בס"ד. שיחת ש"פ חיי שרה, כ"ה מרחשון, מבה"ח כסלו, ה'תשכ"ו.
בלתי מוגה
א. בשיחות א-ב נתבאר מאמר המדרש1 "יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי'2, כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים, בת כ' כבת ז' לנוי, בת ק' כבת כ' שנה לחטא. ד"א יודע ה' ימי תמימים, זו שרה שהיתה תמימה במעשי'3. אמר ר' יוחנן כהדא עגלתא תמימתא. ונחלתם לעולם תהי', שנאמר ויהיו חיי שרה, מה צורך לומר שני חיי שרה באחרונה, לומר לך שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעולם הזה ולעולם הבא": לפי' הא', למרות (וע"י) השינויים שהיו בפועל בהגוף מצד שנותם, נתגלה אח"כ בהגוף עצם הנשמה שלמעלה משינוי, ולכן הם תמימים; ולפי' הב', התמימות היותר נעלית שבזמן ההסתלקות, פעלה תמימות גם בהמעשים שלפנ"ז4.
ואף ששרה נסתלקה קודם זמנה – הרי כיון ש"חביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעוה"ז ולעוה"ב", נמצא, שחיי עוה"ב5 הם גם המשך ותשלום שנותי' בעוה"ז, והיינו, לפי שגם לאחרי ההסתלקות ישנו המשך ענין הזמן (כדמוכח מענין היאָרצייט6), וכמסופר ברשימת כ"ק מו"ח אדמו"ר7 ע"ד אמירת דרוש על פסוק בקאַפּיטל תהלים המתאים למספר השנים של בעל יום ההולדת, כו"כ שנים לאחרי הסתלקותו8 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 92 ואילך.
ב. ויש להוסיף בהאמור לעיל אודות המשך הזמן לאחר ההסתלקות, שענין זה מוכח גם מנגלה דתורה – כמדובר כמ"פ9 שכל ענין צריך להיות גם בנגלה דתורה, שהרי "תורה אחת לכולנו"10.
ובהקדם הסיפור הידוע11 בנוגע לגאולתו של רבינו הזקן בי"ט כסלו – שזהו ענין המתאים ליום הש"ק זה שבו מברכים חודש כסלו:
קודם יציאתו ממאסרו הבטיח רבינו הזקן שלאחרי שיצא לחפשי, יסע לשלשה רבנים מגדולי המנגדים. וכאשר נפגש עם אחד מהם, שאל אותו: מניין לכם שאתם אומרים12 שלימוד התורה צריך להיות באהבה ויראה דוקא? והשיב לו רבינו הזקן, שמפורש בתיקוני זהר13 ש"אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא". ואמר לו הגאון, אין אנו פוסקים מהזהר, כי אם מהגמרא. והשיב לו רבינו הזקן, שזה מפורש גם בש"ס, ולא ידע הגאון למצוא זאת, עד שהראה לו רבינו הזקן במסכת פסחים14: "רבא רמי, כתיב15 כי גדול עד שמים חסדך, וכתיב16 כי גדול מעל שמים חסדך, הא כיצד, כאן בעושין לשמה (מעל שמים), וכאן בעושין שלא לשמה" (עד לשמים), ופירש רש"י במק"א ש"לשמה" היינו מאהבה17. ונתפעל הגאון מאד.
ובנוגע לעניננו:
איתא בגמרא18: "יעקב אבינו לא מת .. מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". והביאור בזה19 – שגם לאחרי ההסתלקות הנה לאמיתתו של דבר "לא מת", אלא "הוא בחיים", ופועל פעולתו ועבודתו כו', ולא עוד אלא שפעולתו ועבודתו עתה היא כמו הפעולה והעבודה של "זרעו בחיים", שזוהי פעולה בעולם כפי שהוא בגדרי הזמן.
וכיון שכן, הרי מובן, שגם כפי שהנשמה היא למעלה יש לה שייכות לגדרי הזמן, כנ"ל.
ג. והנה, ברשימה הנ"ל (ס"א) מסופר ע"ד אמירת דרוש על פסוק דקאַפּיטל פ"ד, שזה הי' הקאַפּיטל המתאים למספר שנותיו של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ביום הולדתו (כ"ף מרחשון) באותה שנה – עשרים וחמש שנה לאחרי הסתלקותו.
וענין זה שייך גם ליום הש"ק זה (שבו נעשה העילוי והשלימות של עבודת כל ימי השבוע באופן ד"לעשות, לתקן"20), שלאחרי כ"ף מרחשון – ובפרט שהקביעות בשנה זו היא כמו הקביעות בפעם הראשונה, כמסופר בקונטרס "חנוך לנער"21 כל פרטי המאורעות בנוגע להולדת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, החל מהחלום שחלמה אמו הרבנית, ועד ללידתו ביום השני בעשרים לחודש מרחשון, וכמסופר שם אודות ה"שלם בן זכר" בשבת קדש פ' חיי שרה (אף שהברית מילה לא הי' באותו שבוע) – בנוגע לקאַפּיטל ק"ו, כפי שיתבאר לקמן22.
*
ד. על הפסוק23 "לספוד לשרה ולבכותה", מפרש רש"י: "נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה".
וצריך להבין:
א) הביאור בסמיכות הפרשיות – מקומו בהתחלת הענין, כפי שמצינו בפירוש רש"י בכ"מ24. וא"כ, הי' צריך רש"י לפרש ענין זה מיד בהתחלת הפרשה, ומדוע מפרש זאת על התיבות "לספוד לשרה ולבכותה"?
ב) הצורך בביאור סמיכות הפרשיות הוא – כאשר יש קושיא בדבר, שלכאורה, אין זה בהתאם לסדר המאורעות. ואילו בנדו"ד, מובנת בפשטות סמיכות הפרשיות – בהתאם לסדר המאורעות, שמיתת שרה היתה לאחרי (ובסמיכות ל)עקידת יצחק. וא"כ, מדוע צריך רש"י לבאר ש"נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שע"י בשורת העקידה .. פרחה נשמתה ממנה ומתה"?
ויש לומר, שחדא מתרצה בחברתה: בתחלת הפרשה לא מבאר רש"י סמיכות הפרשיות, כיון שזהו דבר המובן בפשטות; אבל בפסוק "לספוד לשרה ולבכותה" ישנה קושיא שרש"י מתרצה ע"י הביאור בסמיכות הפרשיות, כדלקמן.
ה. בפסוק "לספוד לשרה ולבכותה" – אינו מובן25: מדוע נאמר תחילה "לספוד" ואח"כ "לבכותה", דלכאורה, הבכי' קודמת להספד, וכדאיתא בגמרא26 "שלשה ימים לבכי ושבעה להספד"?
לכאורה יש לבאר מש"נ "לספוד .. (תחילה ואח"כ) ולבכותה" – לפי שבמיתת שרה הי' העיקר ההספד, ולא הבכי, כיון שהבכי הי' רק מעט, כפי שמצינו במפרשים27 בביאור הטעם שנכתב "ולבכותה" (בכ"ף קטנה), שלא בכה אלא מעט, לפי שזקנה היתה וכבר נמלאו שנותי', ונמצא, שהבכי הי' רק טפל, והעיקר הי' ההספד28.
אמנם, בענין זה יש דעה נוספת29 – שמיתת שרה היתה קודם זמנה30, ועדיין לא נמלאו שנותי', שהרי שנות חיי' לא הגיעו אפילו לשני חיי יעקב שהיו מועטים מכל האבות, כמ"ש31 "מעט גו' היו שני ימי חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי", וכמרומז גם בכ"ף קטנה ד"ולבכותה", לפי שחסרו מימי' כ' שנה משני חיי יעקב, ששני חיי יעקב היו קמ"ז שנה, ושני חיי שרה היו קכ"ז שנה32, וא"כ, אין סיבה למיעוט הבכי, ובמילא, להקדמת ההספד לבכי.
ו. ויש להוסיף בזה:
פירוש רש"י על הפסוק "לספוד לשרה ולבכותה" – בא בהמשך לפירושו על הפסוק "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", "לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך, שכל אחד נדרש לעצמו, בת ק' כבת כ' לחטא .. ובת כ' כבת ז' ליופי".
והנה, מקורו של פירוש רש"י הוא במדרש הנ"ל בפי' הא' – "יודע ה' ימי תמימים .. כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים, בת כ' כבת ז' לנוי, בת ק' כבת כ' לחטא", שבו מודגשת השלימות של כל הפרטים, ולא שלימות הסך-הכל, כבפי' הב', "יודע ה' ימי תמימים, זו שרה שהיתה תמימה במעשי'", כנ"ל בארוכה.
ובנוגע לעניננו:
שלימות הסך-הכל של כל שנות החיים – מודגשת בעיקר אצל מי שנשלמו שנותיו, משא"כ מי שלא נשלמו שנותיו ומת קודם זמנו (בגלל סיבה כל שהיא), אין מקום להדגיש את שלימות הסך-הכל, דכיון שלא נשלמו שנותיו, לא נסתיימה עבודתו; ולכן יכולים להדגיש רק את שלימות הפרטים, שכל פרט ופרט הי' אצלו בשלימות.
וכיון שרש"י מפרש כפירוש הא' במדרש, שמדובר אודות שלימות הפרטים (ולא כפירוש הב', שמדובר על שלימות הסך-הכל), מוכח, שע"פ פשוטו של מקרא מתה שרה קודם זמנה, ולא נשלמו שנותי'.
ונמצא, שלאחרי שרש"י מפרש מ"ש "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", כפירוש הא' שבמדרש שקאי על שלימות הפרטים בלבד, ולא על שלימות הסך-הכל, כיון שלא נשלמו שנותי' – מתחזקת יותר הקושיא במ"ש "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה", שלכאורה הי' צריך להקדים הבכי להספד, דאף שזקנה היתה, מ"מ, כיון שלא נשלמו שנותי', הרי גם ענין הבכי הוא בהדגשה ובריבוי.
ז. וקושיא זו מתרץ רש"י בפירושו – "לספוד לשרה ולבכותה, נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שע"י בשורת העקידה .. פרחה נשמתה ממנה ומתה" – דכיון שמיתת שרה היתה בגלל בשורת העקידה, לכן לא הי' הבכי בריבוי, אלא במיעוט, והעיקר הי' ההספד:
ובהקדמה – שבנוגע למיתת שרה בגלל בשורת העקידה33, אפשר לומר שהי' זה מהבשורה המצערת שנעקד34. אמנם, מצד גודל מעלתה של שרה, מסתבר יותר, שסיבת מיתתה היתה (לא בגלל הצער, אלא אדרבה) מרוב שמחה35.
אך לאידך גיסא – העובדה שמצד רוב שמחה "פרחה נשמתה ממנה ומתה", מורה על חסרון בעבודתה, שהרי העבודה צריכה להיות באופן של רצוא ושוב, אורות בכלים, ואילו אצל שרה היתה השמחה מצד בשורת העקידה באופן של רצוא בלי שוב, ע"ד מיתת שני בני אהרן "בקרבתם לפני ה'"36.
ונמצא, שמיתת שרה היתה באופן שהיא גרמה זאת לעצמה – עי"ז שעבודתה לא היתה בתכלית השלימות, שהרי אילו היתה עבודתה בשלימות, באופן של רצוא ושוב, לא היתה נשמתה פורחת ממנה.
וכיון ש"נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שע"י בשורת העקידה .. פרחה נשמתה ממנה ומתה", היינו, שהיא גרמה זאת לעצמה, לכן הי' הבכי במיעוט (כמו במיתת שני בני אהרן), ובאופן של טפל להספד, ולכן נאמר "לספוד לשרה (ואח"כ) ולבכותה".
* * *
ח. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ברוך הוי' אלקי ישראל גו'.
* * *
ט. יש ענין נוסף ביום הש"ק זה – שע"פ חלוקת התניא ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר לימי השנה, הנה ביום זה (כ"ה מרחשון) הוא הסיום של אגרת הקודש.
ואף שלאח"ז ישנו גם קונטרס אחרון, ומצינו שהצ"צ מציין לקונטרס אחרון בכתבו "באגה"ק סי' ל"ה"37, והיינו, שהוא בכלל אגה"ק – הרי מזה גופא שנקרא בשם "קונטרס אחרון", מוכח, שכשמו כן הוא, כך, שהוא ענין בפני עצמו, וכן רגילים להתייחס אליו בתור ענין בפני עצמו, ונמצא, שהסיום של אגה"ק הוא בסימן ל"ב שלומדים ביום הש"ק זה.
י. באגה"ק זו מדובר אודות ענין הצדקה, ומבאר החילוק שבין "צדקה" ל"צדק": "צדקה לשון נקבה, צדקתו עומדת לעד38, שמקבלת הארה מאור א"ס וכו'", "אבל צדק לפניו יהלך39 הוא לשון זכר40, היא מדת החסד המתעוררת בלב האדם מעצמו ע"י התעוררות אהבת ה' בקריאת שמע .. למסור נפשו באחד ובכל מאדך41 כפשוטו", שזהו"ע נתינת הצדקה בממון – "בכל ממונך"42.
ונעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן43 – שגם בהתחלת אגה"ק44 מדובר אודות "כוונת התפלה מעומקא דלבא .. עד מיצוי הנפש" (תוכן הענין ד"התעוררות אהבת ה' בקריאת שמע .. למסור נפשו באחד"), שזוהי התעוררות מדת החסד בלב האדם מצד עצמו ("צדק לשון זכר", ובאופן ש"צדק לפניו יהלך", "לפניו" מלשון פנימיות45), שפועלת ומביאה לידי נתינת הצדקה בפועל ממש ("בכל מאדך כפשוטו")46.
והנה, באגה"ק זו ישנם כמה ענינים הדורשים ביאור, אבל – כלשון רבינו הזקן בסיום האגה"ק – "כעת עת לקצר", ואעפ"כ – כהמשך לשון רבינו הזקן – "כל טוב מהם לא יבצר", כי, הקיצור הוא רק מצידי, אבל לאחרי כן הנה47 כל אחד ילמד ויעיין בעצמו בכל הדיוקים שבאגה"ק זו.
יא. באגה"ק זו מבואר ש"באתערותא דלתתא .. אתערותא דלעילא הוא המשכת אור א"ס ב"ה הסוכ"ע למטה מטה בעוה"ז הגשמי בבחי' גילוי בזמן התחי'", ומוסיף, "כמבואר במכתב דאשתקד באריכות .. וכעת עת לקצר, וכל טוב מהם לא יבצר".
והנה, בתניא ישן48, צוין בכתב-יד על הגליון49, שהכוונה ב"מכתב דאשתקד" היא לאגה"ק סי' טו"ב50.
אך צריך להבין: באגה"ק הנ"ל מדובר אמנם אודות המשכת אור הסוכ"ע כו', אבל, לכאורה אין שם אריכות הביאור יותר ממש"נ כאן, מלבד שורות אחדות, כך, שבמקום לציין "כמבואר במכתב דאשתקד באריכות", הי' יכול לכתוב זאת כאן?
גם צריך להבין: מדוע כאן דוקא "עת לקצר", ולאידך גיסא, "כל טוב מהם לא יבצר", שמשמעות הדברים שזהו ע"ד המבואר51 במארז"ל52 "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה", שב"קיצור" נכלל כל האריכות והעומק כו', וכמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות53 בנוגע למשנה, שהיא "לשון קצר וכולל ענינים רבים", שכל אריכות הדברים שבגמרא נכלל במשנה, וכמאמר אילפא "אי איכא דשאיל לי .. ולא פשיטנא לי' ממתניתין"54.
בדרך כלל מבואר שע"י המצוות (ובנדו"ד, מצות הצדקה) פועלים המשכת האור בעולם האצילות, ולא למטה, כיון ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא"56, והרי זה כמונח בקופסא, ובאופן שהמפתח בידו כו'57.
ואילו כאן מבואר חידוש גדול – ש"כל הצדקה והחסד שישראל עושין בעוה"ז .. הן הנה חיות וקיימות בעוה"ז הגשמי".
ולהעיר מדיוק הלשון "חיות וקיימות בעוה"ז הגשמי", ולא כמ"ש לפנ"ז בנוגע לעשיית הצדקה וחסד: "בעוה"ז" (סתם) – כי, "בעוה"ז" סתם יכולים לפרש שהכוונה היא לעוה"ז הרוחני, ולכן מוסיף ומדגיש ש"חיות וקיימות בעוה"ז הגשמי", שנמשך כאן למטה ממש.
ומ"ש ש"הן הנה חיות כו'" – דלכאורה איך שייך לומר בהמצוות ענין של חיים – הרי זה מובן ע"פ תורת הרב המגיד58 (שיום ההילולא רבא59 שלו בי"ט כסלו) שנתבארה ע"י הצ"צ60 (שהשנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו) בפירוש הכתוב61 "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", שכאשר יהודי מקיים מצוה מתוך חיות, אזי ממשיך חיות בהמצוה גופא.
[וע"ד המבואר בלקו"ת62 במארז"ל63 שביקש משה ליכנס לארץ "כדי שיתקיימו כולן (כל המצוות) על ידי", ש"הקשו בסוף ספר פרי הארץ על לשון ויתקיימו כולן על ידי, דהוי לי' למימר ואקיים כל המצוות כו'" – (ומתרץ בלקו"ת) ש"המצוות עצמן כשיהיו נעשים ע"י משה יהיו מבחי' עליונה יותר כו'"].
יג. אמנם, ההמשכה בעוה"ז שנעשית ע"י המצוות היא בהעלם, ורק באופן ש"אדם אוכל פירותיהם בעוה"ז, והקרן קיימת לעוה"ב"64.
וזהו מ"ש רבינו הזקן באגה"ק ש"כעת עת לקצר" – כיון שההמשכה עתה (בזמן הזה) היא בהעלם, ולא בגילוי.
אך לעתיד לבוא תהי' ההמשכה בגילוי – ועל זה אומר "כמבואר במכתב דאשתקד באריכות", ששם מבואר בארוכה בענין "הקרן לעוה"ב", שזהו גילוי אור הסוכ"ע שיאיר לעתיד לבוא (והיינו, שעתה הוא בהעלם – "כעת עת לקצר", ולעתיד לבוא יהי' בגילוי – "באריכות").
ומסיים "וכל טוב מהם לא יבצר" – שגם עכשיו "מהם לא יבצר" המשכה זו, כי, הגילוי דלעתיד לבוא אינו באופן שאז יומשך ענין חדש של גילויים, שהרי ההמשכה ישנה גם עכשיו, אלא שהיא בהעלם.
יד. ויש לקשר זה עם חג הגאולה שבחודש זה (שמתברך בשבת מברכים) – י"ט כסלו:
באגה"ק ישנם כמה אגרות שבהם מדובר אודות ענין הצדקה65, ובפרט צדקת ארץ ישראל, ארץ החיים.
ובא' מהם66 נתבאר הענין ד"פדה בשלום נפשי"67, ומבאר השייכות לענין הצדקה, "ובפרט צדקת ארץ ישראל שהיא צדקת ה' ממש, כמ"ש תמיד עיני ה' אלקיך בה68, והיו עיני ולבי שם כל הימים"69, ומסיים: "והיא שעמדה לנו לפדות חיי נפשנו .. ותעמוד לנו לעד כו'".
ויה"ר שבקרוב ממש נזכה לקיום היעוד "פדה בשלום נפשי" – עי"ז ש"ברבים היו עמדי"67, שהו"ע קיבוץ כל הניצוצות שנדחו כו', הן בנוגע לעצמו, כל פרטי המחשבה דיבור ומעשה כו', והן בנוגע לכל הסביבה – בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.
הוסיפו תגובה