שיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות), ה'תשכ"ו

בס"ד. שיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות), ה'תשכ"ו.

בלתי מוגה

א. ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר1, שברכת שהחיינו שמברכים בשמח"ת היא גם על התורה.

כלומר: כיון שבשמח"ת מסיימים קריאת כל התורה, ומיד מתחילים לקרותה מחדש ("מתכיפין התחלה להשלמה"2), וכשם שמתחילים לקרותה מחדש, מתחילים גם ללומדה מחדש – הנה על הקריאה והלימוד מחדש מברכים "שהחיינו".

ואע"פ3 שהחיוב דלימוד התורה הוא בכל רגע ורגע, וענין זה שצריכים ללמוד תורה בכל רגע פנוי הוא מהציוויים העיקריים והחמורים, הן בקו דסור מרע, כמארז"ל4 "ויתר הקב"ה על כו' ולא ויתר על מאסה של תורה", והן בקו דעשה טוב, כמארז"ל5 "תלמוד תורה כנגד כולם" – אעפ"כ מברכים "שהחיינו" על התחלת קריאת ולימוד התורה בשמח"ת, כיון שבלימוד זה ניתוסף חידוש גדול (כדלקמן), ועד שהלימוד דשנה שעברה אינו בערך להלימוד שמתחילים עתה מחדש.

וכיון שהתחדשות זו בלימוד התורה היא (א) פעם אחת בשנה בלבד (בשמח"ת), (ב) ויש בה תענוג ושמחה גדולים (שזהו ענין "שמחת תורה", השמחה על החידוש בלימוד התורה) – לכן מברכים "שהחיינו", היינו, שנותנים שבח והודי' להקב"ה "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", להחידוש בלימוד התורה, כדין ברכת שהחיינו על כל דבר של שמחה ותענוג הבא פעם אחת בשנה6.

ב. החידוש בלימוד התורה שמתחיל בשמח"ת, מרומז בהקריאה דשמח"ת בהתחלת התורה – "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ":

הפירוש ד"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" הוא – שכל העולם כולו, שמים וארץ וכל צבאם7, נבראו זה עתה; זוהי מציאות חדשה.

כלומר: הרגש של האדם הלומד הוא – שהתחלת המציאות שלו ושל כל העולם היא: לימוד התורה; בהתחלת לימוד התורה מחדש, ביתר עריבות ("געשמאַק") ומסירה ונתינה ("איבערגעגעבנקייט") – נעשית מציאות העולם, כמארז"ל8 "בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית".

ובזה מתבטא החידוש בלימוד התורה שנעשה בשמח"ת – בידיעה והרגש שלימוד התורה אינו רק מצוה בלבד, אלא זוהי כל מציאותו ומציאות כל העולמות כולם, שנכללים ב"שמים" ו"ארץ". וידיעה זו והרגש זה פועלים אצלו מסירה ונתינה, שמחה וזריזות מחודשים בלימוד התורה (והיינו, שלא זו בלבד שאינו דוחה זאת, אלא אדרבה: הוא עושה זאת מתוך זריזות גדולה).

ועל השמחה והזריזות בתורה שנתן לו הקב"ה – נותן יהודי שבח והודי' מיוחדת, שמתבטאת בברכת "שהחיינו".

ג. והנה, בנוגע לשמים וארץ – הנה כשם שיש שמים וארץ בגשמיות, כך יש שמים וארץ ברוחניות, וכפי שמצינו בקבלה וחסידות כמה פירושים בשמים וארץ – כפי שהדבר מתבטא בענין הספירות9, ועד להפירוש שקאי על תורה (שמים) ומצוות (ארץ)10. וכל הענינים שנכללים בשמים וארץ, הנה כל מציאותם ובריאתם תלוי' באופן שבו מתמסר יהודי בשמח"ת ללמוד תורה בשנה הבאה.

ובפרטיות:

בנוגע לשמים וארץ ברוחניות – תורה ומצוות – הרי זה בודאי תלוי בהמסירה ונתינה ללימוד התורה, דכיון ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"11, הרי המעשה – הן מעשה המצוות כפשוטו (ארץ) והן מעשה מצות תלמוד תורה (שמים) – תלוי בהחיות שבלימוד התורה.

וכמו"כ גם שמים וארץ גשמיים תלויים בהמסירה ונתינה ללימוד התורה – כי, ע"י לימוד התורה נעשית בריאת העולמות, כמארז"ל12 "מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם (ישראל) בורא עולמות" – ע"י לימוד התורה.

והענין בזה – דלכאורה, הרי מציאות העולמות קיימת גם ללא לימודו בתורה – שמציאות העולם יכולה להיות גם באופן של "מדבר .. נחש שרף ועקרב גו'"13, וע"י לימוד התורה פועל יהודי שהעולם יהי' ראוי לדירת אדם – "כתפארת אדם לשבת בית"14, הן תפארת לאדם העליון, שהקב"ה יוכל לומר שזהו בית ודירה שלו, והן תפארת לאדם התחתון, שהעולם אינו מדבר שממה, היפך ישוב בני אדם, היינו, שהנהגת העולם אינה ע"פ אנושיות, אלא הוא מקום מושב בני אדם, שמתנהג בצדק ויושר כו'.

ד. עפ"ז יובן גם מ"ש בפ' בראשית (שמתחילים לקרוא בשמח"ת) "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור"15, שהתחלת הבריאה היתה בריאת האור:

המשך השיחה – שמיד בהתחלת הבריאה מודגש שתכלית ומטרת הבריאה הו"ע האור (ועד שזהו גם תכלית החושך – לא רק כדי שענין האור יהי' בבחירה חפשית, אלא גם לאהפכא חשוכא לנהורא16), ובזה גופא: (א) עצם האור כמו שהוא קודם התהוות הנבראים, מטרתם ותכליתם – בחי' הכתר (שלמעלה מהשתלשלות17), (ב) הארה שנמשכת בכל מאמר ונברא, כדי שיהיו מתאימים לתכליתם ומטרתם – בחי' החסד (דאזיל עם כולהו יומין18). וסדר זה הוא גם בעבודת האדם19. ועצם האור יתגלה בגמר ושלימות עבודת הבירורים בסוף שית אלפי שנין20, ועד אז הוא בהעלם ("אור" בגימטריא "רז"21), וזהו שגנזו לצדיקים לעת"ל22. וגנזו בתורה23, שעל ידה נעשית העבודה שמגלה אור זה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"י ע' 7 ואילך.

ה. (בהמשך השיחה, בענין תכלית החושך להפכו לאור – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

ע"פ הנ"ל יובן סיפור שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר לפני שלושים שנה – בחג הסוכות תרצ"ו24 – אודות הצמח-צדק והחסידים שלו:

בזמנים שבהם הי' נערך "יריד" בליובאוויטש, הי' הצמח-צדק אומר חסידות (עבור האורחים שהגיעו אל ה"יריד") קודם אור הבוקר, לפני פתיחת ה"יריד". וכיון שהי' זה קודם אור היום – הי' דולק נר קטן ("סטאַציק") כדי להאיר. ופעם אחת בעת שהצ"צ אמר חסידות קודם אור הבוקר, אירע שהרשב"ץ (שהי' א' מגדולי החסידים עוד בזמן הצ"צ, ובסוף ימיו הי' לומד עם כ"ק מו"ח אדמו"ר בימי ילדותו)25 עמד בין הנר ובין השולחן שאצלו ישב הצ"צ בעת אמירת החסידות. וכאשר הרשב"ץ הבחין – באמצע המאמר – שה"צל" שלו מגיע על שולחן הצ"צ, חשב לזוז ממקומו, כדי שלא יחשיך. אך מיד חשב שמוטב שישאר במקומו, כי הרי הרבי (הצ"צ) מעלה את כל הענינים שמונחים על שולחנו, ובמילא יעלה גם את ה"צל" שלו. ופתאום אמר הצ"צ (באמצע המאמר): להעלות – אפשר רק אור, אבל חושך – אי אפשר להעלות.

ויש לבאר ההוראה מסיפור זה – ככל סיפורי רבותינו נשיאינו שהם הוראות בעבודתינו26 – ולא רק מכללות הסיפור, אלא גם מהפרטים שבו:

ההוראה מכללות הסיפור מובנת בפשטות – שכאשר שומעים דברי תורה, צריכים להיות מונחים לגמרי בשמיעת הדברים, ולא לחשוב בשעת מעשה אודות ענינים אחרים.

אע"פ שהאדם חושב שמחשבתו אינה אלא לעצמו, הנה האמת היא, שישנם כאלו שמרגישים ו"שומעים" גם את המחשבות, כך, שהמחשבה שלו היא כמו דיבור. וכשם שבודאי הי' מתבייש לדבר באמצע שמיעת דברי תורה, הנה כן הוא גם בנוגע למחשבה.

ואין הכוונה לשלול רק מחשבות של דברים בטלים, אלא אפילו ענינים שצריך לחשוב אודותם – כבסיפור הנ"ל, שמחשבתו של הרשב"ץ היתה בעניני עבודה, שהרבי יעלה אותו כו' – הנה כיון שאינם שייכים ל"תורה" ששומע עתה, הרי הם "מחשבות זרות" – זרות לגבי הענין שבו עוסקים עתה; בעת אמירת דברי תורה, צריכים להיות מונחים לגמרי בשמיעת הדברים.

ונוסף על ההוראה הנ"ל מכללות הסיפור, יש ללמוד הוראה גם מהפרטים שבו, כי, בשביל הוראה הנ"ל הי' מספיק לספר רק שא' הנוכחים חשב דבר-מה באמצע אמירת המאמר ע"י הצ"צ, והצ"צ הרגיש במחשבתו. וכיון שכ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר גם פרטי הדברים – מה היתה מחשבתו של הרשב"ץ, ומה אמר לו הצ"צ – מובן, שיש ללמוד הוראה מכל פרטי הסיפור.

המשך השיחה – שדברי הצ"צ להרשב"ץ שאי אפשר להעלות27 את החושך הם רק בנוגע להעדר האור28, ואילו מציאות החושך29 (שלהיותו מנגד לאור (לא רק העדר האור), יש לו שייכות אל האור) צריך להפוך לאור30 – נכלל בלקו"ש הנ"ל הערה 30.

ו. וזוהי גם השייכות של דברי הצ"צ לענין ה"יריד" – כאמור לעיל שאמירת החסידות היתה עבור האורחים שבאו ל"יריד":

כללות ירידת הנשמה בגוף הוא בדוגמת ענין המסחר ב"יריד" – כמבואר בדרושי אם כסף תלוה31, שירידת הנשמה בגוף נקראת בשם עיסקא, שמזה יש ריוח הן להלוה – הנשמה שירדה למטה, והן להמלוה – הקב"ה, שהרי ע"י עבודת הנשמה למטה ניתוסף כביכול גם למעלה.

ועל זה באה ההוראה מכללות הסיפור דאמירת חסידות לפני ה"יריד" – כאמור לעיל (ס"ד) שהענין הראשון שבא בהקדמה לכל הפעולות הפרטיות הוא "יהי אור", ובהתאם לכך, הנה לפני ההליכה אל ה"יריד", צריך להאיר האור דפנימיות התורה. וזהו גם הטעם שבדורות האחרונים ניתוסף בגילוי פנימיות התורה – דכיון שעוסקים יותר בה"יריד", יש צורך בתוספת אור.

ונוסף לזה, הנה קודם ההליכה אל ה"יריד" נותנים גם הוראה פרטית בנוגע לתכלית ה"מסחר" – שצריך לידע שהעדר בלבד אינו ענין; הן אמת שבינתיים הוא סר מרע, אבל, לא זו היא התכלית; התכלית היא – להאיר אור, ולאהפכא חשוכא לנהורא.

ז. וזוהי גם השייכות לשמח"ת:

ידוע32 בענין ה"הקפות" שבשמח"ת – שהקב"ה נותן לנשמה כחות בתור הלואה, שזהו"ע ההקפות – מלשון "הקפה", כדי להשתמש בהם ולנצל אותם בעבודת כל השנה, שזהו בדוגמת ענין העיסקא.

וזהו שקודם ההליכה ל"יריד" בעבודת כל השנה קורין בפ' בראשית "יהי אור" – שזוהי ההוראה שתכלית ה"יריד" הוא "יהי אור".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "עך טי דורין מאַרקאָ"].

* * *

ח. בהמשך להמדובר לעיל בענין אור וחושך, הנה כשם שיש הבדלה בין אור לחושך, כך יש גם הבדלה בין טהרה לטומאה, וכשם שבענין החושך יש ב' דעות אם הוא מציאות או רק העדר האור, כך יש ב' דעות בנוגע לטומאה, אם היא מציאות או רק העדר הטהרה.

ויש שמבארים33 שישנם שני הענינים, ומצד זה ישנו החילוק שבשביל אכילת תרומה די בטבילה והערב שמש – שמסלק הטומאה, ואילו בשביל אכילת קדשים יש צורך גם בהבאת קרבנות34 – המשכת הקדושה.

ולכאורה יש להביא ראי' שטומאה היא גם מציאות, ולא רק העדר הטהרה – שהרי אם נאמר שטומאה היא רק העדר הטהרה, הי' צריך להיות דין טומאה במקום שאין מציאות הטהרה35,