שיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות), ה'תשכ"ד

בס"ד. שיחת* ליל שמחת תורה, קודם הקפות, ה'תשכ"ד.

בלתי מוגה

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם בהתוועדות של שמח"ת1, שברכת שהחיינו שמברכים בשמח"ת היא (לא רק על היו"ט, כמו בכל יו"ט, אלא) גם על התורה.

ולכאורה אינו מובן2: הרי ברכת שהחיינו היא רק על דבר המתחדש ובא מזמן לזמן3, ואילו ענין התורה – מאז שניתנה לפני אלפי שנה, הרי היא ענין תמידי, שהרי ישנו ציווי4 "והגית בו יומם ולילה" (גם אם אצלו הי' הפסק למשך זמן בלימוד התורה), ומה נתחדש בשמח"ת, שבגלל זה מברכים שהחיינו על התורה?

אך הענין הוא – שהחידוש הוא בענין השמחה שיהודי שמח בתורה (נוסף על השמחה של התורה עצמה, כידוע5 שהשמחה דשמח"ת היא שמחה כפולה: השמחה של התורה עצמה, והשמחה של בנ"י ששמחים בתורה), שמחה מחודשת, שנמשכת עד לריקוד ברגלים.

ושמחה זו נותנת לו כח על כל השנה כולה להוסיף עוד יותר בלימוד התורה (שהרי התורה היא "ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים"6), ובכללות ההנהגה ע"פ התורה. והיינו, שלאחרי כללות העבודה דחודש אלול, ר"ה עשי"ת ויוהכ"פ, ד' הימים שבין יוהכ"פ לסוכות וחג הסוכות – הנה בבוא שמח"ת, וכתוצאה מהשמחה, מקבל יהודי החלטה חזקה ותקיפה שבמשך כל השנה כולה (לא רק בימי המועדים, אלא גם בימות החול), תהי' הנהגתו ע"פ תורה, ועד שכל מציאותו תהי' חדורה בתורה.

ועוד זאת – ששמחה זו נעשית מקור לשמחה של כל השנה כולה, הן שמחת המועדים והן כל עניני שמחה שע"פ תורה, הן בכמות והן באיכות, עד לשמח"ת דשנה הבאה.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "ופרצת", ועמד מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה].

* * *

ב. ע"פ האמור שברכת שהחיינו שמברכים בשמח"ת גם על התורה קשורה עם ענין השמחה – נשאלת השאלה: למה אין מברכים שהחיינו על שמחת בית השואבה, הרי היא שמחה גדולה ביותר, כמארז"ל7 "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", וכפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר8 שממנה נמשכת שמחה על כל השנה כולה?!

אך הענין הוא – שברכת שהחיינו היא דוקא על שמחה גלוי', הקשורה ונמשכת גם בענינים גשמיים, ולכן אין מברכים שהחיינו על שמחת בית השואבה, להיותה שמחה רוחנית.

ובהקדים החידוש בשמחת בית השואבה – שקשורה עם ניסוך המים דוקא, אף שתכונת המים אינה שייכת לענין השמחה (ולא כמו יין או בשר, כמארז"ל9 "אין שמחה אלא בבשר כו' אין שמחה אלא ביין"), שהרי מים אין להם טעם, ויתירה מזה, שאין להם אפילו גוון – שלילת הציור, והיינו לפי שהשמחה היא שמחה רוחנית.

ובפרטיות יותר:

שמחת בית השואבה – אף שהיתה קשורה עם ריקוד ברגלים, היתה בעיקר שמחה רוחנית, כמודגש בכך ש"היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור ("אור" דייקא, שהו"ע רוחני) שבידיהן, ואומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות"7 (וכמבואר בפרטיות בגמרא10: "יש מהן אומרים כו' אלו חסידים ואנשי מעשה, ויש מהן אומרין כו' אלו בעלי תשובה כו'"), ולא עוד אלא ששמחה זו היתה מוגבלת רק לאלו ששייכים לעבודה רוחנית – "חסידים ואנשי מעשה"7 דוקא, וכמ"ש הרמב"ם11 ש"לא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע", והיינו, שהשתתפות בשמחה בפועל ממש (הן בהריקודים והן באמירת דברי שירות ותשבחות) היתה רק אצל אלו השייכים לעבודה רוחנית – עובדי הוי' בנשמתן12, ולא לרוב בנ"י, שהם עובדי הוי' בגופן12.

ומזה מובן, שגם הפעולה שהיתה נפעלת אצל כל שאר בנ"י שהיו באים לראות ולשמוע, היתה בעיקר פעולה רוחנית. ולהעיר גם מדיוק לשון חז"ל: "אומרים לפניהם כו'", לפנימיותם דייקא13.

משא"כ בשמח"ת – אף שרבותינו נשיאינו היו נוהגים לערוך התוועדות שבה היו אומרים דברי תורה (ע"ד שמחת בית השואבה ש"אומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות"), הרי העיקר הוא ענין השמחה והריקוד ברגלים דוקא (ועי"ז נעשה עילוי והגבהה גם בראש), והשמחה והריקוד בשמח"ת הוא אצל כל בנ"י בשוה – שלכן רוקדים עם הס"ת כפי שהיא מכוסה במעיל דוקא, שבאופן כזה אין חילוק בין גדול שבגדולים לפחות שבפחותים14.

ונמצא, שהשמחה דשמח"ת היא באופן הפכי משמחת בית השואבה – שהיא לא רק אצל "החסידים והזקנים כו'", אלא גם אצל הצעירים,

ואדרבה, הצעירים רוקדים ביתר שאת וביתר עוז, שכן, ענין הריקוד צריך להיות אצל כל אחד באופן ד"בכל מאדך"15, והרי ה"מאד" של הזקנים הוא במשך זמן קצר יותר מאשר אצל הצעירים, שלכן, הנה גם כאשר הזקנים מתעייפים ופורשים ממעגל הרוקדים ויושבים לנוח, ולכל היותר ימחאו כף ("פּאַטשן-צו מיט די הענט"), הנה דוקא הצעירים ממשיכים לרקוד במרץ, כך, שישנו משך זמן שנראה לעיני הרואים (והרי מראית-עין הו"ע שיש לו תפיסת מקום בתורה) שרק הצעירים רוקדים,

ולא עוד אלא שהם מלהיבים גם את הזקנים – שלאחרי שנחים מעט ואוספים כח, כמ"ש16 "וקווי ה' יחליפו כח", חוזרים ומצטרפים גם הם למעגל הרוקדים.

[ניגנו ניגון שמח, וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה].

* * *

ג. דובר אודות החיוב דשמחה בליל ראשון דיו"ט17, שהוא מן התורה18, כפשטות לשון הרמב"ם19: "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג .. חייב אדם להיות בהן שמח .. שנאמר20 ושמחת בחגך", ובפרט ע"פ דיוק רבינו הזקן בשולחנו21: (א) "כל שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג", (ב) "ושמחה זו היא מצות עשה מן התורה", היינו, שבמשך כל ימי החג, הן בימים והן בלילות, ישנו חיוב שמחה מן התורה.

ומ"ש השאגת ארי'22 ש"ליל א' של י"ט אין מצות שמחה נוהג בה מן התורה" (אלא רק מדרבנן) – הנה למרות הפלאת גדלותו וגאונותו כו', הרי כותב בעצמו ש"מדברי הרי"ף ס"פ הי' קורא (בנוגע לדיני אבילות רח"ל) לא משמע הכי", אלא מדברי הרי"ף מוכח שגם בליל י"ט ראשון נוהג שמחה מן התורה (ויש לומר שזהו המקור לדברי רבינו הזקן). ומה שהקשה על הרי"ף "מהא דפסחים23 .. מרבה אני ליל י"ט אחרון .. ומוציא אני ליל י"ט ראשון" – הרי בודאי ש"הא דפסחים" (שהובא גם במסכת סוכה24 וגם בירושלמי25) לא נעלם ח"ו מעיני הרי"ף, ואעפ"כ ס"ל שיש חיוב שמחה מן התורה גם בליל י"ט ראשון26.

* * *

ד. בנוגע לשבעת ימי הסוכות (שעליהם נאמר27 "ותהי שמחה גדולה מאד", כמשנת"ל בארוכה28, ובהמשך לזה באה השמחה דשמח"ת שהיא שמחה גדולה עוד יותר) איתא בזהר פ' אמור29: "כתיב30 עד עקרה ילדה שבעה (שזהו פסוק בהפטרה דר"ה. והרי חג הסוכות שייך לר"ה, כידוע31 בפירוש הכתוב32 "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו", שכל הענינים דר"ה, "בכסה", נמשכים ומתגלים בחג הסוכות, "ליום חגינו") .. אלין שבעת יומין דחג הסוכות".

והנה, פסוק הנ"ל הוא מדברי חנה בתפלתה לה', שנתנה שבח והודאה להקב"ה על שנתן לה בן לאחרי שהיתה עקרה, ועד ש"עקרה ילדה שבעה"33; אך צריך להבין בנוגע להמשך וסיום הפסוק30 "ורבת בנים אומללה", "ובעוד שהעקרה יולדת שבעה בנים, רבת בנים (פנינה) אמללה (מלשון כריתה34) וקוברת בני'"35: איך יתכן שחנה – שהיתה משבע הנביאות שעמדו לישראל36 – תשמח בכך ש"רבת בנים אומללה"?

פנינה היתה אמנם צרתה של חנה, ולא עוד אלא ש"כעסתה צרתה גו'"37, והיינו, שהנהגתה לא היתה באופן שניהלה את אורח חיי' לעצמה מבלי להתערב בעניני' של חנה (ובלשון המדינה: "מיינד יוּר אָן ביזנעס"), אלא אדרבה, שהיתה מנגדת לחנה כו'; אבל אעפ"כ, נוסף לכך שמצינו שפנינה נתכוונה לשם שמים38, הרי התורה – שהיא תורת חסד – אומרת39 "בנפול אויבך אל תשמח".

ועד כדי כך, שאפילו בנוגע למצריים שטבעו בקריעת ים סוף – בגלל שגם לאחרי שהקב"ה נתן להם עשר מכות בכדי שיוציאו את בנ"י ממצרים, התחרט פרעה והמשיך לרדוף אחרי בנ"י, כמ"ש40 "אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל גו'" – אמרו רז"ל41 ש"אין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים", ולכן כש"בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב"ה, מעשה ידי טובעין בים, ואתם אומרים שירה" (בתמי').

ועאכו"כ בנדו"ד, שמדובר אודות הילדים של פנינה – אידישע קינדער. וא"כ, איך יתכן שחנה תשמח על זה ש"רבת בנים אומללה"?!

ה. ויש לומר הביאור בזה – בנוגע לעבודת ה'42:

השמות חנה ופנינה – דשמא מילתא היא43 – מורים על שני דרכי הנהגה: חנה – מלשון "מצא חן בעיני ה'"44 – מורה על ההנהגה הראוי' ע"פ התומ"צ, כיון שיודעים שזוהי הדרך למצוא חן בעיני ה'; ואילו פנינה – מלשון פנינים (כמו "יקרה היא מפנינים"45), אבנים טובות ומרגליות – מורה על הנהגה באופן שעיקר ההשתדלות היא בעניני עוה"ז, שתופסים מקום כו', וכפי שדבר זה מתבטא גם בנוגע לחינוך הילדים – שבגלל התפיסת-מקום של עניני עוה"ז, צריכים ללמדם לימודי חול כו'.

– ולהעיר, שגם ענין הפנינים יכול להיות באופן שמנצלים זאת לעבודת ה', שזהו כללות הענין דבירור העולם, שעי"ז נעשים עניני העולם ראויים להיות פנינים בכתרו של מלך מלכי המלכים הקב"ה; אבל בינתיים, קודם הבירור, הרי הם עניני עוה"ז, ולכן יש צורך בזהירות יתירה שלא להימשך אחריהם כו'. –

ומצד ההעלם וההסתר שבעולם יכול להיות מעמד ומצב ש"ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים"46, ולא עוד אלא ש"כעסתה צרתה גו'", היינו, שפנינה איננה יכולה לסבול את הנהגתה של חנה שמשתדלת למצוא חן בעיני ה'.

וכאשר אלקנה מנסה לנחם את חנה באמרו "הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים"47, היינו, שיכולים להסתפק באופן העבודה של "אלקנה", קנה (חכמה ד)א-ל48, שזוהי עבודתו של הצדיק בינו לבין קונו בלבד – אומרת חנה שאינה מסתפקת בזה, אלא רצונה ובקשתה שהקב"ה יתן לה "זרע אנשים"49, "זרע שמובלע בין אנשים"50, היינו, שגם "בין אנשים", בהיותו בעולם, תהי' הנהגתו ע"פ התורה, באופן של נשיאת חן בעיני ה'51.

ואכן הקב"ה שמע לתפלתה, וכפי שאמרה בתפלתה: "אל הנער הזה התפללתי"52, "וגם אנכי השאלתיהו לה' כל הימים גו'"53.

ועל זה הודתה חנה לה' באמרה בשירתה ש"עקרה ילדה שבעה" – שבעה (גם) מלשון שובע54, והיינו, שענין הבנים הי' אצלה באופן של שובע, די והותר55.

ויתירה מזה, "רבת בנים אומללה" – שגם הבנים שהיו שייכים תחילה לאופן ההנהגה ד"פנינה", פעלה חנה לכרות אותם ("אומללה" מלשון כריתה) ממעמדם ומצבם הקודם, ולהעביר אותם לדרך התורה והמצוה והיהדות, באופן של נשיאת חן בעיני ה'.

ומזה מובן, ש"רבת בנים אומללה" אינו ענין של קללה ח"ו, אלא אדרבה, זוהי ברכה גדולה ביותר – שגם הילדים של צרתה גדלים ומתחנכים בדרך התורה.

ו. וההוראה מזה – בנוגע לגודל ההשתדלות בחינוך בני ובנות ישראל:

ובהקדמה – שבנוגע לענין החינוך אמרו חז"ל56: כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב57, היינו, שהתורה שייכת לכל אחד ואחד מישראל באופן של ירושה, כך, שתינוק בן יומו והגאון היותר גדול הם בשוה ביחס לענין הירושה.

וההתעסקות בזה צריכה להיות מתוך מסירה ונתינה, גם כאשר צריך לוותר על הענינים שלו, הן בגשמיות והן ברוחניות – כפי שלמדים מחנה, שמידי שנה בשנה היתה עולה לרגל עם אלקנה בעלה, והיתה מקבלת "מנה אחת אפים"58, ואעפ"כ, ויתרה על כל זה – "וחנה לא עלתה גו'"59 – כדי להתעסק בגידול וחינוך הילדים.

ובזה גופא – לא די בכך שכל אחד מסתגר בד' אמותיו ומתעסק רק עם הילדים שנמצאים בד' אמות אלו, שהרי צריכים לדאוג ל"רבת בנים" שנמצאים בעולם – לעקור אותם ממעמדם ומצבם ולהבטיח שיקבלו חינוך יהודי, ולכן צריך כל אחד להשתדל בזה עד כמה שידו מגעת, ועוד יותר ממה שידו מגעת – כפי שמצינו בנוגע למשה רבינו: "ותשלח את אמתה ותקחה"60, ודרשו חז"ל61 "את אמתה – את ידה, שנשתרבבה אמתה אמות הרבה", היינו, שגם כאשר הצלת ילד יהודי אינה בהישג ידו בדרך הטבע, עליו לעשות כל התלוי בו, ואז יעזור הקב"ה כו'.

[בהמשך השיחה דובר שצורך ההשתדלות בנוגע ל"רבת בנים" מודגש ביותר בדורנו זה, לאחרי הגזירות והשמדות כו', לא תקום פעמיים צרה62, שבהם ניספו מספר גדול ביותר מבנ"י, כו"כ פעמים כיוצאי מצרים, אשר, רובם ככולם היו יראים ושלמים כו'63, ולכן יש צורך להשלים את החסרון כו'64].

* * *

ז. דובר אודות אלו שהלכו לשמח יהודים בבתי-כנסיות65.

* * *

ח. בסיום ההתוועדות אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א, שקודם שהולכים להקפות צריכים להזכיר אודות אחינו בנ"י הנמצאים במיצר ובשבי', וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בעת יציאתו מהמדינה ההיא בשנת תרפ"ח66, שכאשר בנ"י הנמצאים במדינות הרווחה עוסקים בתומ"צ, הרי זה עוזר ומסייע להם ומקיל עליהם כו'.

* * *

ט. לאחרי סיום ההקפות וסעודת יו"ט, לפנות בוקר, נכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א לביהכנ"ס והתחיל לחלק משקה בידו הק' לכל אלו שמקבלים על עצמם הוספה בלימוד החסידות מידי יום ביומו.

ולפנ"ז אמר: ענין זה נעשה – לדאבוני – דבר הרגיל, "מצות אנשים מלומדה"67, וניגשים גם קטנים, אף שאין זה שייך אליהם.

ולכן, הנני מכריז, וחוזר וכופל ומשלש, שיגשו עתה רק אלו שאכן קיימו בפועל מה שקיבלו על עצמם בשנה שעברה, כיון שאינני רוצה לגרום ליהודי שלא יעמוד בדיבורו!...

אח"כ לימד כ"ק אדמו"ר שליט"א את הניגון "כי אנו עמך", והקדים לומר:

כשם שיש ב' ניגונים על התיבות "אתה בחרתנו", בהתאם לב' הסוגים שבבנ"י – כל ישראל חברים – צדיקים ובעלי תשובה: ניגון של צדיקים, שלכן מנגנים כל בבא פעם אחת, וניגון של בעלי תשובה, שלכן חוזרים וכופלים כל בבא68 – כך גם בנוגע לתיבות "כי אנו עמך", הנה נוסף על הניגון שלימדו לפני כמה שנים69, שהוא בתנועה של נצחון, שמתאים לעבודת הצדיקים, יש תנועה נוספת ששמעתי מא' מזקני החסידים שניגן במוצאי יוהכ"פ, שזוהי תנועה של עקשנות כו'70, שמתאימה לעבודת הבעלי תשובה.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א לימד את הניגון, והמשיך לחלק משקה, ולאחרי משך זמן, כשניגשו גם קטנים (כנ"ל), אמר:]

כיון שהנני רואה שלא מקיימים את התנאי כו', אינני יודע מה יהי' בשנה הבאה (בקשר לניגון)71, ולכן אנגן עתה עוד ניגון – "מאַרש"72 שניגן החזן ר' יחיאל73 אצל כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ברוסטוב, על התיבות "הוא אלקינו" בקדושת כתר.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א לימד את הניגון, והמשיך לחלק משקה, ולאחרי משך זמן אמר שיזדרזו לקבל המשקה, כי בעוד דקות ספורות צריכים כבר להתחיל להתכונן לעבודת התפלה...].