייגע והתייסר ("זיך אָפּגעמוטשעט") ללמוד במשך כו"כ שנים (במקום לאכול סוכריות, לשחק בכדור ולנפץ שמשות כו'), ורק אז יוכל "מאַכן אַ לעבן" ע"י ההתעסקות בפרנסה הראוי' לשמה. –
וכל זה תלוי בחינוך שניתן ע"י ההורים,
– ולהעיר, שגם כאשר נראה להורים שמדובר אודות דבר פעוט, הרי זה נחקק בנפשו של הילד ופועל עליו כו' –
ולכל לראש – עי"ז שרואה דוגמא חי' מאביו שמקדיש זמן ללימוד התורה, והיינו, שבמקום שהי' יכול להמשיך ולהיות שקוע במסחרו עוד משך זמן, ולהרויח עוד כמה דולרים, הרי הוא מוסר את נפשו ומוותר על זה, כדי שיוכל ללמוד תורה,
וכמו"כ מוותר על חצי שעה של צפי' בטלוויזיא, קריאת עיתון או דיבור בעניני פוליטיקא – בנוגע לאופן ההנהגה ב"בית הלבן": מה צריך הנשיא דזשאַנסאָן לעשות בוויעטנאַם, וכיצד לנהל את גביית המסים – להפחית את המסים (לא רק ב-2 בליון דולר, אלא) ב-8 בליון דולר (כך שגם הוא ירויח מזה מתן שכרה בצדה...), וכיו"ב, בה בשעה שאין זה אלא דברים בטלים, שהרי גם אם הוא חושב שיש לו הבנה בענינים אלו (אף שאין האמת כן, במחילה מכבודו...), הרי אף אחד לא פונה אליו לשאול חוות דעתו ולהתייעץ עמו, וכיון שכן, הרי גם אם לא יתעסק בפוליטיקא, לא יקרה שום דבר; העולם לא יחרב!...
ובכל אופן, יש לו מס"נ לוותר על כל זה, כדי לקבוע עתים לתורה, ולא איכפת לו אם יאמרו עליו שהוא "בטלן" ששייך ל"מושב זקנים"... ועד כדי כך, שהוא לא יודע מה נעשה ב"וואָרלד סיריעס"213.
(כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת שחוק:) אלו שלא יודעים במה דברים אמורים – תבוא עליהם ברכה, (והוסיף:) הלואי גם אני לא הייתי יודע!...
– ומעשה שהי' כך הי':
השנה הי' אמור להתקיים המשחק ב"וואָרלד סיריעס" ביום הכיפורים. והשחקן הראשי (הנקרא "פּיטשער"), שהי' יהודי214, הודיע, שהוא לא משחק ביוהכ"פ... ולכן דחו את תורו לשחק למחרת יוהכ"פ!
לפני המשחק, בא לפגוש את ה"שחקן" הנ"ל אברך חסידי, עם זקן – שלאחרי שראה בכותרות העיתונים את הידיעה ע"ד השחקן שלא רצה לשחק ביוהכ"פ, החליט מדעת עצמו לפגוש אותו – והביא לו מתנה: זוג תפילין!
השחקן התרגש מאד לקבל את התפילין, שעוררו אצלו זכרונות כו' (בהוסיפו להתפאר ביהדותו, שגם בראש-השנה אינו משחק...), אך לפועל לא הסכים בשעת מעשה להניח התפילין215 (וגם ביקש מהאברך שלא יספר ל"מנהל" שלו ע"ד פגישתם), וכך נפרד ממנו האברך, בהשאירו את התפילין על שולחנו, מתוך ידיעה ש"לא ידח ממנו נדח"216, וסוכ"ס יזכה להניחן, וכך יתוסף עוד יהודי שמניח תפילין! –
ועד"ז בנוגע למס"נ של האמא:
כאשר חבריו של הילד באים אליו כדי לערוך יחד "שיעורי בית" בלימודי קודש, ואח"כ מספרים להוריהם שזהו בית שאין בו "האָליוואוּד קיטשען" (מטבח מודרני)217 – יכולה האמא לחשוב: היתכן בזיון כזה?!... ובגלל זה תדרוש מהבעל להשקיע את עצמו יותר בעסק בפרנסה, ולהרויח יותר, ובינתיים ילוה כסף תמורת תשלום ריבית, כדי שגם היא תוכל לרכוש "האָליוואוּד קיטשען".
ואעפ"כ, יש לה מס"נ לוותר על זה, ובמקום זה מנצלים את הכסף עבור חינוך יהודי, וכל עניני תומ"צ, שיהיו באופן ד"כל חלב לה'"218, שבשביל זה יכולים לנצל כל דולר מיותר שיש בניו-יורק!...
ובכחו של כל אחד ואחת מההורים להתחיל להתנהג באופן שיהי' דוגמא חי' לילד – שבמקום לרוץ לחבריו ולבקש מהם לשחק בכדור, יציע להם ללמוד ביחד את המשך פסוקי החומש שעדיין לא למדו אצל המלמד... ותהי' לו מס"נ לוותר על כל עניניו ("אַוועק וואַרפן אַלץ"), וללמוד בתורה אודות מאורעות שאירעו במדבר עם אנשים זקנים שמעולם לא קראו עיתונים...
וע"י הנהגה זו יזכו ההורים לרוב נחת מילדיהם, נחת רוחני וגשמי, ויגדל דור ש"כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'"219.
* * *
לח. כאן המקום והזמן – "דבר בעתו מה טוב"220 – להזכיר ע"ד "קרן השנה", לכל-הפחות נקודת הדבר221:
נתינת צדקה הו"ע המוכרח בכל יום, ובפרט לפני התפלה, שצריך ליתן צדקה לפני כל תפלה222. אך לפעמים אין הזדמנות לזה, ומה גם שמפני רוב הטרדות וצוק העתים יכולים לשכוח על זה.
והעצה לזה – ליתן לכתחילה לקופה שיש לה גבאי נאמן שיתן פרוטה לצדקה בכל יום מכספו של כאו"א שהשתתף בנתינה לקופה זו. וע"ד שמצינו בנוגע לקרבן התמיד שמקריבים בכל יום עבור כאו"א מבנ"י בכל מרחבי תבל, שיש לו חלק בזה, עי"ז שנותן מחצית השקל לקופה הכללית שממנה לוקחים קרבנות הציבור223.
ובנוגע לכמות הנתינה – הרי מובן ש"אחד המרבה ואחד הממעיט כו'"224 אמרו רז"ל רק בנוגע לעצמו, אבל בנוגע להנצרך, כשמקבל מעט – חסר לו, ובמילא אין זה מגיע למעלת הנתינה באופן של ריבוי.
וכבר אמרה התורה "מלוה ה' חונן דל"225, ו"עשר בשביל שתתעשר"226, ומזה מובן, שככל שיגדל ה"מעשר" תגדל יותר ברכתו של הקב"ה שיהי' אצלו ענין העשירות בערך למעמדו ומצבו עתה, והיינו, שגם כאשר חושב שהוא כבר עשיר, אין זה מגיע לעשירות שתהי' אצלו ע"י נתינת הצדקה.
ועל זה אומר הקב"ה: "ובחנוני נא בזאת גו'"227, והיינו, שהקב"ה מבקש שיבחנו אותו, ובודאי יעמוד בנסיון... להמשיך ברכתו כמה פעמים ככה, שתהי' שנה מבורכת בעשירות, ובאופן שינצלו את העשירות עבור דברים בריאים ושמחים.
וכל מי שירצה, יוכל לצרף עם נתינת הצדקה – בפתקא בפ"ע – שמו ושמות בני ביתו, כדי להזכירם על הציון להתברך בכל המצטרך להם, ובלשון הכתוב בברכת יוסף (שמו הראשון של בעל הציון): "ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים וגו'"228, ככל פרטי הענינים שנתבארו בזה בפירוש רש"י ובמדרשי חז"ל, ועד לענינים פשוטים בצרכי האדם ובני ביתו.
* * *
לט. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון "הבינוני", באמרו, שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' מחבב ניגון זה229, ואח"כ אמר:]
בהמשך להניגון שחיבב כ"ק מו"ח אדמו"ר, יש להזכיר גם אודות תקנתו ע"ד לימוד שיעורי חת"ת230:
ח' – ח.ומש, ללמוד בכל יום פרשה חומש עם פירוש רש"י, ביום ראשון – מהתחלת הפרשה עד שני, וכן הלאה, עד ליום השבת – משביעי עד סוף הפרשה; ת' (הא') – תהלים, לומר שיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש; ות' (הב') – תניא, ללמוד שיעור בתניא כפי שנחלק לימי השנה, חלוקה מיוחדת לשנה פשוטה וחלוקה מיוחדת לשנה מעוברת.
– וכאן המקום להזכיר גם את ענינה המיוחד של שנת ה'תשכ"ו (שעומדים עתה בראשיתה – בחודש תשרי, אותיות רשית231, שהוא חודש כללי בנוגע לכל הענינים232): "שנת השבע שנת השמיטה"233, "שבת להוי'"234, אשר, אם בכל שנה צריכה להיות העבודה באופן ש"בכל דרכיך דעהו"183 – בשנה שהתורה אומרת שהיא "שבת להוי'", הרי זה צ"ל ביתר שאת.
וכבר הבטיח הקב"ה "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים"235, "למקצת הששית מניסן ועד ר"ה ולשביעית ולשמינית כו'"236, שזוהי ברכה שלמעלה מדרך הטבע, והיינו, שכבר בשנה הששית נותן ה' את ברכתו, כיון שסומך על חזקת כשרות של בנ"י237 שמחליטים לשמור שביעית כדבעי.
וע"י ההחלטה הטובה על זה ביו"ט נמשכת ברכתו של הקב"ה – "וצויתי את ברכתי גו'" – באופן שהקב"ה נותן לבנ"י גשמיות, ובנ"י מראים שהם יכולים לעשות ועושים מזה – רוחניות238. –
והרי ידוע פתגם הצ"צ239 שאמירת תהלים היא כלי לענין הברכה, "כוס ישועות אשא"240,
ובצירוף חומש ותניא – הנה "ויהי חתת אלקים גו' ולא רדפו אחרי בני יעקב"241, כך, ש"יעקב הלך לדרכו"88 למלאות שליחותו של הקב"ה באין מפריע, ואדרבה, שמסייעים לו, וכמ"ש97 "הללו את ה' כל גוים גו'", ועד שפועלים ההמשכה ד"ואמת הוי' לעולם הללוי'"97 (וכמשנת"ל במאמר242).
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ואח"כ ניגון אדמו"ר מהר"ש].
* * *
מ. בנוגע לענין השמחה שלוקחים משמחת-תורה על כל השנה כולה – הנה מלבד זאת שכללות עבודת ה' צריכה להיות מתוך שמחה וטוב לבב, הרי יש מעלה מיוחדת בענין השמחה – ששמחה פורצת גדר243, ובמילא מתבטלים כל המניעות והעיכובים, הגדרות והגבלות, כך, שהעבודה יכולה להיות באופן של מרחב.
ומובן, שמי שיש לו השפעה על חוג גדול יותר, נוגע יותר שעבודתו תהי' מתוך שמחה, ומתוך שמחה יתירה.
ולכן, יש לברכו שתומשך שמחה בכל עניניו, וינצל זאת לפעולות של הפצת תורת אמת שניתנה מאלקי אמת, ותורת חיים, נגלה דתורה ופנימיות התורה, ומצוותי' עליהם נאמר193 "וחי בהם", ולא יתחשב כלל עם מניעות ועיכובים, וכידוע בענין הנסיונות244, שכאשר לא מתחשבים עם המניעות והעיכובים, אזי רואים גם בעיני בשר שלא היו אלא דמיון בעלמא.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
יתן השי"ת לשניאור זלמן בן שרה245 את הכח להתגבר על כל המניעות, וימשיך ויוסיף כהנה וכהנה בעבודתו לטובת החזקת היהדות והפצת התומ"צ והפצת החסידות, ויעשה זאת מתוך בריאות נכונה, ומתוך שמחה וטוב לבב, לאורך ימים ושנים טובות.
* * *
מא. ישנו עוד ענין – שתורת החסידות תובעת שלא לצאת י"ח בהתעסקות עם הזולת, אלא צריכה להיות גם עבודת ויגיעת עצמו...
ובנוגע לעניננו – צו השעה על כאו"א מהנמצאים כאן246 להוסיף בלימוד התורה וקיום מצוותי'.
ובפרטיות יותר – שלכל אחד ואחד, בעל נגלה, בעל חסידות או מקובל, וגם מארי עובדין טבין, תהי' קביעות בנפש247 לעסוק בלימוד התורה, במקרא במשנה בגמרא ובמדרשים, וגם בקבלה וחסידות – כפי שרואים בתורתם של רבותינו נשיאינו [שבהם הכניסו את כל עצמותם, כמו הקב"ה – "צדיקים דומין לבוראם"248 – שהכניס את עצמותו בתורה, כמאמר249 "אנא נפשי כתבית יהבית"], שיש בה הן מקרא הן משנה הן גמרא והן מדרשי חז"ל, וגם קבלה וחסידות.
ואין לדאוג מנין יהי' לו זמן לזה – שהרי "אמרי אינשי רווחא לבסימא שכיח" (המעיים מתרווחין לפנות מקום לדבר המתוק)250, ואם הדברים אמורים בענינים גשמיים – בענינים רוחניים עאכו"כ, כך, שכאשר ירצה, יוכל להיות במעמד ומצב שיהי' "שכיח" ורגיל לעסוק בתורה בכל יום, בכל עת ובכל שעה.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר האמצעי].
* * *
מב. מן הראוי הי' לערוך עתה סיום על ה"לקוטי-תורה", אבל מפני קוצר הזמן, כיון שצריך להתפלל תפלת ערבית, ייערך הסיום על הלקו"ת בתוך ג' ימים – בשבת בראשית הבעל"ט.
וקודם הסיום ברצוני להזכיר דבר בעתו – ע"ד ה"כינוס תורה" שייערך מחר אחר הצהריים, בשעה טובה ומוצלחת.
וההשתתפות שלי בהכינוס – בהמדובר לעיל אודות הענין דשבירת הלוחות ע"י משה (סי"ח), והביאור בדברי רבינו הזקן בשו"ע בענין הסוכה העשוי' לצל (סכ"ה).
ויה"ר שה"כינוס תורה" יהי' באופן של כינוסן של צדיקים ש"הנאה להן והנאה לעולם"251: טוב להם – לבנ"י, בכל הקשור עם עניני תומ"צ, שעז"נ252 "החודש הזה לכם", והנאה לעולם – "נחלת גוים"172, שיהי' ניכר בכל העולם כולו ש"הנה טוב מאד"178.
ולהעיר, שכבר הגיע הזמן לכך שכל הענינים המדוברים ב"כינוסי- תורה" יודפסו ויתפרסמו לתועלת הרבים253, ומתוך שמחה וטוב לבב.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן החלה והיין מ"סעודה של מצוה" בתור השתתפות בכינוס תורה.
צוה לנגן ניגון הכנה. ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הרביעית – פ"א). ואח"כ צוה לנגן הניגון "האָפּ קאָזאַק", באמרו, שיש רשימה שבה נזכר ע"ד ניגון זה במוצאי שמח"ת254, ומסתמא היא רשימה נכונה, ובכל אופן הרי זה דבר נכון.
לאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה – נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל הנאספים מ"כוס של ברכה".
ואח"כ אמר:]
כיון שעתה מתחיל הענין ד"ויעקב הלך לדרכו"88, הנה יה"ר ש"בשמחה תצאו ובשלום תובלון ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף"255.
הוסיפו תגובה