שיחת ש"פ בלק, י"ד תמוז, ה'תשכ"ו

בס"ד. שיחת ש"פ בלק, י"ד תמוז, ה'תשכ"ו.

בלתי מוגה

א. ביום הש"ק שלאחרי י"ב-י"ג תמוז תרפ"ז, בעת הקידוש, אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר את המאמר ד"ה ברוך הגומל לחייבים טובות (הב') – נוסף על המאמר ד"ה זה שאמרו בקיצור בי"ג תמוז ("אחרי קבלו תעודת החופש, לעת ערב, נתאספו הרבה אנשים למעונו, ואמר אז המאמר ברוך הגומל הא'"1), ואילו ביום הש"ק אמרו באריכות יותר (אף שגם הוא הי' בקיצור לפי ערך), והיינו, שבקשר ובהמשך לאמירת ברכת הגומל בעת העלי' לתורה2, אמר מאמר הנ"ל.

ויש לומר, שברכת הגומל בעת העלי' לתורה הו"ע של תפלה (שהרי נוסף על הענין דבקשת צרכיו, יש בתפלה גם הענין דסידור שבחו של מקום3), ואילו ברכת הגומל שבאמירת המאמר הו"ע של תורה4.

ולאחרי כן, בסעודת ש"ק בסעודת הודאה, אמר את המאמר ד"ה שאו ידיכם קודש (כפי שכבר נדפסו המאמרים5).

ולהעיר, שבסיום המאמר6 מביא מ"ש "רבינו הגדול נ"ע בבואו מפ"ב באגרת קטנתי7, ולזאת באתי מן המודיעים מודעה רבה לכללות אנ"ש (בכל דור ודור) על ריבוי החסדים אשר הגדיל ה' לעשות עמנו, לאחוז במדותיו של יעקב .. לבלתי רום לבבם מאחיהם כו' ולא להרחיב עליהם פה או לשרוק עליהם ח"ו וכו'" – דיש לומר, שכוונתו הי' לרמז שענין זה נוגע גם עתה, "בבואו מקאַסטראַמאַ".

ולפני זה, בי"ב תמוז – כשנתבשר על השחרור, קודם שקיבל התעודה – אמר את המאמר ד"ה הוי' לי בעוזרי, כיון שעדיין לא הי' יכול להיות הענין דברכת הגומל, כי, אע"פ שכבר הי' ענין הגאולה בדיבור, הרי זה רק דיבור של גוים שאי אפשר לסמוך עליהם כיון ש"פיהם דיבר שוא"8, כמובן מדברי הגמרא9 בנוגע לחילוק שבין ב"ד של ישראל לב"ד של עכו"ם.

ועאכו"כ בנוגע לג' תמוז – הנה אע"פ שכאשר מתבוננים בזה בהתיישבות עתה, רואים שגם ג' תמוז הי' יו"ט, הרי בשעתו, כשחשבו שיצטרך להיות בגלות במשך ג' שנים, לא ידעו איך ישתלשלו הדברים כו'10, ולכן לא הי' יכול להיות הענין דברכת הגומל עד י"ג תמוז.

ב. ובענין זה ישנו רמז חדש ונפלא, שעד עתה לא תפסוהו חסידים ולא שמו לבם לכך:

ברשימת "המאסר והחופש"1 – שנכתבה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר בעצמו, אלא שמפני טעם הידוע לא רצה שתתפרסם בשמו11 – איתא שהמאסר הי' "ביום ג' .. אור ליום ד' ט"ו סיון".

ויש לבאר הטעם שכתב "יום ג' .. אור ליום ד'" – דלכאורה "אור ליום ד'" שייך כבר ליום ד', וא"כ, אין זה "יום ג'" – כי, המאסר הי' ע"י אומות העולם שאצלם לילה הולך אחר היום, ו"דינא דמלכותא דינא"12 (במקום שאין זה בסתירה לגדרי התורה), כך, שמצדם הרי זה עדיין "יום ג'"; ואילו בנוגע אליו – הרי זה "אור ליום ד'".

ועפ"ז נמצא, שמשך זמן המאסר – מיום רביעי ט"ו סיון עד "יום החמישי (י"ד תמוז) בוקר (ש)עזב את עיר מקלטו"* – הוא: כ"ט יום ומקצת דיום למ"ד.

*) שהרי גם ביום ד' י"ג תמוז, אחרי קבלת תעודת החופש – שאז מקום לאמירת המאמר ברוך הגומל הא' (תורה, ולא אמירת ברכה) – עדיין לא יצא מבית האסורים, ורק ביום ה' בוקר, כש"עזב את עיר מקלטו" – יצא ונגמר המאסר.

ומספר זה מכוון למספר שנות הנשיאות שלו:

כיון שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' בן יחיד, הרי ע"פ דיני המלוכה13 – ועד"ז בענין הנשיאות, ד"מאן מלכי רבנן"14, ובפרט נשיאי חב"ד, שהנשיאות שלהם היא לא רק בנוגע לרוחניות, אלא גם בנוגע לגשמיות15 – הנה תיכף ומיד כאשר "בא השמש"16 בעת הסתלקות אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ביום ב' ניסן תר"פ, אזי התחילה נשיאותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר – "וזרח השמש"16.

ובכן: משך הזמן מיום ב' ניסן תר"פ עד יום יו"ד שבט תש"י הוא: כ"ט שנה וחלק משנת הלמ"ד.

ויש לומר, שענין זה (שחשבון ימי המאסר מכוון לחשבון שנות הנשיאות*) הוא ע"ד** מארז"ל17 "זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה", אלא שהי' באופן ד"יום לשנה"18.

*) ולהעיר: ע"י צירוף דמאסר הששי19 (שהי' ג"כ לאחרי הסתלקות אדנ"ע), אולי יש לכוון גם שעות דיום למ"ד לחדשי שנת הלמ"ד.

**) ולא ממש – כי המאסר הזה הי' באמצע הנשיאות. ולהעיר מפרש"י שלח יד, לג20.

ג. המשך השיחה, תוספת ביאור (ומענה על שאלות) במשנ"ת בי"ב תמוז אודות המאמר ד"ה הוי' לי בעוזרי: (א) בנוגע לפעולה שלא יהי' שום היזק להעוזרים, כיון ש"הוי' לי בעוזרי" – שם הוי' שלמעלה מהטבע, ולמעלה מהזמן, שלכן פועל גם למפרע21; והאחיזה בטבע22 אצל העוזרים, עי"ז שעבודתם לא היתה מצד טבע נפשם, אלא באופן של מס"נ23, (ב) בנוגע ל"שונאי", מנגדי דוד – החילוק בין דואג ואחיתופל (שמביא בסיום המאמר24) לשמעי בן גרא (שמביא בהתחלת המאמר24 ש"דוד בעצמו אומר כי הוי' א"ל קלל") ושאול25, שדואג ואחיתופל אין להם חלק לעוה"ב26 – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה27 בלקו"ש חכ"ח ע' 149 ואילך.

* * *

ד. כיון שביום הש"ק מתעלים כל הענינים שהיו בימי השבוע, הרי מובן, שביום הש"ק שלאחרי חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז מתעלים כל הענינים של חג הגאולה, כמו בשבתות שלאחרי כל מועדי השנה.

וכמדובר כמ"פ28 שהעלי' שביום הש"ק היא לא רק בנוגע לענינים השייכים לימי השבוע, אלא גם בנוגע לענינים השייכים לימי החודש (אע"פ שימי השבוע וימי החודש הם מנינים וענינים שונים זמ"ז), וכפי שמצינו שביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין29, שמזה מוכח שהקביעות דימי השבוע פועלת ומשפיעה גם בענינים השייכים להקביעות דימי החודש, וכן מוכח ממה שמצינו כמה דינים מיוחדים ביום הש"ק מצד הסמיכות שלו לימים טובים, כמו שבת שובה, שבת הגדול וכיו"ב.

וענין זה (עליית כל עניני חג הגאולה ביום הש"ק שלאחריו) הוא גם כאשר הקביעות דחג הגאולה היא באמצע השבוע, ועאכו"כ בקביעות שנה זו, שי"ג תמוז חל בערב שבת, שממנו נכנסים תיכף ומיד ליום השבת, ללא הפסק בינתיים.

ולהעיר, שמאמר רז"ל30 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" קאי אמנם על כל ימי השבוע, כדמוכח מהנהגת שמאי הזקן, ש"כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה, אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה, מניח את השני' ואוכל את הראשונה"31, היינו, שבמשך כל השבוע הי' מתכונן לאכילה דשבת, אבל אעפ"כ, בודאי יש מעלה מיוחדת בערב שבת כפשוטו. וכפי שמצינו גם בנוגע ל"מן": "והי' ביום הששי והכינו גו' והי' משנה גו'"32, היינו, שההכנה לשבת היתה ביום הששי, ערב שבת כפשוטו. וכן הי' אצל אדה"ר, שכיון שנברא ביום הששי, הרי ההכנה לשבת לא היתה יכולה להיות לפנ"ז.

וזוהי המעלה המיוחדת שבקביעות שנה זו – שמחג הגאולה י"ב-י"ג תמוז נכנסים מיד למעמד ומצב ד"יאכל בשבת" (וכפי שנת"ל (במאמר די"ב תמוז33, שמיוסד על מאמרי רבותינו נשיאינו) גודל העילוי דאכילת השבת).

ומזה מובן, שגם לאחרי שקיבלו החלטות טובות בההתוועדות דחג הגאולה, ובאופן שנמשך מהשכל שבמוחין לרגש במדות שבלב, ועד למחשבה דיבור ומעשה – הנה ביום הש"ק שלאח"ז צריך להיות בזה הוספה ועילוי, ומה גם שביום הש"ק ישנו ענין האכילה ("יאכל בשבת"), שענינה הוא שנעשה דם ובשר כבשרו (כהלשון בתניא34), ובמילא יש בזה עילוי לגבי המחדו"מ, שכיון שנקראים בשם לבושים (כמבואר בתניא35), הרי יכול להיות בהם שינוי, "כלבוש36 תחליפם ויחלופו"37.

* * *

ה. מאמר (כעין שיחה) ד"ה יהי הוי' אלקינו עמנו גו'.

* * *

ו. כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "עאכו"כ .. שהוציאנו ממצרים" (שצוה לנגנו בהתוועדות די"ב תמוז38), ועודד את הניגון בשמחה גדולה.

במהלך הניגון, הורה לכו"כ מהמסובים שיאמרו "לחיים" על כוס מלא, ואמר, שכיון שבכחו של יהודי לשנות ולבטל גם את העבר39, הנה המשקה שלקחו עד עתה – בטל מעיקרו, ועתה יש להתחיל מחדש (אבל לא בנוגע לאמירת הברכה, כמובן).

ואח"כ הכריז:

כיון שהמנהג באמריקא הוא שבכל דבר יש צורך ב"הזמנה" – הנני מזמין את כאו"א לומר לחיים על "כוס של ברכה" גדול ומלא40.

* * *

ז. כ"ק מו"ח אדמו"ר מבאר בכמה מכתבים ושיחות41 אודות החילוק שבין השכל שבמוחין, שהוא קר כמו מים, לרגש המדות שבלב, שהוא חם כמו אש, ולכן דורשת תורת חסידות חב"ד, לחמם ולהלהיב את השכל הקר, שזהו הענין דתחיית המתים בעבודה הרוחנית, כיון שהשכל הקר הוא כמו מת רח"ל, וצריך להחיותו כו', וכידוע הפתגם שאמרו על תלמידי רבינו הזקן: "זוטרא דבכו מחי' מתים"42.

כלפי מה אמורים הדברים?

דובר לעיל43 אודות הסיפור44 שרבינו הזקן אמר בנוגע לר' אייזיק מהאָמיל: "פון אַ יונגערמאַן קאָן דאָך ווערן אַ אַלטער מאַן", ולכן יכנס גם הוא ל"חזרה", ונתבאר, שזהו ע"ד "כל העומד וכו'"45, שפירושו שע"י פסק התורה משתנית מציאות הדבר, והיינו, שע"י מאמר זה פעל רבינו הזקן אצל ר' אייזיק, שעם היותו אברך צעיר, יוכל לקלוט את הדברים ששומע מאדה"ז כמו "זקן".

ועל זה שאלו: גם לפי הפירוש ב"כל העומד כו'" שע"י פסק התורה משתנית מציאות הדבר, הרי זה רק בנוגע לדיני התורה, ועדיין אינו מובן כיצד פועל הדבר בנוגע לפועל, ובנדו"ד, שלמרות שהוא גם "עומד" להיות זקן, ואילו בפועל הוא רק "אברך", יוכל כבר עכשיו להבין ולהשיג כמו זקן?!

ובכן: שאלה כזו היא מצד הקרירות של השכל!...

לאמיתו של דבר, אין מקום כלל לשאלה בזה, שהרי מבלי להכנס לפרטי השקו"ט שבדבר, רואים מה שהי' בפועל – כמארז"ל46 "אין למדין הלכה לא מפי לימוד וכו' עד שיאמרו לו הלכה למעשה", "מעשה רב" – שר' אייזיק קלט את המאמר בהבנה והשגה, ונשאר בזכרונו לאחרי יותר מארבעים וחמש שנים!

ולהעיר, שלא מדובר כאן אודות שמיעת המאמר בעת אמירתו בפעם הראשונה, שאז נכנסו כולם, כיון שזהו"ע הקשור עם עצם הנפש שהוא בשוה אצל כולם, אלא המדובר הוא אודות חזרת המאמר – כדי לקלוט את המאמר (הן תוכן כללות הענין והן פרטי האותיות והתיבות כו') בטוב יותר, ולברר הענינים שלא תפסו בפעם הראשונה מצד עומק הדברים, ולכן הוצרכו לשמוע את המאמר עוד הפעם, מתוך מנוחה כו' – שבשביל זה יש צורך להיות בעל מוחין, הבנה וזכרון טוב, שלכן נכנסו ל"חזרה" רק אנשים מועטים (וברשימה אחרת47 – כשלשה מנינים איש), שהיו שייכים להבין ולקלוט את הדברים בטוב. והרי ענין זה תלוי ב"רוב שנים (ש)יודיעו חכמה"48, ואעפ"כ פעל רבינו הזקן שגם האברך הצעיר הנ"ל, הבין וקלט את הדברים כמו "זקן".

וכן בנוגע לזכרון הדברים, שגם בזה יש חידוש בחזרת המאמר לגבי שמיעתו בפעם הראשונה שהיא כנתינתה מסיני49, שאז אין פלא בכך שנשאר בזכרונו, כיון שהענין דמ"ת הוא באופן ש"ניתנה לו במתנה", "ככלה לחתן", שעי"ז נשללת המציאות ש"הי' לומד תורה ומשכחה"50.

ועוד זאת, שנוסף לכך שלאחרי יותר מארבעים וחמש שנים זכר את המאמר עצמו, זכר גם את הענינים שהם בבחי' שיחת חולין של תלמידי חכמים שצריכה תלמוד (כפי שדרשו רז"ל51 על הפסוק52 "ועלהו לא יבול") – הן דברי רבינו הזקן קודם חזרת המאמר: "פון אַ יונגערמאַן קאָן דאָך ווערן אַ אַלטער מאַן" (שלכן יכנס גם הוא לחזרה), והן דברי רבינו הזקן באמצע המאמר שלא היו שייכים למאמר עצמו, כי אם בתור מאמר המוסגר: "לאָז אים, ער הערט, דו וועסט וויסען אַז ער הערט" – כהמשך הסיפור53, שכאשר הצמח צדק קיבל את הנשיאות, אמר מאמר הנ"ל (כידוע שהכתרת הנשיא היא ע"י אמירת מאמר חסידות), ואז נזכר ר' אייזיק (לאחרי שבמשך הזמן נשכח כל הענין מלבו54 – כיון שרק עכשיו הי' צורך שיזכור זאת), שהצ"צ, בהיותו ילד קטן שהסתובב בחדרו של רבינו הזקן, אכן שמע אז את המאמר!...

והגע עצמך: מדובר אודות ענין מיוחד שפעל רבינו הזקן אצל ר' אייזיק, שהי' נוגע גם להתגלות הנשיאות של הצמח צדק [לא ענין שפעל את הנשיאות, אבל אעפ"כ, ענין שהי' קשור עם התגלות הנשיאות], ואעפ"כ, בא השכל הקר ומקשה קושיות!...

ונוסף על האמור שמוכח אמיתית הדבר מהמעשה בפועל – הרי גם בנוגע להבנה והשגה בשכל (שבודאי יש צורך בענין השכל, אלא שצריך להחדיר בו חיות וחום כו'), יש בזה הסבר ע"פ חסידות, כדלקמן.

ח. ובהקדמה – שבהשגחה פרטית מסיימים עתה בלימוד התניא ברדיו55 חלק ראשון, ומתחילים חלק שני, ונהוג לקשר הסיום עם ההתחלה שלאח"ז, ובפרט ע"פ הידוע56 שבתחילה הי' בדעתו של רבינו הזקן לקבוע את שער היחוד והאמונה לפני לקוטי אמרים, ובסופו של דבר קבעו לאחריו, כך, שבודאי ישנו קשר והמשך המובן גם ע"פ שכל.

סיום חלק ראשון של ספר התניא הוא: "ובזה יובן היטב מ"ש57 כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, וכמ"ש במ"א".

וענין זה בא בהמשך ל"ביאור תיבת לעשותו"58, שהו"ע מעשה המצוות ("עובדאן טבאן"59), שזהו בדוגמת השמן שעל ידו נאחז אור הנר בפתילה, וענינו בנמשל, שאור השכינה נאחז בגוף האדם ע"י מעשה המצוות דוקא; ו"כמו שבנר הגשמי האור מאיר ע"י כליון ושריפת הפתילה הנהפכת לאש, כך אור השכינה שורה על נפש האלקית ע"י .. כליון לבושי' (של נה"ב) שהן מחשבה דיבור ומעשה והתהפכותן .. לאור ה' .. המלובש ומיוחד במחשבה דיבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה".

והנה, המקום שבו נתבאר הענין ד"ה' אלקיך אש אוכלה" הוא בלקוטי תורה פ' אחרי60, וז"ל:

"האש אינו מאיר .. עד שנאחז בפתילה או בעצים, כי טבע האש להסתלק למעלה לשרשו ויסודו", ולכן יש צורך ב"הפתילה והעצים שבהם נאחז האור שלא יסתלק למעלה ח"ו".

[וכפי שמבאר שענין הפתילה והעצים בקיום המצוות הוא מחשבה (פתילה) ודיבור ומעשה (עצים), והיינו, שמעלת המעשה (כולל גם דיבור, ד"עקימת שפתיו הוי מעשה"61) על המחשבה היא בדוגמת מעלת האור הנאחז בעצים, שעי"ז נעשה אור הרבה במאד מאד יותר מאשר האור המועט שמאיר ע"י הפתילה].

ועוד זאת, שצריך להיות "אש אוכלה, דהיינו שהיא אוכלת מה שמאחיזין בה, שהפתילה או העצים יהיו נוחין ומוכשרין להתאכל ולכלות בה, כך אין אור ה' נאחז יפה ושורה בנפש האדם .. כי אם בביטול רצון וכלות הנפש אליו ית'".

ט. אך עדיין צריך להבין: כיצד באים לביטול זה, שעל ידו נעשים נוחין ומוכשרין להתאכל ולכלות ב"אש אוכלה"?

והביאור בזה – בהמשך הדברים בתניא, שלאחרי הסיום בענין ד"ה' אלקיך אש אוכלה", מתחילים "שער היחוד והאמונה" – אמונה דייקא, כאמור לעיל שהשכל הוא קר, ולכן מוכרח להיות ענין האמונה, שעי"ז פועלים ביטול בהשכל שיהי' בו ענין הרגש וההתלהבות כו'.

[ולהעיר גם ממ"ש62 "לא ברוח ה' .. לא ברעש ה' .. לא באש ה'", "ואחר האש קול דממה דקה", "דתמן קאתי מלכא"63 – שענין האש קאי על ההתבוננות דק"ש64, שזוהי רק ההעלאה למלכא, ואילו ההתאחדות עם מלכא (שהמלך בא אליו) נעשית דוקא ע"י "קול דממה דקה", שהו"ע הביטול דשמו"ע64].

וממשיך לבאר65 בנוגע לפעולת הביטול ("אש אוכלה") בדברים הגשמיים שבהם נתלבשו המצוות – שהאפשרות לזה היא בגלל ש"לעולם ה' דברך נצב בשמים"66, שבכל הנבראים ישנו "כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו", כי, "בהסתלקות כח הבורא מן הנברא ח"ו ישוב הנברא לאין ואפס ממש", במכ"ש וק"ו מקריעת ים סוף, ש"אילו הפסיק ה' את הרוח כרגע היו המים חוזרים וניגרים כו'".

ואע"פ שישנו ענין ה"צמצום ומניעת התפשטות החיות .. מלירד ולהתגלות על הנבראים להחיותם ולקיימם בגילוי, כי אם בהסתר פנים"67 – הרי "הן הן גבורותיו של הקב"ה"68, ואדרבה: "שרש הה' גבורות הוא בוצינא דקרדוניתא שהיא גבורה עילאה דעתיק יומין"67.

י. ועפ"ז יש לבאר גם בנוגע לעניננו:

המצב ד"כל העומד כו'", משמעותו, שענין זה ישנו כבר בכח ובהעלם, וצריכים רק להביאו מן הכח וההעלם אל הפועל והגילוי.

וכן הוא גם בנדו"ד, בנוגע לפתיחת המוחין שפעל רבינו הזקן אצל ר' אייזיק – שפעולה זו היתה עי"ז שגילה אצלו את כח השכל הנעלם כו'.

וענין זה נפעל ע"י הקדמת הביטול של ר' אייזיק, שנתבלבל מאד כו'37.

* * *

יא. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק69 "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל"70, "כתרגומו דעדקיא דבית יעקב וכו' מארבע משריתא ארבע דגלים. ד"א עפר יעקב, אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר, לא תחרוש בשור ובחמור, לא תזרע כלאים, אפר פרה ועפר סוטה וכיוצא בהם" – בפי' הא', שרש"י הוצרך (א) להעתיק מפירוש התרגום, כדי להדגיש שהפירוש ד"עפר יעקב" הוא "דעדקיא", הקטנים, ולא קאי על הריבוי דבנ"י כעפר הארץ (כהמשך לשון התרגום – שרש"י רק רומזו ב"וכו'" – "דאמיר עליהון יסגון כעפרא דארעא"), (ב) לפרש ש"משריתא" קאי על הדגלים, ולא על המחנות (אף שהתרגום ד"דגל" הוא "טקס", ואילו "משריתא" הוא התרגום ד"מחנה"); ובפי' הב', שאין הכוונה לריבוי מנין המצוות שבעפר (שהרי אפילו מנין כל המצוות אינו אלא תרי"ג), כי אם ש"אין חשבון" למספר הפעמים שמקיימים בתמידיות ד' מצוות אלו, "וכיוצא בהם" – עוד ד' מצוות כמותם (שמובנים מאליהם): לא תחרוש ב(שבת ו)שמיטה, לא תזרע ב(שבת ו)שמיטה, כיסוי דם בעפר71, וטיחת72 הבית המנוגע בעפר73. ובזה מודגשת מעלת בנ"י (לגבי ב"נ שיש להם שבע מצוות בלבד), שאפילו בעפר74 בלבד יש להם (לכה"פ) שמונה75 מצוות; וביאור מעלת העפר בפנימיות הענינים – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ח ע' 90 ואילך.

יב. ויש להוסיף ולבאר המשך פירוש רש"י – "ומספר את רבע ישראל, רביעותיהן, זרע היוצא מן התשמיש שלהם":

בפשטות הרי זה המשך פירוש הב' ("ד"א"), והיינו, שכשם שהפירוש ד"עפר יעקב" שונה מפי' הא' (לא "כתרגומו דעדקיא כו'", אלא "אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר"), כך גם הפירוש ד"רובע ישראל" שונה מפי' הא' – לא "כתרגומו .. דארבע משריתא", אלא "רביעותיהן כו'".

אבל עפ"ז אינו מובן: מדוע כתבו רש"י בדיבור המתחיל בפני עצמו, ולא בד"ה "מי מנה עפר יעקב וגו'", בהמשך לפירוש הא', שבו מפרש לא רק "עפר יעקב", אלא גם "רובע ישראל"?

יג. ויש לבאר תחילה הטעם שהוצרך רש"י לפירוש הב' – כמדובר כמ"פ שזהו בגלל שיש קושי בפי' הא'.

ובהקדמה:

כאשר הבן חמש למקרא רואה את התיבות "עפר יעקב", הנה לכל לראש עולה בדעתו לפרש שהכוונה היא להריבוי של בנ"י כמו עפר הארץ, כפי שכבר למד מ"ש76 "ושמתי את זרעך כעפר הארץ".

אבל כיון שבפסוק נאמר "מי מנה עפר יעקב" – אי אפשר לפרש כן, שהרי הבן חמש למקרא למד כבר שמשה מנה את בנ"י.

ולכן מעתיק רש"י גם את התיבות "מי מנה עפר יעקב" – אף שפירושו הוא רק על התיבות "עפר יעקב", כיון שההכרח לפירושו הוא מתיבות אלו77 – ומפרש: "כתרגומו דעדקיא דבית יעקב", דהיינו, הקטנים של יעקב [כי, "דעדקיא" הוא כמו "דק" (קטנות), אלא שבלשון ארמי (תרגום) – שהוא כמו לשון הקודש משובש – ניתוסף אות ע'], ועז"נ "מי מנה עפר יעקב", כיון שמנין בנ"י הי' רק "מבן עשרים שנה ומעלה"78, ואילו הקטנים לא נימנו.

וזהו גם הפירוש ד"מספר את רובע ישראל", "דארבע משריתא" – אף שלכאורה מנה משה את ארבע הדגלים – כי, גם "רובע ישראל" בא בהמשך ל"עפר יעקב", שהם הקטנים, היינו, הקטנים שבארבע הדגלים, שלא נימנו.

אבל, פירוש זה אינו מספיק, כיון שיש להקשות: (א) מדוע מדבר הכתוב רק אודות השבח והמעלה של קטני ישראל, ואינו מדבר בשבח ומעלת עם ישראל כולו? (ב) מדוע קורא הכתוב לקטני ישראל בשם "עפר יעקב", ואינו קורא אותם בפירוש בשם קטנים, נערים, בחורים וכיו"ב?

ולכן מביא רש"י פירוש נוסף – "ד"א עפר יעקב, אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר", שעפ"ז סרות ב' קושיות הנ"ל בפירוש "עפר יעקב".

יד. אך עדיין צריך לתרץ גם בנוגע ל"רובע ישראל"? – ועל זה מפרש רש"י, "ומספר את רובע ישראל", "רביעותיהן, זרע היוצא מן התשמיש שלהם":

בנוגע ל"רובע ישראל", יש קושיא נוספת על פירוש הא' "כתרגומו .. מארבע משריתא, מארבע דגלים": אם הכוונה היא ל(ארבע דגלים, או ל)אחד מארבע דגלים (כלשון התרגום "חדא מארבע משריתא") – הי' הכתוב צריך לומר ("ארבע" או) "רבע", ולא "רובע", שהרי "לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמו"79, ולכן, אף שבלשון הגמרא נקרא אחד מארבע בשם "רובע", הנה בלשון התורה נקרא בשם "רבע"80 ("רביעית", כמו אחד מחמשה שנקרא "חמישית"), ולא "רובע"?!

ולכן מפרש רש"י ש"רובע" הוא מלשון "רביעה" (בשייכות לפרי' ורבי'), ע"ד מ"ש81 "לרבעה", וזהו "רובע ישראל" – "רביעותיהן",

ומוסיף, "זרע היוצא מן התשמיש שלהם", היינו, ש"ומספר (כמו "מי מנה", מי ספר) את רובע ישראל" לא קאי על "רביעותיהן", כי, ענין זה (שאי אפשר לספור את רביעותיהן) אינו שבחם של בנ"י דוקא, שהרי גם בנוגע לגמלים מצינו ש"צנוע בתשמיש"82, ובמילא אי אפשר לספור את רביעותיהם, ולכן מפרש רש"י שקאי על ה"זרע היוצא מן התשמיש שלהם", שהוא בריבוי שאי אפשר לספרו.

טו. ועפ"ז יובן גם הטעם שרש"י מפרש "רובע ישראל" בפיסקא בפני עצמה:

בהפירוש בפיסקא בפני עצמה כוונת רש"י להדגיש שבנוגע ל"רובע ישראל", הנה מלכתחילה (לא רק בתור פירוש שני) הי' מן הראוי לפרש "רביעותיהן, זרע כו'" (מלשון רביעה, כנ"ל),

אלא, לאחרי שהוכרחנו לפרש ש"עפר יעקב" הם הקטנים דישראל ("דעדקיא דבית יעקב"), אזי אי אפשר לפרש שגם "רובע ישראל" קאי על התינוקות, "זרע היוצא מן התשמיש שלהם", כיון שזהו כפל הדברים;

אבל, כיון שבפירוש ש"עפר יעקב" קאי על הקטנים ישנו קושי (כנ"ל), ולכן יש צורך בפי' הב', שקאי על המצוות שמקיימין בעפר – אזי יכולים לחזור ולפרש "רובע ישראל" כפי שהי' מן הראוי מלכתחילה: "רביעותיהן, זרע כו'".

ועוד יש לומר – באופן אחר – שרש"י מפרש "רובע ישראל, רביעותיהן כו'" בפיסקא בפני עצמה, כדי להדגיש שפירוש זה אינו רק לפי' הב' (ש"עפר יעקב" קאי על המצוות כו'), אלא גם לפי' הא' (ש"עפר יעקב" קאי על הקטנים) אפשר שפיר לפרש ש"רובע ישראל" קאי על התינוקות ("רביעותיהן זרע כו'"), אף שזהו כפל הדברים, כי, כשם שבלק אמר לבלעם "לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל"83, "בשני שמותיהם"84, הנה גם המענה של בלעם הי' מעין זה, בכפל אותם דברים הן בנוגע ליעקב ("עפר יעקב", "דעדקיא") והן בנוגע לישראל ("רובע ישראל, רביעותיהן זרע כו'").

* * *

טז. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ז) אודות הסיפור שרבינו הזקן אמר בנוגע לר' אייזיק "פון אַ יונגערמאַן קאָן דאָך ווערן אַ אַלטער מאַן" – הנה:

כללות החילוק בין "יונגערמאַן" ל"אַלטער מאַן" הוא – שככל שהאדם מתבגר ונעשה "אַלטער מאַן" אזי ניתוסף אצלו יותר בשלימות השכל.

ובנוגע לענין השכל – הנה אף שמצינו בתניא85 שמהות ועצמות הנפש הן עשר בחינותי', שראשיתם היא החכמה (ולבושי הנפש הם רק מחשבה דיבור ומעשה67), הרי מבואר בלקו"ת86 ש"כח השכל שבנפש הוא רק כלי (כמו לבוש) למהות ועצמיות הנפש", "כמו שהמוח הגשמי הוא רק כלי לכח השכל והחכמה המתפשט מהנפש", "ולכן אנו רואים שהשכל הולך ומתגדל, שהתינוק שכלו קטן ביותר, וכשמתגדל מעט מעט כך יתוסף הגדלת שכלו .. והרי הנשמה הי' בו גם מקטנותו, ואם כן למה הי' אז שכלו קטן, אלא הענין, כי הנשמה עצמה היא למעלה מהשכל, והשכל הוא כח המתפשט ממנה, וכדי שיהי' נמשך המשכה והתפשטות זה אל הגילוי, הוא כשיש כלי להכיל, דהיינו כלי המוח, שהוא כלי לאור השכל, אזי הכלי הוא ממשיך לתוכו גילוי אור וכח השכל, ובקטן, מצד קטנות מוחו, השכל מאיר בקטנות מאד כו'".

ונמצא, שהחילוק בין "יונגערמאַן" ל"אַלטער מאַן" הוא רק בנוגע לכלי, אבל האור הוא בשניהם בשוה, וכמבואר בחסידות87 שהאור ישנו תמיד ללא שינוי, והשינוי הוא רק בכלי, והיינו, שכאשר הכלי הוא בקטנות, לא יכול להתגלות בו האור, וככל שיגדל הכלי, אזי יתגלה בו האור יותר; ותלוי גם בענין היגיעה, שככל שיתייגע יותר בזיכוך כלי המוח (ועד שהיגיעה ניכרת במוח הגשמי, שעי"ז נעשים בו קמטים כו'88), אזי יתגלה בו אור השכל יותר.

ועפ"ז מובן תוכן הפתגם "פון אַ יונגערמאַן קאָן דאָך ווערן אַ אַלטער מאַן" – כי, האור הוא אצל שניהם בשוה, וכל החילוק הוא רק בנוגע לכלי, וכיון שגם בהיותו "יונגערמאַן" יש לו את כל האור כמו אצל ה"אַלטער מאַן", הרי צריך רק לפעול המשכת והתגלות האור בפועל, וכמשנת"ל89 שצריך לפרוט לפרוטות כו'.

ואעפ"כ, דיוק הלשון הוא "פון אַ יונגערמאַן קאָן דאָך ווערן (יכול להיות) אַ אַלטער מאַן", ולא "וועט דאָך ווערן כו'" (אכן יהי') – כאמור לעיל90 שלא נוטלים את ענין הבחירה, שבה תלוי שלימות ענין העבודה; אלא שישנו על זה עזר ונתינת כח מלמעלה שבא לידי ביטוי בדברי רבינו הזקן "פון אַ יונגערמאַן קאָן דאָך ווערן אַ אַלטער מאַן", שזוהי פעולתו של נשיא ישראל, נשמה כללית, לגלות את נקודת היהדות בכל נשמה פרטית.

יז. וההוראה מזה בעבודה:

לאחרי כל הענינים שרבותינו נשיאינו מגלים ונותנים לנו – כמו הענין הנ"ל ש"יונגערמאַן" יוכל להיות "אַלטער מאַן", ועד"ז פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר91 "אַ חסיד איז אַ קלוגער" וכיו"ב – צריך לידע, שכל זה הוא מצד האור, שישנו תמיד אצל כולם, אבל עדיין צריכים אנו לעבוד עבודתנו בנוגע לעשיית הכלי, שעל ידו דוקא יומשך ויתגלה האור בפועל ממש.

וזוהי ההוראה לאותם "חכמים" שמציירים במחשבתם שבכחם ויכלתם לפעול ולהצליח ביותר, אבל מסתפקים בכך, מבלי להביא זאת אל הפועל – שבהכרח להביא זאת מן הכח אל הפועל דוקא.

וכמו בכללות ענין קיום המצוות, שמוכרחת להיות עשיית המצוה בפועל ממש, ולא שייך לומר שכיון שיעשה המצוה לאחרי זמן, הרי זה כאילו עשאה כבר (וכמו בתפילין, שכיון שלאחרי השבת יניח תפילין, הרי זה נחשב כאילו יש אצלו ענין התפילין גם בשבת), ורק בתורה אמרו חז"ל92 "כל העוסק בתורת כו' כאילו הקריב כו'".

וכן היא גם הנהגת הקב"ה – כמארז"ל93 "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות" – שאף ששיער בעצמו בכח כל מה שיהי' בפועל94, ולכאורה, הי' יכול להסתפק בהשערה זו, ללא צורך בענין הצמצום והתהוות כל סדר ההשתלשלות עד לעוה"ז הגשמי, ולשלוח לשם את ר' בנימין קלעצקער95 שיסע ל"יריד", ושם יערוך את ה"סך- הכל" ש"אין עוד מלבדו"... אעפ"כ, לא הסתפק הקב"ה בהשערה בכח, כיון שרצונו שיהיו כל הענינים בפועל ממש96.

וכידוע גם הסיפור97 אודות המגיד ממעזריטש, שהי' לו חבר שלמד עמו בנעוריו, וכאשר חזרו ונפגשו זמן רב לאחרי שנפרדו דרכיהם, והמגיד הלך אל הבעש"ט כו', שאל החבר את הרב המגיד: הרי "עמנו הייתם", שנינו למדנו יחד והתפללו יחד עם כוונות האריז"ל כו', ואעפ"כ לא נתארכה תפלתך כ"כ כמו עכשיו?! והשיב לו המגיד – בהקדימו לשאול את חברו במה עסקו, וסיפר לו, שבמשך כל השנה עוסק בתורה, ולצורך פרנסתו נוסע פעם אחת בשנה ל"יריד" כדי לקנות את כל הסחורה שאשתו מוכרת בחנות במשך כל השנה. ושאלו המגיד: הן אמת שבמשך רוב השנה הנך עוסק בתורה, אבל עדיין אתה מבזבז שבועות אחדים עבור הנסיעה בעגלה ליריד כו' – בה בשעה שביכלתך לפעול כל זה במהירות, עי"ז שתתבונן במחשבתך כאילו אתה נוסע מתחנה זו לחברתה, עד שהנך מגיע ל"יריד" וקונה את הסחורה, וחוזר לביתך, ומובן, שככל שיתארך זמן ההתבוננות בפרטי הנסיעה, הרי זה שלא בערך כלל לאריכות זמן הנסיעה בפועל?! והשיב לו החבר: הנך בטלן!... הרי הציור במחשבה לא יועיל להשיג את הסחורה בפועל ממש!...

ומזה מובן גם בנדו"ד, שלא די ליקח שיחה או מאמר של הרבי, ללמוד ולהתבונן בזה, ובכך לצאת ידי חובתו... אלא בהכרח שתהי' גם העבודה במעשה בפועל.

ואע"פ שמחשבה היא למעלה מדיבור ומעשה – הרי לא נוגע כאן איזה ענין נעלה יותר, כי אם מהו רצון הבורא, והרי רצון הבורא הוא שתהי' העבודה בפועל ממש, וכנ"ל שכן הוא בהנהגתו של הקב"ה בעצמו שלא הסתפק בכך ששיער עצמו בכח כו'37.

* * *

יח. דובר בקיצור אודות הקריאה שעומדים לקרוא בתפלת מנחה בפרשת פינחס, עליו אמרו98 "פינחס זה אליהו", והרי ענינו של אליהו הוא לבשר על ביאת משיח צדקנו99, שיבוא ויגאלנו כו', במהרה בימינו ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה להש"ץ שי' לנגן הניגון "שאַמיל" (ולאחרי שהש"ץ ניגן פעם אחת, ניגנוהו כל המסובים כמ"פ).

לאחרי אמירת ברכה אחרונה צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "אני מאמין"].