בס"ד. שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשכ"ה.
בלתי מוגה
א. שבת בראשית ושמחת תורה – שהם תמיד בסמיכות זל"ז – אינם ענינים שונים שבאים זה לאחר זה, ואפילו לא שני ענינים שיש להם רק שייכות זל"ז, אלא הם כלולים זב"ז.
שבת בראשית כלולה בשמח"ת – כמודגש בכך שבשמח"ת מתחילים לקרוא פרשת בראשית, והרי אין זה כמו שבכל שבוע קוראים בשני ובחמישי התחלת הפרשה הבאה, שזהו רק "כדי שלא ילינו שלשה ימים בלא תורה"1, משא"כ הקריאה בפ' בראשית בשמח"ת – שהיא בכל השנים, ללא נפק"מ באופן הקביעות דשמח"ת, אם היא בריחוק האפשרי ביותר משבת בראשית או שהיא בסמיכות לשבת בראשית – אינה מטעם הנ"ל, אלא בגלל שבשמח"ת כלולה כבר שבת בראשית.
ולכן, הקריאה דפ' בראשית בשמח"ת היא לא רק עד יום שלישי, כמו בימים שני וחמישי דפ' בראשית, אלא קורין כל הששה ימים, כולל גם "ויכולו" עד "אשר ברא אלקים לעשות" – דאע"פ שגם ג' ימים ראשונים, ג' מדות הראשונות, כוללים את כל ששת הימים, כל הששה מדות, הרי זה רק בהעלם, ואילו הכוונה ד"בראשית ברא" היא שיומשך בגילוי, ולא רק כפי שהי' קודם הבריאה, ששיער בעצמו בכח, בהעלם2. וההמשכה בגילוי ע"י הקריאה בתורה – ככל הענינים שנמשכים ע"י התורה – היא לא רק בשבת בראשית, אלא גם בשמח"ת.
בסגנון אחר: ההתכללות דשבת בראשית בשמח"ת היא באופן של גילוי – לא כמו ההתכללות של כל שבת בימי השבוע שלפניו, שמתבטאת בכך שהחל מיום ראשון אומרים כבר "היום יום .. בשבת", וכמ"ש הרמב"ן3 שעי"ז מקיימים המצוה "זכור את יום השבת לקדשו"3, שענין זה הוא בהעלם, שהרי רק מזכירים את יום השבת, משא"כ בשמח"ת, לא רק מזכירים את השבת, אלא קורין בפרטיות פרשת בראשית עד "אשר ברא אלקים לעשות".
וכך גם שמח"ת כלולה בשבת בראשית באופן של גילוי – לא רק כמו שבכל שבוע שכל ימי השבוע עולים ונכללים ביום השבת שלאחריו (שגם ענין זה ישנו בשמח"ת, שחל תמיד בימי השבוע של שבת בראשית), שהתכללות זו היא בהעלם, אלא באופן שהענין דשמח"ת הוא בגילוי בשבת בראשית, שלכן, מנהג ישראל שבשבת בראשית מסיימים את ה"קוגלען" שהתחילו בשמח"ת4, ומוכרים את ה"מצוות"5 וכו', וגם השמחה דשבת בראשית היא יותר מאשר בשבתות של כל השנה, מצד ההתכללות דשמח"ת שבו.
ולכן, כשם ששמח"ת הו"ע כללי על כל השנה, כך גם שבת בראשית הו"ע כללי על כל השנה. וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר6 אודות הנהגת הצמח צדק (וכנראה שכך הי' הסדר אצל כל רבותינו נשיאינו) בנוגע להעברת הסדרה – שהי' מתחיל להעביר הסדרה ביום חמישי בלילה, אור ליום ועש"ק, וממשיך ביום ועש"ק, ומסיים בשבת בבוקר – שהי' מאריך ביותר בהעברת הסדרה דשבת בראשית, וביאר הטעם, שלפי אופן העמידה ("ווי מ'שטעלט זיך אַוועק") בשבת בראשית כך נמשך על כל השנה.
ב. והנה, בנוגע לשמח"ת מבאר ומדגיש כ"ק מו"ח אדמו"ר7 שהשמחה אינה מתבטאת בלימוד התורה בהבנה והשגה, אלא בריקודים, ובאופן שרוקדים עם הס"ת כפי שהיא חגורה באבנט ועטופה במעיל, כך שאין אפשרות ללמוד בה, ובאופן כזה שמחים ורוקדים עמה – ריקוד שהוא (לא בשכל, אלא) ברגלים, שבהם הוא עיקר כח המעשה, דלא כמו כח המעשה שבידים ששייך לבחי' שכל שבמעשה, כמו כתיבה.
ואף שגם בריקוד השייך לכח המעשה שברגלים יש אופן השייך לשכל, וכהלשון בזה, שהריקוד הוא לפי קצב הניגון8 – הרי רואים בפועל שהריקוד בשמח"ת אינו לפי קצב הניגון, אלא ריקוד לשם ריקוד ("מ'טאַנצט ווי עס טאַנצט זיך"), וכמדובר לעיל9 שזהו באופן ד"מנפשי' כרע"10.
ומזה מובן גם בנוגע לשבת בראשית – שלא נוגע כ"כ ענין הלימוד כו', אלא ענין השמחה, בכח המעשה.
אלא, כמו כל הענינים שבתורה שהם בדרך כלל ופרט11 – הנה בשמח"ת הו"ע הריקוד בכח המעשה ממש, ואילו בשבת בראשית הו"ע המעשה שבתורה עצמה.
וזהו מ"ש רש"י בר"פ בראשית: "לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם12 .. ומה טעם פתח בבראשית, משום כח13 מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים וכו'" – שאע"פ שתורה היא מלשון הוראה14, לא מתחילה התורה בהוראת דינים והלכות שבהבנה והשגה, אלא ב"כח מעשיו", כח המעשה של הקב"ה; וכן בצדיקים – "ועמך כולם צדיקים"15 – ש"דומין לבוראם"16, שההתחלה היא בכח המעשה [בשמח"ת – בהריקוד בכח המעשה ממש, ובשבת בראשית – בענין כח המעשה שבלימוד התורה], ואח"כ בא לימוד התורה בעיון בהבנה והשגה במשך כל השנה.
* * *
ג. מצד "והייתם נקיים מה' ומישראל"17 – הנה כאן המקום להבהיר בנוגע לאמירת ההפטרה18:
בהיותי אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר בשנת תרצ"ה בפולין, דובר אודות סדר ההפטרות, ואמר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבהפטרה דשבת בראשית יש חילוק בין שנה פשוטה לשנה מעוברת, שבשנה פשוטה מסיימים ב"יגדיל תורה ויאדיר"19, ובשנה מעוברת ממשיכים לומר עד "ואחרי לא יהי'"20, כמנהג האשכנזים.
לקראת שנת תש"ב, כשנדפס הסידור, והיתה אז הזדמנות להדפיס סדר ההפטרות שיש בהם חילוקי מנהגים, הנה כשדובר – כמובן לפי הסדר – לכל לראש אודות ההפטרה דשבת בראשית, אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר שצריך לומר עד "יגדיל תורה ויאדיר". וכששאלתי אודות ההוראה בשנת תרצ"ה ע"ד החילוק שבין שנה פשוטה לשנה מעוברת, אמר לי כ"ק מו"ח אדמו"ר שאין זו הוראה לרבים, ובסידור יש להדפיס שסיום ההפטרה הוא "יגדיל תורה ויאדיר".
וע"פ ההוראה בשנת תרצ"ה – הוספתי באמירת הפטרת היום עד "ואחרי לא יהי'".
בהוספה זו ישנו ענין ערב ("אַ געשמאַקער ענין"): "ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי וגו'"21 – קיבוץ גלויות מכל ד' רוחות העולם שיהי' בקרוב, בביאת משיח צדקנו.
וכמשנ"ת פעם22, שבנוגע לצפון יש ענין מיוחד: "אומר לצפון תני" – שלא זו בלבד שבנ"י יבואו מעצמם, כבכל המקומות, אלא שהצפון עצמו יתן את ישראל הפזורים בו.
ויה"ר שיהי' זה בחסד וברחמים, ובקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.
* * *
ד. דובר אודות ג' הביאורים בטעם התחלת התורה באות ב', ולא באות א', שנקודתם אחת – שלימוד והבנת התורה הוא ענין שני (ב'), ואילו הענין הראשון (א') הוא ההתקשרות לנותן התורה שלמעלה מהבנה והשגה – "ברכו בתורה תחילה"23. ונקודה זו מתבטאת בג' ענינים: בנוגע לתורה עצמה (שלא תהי' בבחי' נפרד מאלקות, כמו בעולם הבריאה, התחלת עולם הפירוד, אלא כמו בעולם האצילות, עולם האחדות), בנוגע לאדם הלומד (שלימודו לא יהי' באופן ש"לא זכה", א' לשון ארירה, אלא באופן ש"זכה נעשית לו סם חיים"24, ב' לשון ברכה), ובנוגע לעולם (שעי"ז מתקנים ומשלימים רוח צפונית שאינה מסובבת25). וכל זה רק בהלימוד דבנ"י, משא"כ בתרגום התורה לתלמי המלך שמתחילה בא'26, כיון שאצל אוה"ע הלימוד הוא רק בכדי לדעת את המעשה אשר יעשון, ולא לשם לימוד התורה עצמה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ו בתחלתו.
* * *
ה. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה בראשית ברא.
* * *
ו. מאמר ב' (כעין שיחה) ד"ה ויכולו השמים גו'.
* * *
[ע"פ הוראת כ"ק אדמו"ר שליט"א, נערכה מכירת המצוות5 ע"י הגבאי, בחבישת "שטריימל", ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א (בבת-שחוק), שנוסף על שינוי הלבוש, צ"ל גם שינוי לשון – שיאמר דבר תורה].
ז. יום הש"ק זה הוא שבת מברכים חודש מרחשון, שבו מתחילה תקופת הגשמים (כדאיתא בגמרא27), ולכן נקרא בשם "מר" (חשון), שפירושו טיפה, ע"ש טיפות הגשמים28.
וענין זה בא בהמשך לשמע"צ שבו מתפללים על הגשמים שיהיו גשמי ברכה29 – לברכה, לחיים ולשובע.
והצורך בהבהרה זו – כיון שענין הגשמים יכול להיות גם באופן הפכי ח"ו, כפי שמצינו בנוגע למי המבול (שעל זה מדובר בסיום פרשתנו ובהתחלת הפרשה שמתחילים לקרוא במנחה), ולכן יש צורך להבהיר שיהיו גשמי ברכה.
ח. ובאמת, הנה גם מי המבול היו לטובה.
ובהקדמה – שכל הענינים שבתורה, אפילו העונשים שבתורה, הם לטוב, כיון שהתורה היא תורת חסד30. ובנדו"ד, אף שהמבול הי' קודם מ"ת, הרי כיון שגם ענין המבול הוא פרשה בתורה, עכצ"ל שזהו ענין של חסד.
וראי' לדבר – מהמבואר בכ"מ31 שהמבול בא בכדי לטהר את הארץ, ולכן היו מי המבול במשך ארבעים יום, בדוגמת המקוה ששיעורה ארבעים סאה. וענין זה הוא לא רק ע"פ חסידות, אלא – ככל הענינים שבתורת החסידות – גם בנגלה, כפי שמצינו בגמרא32 בנוגע לחלק הארץ שבו לא ירד המבול, שעז"נ33 "ארץ לא מטוהרה היא".
והיינו, שענין המבול – ככל עונשי התורה – בא רק לדחות ולקנח את הרע, ועי"ז תהי' ההכשרה לקבל את הטוב.
ט. ויתירה מזה – שע"י המבול נזדכך העולם עוד יותר מכמו שהי' קודם הענינים הבלתי-רצויים שבגללם בא המבול:
ובהקדם ביאור רבינו הזקן בתורה אור, ובארוכה בלקו"ת לג"פ31, שענין המבול הוא בדוגמת ה"מים רבים" של טרדות הפרנסה, אשר, לא זו בלבד ש"לא יוכלו לכבות (ח"ו) את האהבה"34 של בנ"י להקב"ה, ובמילא גם לא לפגוע באהבה של הקב"ה לבנ"י, אלא אדרבה, שעי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר בעבודת ה' (כמבואר שם בארוכה), כי, "לפום צערא אגרא"35, ולכן, דוקא ע"י הטרדות של ה"מים רבים", בבחי' "המקיים את התורה מעוני", באים למעמד ומצב ש"סופו לקיימה מעושר"36.
וכללות העילוי שנעשה ע"י ה"מים רבים" הוא בדוגמת מעלת בעלי תשובה על צדיקים: צדיקים – אין להם שייכות לרע; אין להם זדונות, ואפילו שגגות לא שייך אצלם; משא"כ בעלי תשובה יש להם שייכות לרע, והם מהפכים את הזדונות לזכיות.
וע"ד משנת"ל37 בענין העלי' שע"י התהוות העולמות – שקודם ההתהוות הי' רק בחי' בלי גבול, ולא הי' מקום לבחי' הגבול. וכמשנ"ת במאמרים38, שקודם הצמצום, בבחי' אצילות דכללות, וכן באצילות הפרטית, אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות39. ואילו לאחרי ההתהוות – יש מציאות, ועד לאופן ד"נעשה (אדם)"40, לשון רבים, "והרוצה לטעות יטעה"41, והיינו, שמלמעלה יש נתינת מקום לטעות; וכאשר לאחרי כל הירידה הלזו, פועל יהודי בעבודתו לעשות מ"יש" "אין" – הרי זה עילוי לגבי כמו שהי' קודם הבריאה.
וע"ד העלי' שנעשית ע"י הירידה שבכללות בריאת והתהוות העולמות, הנה גם בעולם גופא אינה דומה מעלת העבודה ללא ההעלמות של ה"מים רבים" למעלת העבודה שע"י ההעלם וההסתר של ה"מים רבים", כמבואר בתו"א ובלקו"ת לג"פ הנ"ל.
וכיון שמשווים את ה"מים רבים" של טרדות הפרנסה למי המבול, הרי מובן, שגם המבול פעל זיכוך בעולם, עוד יותר מכמו שהי' לפנ"ז (קודם החטא שהביא את המבול).
והענין בזה – כידוע הביאור42 בענין אות הקשת שנעשה ע"י המבול, שקודם המבול לא הי' ענין הקשת, כיון שמצד חומריות העולם לא הי' אור השמש יכול לבקוע את העננים ולהשתקף בהם, וכאשר נזדכך העולם ע"י המבול, נעשו העננים זכים יותר ("איידעלער"), ולכן יכול אור השמש לעבור דרכם.
וכן הוא גם ברוחניות – כידוע בפירוש "את קשתי נתתי בענן"43, ש"קשתי" היינו "דבר שהוא מוקש לי"44, ולכן נעשה עי"ז ענין ההתקשרות עם הקב"ה באופן של ברית, שלמעלה מטעם ודעת.
וזהו גם הטעם שקודם המבול הי' אסור לאכול בשר, ורק לאחרי המבול נאמר "כל רמש גו' לכם יהי' לאכלה כירק עשב גו'"45 – כי, בירור הבשר קשה יותר מאשר הבירור דירק עשב, שלכן "עם הארץ אסור לאכול בשר"46, ורק בגלל הזיכוך שע"י המבול, היו יכולים לברר גם בשר47.
י. וע"פ האמור שהעילוי שנעשה ע"י המבול ומים רבים דטרדות הפרנסה הוא בדוגמת מעלת בעלי תשובה על צדיקים, מובנת השייכות המיוחדת לחדשי החורף – כידוע ההפרש בין חודש ניסן (התחלת חדשי הקיץ) לתשרי (התחלת חדשי החורף)48, שניסן ענינו עבודת הצדיקים, וכללות ההנהגה דניסן היא הנהגה נסית שלמעלה מהטבע, ואילו תשרי ענינו עבודת התשובה והנהגה טבעית (לא "החודש הזה לכם"12, הנהגה נסית, אלא "כח מעשיו הגיד לעמו"13, הנהגה טבעית).
וזהו שמצינו שמיד לאחרי המבול נאמר49 "קיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו", היינו, שצריך להיות סדר הנהגת העולם ע"פ הטבע, ועד שענין זה נוגע גם להלכה – שמזה למדים ש"עכו"ם ששבת חייב מיתה"50 (ואע"פ שענין זה נאמר לגבי עכו"ם, הרי זה נוגע גם לבנ"י, אלא שמצד זה שבנ"י קשורים עם הקב"ה, יש להם כח להתעלות למעלה מהטבע51).
וזהו גם ענין ברכת הגשם בשמע"צ בסיום מועדי חודש תשרי29 – כיון שאז צ"ל ענין הנהגת הטבע51, אשר, הכוונה שבירידה זו היא לצורך עלי' (כנ"ל), אלא כיון שענין זה יכול להיות באופן שכוונת החסד והעלי' היא בגילוי, או באופן שזהו בהעלם (וכמו בענין המבול, שבגילוי הי' ענין של עונש כו') – לכן ישנו הענין דברכת הגשם, שמבקשים שיהיו גשמי ברכה, היינו, שתהי' הברכה בגילוי, כך, שבטבע יהי' בגילוי הלמעלה מהטבע.
יא. והנה, בענין טהרת העולם ע"י המבול – צריך להבין: הרי בזמן המבול נימחו רק ג' טפחים בעומק הארץ52, וא"כ, איך נטהרה כללות הארץ?
ונוסף על השאלה בנוגע לסוג הדומם – נשאלת השאלה גם בנוגע לסוג המדבר, החי והצומח: הן אמת שנח "ראה עולם חדש"53, אבל עדיין נשאר מכל מין ומין שהכניס נח לתיבה כדי שיוכל להיות המשך הדורות, ונמצא, שכל הענינים שלאחרי המבול קשורים עם הענינים שקודם המבול, וא"כ, חסר לכאורה בענין הטהרה?
וההסברה בזה – ע"פ מ"ש במכתב כללי לר"ה54 שהבריאה עצמה היא טוב כו'.
ולכאורה, נשאלת מיד השאלה: הרי "יצר לב האדם רע מנעוריו"55, וכמובא בתניא56 מעץ חיים57 ש"כל מעשה עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו", ויתירה מזה, שהעולם עצמו נקרא "עולם הקליפות וסטרא אחרא", וא"כ, איך אפשר לומר שהעולם הוא טוב?
ובאמת יש ראיות לכך (כמצויין גם בהמכתב) – שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב58 "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".
ואף שלכאורה אפשר לומר שמש"נ "וירא גו' והנה טוב מאד" הי' קודם חטא עץ הדעת (משא"כ לאחרי החטא אזי "יצר לב האדם רע מנעוריו") – הרי מזה שהפסוק נאמר בסמיכות ל"ויכולו", מוכח, שמדובר לאחרי החטא, שהרי החטא הי' לאחרי הציווי בשעה התשיעית59, ג' שעות קודם השבת, ואעפ"כ, בסמיכות ל"ויכולו" (יום השבת) נאמר "וירא גו' והנה טוב מאד", גם לאחרי החטא.
וראי' חזקה יותר – מזה שהצ"צ מבאר בלקו"ת60 הענין ד"נוח לו לאדם שלא נברא"61, "נוח" דייקא, "ולא אמרו ח"ו טוב לו שלא נברא", ומביא מ"ש "והנה טוב מאד". וכיון שהצ"צ מדבר אודות בריאת כל אדם ואדם, גם עתה, הרי מוכח, שאפילו לאחרי חטא עה"ד ושאר החטאים ולאחרי החורבן כו', עדיין "הנה טוב מאד"!
אך מ"מ, הרי נאמר ש"יצר לב האדם רע מנעוריו"? – ועכצ"ל, שזהו החילוק בין חיצוניות לפנימיות: החיצוניות אמנם לא טוב, אבל הפנימיות הוא טוב. ולכן הלשון במכתב כללי הנ"ל הוא, שהבריאה היא טוב בפנימיות62.
יב. ועדיין צריך להבין: מהי התועלת מזה שהבריאה היא טוב בפנימיות – בה בשעה שאלינו נוגעים הענינים שבגלוי עד להנהגה בפועל במחשבה דיבור ומעשה?
והביאור בזה – שהפנימיות פועלת גם על החיצוניות.
וע"ד מ"ש הרמב"ם63 בענין "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני"64 – דלכאורה אינו מובן, דממה-נפשך: אם גם גט המעושה כשר – מהו הצורך שיאמר רוצה אני; ואם צריך להיות לרצונו דוקא – מהי התועלת באמירת רוצה אני, בה בשעה שהכל יודעים שאמירה זו היא רק בגלל הכפי'?! – אך הענין הוא, שכל אחד מישראל בפנימיותו הוא טוב, ורצונו לקיים את רצון העליון, אלא "יצרו הוא שתקפו", ולכן, עי"ז שכופין אותו, מסירים את ה"ארי' דרביע עלי'"65, ואז מתגלה רצונו הפנימי66.
וכן הוא בנוגע לכללות העבודה: כאשר יהודי יודע שבפנימיותו הוא טוב, וסוכ"ס יבוא הטוב לידי גילוי, "כי לא ידח ממנו נדח"67, וכמו"כ יודע שהעולם שמסביבו בפנימיותו הוא טוב, ולכן אינו צריך להלחם עם העולם, אלא אדרבה, העולם עצמו בפנימיותו מסייע לו – אזי העבודה היא בנקל יותר כו'68.
יג. כאמור לעיל, שייכת עבודת התשובה (שיש בה העילוי דהפיכת זדונות לזכיות) לחודש תשרי, התחלת חדשי החורף, שאז היא הנהגת הטבע – שצריך לפעול בטבע המשכה שלמעלה מהטבע. וזהו ענין ברכת הגשמים בשמע"צ29 – שגם בהגבלת הטבע תהי' ברכה והשפעה בלי גבול, כמ"ש69 "והריקותי לכם ברכה עד בלי די".
וזהו גם הביאור לכך שבסיום תפלת נעילה דיוהכ"פ – ענין התשובה – זועקים לא רק "שמע ישראל גו' ה' אחד"70 (יחודא עילאה71), אלא גם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"72 – כיון שהתשובה דיוהכ"פ פועלת המשכת "שם כבוד מלכותו" בעולם ("לעולם ועד"), ופועלים זאת באופן פנימי וקבוע, שלכן מכריזים זאת ג' פעמים, ד"בתלת זימני הוי חזקה"73, שכן יקום.
והמשכת הבלי גבול בגבול מתבטאת בהשפעה בגשמיות כפשוטו, שנמשכת ריבוי השפעה בגשמיות, שלכן, הנה בביאת המשיח74 "הטובה תהי' מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כו'"75.
יד. בהמשך להמוזכר אודות משיח, שהוא מזרע דוד, כמ"ש76 "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" – יש להזכיר גם אודות סעודת המלוה-מלכה שתתקיים במוצאי ש"ק, שנקראת סעודת דוד המלך, מלכא משיחא77, וקשורה גם עם תחיית המתים, כמ"ש הבית-יוסף78 שמסעודת מלוה מלכה נהנית רק העצם לוז, שממנה יבנה הגוף לתחיית המתים.
וכיון שכל הענינים דלעתיד לבוא תלויים בעבודתינו עכשיו79, צריך להיות גם עכשיו הענין דתחיית המתים ברוחניות – כמאמר אדמו"ר הזקן80 בנוגע ללימוד החסידות שזהו הענין ד"זוטרא דבכו מחי' מתים"81, שהרי אין לך ענין של קרירות ומיתה כמו השכל, וכאשר תורת החסידות פועלת המשכת חיות בשכל, הרי זה ענין של תחיית המתים ברוחניות, וזוהי ההכנה לכך שבקרוב יהי' קיום היעוד82 "הקיצו ורננו שוכני עפר"83.
הוסיפו תגובה