בס"ד. שיחת ש"פ בלק, י"ז תמוז (נדחה), ה'תשכ"ה.
בלתי מוגה
א. הביאור בפירוש רש"י ריש פרשתנו, "וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי", "אמר, אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה, לפיכך ויגר מואב" – שלולי פירוש רש"י יש לפרש שהם ב' ענינים: "ויגר מואב (עוד מקודם לכן) .. כי רב הוא", ונוסף לזה, "וירא בלק את אשר עשה ישראל לאמורי"; ולכן מחדש רש"י: "וירא בלק גו' לפיכך ויגר מואב".
ומ"ש "וירא בלק" ולא "וירא מואב", כי, העובדה שכל מלכי כנען היו מעלין מס לסיחון ועוג לשמרם שלא יעברו עליהם גייסות, היתה ענין סודי שלא הי' מפורסם לכל העם, ורק בלק ראה במפלת סיחון ועוג את העובדה ששוב אין לו על מי לבטוח, ולכן הי' סבור שעתה ילחמו בנ"י גם עם מואב, אף שבתחילה סבבו בנ"י את ארץ מואב, כי, עד עתה חשב שבנ"י לא רצו להלחם עם מואב בגלל שחששו מסיחון ועוג, משא"כ עתה, לאחרי ש"שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם", הרי "אנו על אחת כמה וכמה". וכיון שגילה זאת לעמו, "לפיכך ויגר מואב".
וכאן רואים חילוק בין בלק למשה רבינו, להבדיל, שגם כאשר הי' ירא להלחם עם עוג שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, לא סיפר לבנ"י, ולא הי' ניכר עליו כלל. ובאופן כזה היתה הנהגת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בעת המאסר – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ח ע' 141 ואילך.
* * *
ב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה שאו ידיכם קודש גו'.
(לאחרי המאמר, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
כל אלו שסיימו את לימוד הלקוטי-תורה דפרשת השבוע, או שיסיימו עכ"פ עד הבדלה – יאמרו יחדיו "לחיים"1.
וכיון שבקביעות שנה זו נדחה התענית דשבעה עשר בתמוז – יקויים הפתגם שנאמר בשנת ההולדת של כ"ק מו"ח אדמו"ר (בעל השמחה די"ב תמוז), שגם אז היתה הקביעות כבשנה זו: "הלואי שיהי' נדחה באמת"2,
ולא רק באופן של דחי' בלבד, אלא שלא ישאר שום רושם מענין ה"אף" (שלא למעליותא)3, ויתהפך לגמרי לטוב.
* * *
ג. בסיום הפרשה מעתיק רש"י את התיבות "אל קבתה", ומפרש: "כמו והלחיים והקיבה4, כיוון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה, וראו כולם שלא לחנם הרגם. והרבה נסים נעשו לו וכו', כדאיתא התם" (באלו הן הנשרפין5).
וצריך להבין:
א) האבן עזרא (שגם הוא ממפרשי התורה ע"ד הפשט) מפרש "אל קבתה", "בקובה שהיתה שם", היינו, ש"אל קבתה" הוא כמו "אל הקובה" שלפנ"ז, שעל זה מפרש רש"י "אל האוהל", ומהו הכרחו של רש"י לפרש "אל קבתה" "כמו והלחיים והקיבה, כיוון בתוך כו'"?
ב) לשם מה מביא רש"י את דברי הגמרא ש"הרבה נסים נעשו לו" – הרי בפשוטו של מקרא מוכרח רק הנס ש"כיוון בתוך כו'" (כי, ע"פ טבע, האדם שרוצים להרגו, לא נשאר באותה תנוחה), אבל מהו ההכרח ש"הרבה נסים נעשו לו"?
יש מפרשים6, שרש"י צריך להוסיף ש"הרבה נסים נעשו לו", כדי לתרץ הקושיא איך הי' פינחס יכול להרוג את זמרי, הרי פינחס הי' כהן, ואסור לכהן ליטמא למתים? ולכן מביא רש"י ש"הרבה נסים נעשו לו", שביניהם הי' גם הנס שלא נטמא, כמסופר במדרשי חז"ל7.
אבל באמת אי אפשר לומר כן, כי:
א) העובדה שבסופו של דבר אירע נס ולא נטמא, אינה מתרצת את הקושיא איך הי' פינחס יכול להרוג את זמרי מבלי לחשוש שיטמא, שהרי "אין סומכין על הנס"8.
ב) רש"י מפרש9 ש"לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי".
וההכרח לדבר (אף שזהו חידוש גדול10, שהרי לא מצינו בשום מקום שניתנה כהונה ע"י עבודה, אלא זהו ענין שניתן לאהרן ולבניו ולתולדותיהם אחריהם), כי, כך משמע מפשטות הכתובים: (א) ממש"נ9 "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא גו'". אבל עדיין אין זה הכרח גמור, שהרי אפשר לומר שהחידוש כאן הוא בנוגע ל"כהונת עולם", אבל כהונה כשלעצמה היתה לו גם מקודם לכן. (ב) כאשר משה רבינו טען "מדוע לא אכלתם את החטאת גו'"11, באמרו ש"הי' לכם לאכלה אע"פ שאתם אוננים"12, השיב לו אהרן: "אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות"13. ולכאורה, היתה החטאת יכולה להאכל ע"י פינחס, שאינו אונן? ועכצ"ל, שעדיין לא נתכהן פינחס.
ועפ"ז, הקושיא איך הי' פינחס יכול להרוג את זמרי מבלי לחשוש שיטמא – מעיקרא ליתא, כיון שעדיין לא נתכהן פינחס.
ד. ויובן בהקדם הביאור במ"ש רש"י לפנ"ז14, "וירא פינחס", "ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו" – דלכאורה, מהו ההכרח על זה בפשטות הכתובים?
והביאור בזה, שכוונת רש"י לבאר מדוע הי' מותר לפינחס להרוג את זמרי – דלכאורה אינו מובן:
בשלמא מ"ש15 "הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור" – הרי זה בגלל שיש חיוב מיתה על חטא ע"ז16; אבל מה ש"איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית גו'"17 – היכן מצינו על זה חיוב מיתה?
ולכן מפרש רש"י שפינחס "נזכר הלכה .. הבועל ארמית קנאין פוגעין בו".
וכיון שרש"י מפרש שהריגת זמרי היתה מצד ההלכה ש"הבועל ארמית קנאין פוגעין בו" – מוכרח רש"י לפרש "אל קבתה" "כמו והלחיים והקיבה, כיוון בתוך כו'", כי:
אם נפרש "אל קבתה", "בקובה שהיתה שם" (כפי' האבן עזרא), נמצא, שכאשר פינחס בא "אחר איש ישראל אל הקובה", "אל האוהל", היתה האשה בקובה שלה, והיינו, שלא היו ביחד. והרי באופן כזה הי' אסור לפינחס להורגם, כיון שההלכה ד"הבועל ארמית קנאין פוגעין בו" היא רק בשעת מעשה, ולא לאחר שפירש, שאז אסור להורגו (ואדרבה: "אם פירש זמרי והרגו, פינחס נהרג עליו")18.
ולכן מוסיף רש"י "והרבה נסים נעשו לו וכו', כדאיתא התם" – שנוסף לנס ש"כיוון בתוך כו'", היו עוד נסים, ולכל-הפחות עוד שני נסים (כי, בדרך כלל "לשון רבים" היינו לא פחות משנים, ו"הרבה" היינו לא פחות משלש19): "אחד, שהי' לו לזמרי לפרוש (מן האשה, ושוב אין ניתן להורגו) ולא פירש, ואחד, שהי' לו לדבר (לזעוק לאנשי שבטו לסייעו) ולא דבר וכו'", כי, אילו הי' זמרי פורש, הי' אסור לפינחס להורגו.
ה. ויש להוסיף, שפירוש רש"י ש"אל קבתה" הוא "כמו והלחיים והקיבה, כיוון בתוך כו'", מוכרח (לא רק בגלל שהפירוש "בקובה שהיתה שם" אינו מתאים להלכה ד"קנאין פוגעין בו", כיון שלאחר שפירש אסור להורגו, אלא) גם מהכתוב עצמו:
לכאורה אינו מובן: לשם מה מספרת התורה "וידקור גו' אל קבתה"?
בשלמא כללות הסיפור "וישב ישראל בשטים וגו'"20 עד להריגת זמרי ע"י פינחס, הרי זה בשביל כמה טעמים: (א) להודיע כיצד זכה פינחס לכהונה, (ב) להודיע את טעם הציווי "צרור את המדינים גו'"21, (ג) סיפור זה הוא המקור בתושב"כ להלכה למשה מסיני ש"הבועל ארמית קנאין פוגעין בו"22; אבל לשם מה צריכה התורה לספר שהי' זה באופן ד"וידקור גו' אל קבתה"?
והביאור בזה – שלולי הפסוק "וידקור גו' אל קבתה", לא הי' נודע כלל הדין ד"הבועל ארמית קנאין פוגעין בו", כיון שהי' מקום לומר שהריגת זמרי היתה מטעם אחר:
המשך הביאור, שהי' מקום לפרש שזמרי עצמו לא הי' מחוייב מיתה, אלא כ"שרואים ב"ד שפרצו העם בדבר ("ויחל20 העם לזנות גו'"23) יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם"24, ורק כאשר "כיוון בתוך כו' .. ראו כולם שלא לחנם הרגם", "לעשות סייג לתורה"24, אלא מפני שנתחייבו מיתה ע"פ דין – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ח ע' 152 ואילך.
וכיון שכל עיקרו של הכתוב "וידקור גו' אל קבתה" הוא ללמדנו הדין ש"הבועל ארמית קנאין פוגעין בו", עכצ"ל, שהפירוש ד"אל קבתה" הוא [לא "בקובה שהיתה שם", ועפ"ז נצטרך לומר בא' מב' האופנים: (א) שהכתוב בא ללמדנו שקנאין פוגעין בו גם לאחרי שפירש – שזהו היפך ההלכה, (ב) שהריגת זמרי לאחרי שפירש היתה הוראת שעה – שאז אי אפשר ללמוד מזה, וא"כ, ה"ז מיותר, אלא] "כמו והלחיים והקיבה, כיוון בתוך כו'".
ו. עפ"ז תתורץ הקושיא (ויסור קטרוג על כל בנ"י) – היתכן שמכל בנ"י, כולל גם דייני ישראל (סנהדרין גדולה, סנהדרין קטנה, והדיינים של כל שבט), שנצטוו "הרגו איש אנשיו" – לא הי' מי שיקנא קנאת ה' מלבד פינחס?!
ויובן ע"פ האמור לעיל:
אילו הי' מדובר אודות ענין של חילול ה', היו בודאי רבים מישראל מקנאים קנאת ה'; אבל הריגת זמרי היתה (לא מצד חילול ה', אלא) מצד ההלכה ד"הבועל ארמית קנאין פוגעין בו", וכיון ש"הבא לימלך אין מורין לו"5, לא לימדה משה ברבים, ולא היתה ידועה לכל בנ"י, כי אם לאחדים בלבד, וביניהם, יתכן שלא היו "קנאים" (שרק הם "פוגעין בו"), מלבד פינחס.
זאת ועוד: ע"פ המבואר בגמרא25 (והובא בפירוש רש"י26) "כיצד סדר המשנה, משה הי' לומד מפי הגבורה, נכנס אהרן, שנה לו משה פרקו .. נכנסו בניו (אלעזר ואיתמר), שנה להם משה פרקם .. נכנסו זקנים שנה להם משה פרקם .. נכנסו כל העם שנה להם משה פרקם" – יש לומר, שבעת מעשה זמרי עדיין לא הספיק משה ללמוד הלכה זו אלא עם בני אהרן בלבד, ונמצא, שכל בנ"י לא ידעו עדיין הלכה זו, מלבד פינחס (ששמע מאלעזר אביו).
ועפ"ז תתורץ שאלה נוספת:
בשלמא בנוגע למשה – מפרש רש"י17 ש"נתעלמה ממנו הלכה .. כדי שיבוא פינחס ויטול את הראוי לו"; אבל עדיין אינו מובן: מדוע נתעלמה הלכה מכל בנ"י – למה לא יזכה להיות כהן מישהו אחר מבנ"י (מלבד אלעזר ואיתמר (ומשה), שכיון שכבר היו כהנים, לא יתוסף אצלם מאומה), עי"ז שיזכור הלכה זו?!
ויובן ע"פ האמור – שמלבד (בני אהרן ו)פינחס, לא הי' אף אחד מבנ"י שידע הלכה זו.
כיון שבני אהרן ידעו הלכה זו – למה אלעזר (ואיתמר) לא הרג את זמרי, כי אם פינחס דוקא?
ויש לומר – בפשטות – שכיון שאלעזר הי' כהן, לא הי' יכול להרוג את זמרי, כיון שאסור לו להטמא למתים, וכדברי הרגצ'ובי28 שהדין ד"הבועל ארמית קנאין פוגעין בו" אינו שייך בכהן קנאי, ולכן, רק פינחס – שלא נתכהן עדיין – הי' יכול להרוג את זמרי.
ח. ועדיין צריך להבין בנוגע למשה רבינו עצמו:
אף שבתחלה "נתעלמה ממנו הלכה", הרי לאחרי שפינחס "ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו". וא"כ, במקום לומר לפינחס "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא" (שאמירה זו היא לכאורה בדוגמת הוראה, והרי "אין מורין לו") – הי' יכול משה בעצמו להרוג את זמרי, ואדרבה, "מצוה29 בו יותר מבשלוחו"?!
אך לפי הדעה שמשה רבינו הי' כהן30, הרי מובן, שגם הוא לא הי' יכול להרוג את זמרי.
אבל עפ"ז אינו מובן: מנא לי' לרש"י ש"נתעלמה ממנו הלכה" – הרי יתכן שמשה זכר את ההלכה, ואעפ"כ, לא הי' יכול לעשות מאומה, לא להרגו בעצמו, להיותו כהן, וגם לא לומר לאחרים שיהרגוהו, כיון ש"אין מורין לו"?!
והביאור בזה – שההכרח לזה הוא ממ"ש17 "והמה בוכים": אם משה ידע את ההלכה ש"קנאין פוגעין בו" ו"אין מורין לו" – הרי כיון שע"פ דין אינו יכול לעשות מאומה (לא בעצמו, ולא ע"י אחרים, כנ"ל), אין לו מה לבכות. וכיון שנאמר "והמה בוכים", עכצ"ל, ש"נתעלמה ממנו הלכה", ולכן "געו כולם בבכי'".
אך עדיין אינו מובן: מדוע צ"ל ש"נתעלמה ממנו הלכה .. כדי שיבוא פינחס כו'" – הרי גם אם הי' זוכר את ההלכה, לא הי' יכול להרוג את זמרי, לפי שהי' כהן?
ויש לומר הביאור בזה31:
למ"ד שמשה הי' כהן – יש לפרש כהמ"ד בש"ס32 שגם מקודם הי' פינחס כהן, ובפשטות33 צ"ל דס"ל דכהן קנאי הורג את הבועל ארמית (ולא מפשינן פלוגתא דגם בזה פליג אמ"ד דלא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי), וא"כ, הי' משה יכול להרוג את זמרי, ולכן צ"ל "נתעלמה ממנו הלכה .. כדי שיבוא פינחס כו'".
ולמ"ד שמשה לא הי' כהן – מובן בפשטות שצ"ל "נתעלמה ממנו הלכה", שלכן לא הרגו משה.
ולאחרי שפינחס "אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו", אמר לו משה "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא" – כי, מזה ראי' שהוא (פינחס) קנאי האמיתי, שלכן לא שכח (דאי אפשר לשכוח על ענין עצמי); משא"כ בנוגע לעצמו, פירש משה – בענוותנותו – דהא שנתעלמה ממנו הלכה הוא (לא כדי שיבוא פינחס כו', אלא) מפני שאינו קנאי.
ט. מהאמור לעיל יש גם הוראה בנוגע לענין הקנאות:
יש כאלו שרוצים להוכיח שקנאות אינה דבר טוב ואין בה מעלה כו' – מזה שכל שאר בנ"י (מלבד פינחס) לא מצאו לנכון לקנא כו'. ומוסיפים להביא ראי' ממ"ש בירושלמי34 בנוגע לפינחס, ש"ביקשו לנדותו".
אבל ע"פ האמור לעיל – אין מזה ראי' כלל, שהרי כל בנ"י לא ידעו עדיין את ההלכה ש"הבועל ארמית קנאין פוגעין בו"; ואילו הי' מדובר אודות חילול השם – היו בודאי רבים מישראל מקנאים קנאת ה'.
ואדרבה – יש מעלה גדולה בענין הקנאות, שקשורה עם התגלות נקודת היהדות (כדלקמן).
וזהו גם מה שמצינו שאליהו הנביא (פינחס זה אליהו35), שהי' קנאי בן קנאי, בא לכל ברית מילה36 של כל אחד מישראל (וכיון ש"אשה כמאן דמהילא דמיא"37, הרי זה שייך גם לבנות ישראל), והיינו, שנותן את כח הקנאות לכאו"א מישראל.
י. המשך השיחה – הביאור במ"ש "בקנאו את קנאתי"38, "אשר קנא לאלקיו" ("בשביל אלקיו")39, שזהו מצד החומר ד"בועל ארמית" ש"יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו .. (ש)הבן מן הכותית אינו בנו .. מסיר אותו מלהיות אחרי ה'"40, שמשתמש בכח הא"ס שבענין ההולדה עבור ההיפך מאלקות (ולכן הרי זה רק בשעת מעשה41, קודם שפירש); הטעם שדוקא "קנאין פוגעים בו", כי, הבחירה לעשות מטוב רע היא מצד שרש הנשמות בעצמות, למעלה מהתורה, ולכן נמסר העונש ל"קנאין" שמוסרים נפשם על קנאת ה' אפילו בענין שע"פ תורה "אין מורין לו"; והשייכות להמשך הסדרה בענין מנין בנ"י (מצד העצם, שלכן כל ישראל שוים), חלוקת הארץ (ע"פ הגורל שמורה על עצם הנשמה) ופרשת הקרבנות שסיומה בשמע"צ ("יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"42) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ח ע' 153 ואילך.
______ l ______
הוסיפו תגובה