יהי הוי' אלוקינו עמנו, ש"פ בלק, י"ד תמוז, ה'תשכ"ו

בס"ד. ש"פ בלק, י"ד תמוז, ה'תשכ"ו

(הנחה בלתי מוגה)

יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו וגו'1, וידועים דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שאמר בג' תמוז תרפ"ז [שאז לא היתה עדיין הגאולה בשלימות, דאף שיצא ממאסרו, הרי עדיין לא יצא לחירות, שהרי הוצרך לנסוע לעיר מקלטו, ולכן לא אמר עדיין המאמר ברוך הגומל לחייבים טובות. אבל לאחרי שבפועל שהה בעיר מקלטו רק משך זמן קצר, ויצא לחירות לגמרי, אזי נתברר שזו היתה התחלת הגאולה, ולכן הרי זה יום שמחה], וז"ל (ברשימה מאחד השומעים2): "מיר בעטן באַ השי"ת, יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, השי"ת זאָל זיין מיט אונז, און וועט זיין מיט אונז, כאשר הי' עם אבותינו", ומסיים: "און עס וועט מקויים ווערן אַז יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, ולכל בני ישראל יהי' אור3 ברוחניות ובגשמיות".

ב) והנה יש עוד פירוש בפסוק יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו גו'4, שאבותינו הם חכמה ובינה שבנפש (כמבואר בתניא5, שחכמה ובינה הם אב ואם המולידות אהבת ה' ויראתו ופחדו כו'), שזהו מה שכל אחד מישראל מצד עצם נפשו הוא מקושר בעצמות אור א"ס ב"ה, ועל זה היא הבקשה יהי' ה' אלקינו עמנו, בעבודתינו בעבודת הבירורים, כאשר הי' עם אבותינו, בבחי' חו"ב כמו שהם, והיינו, שיומשך מבחי' המוחין לבחי' המדות, שגם המדות יהיו כמו המוחין.

ג) ויש לקשר כל זה עם מאמר קצר של רבינו הזקן (שנמצא בביכל שהגיע לאחרונה) על הפסוק יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו6, ושם מביא גם הפסוק שלאח"ז7, להטות לבבנו אליו ללכת בכל דרכיו ולשמור מצוותיו חוקיו ומשפטיו אשר צוה את אבותינו.

ומקדים לבאר מ"ש8 למה יאמרו הגוים אי' נא אלקיהם ואלקינו בשמים כל אשר חפץ עשה וגו'. דהנה כתיב9 רם על כל גוים ה' על השמים כבודו, והיינו, שהגוים אומרים שהקב"ה על השמים כבודו, אבל הוא מרומם ורחוק מהם. ובאמת הנה לגוים הוא רחוק מאוד [ובפרט ע"פ הידוע ששרשם הוא משם אלקים10, ואלו בנוגע לשם הוי', אומר פרעה לא ידעתי את הוי'11, ורק האלקים יענה את שלום פרעה12], ונקרא אלהים אחרים, והיינו, לפי שהם ניזונים מבחי' אחוריים דקדושה, שלא ברצונו ית', כמאן דשדי בתר כתפוי, ולמשל מאדם השונא את חבירו, וכשנותן לו דבר לאכול הוא משדי בתר כתפוי כו'13. ולכן הם אומרים גם על בנ"י אי' אלקיהם, פי', איך הוא אלקה שלכם, שאתם ממשיכים למטה כו'. ובאמת הנה גם הגוים מודים שאפשר להמשיך אלקות ע"י אהבה ויראה, שהם ענינים רוחניים. וזהו מ"ש באברהם כי אב המון גוים נתתיך14, שאפילו הגוים היו מודים שע"י אהבה [שזהו עיקר ענינו של אברהם, שנקרא אברהם אוהבי15] ויראה הי' אברהם יכול להשיג ולהמשיך את ה'. אלא שטענתם היא שאי אפשר להמשיך אותו ית' למטה בדברים גשמיים, כי רק על השמים כבודו, דהיינו אהבה ויראה, שהם ענינים רוחניים, בחי' שמים. אבל בנ"י יודעים שזהו שקר גמור, והאמת היא, שיכולים להמשיך אלקות גם למטה בדברים גשמיים. וזהו שאומרים לגוים מי כהוי' אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ16, שאדרבה, מצד היותו ית' מגביהי לשבת, הרי הוא גבוה כל כך עד שגם השמים הם השפלה נגדו, ומ"מ, המשפילי לראות בשמים ובארץ בשוה, ולכן יכולים להמשיך אותו ית' למטה בארץ ע"י דברים גשמיים. וזהו ואלקינו בשמים (ואעפ"כ) כל אשר חפץ עשה, דהנה, חפץ17 הוא רצון העליון, בחי' כתר, וכתר בגימטריא תר"ך18, שזהו המספר דתרי"ג מצוות דאורייתא וז' מצוות דרבנן, שהן תר"ך עמודי אור, פי' דרך משל כמו שיש עמודים בבית חומה גדול נצבים בארץ וראשם מחובר בתקרה, ככה ממש המצוות הן עד"מ כמו העמודים נצבים מרום המעלות הוא רצון העליון ב"ה עד הארץ הלזו החומרית כו'19, ולכן יכולים להמשיך אותו ית' אפילו ע"י עשי' גשמית, כי, כל אשר חפץ – עשה, שהו"ע המשכת רצון העליון (חפץ) בעשי', ע"י מצוות מעשיות, ואפילו במטבע גשמית מסוג הדומם, עי"ז שנותנים אותה לצדקה. וזהו גם מ"ש לאח"ז20 עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם, היינו, שאצל הגוים, הנה התשוקה לכסף וזהב מביאה אותם לידי עצבות, שזהו עצביהם, מלשון עצבות, והיינו לפי שחושבים שהכסף וזהב הוא מעשה ידי אדם21, אבל אנו בנ"י אין לנו עצבות מהכסף וזהב, כיון שאנו יודעים שהכל מהשגחתו ית', ובכסף וזהב אנו יכולים להמשיך אותו ית' למטה, ע"י הצדקה.

וזהו יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו, דכשם שהי' עם אבותינו, כנ"ל שגם הגויים היו מודים שאברהם הי' יכול להשיג ולהמשיך אותו ית' ע"י אהבה ויראה, כך יהי' גם עמנו, שידעו הגוים שגם אנו יכולים להמשיך אותו ית' למטה כו'. אבל בשביל זה צריך להטות לבבנו אליו, שיהי' לנו רצון גמור ללכת בכל דרכיו ולשמור מצוותיו. ומסיים אשר צוה את אבותינו, פי', כאשר הי' מקושר לאבותינו, כן יהי' לנו.

ד) ועפ"ז יש להוסיף על הפירוש האמור לעיל (ס"ב) שאבותינו קאי על חו"ב, ופי' יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו הוא שתהי' ההמשכה ממוחין למדות, שהמדות יהיו כמו המוחין, שהבקשה וההבטחה היא לא רק על ההמשכה בבחי' המדות, אלא גם על ההמשכה בבחי' העשי', במצוות מעשיות, וכמבואר בתניא22 שגם אברי גוף האדם המקיימים המצוה, נעשו מרכבה ממש לרצון העליון, כגון היד המחלקת צדקה לעניים או עושה מצוה אחרת כו'.

וע"פ המבואר ברשימה הנ"ל (ס"א), שבה מסיים "ולכל בנ"י יהי' אור ברוחניות ובגשמיות", יש לומר יתירה מזה, שההמשכה היא לא רק במעשה המצוות, אלא גם בעת ההכנה לעשיית המצוה, כמו ההילוך לדבר מצוה, בלכתך בדרך23, שזהו המעמד ומצב שהי' אז אצל בעל השמחה והגאולה, שהי' בדרכו לעיר מקלטו, בין שליחות אחת לשני'. ובהקדם, דהנה לשון הכתוב24 הוא ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם, מושבותם הוא מלשון התיישבות, שזהו המעמד ומצב של בנ"י כאשר עוסקים בעבודה דקיום התומ"צ, שאז הרי גם עבודה ושליחות שהיא במשך זמן קצר, הנה מצוותי' אחשבי'25 להיות באופן של קביעות והתיישבות, וכמארז"ל26 כיון דכתיב בהו27 על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, כמאן דקביעי להו דמי, דמכיון שהחני' היא ע"פ ה', הנה הגם שהיא רק לפי שעה, חשובה היא להיות נידונית קבע, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר28 שבכל מקום שבו חנו בנ"י בהיותם במדבר, לא רק במקום שבו חנו משך זמן ארוך, כמו בקדש שישבו שם י"ט שנה29, אלא גם במקום שבו חנו למשך זמן קצר, יומם ולילה גו' ונסעו30, הוצרכו להקים את המשכן בשלימות בכל הפרטים, כמו במקום שבו חנו למשך זמן ארוך ביותר. אמנם, ברשימה זו מדייק ואומר רק "לכל בנ"י יהי' אור" (ומשמיט תיבת במושבותם), והיינו, לא רק במושבותם, בעת קיום המצוה והשליחות, אלא גם בלכתך בדרך, בין שליחות אחת לשני', הנה גם אז יהי' מעמד ומצב של אור, ברוחניות ובגשמיות.

וכן תהי' לנו, וכמ"ש ברשימה הנ"ל שאין זה רק לשון תפלה, אלא גם לשון הבטחה, שבודאי יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו, אע"פ שאין אנו יכולים להידמות לאבותינו (כפי שממשיך שם: "הגם מיר זיינען דאָך ניט גלייך צו אבותינו, וועלכע זיינען געווען בעלי מסירת נפש בפועל וכו'")31. ועד שזוכים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.