בס"ד. שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשכ"ד.
– התוועדות ב, המשך להתוועדות יום שמחת-תורה –
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.
א. במנחת שבת – שזהו הזמן ד"רעוא דרעוין"1, או כהלשון "רעוא דכל רעוין"2 – אומרים: "ואני תפלתי לך הוי' עת רצון אלקים ברב חסדך"3, והיינו, שמצד ה"עת רצון" ד"רעוא דרעוין", או "רעוא דכל רעוין", הנה גם מדת הדין – "אלקים" – מתהפכת לחסד, ועד ל"רב חסדך"4.
והענין בזה:
שם אלקים – הוא שם מדת הגבורה והצמצום5, ועד שגם כאשר מדובר אודות גבורה שבחסד או חסד שבגבורה, הרי זה בכל זאת ענין של צמצום. ולכן, הנה אפילו בשמיני-עצרת שאז ישנו הענין ד"מוריד הגשם", באופן של התחלקות טיפין טיפין, שזהו בשביל הגילוי (כמשנת"ל6) – הרי זה בכל זאת ענין של צמצום. וכיון שזהו ענין של צמצום, הנה בריבוי ההשתלשלות כו', יכול להיות מזה דין גמור ח"ו.
והחידוש שב"רעוא דרעוין" הוא – שלא זו בלבד שהדין הוא בשביל חסד, אלא יתירה מזה – שהדין עצמו נהפך לחסד.
וזהו גם אמיתית הענין ד"הוי' הוא האלקים"7 – שאלקים עצמו הוא הוי', ועוד פירוש בזה – שמאיר אור נעלה ביותר שלגבי' הנה גם שם הוי' כאלקים יחשב, ואז נמשך שם הוי' נעלה יותר8.
* * *
ב. בא' ההתוועדויות של שמח"ת9, דיבר כ"ק מו"ח אדמו"ר בענין "טוב עין הוא יבורך"10, ופירש, ש"הוא" קאי על עצמות א"ס הנעלם (העלם העצמי), ו"טוב עין" ממשיך ומגלה ("יבורך") את עצמות א"ס הנעלם ("הוא").
והענין בזה:
המשכת העלם העצמי היא למעלה גם מהמשכת שם הוי', ואדרבה: מהעלם העצמי נמשך גם בשם הוי', וכמ"ש11 "שאו ידיכם קודש וברכו את הוי'", שהו"ע ההמשכה בשם הוי'12.
וזהו גם מ"ש בשמיני-עצרת "ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך"13: "המלך" – הוא "מלך שהשלום שלו"14, מלכו של עולם, בחי' הוי'. ובשמע"צ נאמר "ויברכו את המלך", שנמשך תוספת אור בשם הוי', כיון שאז נמשך ומתגלה בחי' העלם העצמי.
וכדי להגיע לבחי' האור שלמעלה מהשתלשלות, ועד לבחי' העלם העצמי – הרי זה ע"י העבודה ד"טוב עין", והיינו, שכאשר הנהגתו היא באופן ש"נותן בעין יפה"15 ומשפיע לזולתו כל מה שיש לו, ועד שנותן גם את העצם שלו, אזי נותנים לו מלמעלה גם "בעין יפה" ונמשך לו גם בחי' "הוא".
וענין זה שייך גם להמדובר לעיל16 אודות מאמר הבעש"ט שצריך לאהוב כל אחד מישראל, בגלל ש"בנים אתם להוי' אלקיכם"17 ו"אהבתי אתכם אמר הוי'"18, שזוהי האהבה העצמית של הקב"ה לכאו"א מישראל:
גם כאשר האהבה באה בגילוי, הנה ברובא דרובא, מה שמתגלה אינו אלא הארה מועטת ומצומצמת מהאהבה העצמית, ואילו האהבה העצמית עצמה נשארת בהעלם.
וע"י "טוב עין" שממשיך ההעלם העצמי ("הוא יבורך"), נמשכת ומתגלה גם האהבה העצמית כמו שהיא בעצמותה19.
* * *
ג. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ג' התנועות (דהבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן), והניגון "אבינו מלכנו".
ואח"כ אמר, שכיון שנמצאים כאן גם תינוקות של בית רבן, יתנו להם מה"לעקאַך" (שרומז על מ"ש20 "כי לקח טוב נתתי לכם") שהוכן עבורם, וינגנו ניגון21, ויאמרו "המלאך הגואל", באמרו:]
ידוע מה שסיפרו רבותינו נשיאינו22 אודות הבעש"ט, שתחילת פעולתו – עוד לפני התגלותו – היתה בתור עוזר ("אַ באַהעלפער") למלמד תינוקות של בית רבן בנוגע ללימודם, ועוד יותר – בנוגע לחינוכם.
ובפרטיות – היתה פעולתו בזה הן בקו דעשה טוב והן בקו דסור מרע:
בקו דעשה טוב – שהי' הולך עם התינוקות ל"חדר" ואומר עמהם אמן יהא שמי' רבא וכו'.
וגם בקו דסור מרע – (לא בנוגע לתינוקות של בית רבן עצמם, שמצד גודל מעלתם, הבל שאין בו חטא23, ובפרט כאשר מתחנכים בחדר על טהרת הקודש, הרי בודאי לא שייך אצלם ענין של רע ח"ו, כי אם) לשמרם מדברים בלתי-רצויים שמצד הלעו"ז, וכמו הסיפור24 שהי' מגרש או אפילו הורג את הכלבים שהיו מתנכלים לילדים בלכתם לחדר.
וההוראה מזה – שצריך לידע עד כמה גדולה חשיבות ההתעסקות עם תינוקות של בית רבן, אפילו בתור "באַהעלפער", ללמדם א"ב, "תורה צוה לנו משה גו'"25, אמירת איש"ר וכיו"ב, ולא לחשוב לשם מה צריך הוא להתעסק בזה, אלא ללמוד מהנהגתו של הבעש"ט, שאף שגדלה מעלתו ביותר, עד כדי כך, שע"י הפצת מעיינותיו מביאים את הגאולה26, מ"מ, התעסק בעצמו עם תינוקות של בית רבן.
וכמו"כ למדים הוראה הנ"ל מסיפורים נוספים שאירעו אצל רבותינו נשיאינו, וכמו ההוראה מהסיפור אודות קול ילד בוכה שאירע אצל אדמו"ר הזקן27.
ובאופן כזה היתה גם הנהגת רבותינו נשיאינו שלאח"ז, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו28, שמסר נפשו על חינוך בנ"י בהיותו במדינה ההיא, ואח"כ גם בבואו למדינה זו, והצליח לפעול שיהי' מעמד ומצב ד"עקרה ילדה שבעה", תמורת זה שלפנ"ז הי' מעמד ומצב ד"רבת בנים אומללה"29.
ד. ובנוגע לפועל:
יש לעורר על גודל הענין שבהתעסקות בחינוך בנ"י, תינוקות של בית רבן, שזהו מהדברים שעומדים ברומו של עולם, וכמארז"ל23 "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן", שהוא נעלה יותר מ"הוויות דאביי ורבא", כפי שהשיב אביי לרב פפא על שאלתו "דידי ודידך מאי", ש"אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא".
ולכן צריכים להשתדל ("אָנכאַפּן זיך") בזה, ולהוסיף בהתעסקות בכל הקשור לחינוך בנ"י, ולא להסתפק במוסדות חינוך שקיימים כבר בעיר גדולה, אלא לייסד מוסדות חינוך גם במדינות ובעיירות רחוקות, ועד לאלו שנמצאים מעבר לים – מתוך ידיעה ש"לא רחוקה היא גו' ולא מעבר לים היא", כפי שנאמר על "המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום"30.
ולהעיר:
בענין "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום", מבואר31, ש"כל המצוות נק' בשם מצוות הוי' .. יש שרמוזים ביו"ד ויש שרמוזים בה"א וכו'" (כדאיתא בזהר32 כענבין באתכליא), ואילו "המצוה הזאת" דקאי על מצות התשובה היא מבחי' אנכי ("אשר אנכי מצוך") שלמעלה משם הוי', ועל ידה נעשה מילוי הפגם והחסרון בהמצוות שתלויים בשם הוי'.
וענין זה שייך גם להתעסקות עם תינוקות של בית רבן, כי, עי"ז מעמידים "צבאות הוי'"33, עליהם נאמר34 "וכל בניך לימודי הוי'", שנוסף על הפירוש הפשוט שהם מקבלים מהוי', יש בזה גם הפירוש שזהו ע"ד מ"ש11 "שאו ידיכם קודש וברכו את הוי'", היינו, שממשיכים תוספת אור בהוי' (להיותם למעלה מהוי')12, וע"ד מ"ש בנוגע לשמיני-עצרת: "ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך"13 – מלך שהשלום שלו14, מלכו של עולם.
ה. וכל זה שייך במיוחד לשמח"ת:
ידוע המנהג בכמה קהילות בישראל35, שביום שמח"ת – שאז שוים כל בנ"י ביחס שלהם לתורה, וכולם עולים לתורה – הנה גם תינוקות של בית רבן שלא הגיעו לגיל מצוות עולים לתורה ביחד, ופורסים טלית עליהם, ואומרים "המלאך הגואל"36, ועד שעלי' זו היא מהעליות הכי חשובות.
ולהעיר, שאף שבחב"ד אין נוהגים לפרוס טלית וכו', הרי בודאי שתוכן הענין הוא טוב ונכון כו'37.
ובכל אופן, בעמדנו עתה בהתוועדות שהיא בהמשך לשמח"ת – יעשו כל האמור לעיל בשמחה וטוב לבב.
ויה"ר שיקויים מ"ש36 "המלאך הגואל גו' יברך את הנערים גו' ("הקטנים עם הגדולים"38) וידגו לרוב בקרב הארץ", כדרשת חז"ל39 "מה דגים שבים מים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם כו'", וכפירוש החסידות40 שגם בעלמא דאתגליא (בקרב הארץ) יהי' הגילוי כמו בעלמא דאתכסיא (ים), שזהו"ע המשכת יחודא עילאה ביחודא תתאה, ועאכו"כ ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"41, שיפרו וירבו כדגים שבים, ריבוי בכמות וריבוי באיכות, ועד ש"יכלו כל הנשמות שבגוף" שאז "בן דוד בא"42.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "כי אנו עמך" (הישן), ואח"כ התחיל בעצמו לנגן הניגון "דרכך אלקינו"].
* * *
ו. בביכל הידוע של מאמרי רבינו הזקן (דשנת תקס"ב), הנה לאחרי המאמר דליל שמח"ת43, ישנו מאמר שרשום עליו: "שמחת תורה בעז"ה" (דהיינו יום שמח"ת), המתחיל בפסוקים: "כי ביום הזה יכפר עליכם", "בסוכות תשבו שבעת ימים", "ביום השמיני עצרת גו'"44.
וכיון שמאמר זה הגיע אלינו, הרי זה הוכחה שהענינים המדוברים בו שייכים אלינו.
ז. ובהקדמה:
גם כאשר מדובר אודות ענינים נעלים השייכים לרבינו הזקן, אשר, מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת כו'45, וכפתגם הצמח-צדק46 ש"כשם שבין קדשי קדשים לחולי חולין כך גבהו דרכיו מדרכנו", ועאכו"כ בנוגע אלינו –
מ"מ, מצד ענין היחוד שבלימוד התורה, שהוא "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות כו'"47, הרי כשם שע"י כללות לימוד התורה מתאחדים עם הקב"ה שהכניס את עצמותו בתורה, כמאמר48 "אנא נפשי כתבית יהבית", כך גם בצדיקים שהכניסו את עצמותם בתורתם, הנה ע"י לימוד תורתם, ובנדו"ד, תורתו של רבינו הזקן, מתאחדים ומתעצמים עם בעל המאמר.
וכפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר49 בנוגע לחזרת דא"ח: "דבר ברור הוא אשר בעת אמירת דא"ח מאיר בבחי' מקיף הארת נשמת בעל השמועה, ואשרי האיש הזוכה לחזור דברי קדש אלו כו'".
ח. ויש לבאר החידוש שבפתגם הנ"ל שנאמר בנוגע לחזרת דא"ח דוקא – דלכאורה מפורש הדבר בירושלמי50: "כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה כאילו בעל השמועה עומד כנגדו, ומה טעמא, אך51 בצלם יתהלך איש כתיב"?
ויתירה מזה: ע"פ ביאור הצמח-צדק52 בענין "בעל השמועה עומד כנגדו .. אך בצלם גו'", ש"בצלם היינו העצמיות של רבו ולא זיוו בלבד", הרי בהשקפה ראשונה זהו ענין נעלה יותר מהארת נשמת בעל השמועה בבחי' מקיף, שזוהי הארה בלבד, ורק בבחי' מקיף?
לכאורה אפשר לומר, שמאמר הירושלמי "יהא רואה כאילו בעל השמועה עומד כנגדו", שייך רק אצל מי שהכיר את בעל השמועה; משא"כ מי שלא הכיר את בעל השמועה ולא שמע את הדברים ממנו, כיון שלא הי' בדורו, אלא קיבל את השמועה איש מפי איש כו', בכתב או בדפוס – לא שייך אצלו הענין ד"בעל השמועה עומד כנגדו", ואז "מאיר בבחי' מקיף הארת נשמת בעל השמועה".
אבל האמת היא, שגם על מי שלא הכיר את בעל השמועה שייך ש"יהא רואה כאילו בעל השמועה עומד כנגדו" – ברוחניות, והיינו, שהחילוק אם הכירו או לא הכירו הוא רק בנוגע לגוף, אבל בנוגע לרוחניות הענינים שייך תמיד הענין ד"בעל השמועה עומד כנגדו", ללא נפק"מ אם הכירו או לא הכירו, כיון שישנה מציאותו של בעל השמועה בתורתו, ובפרט כאשר מצייר את תואר קלסתר פניו כו'.
וכיון שכן, צריך להבין מהי ההוספה והחידוש בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר, ש"בעת אמירת דא"ח מאיר בבחי' מקיף הארת נשמת בעל השמועה"?
ט. והביאור בזה:
לשון הירושלמי הוא "בעל השמועה עומד כנגדו", והרי הפירוש ד"כנגדו" הוא מרחוק53, והיינו, שאינו מתאחד עמו, אלא נשאר בבחי' מקיף בלבד.
ומובן, שגם הענין ד"בעל השמועה עומד כנגדו" הו"ע נעלה ביותר, שפועל פעולה נפלאה ("אַ געוואַלדיקע פעולה") ומסייע הרבה גם בהבנת השמועה. והיינו, דכשם שבשעת הלימוד מרבו יש מעלה יתירה בראיית פני הרב, כדאיתא במפרשי הירושלמי54 "דעיקר הלימוד מרבו בראיית פנים, דכתיב55 והיו עיניך רואות את מוריך" (וגם כאשר מדובר אודות תלמיד קטן שאינו בערך אל הרב, מועילה ראיית פני הרב שיצליח בלימודו כו') – כן הוא גם בלימוד השמועה בשעה שרבו לא נמצא בגופו בגשמיות, שכאשר "רואה כאילו בעל השמועה עומד כנגדו" (בגשמיות, ועד"ז ברוחניות אם לא הכירו), אזי ניתוסף הצלחה בהבנת השמועה; אבל אעפ"כ, הרי זו פעולה שבבחי' מקיף – "עומד כנגדו", מרחוק.
ולהעיר, שכשם שמצינו פעולת המקיף בלימוד התורה שענינה מלמעלה למטה, כמו"כ מצינו גם בעבודת האדם מלמטה למעלה בענין התפלה – כפי שמביא רבינו הזקן בתורה אור56 דוגמא להמשכה שבבחי' מקיף, ש"הוא עד"מ כמו אחד שמתפעל מתפלת אדם צדיק המתפלל בדו"ר ומס"נ שעי"ז מתפעל גם הוא", והיינו, שכיון שעומד בד' אמותיו של הצדיק המתפלל – "עומד כנגדו" – פועלת עליו תפלתו של הצדיק שיתעורר גם הוא כו'.
וכידוע57 גם מה שסיפר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע אודות מאורע שאירע אצל אביו אדמו"ר מהר"ש עם החסיד ר' מאָניע מאָניסזאָן58, שפעם התפלל אדמו"ר מהר"ש תפלת מנחה בחדרו, ולפתע התחילו לעבור במחשבתו של הרמ"מ – שעמד בסמיכות מקום – כל מיני מאורעות שאירעו אצלו לפני כו"כ שנים וכבר נשכחו ממנו, וביניהם גם ענינים כאלו שלא היו לפי ערך מעמדו ומצבו בהוה, ובפרט בעמדו בסמיכות מקום לאדמו"ר מהר"ש, והתחיל לצעוק: פע פע!... ואח"כ נודע שבאותו שעה אמר אדמו"ר מהר"ש את הפסוק59 "זכר רב טובך" בכוונה מיוחדת שעל ידה מעוררים את כח הזכרון כו'. ומובן שענין זה הוא בבחי' מקיף בלבד, שהרי לא השיג את הכוונות שכיוון אדמו"ר מהר"ש בתפלת מנחה, ויתכן שלא ידע כלל שאדמו"ר מהר"ש מתפלל מנחה... ואעפ"כ, פעלה עליו תפלתו של אדמו"ר מהר"ש בבחי' מקיף.
ומצד גודל העילוי שנעשה עי"ז ש"בעל השמועה עומד כנגדו", דורשת התורה מכאו"א – כיון שזהו ענין השייך לכאו"א – ש"יהא רואה כאילו בעל השמועה עומד כנגדו".
אמנם, ישנו ענין נעלה יותר שנעשה ע"י חזרת דא"ח כדבעי – שלא זו בלבד ש"בעל השמועה עומד כנגדו", מרחוק, אלא עוד זאת, ש"מאיר .. הארת נשמת בעל השמועה", והיינו, שמאיר בו; אם רק חוזר כדבעי, בביטול ישותו, אזי מאיר בו הארת נשמת בעל השמועה. ואף ש"מאיר בבחי' מקיף", הרי כיון שמדובר אודות תורת החסידות, "דברי אלקים חיים", בודאי שמההארה שבבחי' מקיף יומשך סוכ"ס גם בפנימיות.
ועוד עילוי בזה – שע"י חזרת דא"ח ברבים מזכה הוא את הרבים, וזכות הרבים תלוי בו, כך, שנוסף על המעלה והזכות של כל אחד בפני עצמו, ניתוסף גם מעלת וזכות הרבים, שהוא "אור העולה על כולנה"60.
י. וענין זה – שבעת חזרת דא"ח מאיר הארת נשמת בעל השמועה – שייך לא רק ליחידי סגולה, אלא לכל אחד שחוזר דא"ח, שהרי בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר לא נזכרה שום הגבלה בדבר. ומזה גופא שהקב"ה, מסבב הסיבות, סיבב את הדברים באופן שתגיע אליו הידיעה בענין זה, מוכח, שענין זה שייך אליו.
וכיון שכן, היו צריכים לייקר את גודל הענין דחזרת דא"ח, ולהשתדל בזה וכו'. והגע עצמך: אילו היתה אפשרות לראות את פניו של בעל המאמר – בודאי היו עושים כל מיני השתדלויות, תחבולות וערמומיות כו'; ובמכ"ש וק"ו כשמדובר לא רק אודות ראיית זיו קלסתר פניו, אלא יתירה מזה – שיאיר בו הארת נשמת בעל המאמר!
אך לפועל, מסיבות שונות ומשונות ישנם כאלו שנחלש אצלם הענין דחזרת דא"ח, ורוצים לפטור עצמם מזה לגמרי; ענין זה משאירים הם למישהו אחר, ואילו הם עצמם רוצים לצאת ידי-חובה בסיפור או ניגון. ובכן, סיפור או ניגון הוא אמנם ענין נעלה ביותר (כמבואר בכמה שיחות61), אבל, אין זה מגיע להעילוי שבחזרת דא"ח, ענין של תורה דוקא, שעי"ז נעשה יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כו', כנ"ל.
וגם מי שקשה לו לחזור מאמר שלם – הרי ביכלתו לחזור לכל-הפחות אות או פרק אחד, בלשון הרב, והעיקר, שיהי' זה מתוך מסירה ונתינה כו', וכאמור, שעי"ז מתייחדים עם נשמת בעל השמועה, שהוא נשיא הדור וגם של הדורות שלפניו ושלאחריו, דכיון ש"קדושה לא זזה ממקומה"62, הרי כל א' מהנשיאים הוא הנשיא של כל הדורות.
ואע"פ שאינו מרגיש את היחוד כו' – הרי זה ע"ד שמצינו63 לענין כוונות התפלה, שמי שאינו יכול לכוין בגלל סיבות שאינן תלויות בו, הנה כיון שהמניעה היא שלא ברצונו, נחשב לו כאילו התפלל בכל הכוונות, ועד"ז בנדו"ד, שאם רק מבטל ישותו ומתמסר כפי יכלתו לחזור מאמר חסידות, ברור הדבר שעי"ז מתייחד עם בעל המאמר.
יא. ולא לדרשה קאתינא, לומר פירוש נאה כו' ("אַ גוטער פשט, אַ בעסערער פשט"), אלא בנוגע לפועל:
מההתעוררות שבשמח"ת צריך להיות נמשך בפועל ב"את השמים ואת הארץ"64, "דאחיד בשמיא ובארעא"65, החל משמים וארץ שבתורה: נגלה דתורה – "לחם מן הארץ", ופנימיות התורה – "לחם מן השמים" (כמבואר בהמשך תרס"ו66), ובאופן שיומשך מההבנה וההשגה שבמוח ע"י הבל הלב עד להדיבור בה' מוצאות הפה – שיתחילו לחזור חסידות ברבים.
וכיון שלימוד מביא לידי מעשה, הרי זה יומשך גם בעולם, כדאיתא בזהר67 שע"י לימוד התורה נעשים "שמים חדשים וארץ חדשה"68.
ויה"ר שכל זה יהי' מתוך בריאות נכונה, מתוך פתיחת הלב והמוח, ומתוך הרחבה, הן בלימוד הנגלה והן בלימוד החסידות, ובאופן ש"יפוצו מעיינותיך חוצה",
ומהתורה יומשך בעולם – שנברא בשביל התורה69 – שתהי' הרחבה בעניני שמים וארץ כפשוטם, בכל המצטרך מנפש (שמים) עד בשר (ארץ).
* * *
יב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי ביום הזה וגו'.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון לאדמו"ר האמצעי (ה"קאַפּעליע")].
* * *
יג. דובר לעיל (במאמר70) שאף שגדלה מעלת התורה על המצוות בעילוי שבאין ערוך, כמו שאין ערוך המאציל אל הנאצלים, מ"מ, כשיש מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים, אזי נדחית תלמוד תורה מפני קיום המצוה.
אמנם, כדי לידע אם זוהי אכן מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים, שאז צריך לדחות את לימוד התורה ולעסוק במצוה – הנה הוא בעצמו אינו יכול לפסוק זאת, כיון שהוא נוגע בדבר, ויכול להיות משוחד כו', אלא ישנו מי שפוסק עבורו שצריך לדחות את לימוד התורה ולעסוק במצוה.
וזהו מה שתבעו רבותינו נשיאינו, שלאחרי תקופת הלימוד בישיבה, צריכים התלמידים לעזוב את הד' אמות של הישיבה ולנסוע למרחקים – מבלי להתחשב בטירחא של טלטול הדרך כו'71 – כדי לקרב יהודים לתומ"צ, ולעסוק בחינוך ילדי ישראל, החל מלימוד "קמץ א' אָ", לימוד חומש וכיו"ב.
והגע עצמך:
לימוד התורה הו"ע שנוגע לחיותו של יהודי, כמארז"ל72 "מה דגים שבים כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשין מדברי תורה .. מיד מתים".
ואילו כאשר פורשים מהד' אמות של הישיבה ונוסעים למרחקים, כדי לעסוק בלימוד ילדי ישראל חומש או אל"ף בי"ת – הרי הוא בעצמו אינו יוצא י"ח מצות תלמוד התורה בלימוד כזה, ואדרבה: לימוד כזה נחשב אצלו לביטול תורה,
– כמבואר באחרונים73 בפירוש דברי הגמרא74 "מבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה", דלכאורה, הרי גם מקרא מגילה הוא חלק מהתורה? אלא, שכאשר יכולים ללמוד תורה בעיון והעמקה כו', ובמקום זה לומדים באופן של קריאה בעלמא, כמו מקרא מגילה, הרי זה נחשב לביטול תורה. וזהו החידוש ש"מבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה" –
ואעפ"כ, צריך לבטל לימוד התורה שלו בשביל ההתעסקות עם הזולת – מצד כללות הענין דאהבת ישראל.
יד. ובפרטיות יותר:
לימוד התורה הו"ע של הבנה והשגה כו'. וענין זה נדחה מפני הצלת נפשות, שהרי פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, והיינו, שגם כאשר דחיית התורה הוא דבר ודאי, ואילו הצלת הנפש אינו אלא ספק ואפילו כמה ספיקות, הנה גם ספק וספק ספיקא של פקו"נ, הרי זה למעלה מכל התורה כולה, ולכן דוחה את כל התורה כולה – כהוראת התורה עצמה.
וכל זה – לא רק בנוגע לכללות בנ"י, אלא גם בנוגע לנפש אחת מישראל.
ובהקדם המדובר בהתוועדות קודמת75, שהתורה כללות ופרטות נאמרה76, שגם בכל פרט ישנה התכללות כל הענינים, וכפי שמצינו ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה"77, כי, אף שלכל מצוה יש ענין פרטי המיוחד לה שבו חלוקה משאר המצוות, מ"מ, יש בה גם התכללות כל המצוות78.
ועד"ז בנוגע לבנ"י, שלמרות החלוקה של כל נפש פרטית בפני עצמה, באופן שאינם דומים זל"ז, שהרי "אין דיעותיהם שוות וכו'"79, ישנה גם ההתכללות של כל העולם בכל נפש פרטית, וכדברי המשנה80: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל .. המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" (שמאדם א' נברא מילואו של עולם).
וזהו הטעם שכל התורה כולה נדחית בשביל פיקוח נפש אחת מישראל, מבלי הבט על פרטי החילוקים שבין נפש לנפש, והיינו, שבשביל כל נפש אחת מישראל, יהי' מי שיהי', אפילו לצורך חיי שעה בלבד, נדחה קיום כל התורה אצל גדול בישראל, שהרי הדין דפקו"נ הוא באופן ש"מצוה בגדול"81.
וכידוע הסיפור אודות רבינו הזקן82 (ששנה זו היא שנת המאה וחמישים להסתלקות-הילולא שלו), שבאמצע תפלת יוהכ"פ, הרגיש שבקצה העיירה נמצאת אשה יולדת שנשארה לבדה בבית לאחר שכל בני הבית הלכו לבית-הכנסת, ופשט את טליתו, ויצא מבית-הכנסת והלך לשם והכין עבורה דבר מאכל להחיות את נפשה.
וסיפור זה מהוה הוראה שהיא בבחינת "מעשה רב"83 – נוסף על ההוראה בדברי המשנה הנ"ל, והרי "טעה בדבר משנה חוזר"84, כיון שזהו דבר הפשוט – עד כמה צריכים להשתדל בענין של הצלת נפש מישראל, ומזה מובן גם בנוגע להצלת נפשות ברוחניות, ע"י חינוך בנ"י לקרבם לתורה.
טו. ויש להוסיף ולהעיר:
בנוגע לפקו"נ, יש מצב שברור הדבר שזהו ענין של פקו"נ, כמו בנפל עליו הגל כו'85; אבל יש מצב שבו מתעוררת שאלה אם זהו ענין של פקו"נ, כמו בענין של חולי, ואז, סומכים על חוות דעתו של רופא מומחה, שכבר התנסה במקרה כזה, ונתן תרופה או קמיע והצליח לרפא את החולה, ולא מתחשבים בדעתו של מי שאינו רופא מומחה, אפילו אם למד חכמת הרפואה, אבל עדיין לא יודעים אם הצליח לרפא כו', ועאכו"כ שלא מתחשבים בדעתו של חכם גדול בחכמת התכונה או חכמת החשבון וכיו"ב.
וכמו"כ לא מתחשבים בדעתו של החולה עצמו שאומר שאינו צריך לתרופה (אא"כ להיפך, שהחולה אומר צריך אני לתרופה פלונית והרופא אומר שאינו צריך, שאז שומעים לחולה, כי "לב86 יודע מרת נפשו"87), וכופין אותו לקבל התרופה88, ואינו יכול לטעון שהוא בעה"ב על עצמו; כשם שאסור להזיק לאחרים, כך אסור להזיק לעצמו. החילוק הוא רק בנוגע לעניני עונשים – אם הוא חייב גם בדיני אדם, או רק בדיני שמים89, אבל בנוגע לחומר האיסור, הנה גם בנוגע לעצמו ישנו האיסור ד"את דמכם לנפשותיכם אדרוש גו'"90.
ועד"ז כאשר מתעוררת שאלה בנוגע לפקו"נ ברוחניות – הרי בודאי לא יקח אחריות על עצמו אפילו בנוגע לנפש אחת מישראל שהיא "עולם מלא", אלא ישאל ויסמוך רק על מישהו שיכול להביע חוות-דעת אמיתית בענין זה, ללא עירוב ענינים צדדיים של שוחד כו', להיותו מומחה בחכמה זו של הצלת נפשות מישראל, והצליח בזה בפועל ממש.
טז. וזוהי כללות ההוראה של רבותינו נשיאינו שצריכים להשתדל ביותר בנוגע לחינוך בנ"י לתומ"צ, כיון שזהו ענין של הצלת נפשות של כו"כ מישראל, שדוחה כל התורה כולה.
ולאמיתתו של דבר, הנה ע"י ההתעסקות בחינוך בנ"י לתומ"צ יתוסף עוד יותר גם בלימוד התורה שלו, כפי שמבטיח אדמו"ר הזקן91 שע"י ענין הצדקה נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה, וכדברי הצ"צ92 שאין זה בדרך גוזמא כו', ובודאי יקויים זאת בפועל ממש למטה מעשרה טפחים, בלימוד הנגלה והחסידות, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים.
ובנוגע לפועל:
יש צורך בהשתדלות הכי גדולה בקיום הוראת המשנה בפרקי אבות93 "העמידו תלמידים הרבה", בכל המדינות, ועאכו"כ במדינה זו, ובפרט שעכשיו, אף ש"אכשור דרא" בתמי'94, הרי המציאות היא שנקל יותר לפעול על ההורים שיסכימו לחנך את ילדיהם בדרך התומ"צ (ועד שהילד יגדל להיות לא רק נוקב מרגליות אלא גם גדול בתורה), ולא כמו בזמנים שההתעסקות בזה היתה עבודת פרך כו'.
ובפשטות – שיהיו "תלמידים הרבה" בכמות, וסוכ"ס יהי' גם הריבוי באיכות – ש"כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'"95, ע"י הנהגתם בחיים היום-יומיים "ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים", כולל גם באופן ד"טופח על מנת להטפיח"96, להשפיע בסביבתם ע"י "נר מצוה ותורה אור"97 באופן דמוסיף והולך מוסיף ואור, ומתוך שמחה – כפי שנמשך משמח"ת על כל השנה כולה.
ועי"ז יומשך גם חידוש בעולם – "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"64, כתורת אדמו"ר הזקן הנ"ל98 שהתחלת העבודה ("בראשית") היא לגלות ("ברא" מלשון גילוי) את הכוונה הפנימית והעצמית דשם אלקים – ש"הוי' הוא האלקים"7,
והיינו, לגלות בכל עניני העולם, "את השמים ואת הארץ", שנבראו ע"י הקב"ה כפי שהוא למעלה מהמדידה והגבלה דטבע (אלקים בגימטריא הטבע99), שזהו"ע שם הוי' (הוי' הוא האלקים), הי' הוה ויהי' כאחד100,
ובהתאם לכך מתנהג גם יהודי באופן שאינו מתחשב עם הגבלות הטבע, אלא הוא בעה"ב על העולם, ועושה ממנו עולם-תורני ("תורה וועלט"), ואז הוא "כלי" לקבל את הברכות מ"נותן תורה", בורא העולם, שיהי' עולם מבורר, ומבורך בכל טוב גשמי ורוחני.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אך לאלקים", "כי אנו עמך" (החדש), והניגון החדש: "הוא אלקינו"101].
* * *
יז. בנוסח התפלה102 "הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית" (שבסיום הפיסקא "הוא אלקינו") – צריך להבין:
ידוע שהגאולה העתידה קשורה עם ביהמ"ק דלעתיד, שתגדל מעלתו יותר מביהמ"ק הראשון והשני, כמ"ש103 "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" [שנוסף לכך שבגמרא104 נתפרש פסוק זה בנוגע למעלת בית שני שהי' גדול מבית ראשון "בבנין" ו"בשנים", הרי זה קאי גם על מעלת ביהמ"ק דלעתיד על בתי-המקדשות שלפניו105], כיון שיהי' "בנינא דקוב"ה"105, ולא כמו בית ראשון ושני שהיו מעשה בני אדם.
ומצד גודל מעלת המקדש דלעתיד להיותו "בנינא דקוב"ה", ס"ל להראב"ד106 ש"אפילו לרבי יוסי דאמר107 קדושה שני' קדשה לעתיד לבוא, לא אמר אלא לשאר א"י, אבל לירושלים ומקדש לא אמר, לפי שהי' יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם"108.
ועפ"ז אינו מובן מש"נ "הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית", היינו, שהגאולה העתידה ("אחרית") תהי' כמו הגאולה שלפני' ("כבראשית") – דלכאורה אין זו השלימות המובטחת שאלי' מקווים, שהגאולה העתידה תהי' נעלית יותר מהגאולות שלפני', כמו ביהמ"ק דלעתיד שיהי' נעלה יותר מהמקדשות שלפניו?
יח. ויובן בהקדם שמצינו עד"ז גם בנוגע לתורה – שהיא היסוד לכל הענינים שבעולם, שנבראו (בשביל ישראל ו)בשביל התורה שנקראת ראשית69:
במתן-תורה בששה בסיון בשנה הראשונה לצאת בנ"י ממצרים – ניתנו לוחות ראשונות.
ולאחרי חטא העגל, ולאחרי שמשה רבינו פעל את ענין הכפרה במשך ארבעים יום ראשונים ואחרונים עד שנתרצה הקב"ה לישראל, אמר הקב"ה למשה "פסל לך שני לוחות גו' וכתבתי על הלוחות גו'"109, וביוהכ"פ ניתנו לוחות שניות – שבהם ניתוסף ריבוי גדול בתורה, כמארז"ל110 "אמר לו הקב"ה (למשה) אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הה"ד111 ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושי'".
[וההסברה בזה – כמ"ש רבינו הזקן באגה"ת112 בביאור מארז"ל113 "אדם עבר עבירה כו' אם הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים כו'", שזהו "כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו, שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל" – שזהו תוכן הענין ד"כפלים לתושי'" שניתוסף בלוחות שניות לאחרי החטא].
אמנם, גם לאחרי שניתנו לוחות שניות שבהם ניתוסף ריבוי בתורה באופן ד"כפלים לתושי", אין זה עדיין תכלית השלימות – שהרי טעמי תורה לא נתגלו114, ויתגלו לעתיד לבוא בתורתו של משיח, ובלשון רש"י בפירושו על הפסוק115 "ישקני מנשיקות פיהו", "מובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמי' ומסתר צפונותי'" (ולהעיר, שזהו לשון בלתי רגיל כלל בפירוש רש"י).
וענין זה (גילוי טעמי תורה לעתיד לבוא) אינו רק ענין של הוספה בתורה כמו ההוספה שבלוחות שניות לגבי לוחות ראשונות, אלא עילוי שבאין ערוך לגמרי – שהרי אמרו חז"ל116 "תורה שאדם למד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח".
יט. והנה, ג' שלבים הנ"ל באופן התגלות התורה הם בהתאם לג' בתי-המקדשות – כמובן מזה שענין התורה הוא עיקר במקדש, כמ"ש הרמב"ן117 בטעם הקדמת הארון בעשיית המשכן, לפי ש"עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון":
מהחילוקים שבין בית ראשון לבית שני118 – שבזמן בית ראשון שהי' בהמשך להכניסה לארץ, היו בנ"י במדריגת צדיקים, שדוגמתו בתורה הו"ע לוחות ראשונות שניתנו לבנ"י בתחלת עבודתם מיד כשנעשו לעם;
ואילו בזמן בית שני – לאחרי חורבן ביהמ"ק וגלות בנ"י למשך שבעים שנה, כמארז"ל119 "ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קצם" – היו בנ"י במדריגת בעלי-תשובה, שדוגמתו בתורה הו"ע לוחות שניות שניתנו לבנ"י לאחרי עבודת התשובה על חטא העגל, שעי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר, כמארז"ל120 "מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד בו", ומצד זה נעשית שמחה גדולה ביותר, באופן ד"כפלים לתושי'", שלכן נאמר גם בבית שני "ותהי השמחה גדולה מאד"121.
והעילוי שיהי' בביהמ"ק דלעתיד הוא בדוגמת העילוי דהתגלות טעמי תורה בתורתו של משיח – שזהו עילוי שבאין ערוך, שהרי "תורה שאדם למד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח" (כנ"ל), ויתירה מזה בנוגע לבית ראשון ושני שאינם בערך לגבי ביהמ"ק דלעתיד שהוא "בנינא דקוב"ה", שהרי מעשה בני-אדם, אפילו צדיקים, אינו בערך כלל למעשה הקב"ה.
כ. ויש להוסיף, שהעילוי באין ערוך שבמקדש העתיד לגבי בית ראשון ושני, מודגש גם בכך שמקדש העתיד יכול להבנות גם בלילה – כדברי הגמרא122: "מהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד כו'", "לא צריכא דאיבני בליליא", וכמבואר ברש"י ותוס', שאע"פ ש"אין בנין ביהמ"ק בלילה"123, "הני מילי בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא משמים":
ביהמ"ק – ענינו אור, "שמשם יוצא אורה לעולם"124, ע"י "חלוני שקופים אטומים"125, שנעשו לא כדי להכניס האור מבחוץ (שהרי "וכי לאורה אני צריך"126), אלא כדי שעל ידם יתפשט האור מביהמ"ק לכל העולם. וכיון שענינו של ביהמ"ק הוא אור, אי אפשר להיות בנינו בלילה, כיון שחושך הלילה הוא בסתירה להאור דביהמ"ק.
אמנם, במה דברים אמורים – כאשר הבנין הוא בידי אדם שהוא מוגבל בגדרים של לילה ויום; אבל כאשר הבנין הוא ע"י הקב"ה שהוא למעלה מהגבלות של לילה ואפילו של יום – יכול להיות הבנין גם בלילה, כיון שהלילה אינו נחשב למציאות לגביו.
והמשל לזה – שביחס לראיית דבר גשמי יש חילוק אם מאיר אור השמש באמצע הרקיע או שכבר שקעה החמה, אבל כאשר מדובר אודות סברא שכלית, הרי בודאי שאין נפק"מ כלל אם מאיר אור השמש אם לאו, כיון שאין זה בגדרים אלו כלל. ומזה מובן – במכ"ש וק"ו – שבנוגע לבנינו של הקב"ה, אין נפק"מ בין יום ללילה.
כא. אמנם, לאחרי גודל הפלאת המעלה דלעתיד לבוא ("אחרית"), הן בנוגע להגאולה, והן בנוגע להתגלות טעמי תורה בתורתו של משיח – הרי זה קשור ומיוסד על מה שהי' כבר לפנ"ז ("ראשית"), במתן-תורה ובהגאולה ממצרים:
כל עניני התורה שיתגלו לעתיד לבוא, הם על יסוד הענין דמתן-תורה שהי' כבר לפנ"ז, שבו נכללים גם הענינים שיתגלו לעתיד לבוא, שהרי לא יהי' עוד הפעם מתן-תורה127.
והענין בזה – שכל העליות שיהיו אצל בנ"י עד לשלימות העליות דלעתיד לבוא, אינם מגיעים להעלי' שנעשית בשעה שנתחדשה המציאות של בנ"י בתור עם, שחידוש ושינוי זה הי' אך ורק פעם אחת – במתן-תורה, שעז"נ128 "היום הזה נהיית לעם", שאז נעשה אצל בנ"י ענין הגירות129, ד"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"130.
כל העליות דבנ"י הם לאחרי שנפעל החידוש דמתן-תורה – ביטול הגזירה המפרדת [כפירוש הרב המגיד131 ש"גזירה" הוא מלשון כריתה וחיתוך ("אַ שניט")] בין עליונים לתחתונים, ש"עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה"132 – כיון ש"וירד הוי' על הר סיני"133 (עליונים ירדו למטה), "ואל משה אמר עלה אל ה'"134 (תחתונים יעלו למעלה), שעי"ז נתחדשה האפשרות שתחתון שבתחתונים יוכל להתעלות לעליון שבעליונים, ולמעלה יותר כו'; וכל השינויים והעליות שלאח"ז – שהם בענין זה גופא – אינם מגיעים לעצם החידוש דביטול הגזירה שנפעל במתן-תורה.
וכן הוא גם בנוגע לענין הגאולה – שכל עניני הגאולה, עד לגאולה העתידה שתגדל מעלתה ביותר, אינם מגיעים להחידוש שנעשה בהגאולה הראשונה, ביציאתם ממצרים:
כאשר בנ"י יצאו ממצרים, "ערות הארץ"135, אזי היתה התחלת מציאותם בתור עם129, "בני חורין", שלא שייך אצלם גדר העבדות136.
והיינו, שאע"פ שגם לאח"ז נמצאים בנ"י בגלות ושבי' – "הרי אינו דומה מעלת השר עם היותו בשבי' למעלת ההדיוט, כי עדיין ידוע וניכר מעלתו של השר כו'"137, ועד"ז, בנדו"ד, שכיון שנשמת כל איש ישראל היא "חלק אלקה ממעל ממש"138, ו"כל ישראל בני מלכים הם"139 (ויתירה מזה – כמ"ש בתקו"ז140: "מלכים"), הנה גם כאשר נמצאים בגלות ושבי', הרי זה כמשל בן מלך הנמצא בגלות ושבי', שגם אם נתרחק ביותר עד ששכח לשון המלך כו'141, מ"מ, נשאר הוא במעלתו העצמית שהוא בן מלך.
ומזה מובן שאין לך גאולה גדולה מהגאולה הראשונה בצאת ישראל ממצרים, וכל הגאולות שלאח"ז עד לגאולה העתידה הם על יסוד ובהמשך לגאולה הראשונה, וכבפשטות הענינים, ש"אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים .. משועבדים היינו כו'"142.
כב. עפ"ז יובן מ"ש "הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית" – שהגאולה העתידה לבוא ("אחרית") תהי' כמו הגאולה הראשונה ("כבראשית"):
מחד גיסא – גדלה מעלתה של הגאולה העתידה לגבי הגאולה ממצרים, וכידוע פירוש הזהר143 על הפסוק144 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ש"נפלאות" הוא נו"ן פלאות, היינו, שבגאולה העתידה יהיו נ' פלאות שלא היו ב"ימי צאתך מארץ מצרים".
וזהו גם דיוק לשון הכתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", בכ"ף הדמיון – שהשייכות של הגאולה העתידה ל"ימי צאתך מארץ מצרים" היא רק באופן של דמיון, למעליותא, כיון שהגאולה העתידה תהי' באופן נעלה יותר באין ערוך מ"ימי צאתך מארץ מצרים"145.
אמנם, לאידך גיסא, יש מעלה בגאולה הראשונה לגבי כל הגאולות שלאח"ז, כאמור, שאין לך גאולה גדולה מזו שהתחילה מציאותם של בנ"י בתור עם, שמאינם-יהודים נעשו לעם. ועפ"ז, הפירוש ד"כימי צאתך גו'", בכ"ף הדמיון, הוא בקצה השני – שהגאולה העתידה אינה מגעת לגאולה ממצרים, כי אם באופן של דמיון בלבד.
וזהו מש"נ "הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית" – שאף שבגאולה העתידה לא יכול להיות החידוש שהי' בגאולה הראשונה לגבי כל הגאולות שלאח"ז, מ"מ, מעלת הגילויים שיתגלו בגאולה העתידה תהי' באופן של אין-ערוך, כמו האין-ערוך שבעצם מציאות הגאולה שנתחדש בגאולה הראשונה.
כג. ויש להוסיף, שענין זה נוגע גם למעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות:
גם כאשר עומדים במעמד ומצב של "אחרית" – לאחרי שכבר עמדו בכל הנסיונות שהיו במשך זמן הגלות עד לסוף זמן הגלות, בדרא דעקבתא דמשיחא, עד כדי כך, שאפילו משה רבינו, מבחר מין האנושי146, היתה עיקר ענוותנותו לגבי דור זה147, ובמילא עומדים כבר בסמיכות להגאולה האמיתית והשלימה שצריכה כבר לבוא תיכף ומיד ("גלייך אויפן אָרט") – צריכה להיות העבודה "כבראשית", כמו בהתחלת העבודה כאשר "היום הזה נהיית לעם", אע"פ שכבר עברו יותר מג' אלפים שנה ממתן-תורה.
כלומר: מחד גיסא, הנה כאשר נמצאים במעמד ומצב ד"אחרית", צריכה להיות עיקר העבודה בההשתדלות לפעול את ענין הגאולה; אבל ביחד עם זה, צריכים לזכור ולהבטיח ("באַוואָרענען") גם את כל הענינים הקשורים עם התחלת העבודה, "כבראשית".
ובפרטיות יותר – בנוגע לעבודה שבכל יום:
כאשר מדובר אודות יהודי, בן אברהם יצחק ויעקב, שיש בידו ריבוי ענינים של תורה ומצוות ומעשים טובים, וכבר הגיע בעבודתו לדרגא נעלית כו' – יכול לחשוב, שכיון שתורה ומצוה "מגינא ומצלא"148 מכל הענינים הבלתי-רצויים, אינו זקוק עוד לשמירה, גדרים וסייגים כו', כמו יהודי שזה-עתה התחיל בעבודתו.
ועל זה אומרים לו "אל תאמין בעצמך כו'"149 – שענין זה נאמר לכל אחד, אפילו לגדול שבגדולים, וכפי שמצינו150 שאפילו מי ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה, יכול ליפול ממדריגתו עד לקצה ההפכי, ובמילא, זקוק כל אחד לכל הגדרים והסייגים כו' כמו בהתחלת העבודה.
וענין זה מודגש גם בכך שהתחלת עבודת היום היא באמירת "מודה אני לפניך":
כיון שאמירת "מודה אני כו'" היא קודם נטילת ידים, שאז אסור עדיין לדבר (ואפילו להרהר) דברי תורה151, א"כ, מהי השמחה כ"כ שבגלל זה מודה לה', ולכאורה, הי' מתאים יותר שההודאה לה' תהי' במשך היום, לאחרי שכבר עסק ופעל בעניני העבודה?
אך הענין הוא – שאמירת "מודה אני" היא הודאה על עצם מציאותו שהוא יהודי, שזהו הדיוק ש"החזרת בי נשמתי", היינו, הנשמה שלי (של יהודי), שהיא "חלק אלקה ממעל ממש", וכפי שמוסיף ומברך בברכות השחר "שלא עשני גוי",
– דלכאורה אינו מובן: בשלמא שאר הברכות, "פוקח עורים", "מתיר אסורים", "זוקף כפופים" וכו', הם ענינים שנתחדשו היום בבוקר לאחרי שינת הלילה; אבל מהו ענינה של הברכה "שלא עשני גוי", הרי אין זה דבר שנתחדש בבוקר זה? ומבאר האריז"ל152, שברכה זו היא הודאה על כך שב"יציאת נשמתו בלילה לא נדבק בה נשמת גוי" (שענין זה יכול להיות בתור עונש כו') –
ונמצא, שכל איש ישראל, גם כאשר גדלה מעלתו בעבודת ה' מתמול שלשום כו', הנה בכל יום ויום מתחיל את עבודתו "כבראשית", כמו שזה-עתה נתחדשה מציאותו בתור איש ישראל, ובמילא זקוק הוא לכל הגדרים והסייגים והאזהרות כו'.
ודוקא כאשר עבודתו היא באופן כזה, אזי ילך לבטח דרכו בדרך המלך, מלכו של עולם, למלא את שליחותו להאיר את העולם ב"נר מצוה ותורה אור"97, עד שיהי' "לילה כיום יאיר"153 – כאשר יקויים היעוד "הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית", בקרוב ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "הוא אלקינו". ואח"כ צוה לנגן ניגון אדמו"ר מהר"ש].
* * *
כד. המדובר לעיל (סי"ט) אודות החילוק בין ביהמ"ק הראשון שענינו עבודת הצדיקים וביהמ"ק השני שענינו עבודת בעלי תשובה – קשור גם עם החילוק בקדושת הארץ בין קדושה ראשונה לקדושה שני' (לדעת כמה ראשונים154, אף שלדעת הרמב"ם155 קדושת המקדש אינה תלוי' בקדושת הארץ), שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא, וקדושה שני' קידשה לשעתה ולעתיד לבוא, ועז"נ121 "כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא (ולכן) ותהי שמחה גדולה מאד", כדאיתא במסכת ערכין156:
בטעם החילוק בין קדושה ראשונה לקדושה שני', כותב הרמב"ם155 שקדושה ראשונה לא היתה "אלא מפני שהוא כיבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם, בטל הכיבוש .. וכיון שעלה עזרא וקדשה, לא קדשה בכיבוש, אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך, כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השני', הוא מקודש היום כו'".
ונתבאר בזה (בשמחת בית השואבה157) – בפנימיות הענינים – שענין הכיבוש הוא רק באופן של התגברות על המנגד, שמגרשים אותו כו' (ועד לביטול מציאותו, כמ"ש158 "לא תחי' כל נשמה"), אבל לא באופן שמשלים ונהפך לאוהב, אלא נשאר שונא כמקודם (וכמו בבינוני, כמבואר בתניא159 ש"מהותו ועצמותו של הרע הוא בתקפו ובגבורתו .. כתולדתו .. ואדרבה נתחזק יותר בהמשך הזמן שנשתמש בו הרבה כו'"), ובמילא אי אפשר לדעת מה יהי' לאחרי כן, והיינו, שהמנגד יכול לחזור ולהתעורר כו', וכפי שהי' בפועל, שלאחרי הכיבוש "נלקחה הארץ מידיהם" ו"בטל הכיבוש" – שזהו בדוגמת עבודת הצדיק שמעולם לא בא לידי נסיון, ובמילא אי אפשר לדעת כיצד תהי' הנהגתו כשיבוא לידי נסיון גדול כו';
אבל כ"שעלה עזרא וקדשה, לא קדשה בכיבוש, אלא בחזקה שהחזיקו בה", והיינו, שקדושה שני' ע"י העולים משבי הגולה היתה באופן של עבודת התשובה, שלאחרי החורבן והגלות בגלל ש"נתגלה עוונם"119, שבו בתשובה, ונתקבלה תשובתם, עד כדי כך, שהיו יכולים לחזור ולבנות ביהמ"ק השני, ולכן נשארת הקדושה לעולם – בדוגמת בעל-תשובה שהיו לו נסיונות כו', ויכולים לסמוך שענין הקדושה יהי' אצלו באופן תמידי.
כה. אך עדיין יש להקשות על זה – וכאמור כמ"פ שדוקא ענינים פשוטים אין שמים לב אליהם:
ע"פ האמור שקדושה ראשונה בטלה בגלל שהיתה ע"י כיבוש, הרי מובן, שאילו היתה כניסת בנ"י לארץ בהסכמת וברשות האומות שישבו הארץ, אזי היתה קדושה נצחית (כמו קדושה שני', שהיתה ברשות כורש).
ויש להקשות על זה מקאַפּיטל שלם בספר יהושע160, שבו מסופר שבניגוד לכל המלכים שנתקבצו יחדיו להלחם עם בנ"י, הנה יושבי גבעון באו והשלימו עם בנ"י, ובנ"י באו אל עריהם בהסכמתם וברשותם. וא"כ, הרי גם כאשר "נלקחה הארץ מידיהם" ו"בטל הכיבוש", ובמילא בטלה הקדושה שבאה ע"י הכיבוש – הנה בנוגע לחלק הארץ שהי' שייכת ליושבי גבעון שהשלימו עם בנ"י, היתה צריכה להשאר הקדושה באופן נצחי.
והרי ברור הדבר שקדושה ראשונה בטלה לגמרי בכל ארץ ישראל, גם בחלק הארץ שהי' שייך ליושבי גבעון. ולכאורה, טעמא בעי. ולאחרי כל החיפוש, לא מצאתי מי שיתעכב על קושיא זו.
כו. ונוסף על הקושיא הנ"ל בנגלה – יש להקשות גם בנוגע להמבואר בפנימיות הענינים (שהרי נגלה ופנימיות הם ענין אחד) שבעת הכניסה לארץ בזמן יהושע היו בנ"י במדריגת צדיקים:
הן אמת שכללות בנ"י היו אז (בתחלת הכניסה לסדר חדש בעבודה להתעסק עם עובדין דחול) במדריגת צדיקים (לאחרי "תום כל הדור העושה הרע גו'"161), אבל אעפ"כ, היו גם יוצאים מן הכלל – כפי שמצינו בגמרא ובמדרשי רז"ל162 אודות פסל מיכה שעבר עם בנ"י בקריעת ים סוף, ואח"כ בעברם את הירדן להכנס לארץ.
והרי זה בדוגמת הקושיא הנ"ל בנגלה – שאף שבכללות היתה הכניסה לארץ בימי יהושע באופן של כיבוש, הי' גם יוצא מן הכלל – יושבי גבעון שהשלימו עם בנ"י.
בנוגע לקנין של חזקה – מצינו שע"י מסירת המפתח נעשה קנין כל הבית, דכיון שיש בידו המפתח שעל ידו יכול לפתוח ולסגור את הבית, הרי זה מורה על בעלותו על כל הבית164.
ובנוגע לארץ ישראל – הנה יריחו היתה מנעולה של ארץ ישראל165, ונמצא, שע"י כיבוש יריחו נפעל כללות הכיבוש של כל ארץ ישראל (בדוגמת קנין כל הבית ע"י מסירת מפתח המנעול), ולכן מסופר בארוכה ובפרטיות אודות כיבוש יריחו דוקא (לאחרי ההקדמה ש"יריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל גו'"166), כיון שזהו עיקר וכללות ענין כיבוש הארץ, ולאחרי כן ועל יסוד זה בא גם המשך כיבוש כל פרטי הערים שבארץ ישראל, בדוגמת כיבוש ערים קטנות שהם טפלים לכיבוש עיר הבירה.
ולכן, גם כאשר יושבי גבעון באו והשלימו עם בנ"י, הרי כיון שהי' זה לאחרי שבנ"י נטלו את יריחו (מנעולה של א"י) באופן של כיבוש, הרי זה בדוגמת חזקה שלאחרי הכיבוש, שכיון שמיוסדת על הכיבוש, אינה פועלת יותר מן הכיבוש, ומשום זה לא נשארה קדושה גם בחלק הארץ שהי' שייך ליושבי גבעון.
כח. ועד"ז בנוגע להקושיא אודות פסל מיכה שהי' עמהם בכניסתם לארץ בימי יהושע:
למרות שהיו יחידים מבנ"י שהיתה להם שייכות עם פסל מיכה – הרי הם רק פרטים בלבד, אבל הם גם חלק מכלל ישראל שהיו במעמד ומצב של צדיקים.
זאת ועוד:
בנוגע לכהן ששימש בבית פסל מיכה – "יהונתן בן גרשם בן מנשה"167, "בן משה הוא .. מתוך שעשה מעשה מנשה תלאו הכתוב במנשה"168, ולכן הנו"ן "נכתב תלוי', לומר שלא הי' מנשה אלא משה"169 – כתיב170 "ויאמרו לו מי הביאך הלום ומה אתה עושה בזה ומה לך פה", "אמרו לו, לאו ממשה קא אתית דכתיב בי'171 אל תקרב הלום, לאו ממשה קא אתית דכתיב בי'172 מה זה בידך, לאו ממשה קא אתית דכתיב בי'173 ואתה פה עמוד עמדי, תעשה כהן לעבודה זרה? אמר להן, כך מקובלני מבית אבי אבא, לעולם ישכיר אדם עצמו לע"ז ואל יצטרך לבריות" (אלא שלא יהא לבו לע"ז)174.
כלומר: אמיתת הענין של ע"ז הוא רק כשנעשה מתוך אמונה, אהבה ויראה כו', ואילו בנדו"ד, כיון שלא הי' לבו לע"ז, כי אם לשם פרנסה (שלא יצטרך לבריות), נמצא, שלאמיתתו של דבר לא עבד ע"ז*.
*) וזהו גודל החידוש דספי"ט בתניא, שאפילו "לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד כגון להשתחוות לע"ז אף שאינו מאמין בה כלל בלבו" – שאין בזה חטא ע"ז – "היא יראה ומפחדת בטבעה כו'". וק"ל175.
בגלוי ובפועל, כפי שנראה לעיני הרואים, הי' זה אמנם ענין של ע"ז176, שכן, ע"פ דיני התורה "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות"177, מבלי להתחשב בכוונת ומחשבת הלב, שהרי "דברים שבלב אינם דברים"178 (כמבואר בארוכה בשו"ת נודע ביהודה179), ובהתאם לכך הי' גם העונש על ענין של ע"ז, שעז"נ180 "כי קצר המצע מהשתרע .. מהשתרר עליו שני רעים כאחד"; אבל זהו רק מצד מראית העין, מצד "לפני עור גו'"181, ואילו באמיתיות ובפנימיות, כיון שכוונתו היתה רק לשם פרנסה, אין זה ענין של ע"ז.
וכפי שמצינו בנוגע למקושש עצים, "דאמר במדרש182 דלשם שמים נתכוין, שהיו ישראל אומרים כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים, שוב אין מחוייבין במצוות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים" – שכיון183 שלא הי' צריך למלאכה זו, אלא כוונתו היתה רק לברר הדין דחיוב מיתה, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה שהוא פטור (לדעת ר"ש184), ובמילא אינו חטא דחילול שבת כלל185. ואעפ"כ נתחייב מיתה, כיון שב"ד של מטה מתחשבים רק במעשה בפועל, ללא נפק"מ מה היתה הכוונה בזה186.
ועפ"ז יש לבאר מה שאמרו רז"ל187 "לא דוד ראוי לאותו מעשה .. אלא כו'", "ליתן פתחון פה לשבים"188 – דלכאורה אינו מובן: הרי זה כמו "אחטא189 ואשוב"? ובפרט כשמדובר בענין של עריות, שאפילו "המתעסק .. חייב שכן נהנה"190 – אך הענין הוא, דכיון שהתורה מעידה עליו שלא הי' ראוי לאותו מעשה, ולא עשה זאת אלא ליתן פתחון פה לשבים, הרי אין כאן שמץ של הנאה, ולכן לא חשיב אפילו כמתעסק בעריות.
ועד"ז בנדו"ד, שכיון שכוונת השירות לפסל מיכה לא היתה אלא לשם פרנסה, הרי לאמיתתו של דבר לא הי' זה ענין של ע"ז, ולכן אין זה משנה את העובדה שבכניסתם לארץ היו בנ"י במעמד ומצב של צדיקים.
כט. ובנוגע אלינו – יש בזה לימוד והוראה בנוגע להמבואר16 באגרת הקודש של כ"ק מו"ח אדמו"ר מאסרו חג הסוכות אודות "מדת אהבת ישראל שהדריך בה מורנו הבעש"ט את בנ"י ופרסמה בסגנון הידוע ומפורסם לכל: מען זאָל ליב האָבן און מייקר זיין דעם גאָר פשוט'ן אידן אַזוי ווי דעם גרעסטן גאון, ווייל ער איז א איד, ואב אחד לכולנו, כאמור, בנים אתם לה' אלקיכם17, ונאמר18 אהבתי אתכם אמר ה'", כמבואר בארוכה בתניא פרק ל"ב.
ויש להוסיף בזה:
לכאורה: הרי גם בתניא פרק ל"ב מסיים רבינו הזקן שישנם כאלו שעליהם אמר דוד המלך "תכלית שנאה שנאתים"191, וא"כ, איך אפשר לומר שצריכים לאהוב ולייקר כל אחד מישראל, ללא יוצא מן הכלל?
אך הענין הוא192 – שרק בעיני בשר, ע"פ המעשה דהזולת, נראה שהוא מהסוג ש"אין לו חלק כו'", אבל כפי ש"ה' יראה ללבב"193 – מחשבתו וכוונתו בפועל דהזולת – הרי יתכן שיש בזה ענין שמוציאו מסוג הנ"ל, כהדוגמא הנ"ל (סכ"ח) "דלשם שמים נתכוין". ולכן, "אל תבט אל מראהו"193, כפי שנראה בחיצוניות ובגלוי באופן שעליו נאמר "תכלית שנאה שנאתים", אלא צריך להביט עליו כפי שהוא מצד אמיתית ופנימיות הענינים, ש"בנים אתם לה' אלקיכם", כך שאינו שייך לענין בלתי רצוי כלל.
כאשר מדובר אודות ב"ד שתפקידו לשמור ולפקח על סדרי הקהילה כו' – הנה "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", ולכן צריך לפעמים להעניש כו'; אבל כשמדובר אודות הציווי "ואהבת לרעך כמוך"194, והנהגה באופן ד"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"195 – צריך להביט עליו כפי שהוא מצד אמיתית ופנימיות הענינים, ולאהוב כל אחד מישראל באהבה עצמית.
ל. ובזה ניתוסף עוד ענין העולה על כולנה:
איתא בגמרא196 שהקב"ה מתחרט על בריאת היצר הרע, שנאמר197 "ואשר הרעותי" ("אני בראתי את יצר הרע המחטיאם, וגרמתי להם כל זאת"), ובהמשך לזה מובא198 גם הפסוק199 "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר", שמעיד "שיש ביד הקב"ה לתקן יצרנו, ולהסיר יצר הרע ממנו"200.
וכיון שכן, הרי מובן, שכאשר איש ישראל מתקשר עם חבירו מתוך רגש של אהבה (שזוהי הדרך להתקשרות אמיתית וחזקה), ומצד זה משתדל בטובתו לקרבו לתומ"צ – אזי מסייע לו הקב"ה להוציאו מן המיצר אל המרחב, באופן שיקויים בו "מוריד שאול ויעל"201, ועד לדרגא היותר עליונה דבעל-תשובה, וכהסיפור הידוע202 אודות החסיד של אדמו"ר האמצעי, ר' יוסף בעל העגלה, שפעל על מי שהי' בדרגא תחתונה כו' עד שנעשה בעל תשובה גמור.
ובזה יש תועלת גם מצד הענין דאהבת ישראל כשלעצמו:
ובהקדם המבואר203 בענין לשון הרע, "לשון תליתאי קטיל תליתאי"204, "הורג שלשה, האומרו והמקבלו והנאמר עליו"205 – דלכאורה אינו מובן: מהי אשמתו של "הנאמר עליו" שיצטרך לסבול – כיון שע"י הדיבור אודות הרע שיש בו (כידוע206 שלשון הרע הוא בדבר אמת, ולא כמו מוציא שם רע שהוא שקר), מביאים זאת לידי גילוי (גם אם הי' עד עתה בהעלם).
ומרובה מדה טובה כו'207 – שע"י אהבת ישראל והדגשת הטוב האמיתי והפנימי שבכל אחד מישראל, וכדברי הגמרא במסכת סנהדרין208: "אע"פ שחטא ישראל הוא" – מגלים אצלו ש"ישראל הוא", וגילוי זה פועל בו לצאת ממעמדו ומצבו ולהתעלות עד למעלה עליונה ביותר, ובאופן ש"קונה עולמו בשעה אחת"209 – בהיותו במעמד ומצב של נשמה בגוף – ע"י לימוד התורה וקיום המצוות בהידור, וביתר שאת וביתר עז, שזוהי מעלת בעלי תשובה ד"משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגי"210, ועד שמגיעים למדרגה שלמעלה מכל קצוות, שזהו מקום הבעל תשובה, שהוא למעלה גם מהקצה היותר עליון, מקום הצדיקים120.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (ניגון הכנה), ניגון ה"בינוני", והניגון "אתה בחרתנו"].
* * *
לא. בהמשך להמדובר לעיל (סט"ז) אודות הענין ד"העמידו תלמידים הרבה" – יש להעיר אודות הדגשת המעלה המיוחדת של התלמידים בתחלת המכתב מאסרו חג הסוכות הנ"ל (סכ"ט):
במכתב זה פונה כ"ק מו"ח אדמו"ר – כפי שכותב בראש המכתב – "אל ידידינו אנ"ש ותלמידי ישיבות תומכי תמימים ליובאוויטש ותורת אמת".
והיינו, שמלבד הפני' הכללית "אל ידידינו אנ"ש" [ע"ד לשון רבינו הזקן בהקדמה לתניא, שהיא "אגרת השלוחה לכללות אנשי שלומנו", "כל אנ"ש דמדינתנו וסמוכות שלה", די"ל, שבזה נכללים כל בנ"י, כולל גם "אשר בשם ישראל יכונה"211], מוסיף ופונה בפרטיות ל"תלמידי ישיבות תו"ת ותו"א" (אף שכבר נכללים ב"ידידינו אנ"ש"), ומזה מובן, שעליהם מוטל ציווי מיוחד.
לב. ובהקדמה:
השלימות של התלמידים היא כאשר גם הם בעצמם מעמידים תלמידים, שעי"ז ניתוסף שלימות גם אצל הרב, כמובן מדברי התוספתא212 אודות מי שיש לו תלמידים ולתלמידיו תלמידים כו'.
וכמו בענין ההולדה בגשמיות, שהשלימות של האב היא כאשר מגיע השלב ד"ראה בנים לבניך"213, וכמ"ש214 "עטרת זקנים בני בנים", וכל זמן שיש רק בנים, עדיין אין זה בשלימות, ונפק"מ גם לענין קיום מצות פרו ורבו215.
וכמובן גם ממארז"ל216 "כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר217 ואני זאת בריתי וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם .. מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה".
אמנם, למרות שתלמידי התלמידים מוסיפים שלימות בהרב, אין להשוות את היחס של הרב לתלמידי תלמידיו להיחס לתלמידיו ממש. וכמו באב ובן, שלמרות השלימות שנעשית אצל האב ע"י בני בנים, אין להשוות את היחס לבני בנים להיחס לבנים עצמם, וכמובן גם מהחילוקים ביניהם בנוגע לחיוב כיבוד אב218.
וזוהי גם המעלה המיוחדת של תלמידי תו"ת ותו"א – גם התלמידים שלמדו בעבר, שהרי קדושה לא זזה ממקומה219 (וכל ישראל בחזקת כשרות220, שבודאי לא נעשה אצלם שינוי ח"ו בבחירתם...) – שהם המקבלים הראשונים של השפעת רבותינו נשיאינו ע"י לימוד נגלה וחסידות בישיבות שיסדו.
ולהעיר:
בדרך כלל מבואר221 שהשפעת השכל מרב לתלמיד היא השפעה חיצונית, ולא השפעה עצמית כמו בענין ההולדה, שעל ידה נעשה מציאות שכל אצל הבן, משא"כ בהשפעה מרב לתלמיד, הרי התלמיד צריך להיות בעל שכל מצד עצמו, ולולי זאת לא תועיל השפעת הרב.
ובזה ניתוסף מצד ההשפעה דפנימיות התורה בישיבות הנ"ל – שענינה הוא לשנות את מציאותו של התלמיד, ולעשותו מ"גולם" ל"מקבל", וממקבל שלא כדבעי למקבל כדבעי, ועד שיהי' למשפיע – שזוהי תכלית הכוונה שסוכ"ס יהיו התלמידים משפיעים.
ומזה מובן גודל המעלה והזכות של תלמידי ישיבות תו"ת ותו"א, ומצד זה גדולה קירבתם (אל רבותינו נשיאינו) יותר מאשר כללות אנ"ש.
לג. אמנם, אצל בנ"י אין זכות בלי התחייבות, כך, שביחד עם גודל הזכות של תלמידי ישיבות תו"ת ותו"א, באה גם התחייבות של תוספת עבודה.
וכאשר ישנו ציווי על תוספת עבודה, אזי נותנים גם תוספת כחות כדי שיוכלו למלא עבודה זו, וכדברי הקב"ה: "איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן"222, ומזה מובן גם בנוגע לצדיקים ש"דומין לבוראם"223.
ומזה מובן, שכאשר חסר במילוי העבודה הנדרשת, אזי מלבד זאת שלא ממלאים את השליחות של רבותינו נשיאינו, יש בזה גם ענין של מעילה בקדשים – בהכחות כו' שממשיכים ומשפיעים רבותינו נשיאינו הקדושים.
ומעצמו מובן שאין הכוונה להפחיד ולצער כו', אלא אדרבה – לעודד ולזרז את תלמידי ישיבות תו"ת ותו"א במילוי התפקיד והשליחות של רבותינו נשיאינו בהענין ד"העמידו תלמידים הרבה", כמדובר לעיל.
לד. ולא לדרשה קאתינא, אלא בנוגע למעשה בפועל:
עומדים אנו בזמן שבו מתחיל סדר העבודה ד"ויעקב (דקאי על כל אחד מבנ"י) הלך לדרכו"224.
ולהעיר גם מהשייכות למוצאי שבת – כמבואר בלקו"ת225 "שאומרים במוצאי שבת אל תירא עבדי יעקב כו' (אף שבחב"ד אין אומרים זאת בדיבור226), כי, בשבת אנו בבחינת ישראל שא"צ לבחי' עבודה ויגיעה לברר בירורים כו', ואח"כ במוצאי שבת, שמסתלקת הנשמה יתירה, וצריך לחזור ולירד להיות בבחי' יעקב עבדי בכל ששת ימי המעשה לברר בירורים בבי"ע כו', לכך אומר אל תירא עבדי יעקב כו' מלירד שם וכו'".
והדיוק הוא "ויעקב הלך לדרכו" – לדרך שלו, שהרי ישנם כמה דרכים, וכל א' הולך בדרך שלו, שבה הוא "זהיר טפי"227.
ובנדו"ד, כשמדובר אודות תלמידי הישיבות תו"ת ותו"א – צריכים לילך בדרך של נשיא הדור, כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהורה ע"ד ההשתדלות בהענין ד"העמידו תלמידים הרבה", ע"י הפצת התורה והיהדות גם במקומות רחוקים, למרות שבשביל זה צריכים לעזוב ד' אמות של תורה (כנ"ל בארוכה).
וכל זה – למרות שלפני חמישים שנה לא עשו כן (וגם היום, בשנת תשכ"ד, ישנם כאלו שאין עושים כן!...), כיון שזוהי הוראת-דרך במיוחד לדורנו זה, שבה צריך להיות "זהיר טפי".
והיסוד לכללות הוראה זו – דברי רבינו הזקן באגה"ק228 ש"כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה, כמ"ש רז"ל229 אין ישראל נגאלין אלא בצדקה, ולא ארז"ל ת"ת שקול כנגד גמ"ח230 אלא בימיהם, שת"ת הי' עיקר העבודה אצלם, וע"כ היו חכמים גדולים תנאים ואמוראים, משא"כ בעקבות משיחא שנפלה סוכת דוד עד בחי' רגלים ועקביים, שהיא בחי' עשי', אין דרך .. כי אם בבחי' עשי' ג"כ, שהיא מעשה הצדקה כו'", כולל גם צדקה רוחנית ע"י הפצת התורה והיהדות.
ועי"ז פועלים ב"סוכת דוד הנופלת עד עפר .. להקימה מעפר מעט מעט עד כי יבא שילה"231 – גואל אחרון, משיח צדקנו, שילמד תורה את כל העם232, מהדורות הראשונים עד הדורות הכי אחרונים, "הקטנים עם הגדולים"233, ועד לקיום היעוד234 "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה ש"תלמידי ישיבות תומכי תמימים ליובאוויטש ותורת אמת" (כלשון מכתב אסרו חג הסוכות הנ"ל) – אלו שלומדים עתה ואלו שלמדו בעבר – יאמרו "לחיים"235, והתחיל בעצמו לנגן הניגון "צמאה לך נפשי .. עך טי כו'"].
* * *
לה. בנוגע לשמח"ת, מצינו ביטוי בלתי רגיל בא' ממאמריו של אדמו"ר מהר"ש236, שמביא "מ"ש במד"ר פל"ה237 בשם הגדות ירושלמי238, כתוב אחד239 אומר וכל חפצים לא ישוו בה, וכתוב א'240 אומר וכל חפציך לא ישוו בה, חפציך הם אבנים טובות ומרגליות, לא ישוו בה, וכל חפצים לא ישוו בה, אפילו חפצי שמים שהם המצות, לא ישוו בה. נמצא דעת הירושלמי שכל המצות לא ישוו נגד בחי' התורה. ובגמרא דידן241 חולק על זה, שרמו ג"כ, כתיב כל חפציך כו' משמע הא חפצי שמים ישוו בה, וכתיב כל חפצים כו', ומשני, כאן במצות שאפשר לעשות ע"י אחרים, וכאן במצות שאי אפשר לעשות ע"י אחרים. ומזה משמע שמצות שאי אפשר לעשות ע"י אחרים ישוו בה". ומסיים במאמר: "ומחמת שכעת שמחת תורה, נבין דעת הירושלמי, שכל חפצים הם המצות לא ישוו בה".
כלומר: למרות שגם בשמח"ת הלכה כבבלי ש"מצות שאי אפשר לעשות ע"י אחרים ישוו בה", מ"מ, כשנמצאים בשמח"ת שאז מודגשת מעלת התורה, מדגישים את שיטת הירושלמי "שכל המצות לא ישוו נגד בחי' התורה".
וענין זה מתאים גם עם הסדר שמצינו במאמרי חסידות242, שבכל יו"ט ומועד מבארים את המעלה המיוחדת דיו"ט ומועד זה לגבי כל שאר ימים טובים ומועדים. והרי התורה היא תורת אמת. וההסברה בזה – שזהו ע"ד שלכל אחד יש ענין שבו צריך להיות "זהיר טפי", והוא ה"שער" על ידו עולים כל שאר עניניו, ועד"ז בזמני השנה, שהענין המיוחד של זמן זה הוא העיקר, והוא גם ה"שער" שדרכו עולים כל שאר הענינים.
ועד"ז בנדו"ד, שבשמח"ת מודגשת מעלת התורה, ועל ידה עולים גם כל שאר הענינים, כולל גם ההנהגה ע"פ ההלכה כשיטת הבבלי שמצוה שאי אפשר לעשות ע"י אחרים דוחה ת"ת, שגם ענין זה עולה ע"י הענין העיקרי שהוא מצות היום – ענין התורה.
ולכן אין גם פלא בכך שבזמן ששייך לשמח"ת מדברים אודות הפלאת מעלת השלוחים שעוזבים ד' אמות של תורה כדי לפעול בהפצת היהדות, ומה גם שמדובר אודות בני-תורה, תלמידי הישיבות, שקשה יותר לפעול אצלם את הענין ד"ויעקב הלך לדרכו", היינו, שלמרות היותו במדריגת "ישראל", "לי ראש"243, ירד ממדרגתו לעסוק עם ענינים שבבחי' רגל עד לעקב שברגל.
וע"ד משנת"ל244 בנוגע לנטילת לולב – שעל שמו נקראים כל ד' המינים, כנוסח הברכה: "על נטילת לולב", להיותו הגבוה מכולם245 בגשמיות, וגם ברוחניות, כי הלולב שיש בו טעם ואין בו ריח מורה על אלו שעיקר עבודתם בלימוד התורה באופן שתורתם אומנתם246 – שמצוה מן המובחר ליטלו בסוכה, היינו, שגם כאשר עיקר העבודה היא בלימוד התורה בלבד, צריך להיות נרגש הרצון העליון שלמעלה באין ערוך מהבנתו והשגתו, ועי"ז ניתוסף בחביבות התורה וגם בהבנת והשגת התורה.
לו. וכאן המקום להשלים המדובר לעיל247 בנוגע לדברי רבינו הזקן בסידורו בענין נטילת לולב, ש"מצות נטילתו בסוכה היא מצוה מן המובחר":
יש שמקשים על דברי רבינו הזקן: הא מנא לי'. ועל זה נתבאר, שאם יש מקום לקושיא – הרי הקושיא היא להיפך: מדוע כותב רבינו הזקן ש"מצות נטילתו בסוכה היא מצוה מן המובחר", דלכאורה, זהו חיוב מעיקר הדין, שהרי החיוב דסוכה הוא "תשבו כעין תדורו"248, שלכן צריך לאכול ולשתות ולטייל בסוכה, ועאכו"כ בנוגע לנטילת לולב שמצוותי' אחשבי'249, הרי בודאי שצריך להיות בסוכה.
אך הענין הוא – שחידושו של רבינו הזקן הוא (לא מצד מצות סוכה, שזהו מעיקר הדין, כנ"ל, אלא) מצד מצות לולב, שנטילתו בסוכה מוסיפה עילוי בקיום המצוה, להיות "מצוה מן המובחר". כלומר: יש דברים שיש חיוב לעשותם בסוכה, אבל הסוכה אינה פועלת בהם עילוי והוספה, ואילו במצות לולב, נטילתו בסוכה מוסיפה בו עילוי שנעשה "מצוה מן המובחר"; משא"כ כאשר נוטלו בבית או בדרך, הנה גם אז יוצא י"ח קיום המצוה, "מדאגבי' נפיק בי'"250, אלא שאין זה מצוה מן המובחר.
ונתבאר הנפק"מ לדינא אם נטילת לולב בסוכה היא מצד מצות סוכה או מצד מצות לולב, ובלשון הש"ס: "מאי בינייהו" – וכפי שמצינו בדרושי חסידות שלאחרי השכלת הענין צריך להיות ה"בכן" בנוגע לעבודה251 – בשעת ירידת גשמים שאז פטור מן הסוכה (ככל מצטער שפטור מן הסוכה), הנה מצד מצות סוכה, אינו צריך להמתין שיפסיק הגשם כדי ליטול לולב בסוכה, כיון שעכשיו (בשעת ירידת הגשם) אין עליו החיוב דסוכה, אבל מצד מצות לולב, צריך להמתין עד שיפסיק הגשם וליטול לולב בסוכה, כדי שתהי' מצות לולב בשלימות, "מצוה מן המובחר".
לז. וכד דייקת שפיר (ואולי אפילו כד דייקת סתם, ללא ההוספה ד"שפיר") – מצינו מקור לדברי רבינו הזקן הנ"ל במשנה מפורשת במסכת סוכה:
ובהקדמה – שיש שמספרים252 על הגאון הרגצ'ובי שלא הי' נוטל לולב בסוכה, באמרו, שלא מצא מקור לזה בש"ס. אבל מסתבר לומר שכל הסיפור אינו אמת, שהרי מצינו בש"ס מקור לזה (כדלקמן). וע"ד הסיפור ששמעתי מכמה חסידים שסיפרו בהתפעלות אודות ר' הלל מפּאַריטש, שלהיותו בכור, הנה כל כהן שפגש, הי' פודה את עצמו אצלו, כדי להבטיח שאכן קיים מצות פדיון בכור ע"י מי שהוא בודאי כהן. וגם סיפור זה אינו אמיתי, שהרי ר' הלל מפּאַריטש הי' לוי!...
ובנוגע לעניננו:
איתא במשנה253: "מי שבא בדרך ולא הי' בידו לולב ליטול, לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו" (אם שכח ולא נטל קודם אכילה, צריך להפסיק סעודתו וליטול לולב). ובגמרא253: "אמרת נוטלו על שלחנו, למימרא דמפסיק, ורמינהו, אם התחילו אין מפסיקין (גבי תפלת המנחה תנן לה במסכת שבת254 לא ישב אדם לפני הספר, ולא יכנס לא לאכול ולא לדון, ואם התחילו קודם המנחה ומשכה סעודתן והגיע זמן המנחה, אין מפסיקין, אין צריכין להפסיק סעודתן ולהתפלל) וכו'".
ולכאורה: ידוע הכלל שהמשנה היא בלשון קצרה255, וא"כ, במקום לכתוב ג' תיבות: "יטול על שלחנו", היתה המשנה יכולה לקצר ולכתוב ב' תיבות: "יפסיק ויטול". ומה גם שבלשון זה הי' ניתוסף גם במשמעות הדברים – שצריך להפסיק בכל דבר, הן בסעודה, והן בעשיית מלאכה (שהרי חול המועד מותר במלאכת דבר האבד256); ואילו הלשון "יטול על שולחנו" הוא רק בנוגע להפסיק בסעודה.
ויש לומר, שמלשון המשנה "יטול על שלחנו" למדים שנטילת לולב היא בסוכה – כי, בחג הסוכות מקומו של השולחן (שבו נערכת הסעודה) הוא בסוכה (שהרי אסור לאכול מחוץ לסוכה), וא"כ, כשנוטלו על שולחנו, נוטלו בסוכה.
ונמצא, שלשון המשנה "יטול על שלחנו" הוא לשון קצר שכולל שני ענינים: (א) מקום נטילת לולב הוא היכן שנמצא שולחנו – בסוכה, (ב) אם שכח ולא נטל קודם אכילה, צריך להפסיק סעודתו וליטול לולב. ובמקום להאריך בדבר, כוללת המשנה כל זה בלשון קצר: "יטול על שלחנו".
ומ"מ, בהכרח לומר שנטילת לולב בסוכה היא הוספה על עיקר המצוה ("מצוה מן המובחר"), אבל גם בלאה"כ יוצאים י"ח מצות לולב, כי:
במצות לולב כתיב257 "ולקחתם לכם גו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם" – במקדש258. וכיון שבביהמ"ק לא היו יכולים לבנות סוכה, שהרי אסור להוסיף בבניני ביהמ"ק משום דכתיב259 "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל"260, עכצ"ל, שעיקר קיום מצות נטילת לולב אינו תלוי בסוכה, אלא שנטילתו בסוכה היא מצוה מן המובחר.
וכאמור, כל זה הוא מצד דין נטילת לולב, אבל מצד מצות סוכה, צריך ליטול לולב בסוכה מעיקר הדין, כשם שצריך לעשות כל עניניו בסוכה.
לח. והענין בעבודה:
גם כאשר מדובר אודות בן תורה, שהוא כמו לולב, שיש בו טעם – תובעים ממנו שהלימוד בהבנה והשגה יהי' באופן שכל מציאותו מראשו ועד רגליו נעשית מוקפת ברצון העליון, ובכללות הו"ע הביטול, שזהו הכלי להשראת אוא"ס, ששורה רק בדבר הבטל261, ועי"ז ניתוסף גם בהלימוד בהבנה והשגה, שמכוין לאמיתתה של תורה, שזהו"ע "וה' עמו262 – שהלכה כמותו בכל מקום"263.
ובאופן כזה נעשה גם הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" – לא רק במדריגת "ישראל", "לי ראש", אלא לירד גם למדריגת יעקב, וכאמור לעיל (סי"ג) שמבטלים ת"ת מפני מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים,
ובאופן שמנצח את כל ההעלמות וההסתרים – ע"י הנתינת-כח דמצות ד' מינים שבהם מרומז הענין ד"אינון נצוחייא"264, והולך לבטח לדרכו למלא את שליחותו של הקב"ה, אשר "גלה סודו אל עבדיו הנביאים"265, רבותינו נשיאינו, להאיר את העולם כולו באור התורה, נגלה דתורה ופנימיות התורה שהיא המאור שבתורה, להיות לו ית' דירה בתחתונים266, כפי שיתגלה בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
* * *
לט. בהמשך להמדובר כמ"פ אודות אחינו בנ"י הנתונים בצרה ובשבי' – הנה יהי רצון שבשעתא חדא וברגעא חדא יהי' גם אצלם הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" ללא מיצר ודוחק, אלא מתוך שמחה וטוב לבב.
ובהקדמה:
כללות הענין דעבודת ה' מתוך שמחה וטוב לבב הוא פס"ד בנגלה דתורה, כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות לולב: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן עבודה גדולה היא וכו'", ומביא מהנהגת דוד המלך דכתיב בי'267 "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'".
ובפרט בעמדנו בשמח"ת, לאחרי יוהכ"פ, שאז היתה שלימות עבודת התשובה – תשובה עילאה, שהיא בשמחה רבה268 [נוסף על השמחה שבכללות מצות התשובה יותר מהשמחה שבכל המצוות, להיותה למעלה מכל המצוות, שהרי על ידה מתקנים את החסרון שנעשה בכל המצוות269, ועד שבאים למדריגת בעלי תשובה שלמעלה ממדריגת הצדיקים, ולכן גם השמחה היא גדולה יותר (כנ"ל סי"ט)], וקשורה גם עם לימוד התורה270, שעז"נ271 "פקודי ה' ישרים משמחי לב" – נוסף לכך שזהו גם ענינו של יוהכ"פ שניתנו בו לוחות אחרונות272. ולהעיר גם מהמבואר בדרושי אדמו"ר האמצעי273, שבין יוהכ"פ לשמח"ת יש י"ג ימים, כנגד י"ג מדות הרחמים וי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם.
וכיון שכן, הרי ע"פ פס"ד התורה צריך להתחיל הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" מתוך שמחה וטוב לבב, בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים – עי"ז שיצאו מן המיצר אל המרחב כו'.
ויש לקשר זאת עם ענין גשמי – כדי שיומשך בפועל ממש ללא שינוי כו' – עי"ז שכל אלו שהיו פעם במדינה ההיא, יאמרו לחיים וינגנו ניגון שמח,
וכיון שבנפשם פנימה הרי הם עדיין קשורים ונמצאים שם274, הרי זה יועיל גם לאלו הנמצאים שם בפועל – להנצל מה"מים רבים" הבלתי-רצויים, ולמלא השליחות שלהם מתוך שמחה וטוב לבב, ולצאת משם "ביד רמה"275, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"276, בקרוב ממש.
[ניגנו הניגון "הושיעה את עמך", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד ורקד על מקומו. ואח"כ אמר:]
מ. כמו"כ דובר כמ"פ277 אודות אלו שכבר יצאו משם והתיישבו בכפר חב"ד, שנמצאים במעמד ומצב של חירות לפי ערך המעמד ומצב שם.
ואלו מהם שנמצאים עתה כאן – יאמרו לחיים עבור כל תושבי כפר חב"ד, ויה"ר שיתוסף אצלם עוד יותר בהיציאה מן המיצר אל המרחב, באופן של חסדים גלויים, בטוב הנראה והנגלה, עד שיראו זאת בעיני בשר, למטה מעשרה טפחים.
ועד"ז בנוגע לכאו"א מישראל, כולל גם אלו העתידים להוולד – שענין זה נכלל בהכנות לביאת בן דוד, כמארז"ל278 "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" (אוצר ששמו גוף) – כפי שהי' בגאולה הראשונה, "שאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה"279, ועד"ז בנוגע לגאולה העתידה בדורנו זה (שהוא גלגול של הדור שזכו לגאולה הראשונה, כדאיתא בכתבי האריז"ל280), עלי' נאמר281 "והי' ביום ההוא יוסיף אד' שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים וגו'" (כל שבעה הארצות), במהרה בימינו ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "והריקותי לכם ברכה"].
* * *
מא. כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו אמר כמ"פ282 – בשם הצ"צ – אודות גודל המעלה של דברים הנדפסים, שדיבור הוא רק לשעתו, דבר שבכתב הוא לדורות, ואילו דבר שבדפוס הוא לדורי דורות.
והענין בזה:
בנוגע לדיבורו של אדם – הנה ההשפעה והפעולה על הזולת יכולה ומוכרחת להיות בשעת דיבור האדם, ובסביבתו הקרובה, ששם נשמעים דבריו, ויכולים לפעול פעולתם (משא"כ לאחרי זמן ובריחוק מקום כו'); אבל בענין שבא בכתב, ועאכו"כ בדפוס – יכולה להיות הפעולה וההשפעה אפילו לדורי דורות.
ומזה מובן, שגם אם ישנו מעמד ומצב שבשעת מעשה לא רואים "פירות" – מצוות ומעשים טובים283, ויתרה מזה, שגם לאחרי שנה לא רואים פירות [ולא עוד אלא שאפילו לא מקבל "יישר כח", ואדרבה: במקום ליתן לו "יישר כח", באים בטענות על כך שהוא מבזבז את זמנו...] – צריך לידע שכאשר מדובר אודות דבר שבדפוס, הנה הפעולה מזה יכולה להיות גם לדורי דורות.
ואדרבה: לפעמים, שיהוי הזמן מורה על איכות הפעולה, שמצד גודל מעלתה אי אפשר להגיע לזה בזמן מועט. וכפי שרואים בחילוקי הזמנים בזריעה וצמיחה כפשוטם284, שדבר שאינו חשוב כ"כ, צומח בזמן קצר, וככל שהפירות חשובים ונעלים יותר, צ"ל שיהוי זמן יותר מהזריעה עד לצמיחה, וכמו החילוק בין זריעת גרעין של חטה כדי להצמיח ממנו כו"כ גרעיני חטה, לזריעת גרעין של תמר – "צדיק כתמר יפרח"285 – שצמיחת הפירות תהי' רק לאחר שבעים שנה286.
ומזה מובן גם בנוגע להנמשל – זריעת גרעין של דברי תורה, יראת שמים, אהבת ה' וכו', על-מנת להצמיח ממנו פירות, שהו"ע מעשים טובים – שכאשר ה"זריעה" היא בדפוס, שהוא לדורי דורות, והצמיחה משתהה זמן רב, הרי זו הוכחה שהפירות הם חשובים ביותר, ובמיעוט זמן א"א להביאם לידי צמיחה.
מב. ובהקדם השייכות דכללות התומ"צ לענין הזריעה:
ידוע פירוש הבעש"ט287 על הפסוק288 "כי תהיו אתם ארץ חפץ", שכאו"א מישראל הוא במעמד ומצב של "ארץ" שעלי' אומר הקב"ה "חפצי בה"289.
ובארץ זו צריכה להיות זריעת התומ"צ, כמ"ש290 "זרעו לכם לצדקה", כמבואר במאמר רבנו הזקן291, דקאי על זריעת התומ"צ שנקראים בשם "צדקה", כמארז"ל292 "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שנתן להם את התורה".
והענין בזה – שכללות נתינת התומ"צ לישראל אינה ע"י ומצד עבודתם (כיון שזהו"ע שבאין ערוך כלל, שאי אפשר להגיע אליו ע"י עבודה), אלא "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שנתן להם את התורה", וטעם הדבר – אך ורק בגלל בחירת הקב"ה בישראל, כנוסח ברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".
וההסברה בזה:
לכאורה אינו מובן: ידוע שכללות ענין הבחירה שייך רק בענינים שוים, משא"כ כשיש מעלה בענין אחד על חבירו, לא שייך ענין הבחירה; וא"כ אינו מובן, איך שייך ענין הבחירה לגבי בנ"י – הרי אפילו לפני מ"ת, בהיותם במצרים, יש בהם מעלה מיוחדת להיותם בני אברהם, עליו נאמר293 "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריוושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט", ואיך יכולים אומות העולם להידמות להם?
והביאור בזה:
אילו רצה הקב"ה באומה השומרת "צדקה ומשפט" – לא הי' צורך בענין הבחירה, ומוכרח הי' (כביכול) לקחת לו את בנ"י; אבל כיון שרצונו של הקב"ה הוא בענין התורה, שהיא למעלה מכל ענין של עבודה, כיון שבאה מעצמותו ומהותו ית', ששם לא נוגע ענין העבודה כלל, כמ"ש294 "אם חטאת גו' ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת גו'" – הרי בענין זה ישראל שוים לאומות העולם, אלא שהקב"ה בחר בבנ"י בבחירתו החפשית, כמ"ש295 "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב גו'", להיותם "חלק אלוקה ממעל ממש"138, ולאחרי ש"בחר בנו" – "נתן לנו את תורתו", ובאופן ש"כל הנותן בעין יפה נותן"296, כולל גם הענין ד"אנא נפשי כתבית יהבית"48.
ועז"נ "זרעו לכם לצדקה", ובזה נכלל גם ענין הזריעה בנוגע לפעולה על הזולת, אם ע"י דיבור, או ע"י כתב, ועד לדבר שבדפוס, שהוא לדורי דורות, היינו, שהצמיחה שע"י פעולת הזריעה יכולה להיות גם בדורות שלאח"ז, ועד לצמיחת פירות טובים ביותר שדורשים שיהוי זמן גדול יותר, כנ"ל.
מג. אמנם, כדי שיהי' ענין הצמיחה, צריכים להיות שני תנאים: (א) יש צורך בגרעין חי, הבא מאילן חי; (ב) זריעת הגרעין צריכה להיות לאחרי הקדמת חרישת הקרקע, משא"כ אם זריעת הגרעין היא על סלע צחיח, לא יצמח מאומה גם לאחרי ימים ושנים ודורי דורות.
וענינו בנמשל:
א) גרעין חי – שבא מהקב"ה, "אלקים חיים"297, מקור החיים, שלכן, כאשר "אתם הדבקיםבה' אלקיכם" – ע"י התורה, "תורת חיים", ומצוותי' עליהם נאמר298 "וחי בהם" – אזי "חיים כולכם היום"299 ("היום" דייקא, "היום לעשותם"300, בעוה"ז הגשמי, ואפילו בזמן הגלות).
ב) ענין החרישה – "מרפי ארעא"301, היינו, שכדי לפעול על הזולת שיהי' אצלו ענין הצמיחה, יש להבטיח שהאדם השומע לא יהי' במעמד ומצב של "קרקע קשה" ("פאַרהאַרטעוועט"), שמעכבת את רקבון הגרעין ואת הצמיחה, כך, שאינו יכול להיות בבחי' "ארץ חפץ", ארץ שהקב"ה חפץ בה, שהרי אלקות אינו שורה אלא במקום הביטול, כמ"ש302 "תועבת ה' כל גבה לב", וכמארז"ל303 "אין אני והוא יכולין לדור כו'", ולכן יש צורך להקדים כמה תיבות שיפוררו ("צורייבן") את "לב האבן", ואז יהיו הדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב304, ופועלים פעולתם.
וכאשר מתקיימים שני תנאים אלו – זריעת גרעין של תומ"צ, בהקדמת ענין החרישה – אזי הובטחנו ש"הבא לטהר מסייעין אותו"305, וכפירוש רבנו הזקן306 ש"לשון לטהר (ולא "ליטהר") .. משמע לטהר את אחרים", ואז מסייעים לו מלמעלה, והיינו, שבודאי "ירד הגשם .. מן השמים (סייעתא דשמיא) .. הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל"307 – שרואה פרי טוב בעמלו (נוסף על הלחם הנצרך לו. בעניניו הפרטיים).
ואפילו במקרה שאינו רואה זאת בעיני בשר – אין זה גורם להטיל ספק ח"ו בהבטחת בורא העולם ומנהיגו, שכן, נוסף לכך שכאשר יזכך את עצמו, בודאי יראה בעיני בשר מה שפעל ע"י זריעת הגרעין כו', הרי יש פירות שצומחים לאחרי זמן רב, והם פירות משובחים יותר, וכנ"ל בנוגע לעניני דפוס, שפעולתם היא לדורי דורות.
והעיקר הוא – כאמור – שתהי' פעולת זריעת גרעין חי, בהקדמת ענין החרישה, ובאופן דמוסיף והולך ואור, עדי קיום היעוד "ולילה כיום יאיר"153, בביאת משיח צדקנו, "עלה הפורץ גו' (זה משיח308) והוי' בראשם"309, במהרה בימינו ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "סטאַוו יאַ פּיטו", "עסן עסט זיך", "צמאה לך נפשי .. כן בקודש חזיתיך"].
* * *
מד. מצד הגבלת הזמן – שהרי צריך להתפלל תפלת מעריב – יש לעורר בקיצור עכ"פ בנוגע לענין הצדקה בשייכות לכל השנה כולה, שזהו"ע "קרן השנה"310.
ובהקדמה:
צדקה היא התחלת העבודה, ופותחת וסוללת את הדרך לקבל ברכת ה' – כפי שמצינו ש"ר' אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי"311 (ואין זו רק הנהגה מיוחדת של ר' אלעזר, אלא כך נפסק גם בשו"ע312), והיינו, שעוד קודם התפלה – שהיא התחלת עבודת היום, שהרי קודם התפלה אסור להתעסק בענינים אחרים313 – מתחיל יהודי בנתינת הצדקה, ועי"ז נמשך והולך כל היום בהצלחה.
וגם בשבת ויו"ט שלא שייך נתינת ממון – יכול וצריך להיות ענין הצדקה ע"י מאכל ומשתה וכיו"ב, ואדרבה, יש בזה מעלה על נתינת ממון, כמסופר בגמרא314 אודות אשתו של אבא חלקי' שנענתה תחילה, "משום דאיתתא שכיחא בביתא ויהבא ריפתא לעניי ומקרבא הנייתה" (שדבר אכילה היא נותנת לעני, והוא בלא טורח, ממה שהיתה נותנת מעות ויטריח העני עד שיקנה), וענין זה לא שייך רק בימי החול, אלא גם בשבת, ובעיקר ביו"ט, שבו מודגש הענין דהכנסת אורחים315.
אמנם, מצד טרדות הזמן יכולים לשכוח אודות נתינת הצדקה, וגם יתכן שבאותה שעה לא נמצא העני בקירבת מקום; ומובן, שכאשר הכסף מונח במגירה, לא נפעלת פעולת הצדקה.
ועל זה נוסדה מכמה שנים קרן צדקה הנקראת בשם "קרן השנה" – שכל אחד נותן סכום כסף המכוון למספר ימות השנה (לכל-הפחות סכום כזה שפחות ממנו אי אפשר, עבור כל יום מימות השנה), החל מראש-השנה316 עד ר"ה הבעל"ט, וכיון שמ"קרן" זו מחלק הגבאי בכל יום, הרי זה נחשב שכל אחד מהמשתתפים מתחיל את יומו בנתינת פרוטה לעני.
– אלו שיכולים לייסד קרן כזו במקומם, הנה מה טוב ומה נעים, ובכל אופן, יכולים ליתן לקרן שכבר נוסדה ופועלת כאן.
ומובן מעצמו שהנתינה לקרן השנה אינה פוטרת משאר עניני צדקה, כאשר בא עני ומבקש צדקה, או משולח עבור מוסד וכיו"ב, שעל זה ישנו ציווי ואזהרה כפולה ומכופלת, בעשה ולא תעשה: "נתן תתן"317, ו"לא תקפוץ את ידך"318, וח"ו לפטור את עצמו בטענה שכבר נתן צדקה אתמול ושלשום כו'.
מה. וכאן המקום להזכיר גם אודות שיעורי חת"ת310:
חומש – ללמוד בכל יום חלק מפרשת השבוע השייך ליום זה – ביום ראשון, מהתחלת הפרשה עד שני, ביום שני, משני עד שלישי וכו' – עם פירוש רש"י, וכל הרוצה להוסיף וללמוד עוד פירושים, תבוא עליו ברכה.
תניא – פנימיות התורה – ללמוד בכל יום השיעור היומי כפי שנחלק לימות השנה.
ותהלים – כפי שנחלק לימי החודש – שזהו הענין האמצעי שבשיעורי חת"ת (חומש תהלים תניא), להיותו הממוצע המחבר ומאחד תפלה ותורה319, שהרי ספר תהלים ענינו שירים ותשבחות (תפלה), וביחד עם זה, נחשב כמו העסק בנגעים ואהלות320.
וכבר דובר כמ"פ, וגם בכתב ובדפוס, אודות גודל הערך והסגולה כו' שבשמירת שיעורים יומיים אלו. ומי שהחסיר משיעור היומי בגלל סיבה שאינה תלוי' בו – ישלים זאת בלילה שלאחריו321.
מו. ויה"ר שב' ענינים הנ"ל – נוסף על ההוראה הכללית בנוגע לקיום כל עניני התומ"צ, וכללות העבודה ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים"322 ו"בכל דרכיך דעהו"323 – ימהרו ויזרזו את הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יקויים היעוד "לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"234, ו"מלאה הארץ דעה את ה' גו'"324.
ובפרט ע"י הצדקה – כמארז"ל311 "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה",
וכן ע"י התשובה – ובשמחה דוקא (כנ"ל שעומדים אנו לאחרי יוהכ"פ ושמח"ת) – כפס"ד הרמב"ם325 "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין", "מיד" כפשוטו, לפי המושגים של בשר ודם,
בגאולה האמיתית והשלימה שתבוא בקרוב ממש, אמן כן יהי רצון.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "ופרצת"].
* * *
מז. נהוג בכל שנה לומר שיחה מיוחדת לנשי ישראל. ובאמת, הרי זה נכלל כבר בהמדובר לעיל326 בענין תפלת חנה (שאומרים בר"ה, "היום הרת עולם", שאז נעשה הענין ד"תמליכוני עליכם"327) "עד עקרה ילדה שבעה וגו'"29. אבל אעפ"כ, כיון שדובר בזה קודם הקפות, ואח"כ לקחו משקה וכו'328, לכן אדבר עוד ענין בנוגע לנשי ישראל, ובכל אופן, הרי "טובים השנים מן האחד"329.
מח. דובר לעיל98 אודות אגרת-הקודש של כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל (סט"ז) שבה מביא את תורת רבינו הזקן וכו' על הפסוק64 "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", ומזכיר שם שהר"ת ד"א.ת ה.שמים ו.את ה.ארץ" הוא שם אהו"ה.
ויש להוסיף בזה:
על הפסוק330 "מהר קח את הלבוש ואת הסוס", מבאר אדמו"ר האמצעי בשערי אורה331, ש"ר"ת דאת הלבוש ואת הסוס הוא אותיות אהו"ה, והוא השם הידוע אהו"ה היוצא מר"ת דפסוק את השמים ואת הארץ, שהוא גימטריא טוב, שזהו בחי' יסוד, מדרגת יוסף, צדיק עליון, דאחיד65 בשמיא ובארעא כו'".
ולהעיר, שענין זה שייך גם לשמיני-עצרת, שכנגד יוסף332, כמ"ש333 "וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת", שזהו"ע חיבור שמים וארץ, רוחניות וגשמיות.
וממשיך לבאר: "ולזה אמר מהר, משום דבחי' שפע דיסוד יוצא ונמשך במהירות דוקא, וכמ"ש334 עד מהרה ירוץ דברו, ומהרה בה"א, שזהו בחי' שפע המגיע לנוקבא ("אבל מהר הוא בחי' דכר, בחי' יסוד, שזהו מקודם בואו לנוקבא שחסר ה'") .. מהרה גימטריא ר"נ, שהוא נר שבת".
ולכאורה אינו מובן מהי השייכות של "מהרה" עם נר שבת?
מט. והענין בזה:
ענינו של נר שבת הוא שעל ידו נעשה "שלום בית", שלכן, "נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו וקידוש היום, נר ביתו קודם משום שלום ביתו"335, והיינו, שהנהגת הבית תהי' באופן של שלום – שלום בין רוחניות לגשמיות, בין נפש האלקית לנפש הבהמית.
וענין זה נעשה ע"י נר שבת:
אימתי היא שעת הכושר לפעול ענין השלום – הנה בימות החול, הרי מצד חושך העולם, ועד שהקליפות גוברים בו כו'261, אי אפשר לייחד את הגשמיות עם הרוחניות; ורק בשבת, כשמתבטלים ההעלמות כו'336, אזי יש בכח לפעול ענין השלום, ובאופן שמיום השבת יומשך אח"כ גם בימות החול.
ובשבת גופא נעשה ענין השלום ע"י נר (שבת) – ענין האור:
פעולת הנר בגשמיות היא – שעל ידו נעשה המקום מואר ("עס מאַכט ליכטיג"); אור הנר אינו פועל שינוי לא במאכל ומשקה ולא באדם האוכל, ואעפ"כ יש חילוק גדול אם אוכלים במקום חשוך או במקום מואר, שכן, כאשר אדם אוכל במקום חשוך, עלול הוא להכניס לפיו (לא את המאכל, אלא) משהו אחר, ואילו המאכל הטוב ישאר במקומו ולא יגיע לפיו.
וכמו"כ ברוחניות: בכדי לפעול "שלום בית", חיבור הגשמיות עם הרוחניות, שנעשה בכח השבת – צריך להיות מקום מואר שבו נראים כל הענינים באופן ברור, כך, שיהי' ניכר מהו הטוב האמיתי, וכיצד צריכים לנצל אותו כו'; ואז יכולים לפעול "שלום בית", קישור הגשמיות עם הרוחניות – שהגשמיות תהי' כלי לאלקות.
ומצוה זו ניתנה לנשי ישראל דוקא:
מעיקר הדין אין חילוק בהחיוב דנר שבת בין איש לאשה, שהרי "אחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת"337, אבל אעפ"כ, "נשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים, לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות במלאכת הבית"338 (משא"כ הבעל, שמסיבות שונות – ויתירה מזה: מסיבות משונות – אינו נמצא בביתו במשך רוב היום), ולכן, דוקא האשה, עקרת הבית, שבה תלוי' הנהגת הבית, בכחה לפעול בבית את ענין האור והשלום.
נ. ועפ"ז מובנת השייכות של "נר שבת" עם "מהרה" (בגימטריא "נר"), שמורה על בחי' הנוקבא שמקבלת המשכת השפע דיסוד – ענינו של שם אהו"ה, בגימטריא טוב, שזהו בחי' היסוד, שמחבר שמים וארץ – כיון שגם ענינו של נר שבת הוא חיבור גשמיות ורוחניות.
וענין זה צריך להיות באופן ד"מהרה" – "עד מהרה ירוץ דברו":
מבואר בלקו"ת339 בפירוש "עד מהרה ירוץ דברו", שהו"ע ירידת השפע מלמעלה דרך כל העולמות, מרום המעלות עד למטה, במהירות גדולה באין מונע ומעכב כו', והיינו, שמהירות ותגבורת ההשפעה בוקעת ומבטלת ("ברעכט-דורך") את כל המניעות והעיכובים, ועד שנמשך למטה כל האור שלמעלה כמו שהוא.
וכן הוא בענין נר שבת שפועל שלום בית – שהפעולה בזה צריכה להיות מתוך חוזק, מבלי להתפעל ממניעות ועיכובים, ולפעול בכל התוקף שיהי' שלום בית, דהיינו, שלום בין גשמיות לרוחניות, ונעשה בית כזה שהקב"ה אומר עליו "ושכנתי בתוכם"340.
וכאשר העבודה מלמטה היא באופן כזה, שלא מתפעלים ממניעות, ולא עוד אלא שמהפכים את המניעות עצמם לטוב, ועד שגם המלאך דהיפך הטוב עונה אמן בעל-כרחו341 – אזי ממשיכים כן גם מלמעלה, שמתבטלים כל הענינים הבלתי-רצויים, ונמשך "אך טוב"342, ובאופן שכל הברכות נמשכים למטה מעשרה טפחים, בטוב הנראה והנגלה בבני חיי ומזוני.
והיינו, שכאשר הקב"ה שורה בבית – "ושכנתי בתוכם" – אזי "באור פני מלך חיים"343, ו"מאן דיהיב חיי יהיב מזוני"344, כדי לגדל ולחנך בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות,
וכל ענינים אלו – בני חיי ומזוני – באופן דרויחי, והיינו, שנמשך ממרחב העצמי עד למטה מעשרה טפחים, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"345.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הרביעית – ז"פ), "ניע זשוריצי כלאָפּצי", ו"הושיעה את עמך".
לאחר ברכת המזון ותפלת מעריב – נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל אחד מהנאספים שיחיו מ"כוס של ברכה"346.
טרם צאתו אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]
ידוע שבליובאוויטש היו נוהגים להכריז במוצאי שמח"ת (ובקביעות שנה זו – במוצאי שבת בראשית): "ויעקב הלך לדרכו"224.
ויה"ר שהענין ד"יעקב הלך לדרכו" יהי' באופן ש"בשמחה תצאו ובשלום תובלון"347.
______ l ______
הוסיפו תגובה