שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשכ"ד

בס"ד. שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשכ"ד.

– התוועדות א –

בלתי מוגה

א. ישנו מכתב של כ"ק מו"ח אדמו"ר מאסרו חג הסוכות תש"ח1, ובו כותב, ש"אם לאיזה סיבה .. לא הספיקו לסדר התוועדות בימי המועד, אזי לסדר התוועדות באחד מימי התשלומין עד יום תענית קמא דבה"ב".

ובהקדמה – כיון שכל עניני החסידות מתחילים עם הבעש"ט – הנה בהתחלת המכתב כותב כ"ק מו"ח אדמו"ר:

"עדת ישראל בכל מרחבי תבל יודעים את מדת אהבת ישראל שהדריך בה מורנו הבעש"ט את בנ"י, ופרסמה בסגנון הידוע ומפורסם לכל: מען2 זאָל ליעב האָבן און מייקר זיין דעם גאָר פּשוט'ן אידן אַזוי ווי דעם גרעסטן גאון, ווייל ער איז אַ איד, ואב אחד לכולנו3, כאמור, בנים אתם לה' אלקיכם4, ונאמר5 אהבתי אתכם אמר ה'".

אבל, זוהי רק התחלת ופתיחת המכתב, ולאח"ז כותב אודות השלמת ענין ההתוועדות, כנ"ל.

ב. ויש להוסיף בזה:

כיון ש"עשיר שהביא קרבן עני לא יצא"6, הרי מובן, שהוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לתשלומין להתוועדות, היא, לא רק אם לא הספיקו לסדר התוועדות, אלא אפילו אם סידרו התוועדות, אבל ההתוועדות לא היתה לפי האופן שנדרש ממנו, בבחינת "קרבן עשיר", הנה גם אז צריכים להשלים זאת באחד מימי התשלומין.

וכמו"כ מובן, שהתוועדות שנערכת בימי התשלומין צריכה להיות בהוספה יתירה מאשר בימי המועד – מצד ב' טעמים:

א) ככל עניני תשובה שצריכים להיות באופן ד"כפלים לתושי'"7, וכמובא באגרת התשובה8: "אם הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים, לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים וכו'".

ב) ימי המועד הם מצד עצמם ימי שמחה, וכפי שפוסק רבינו הזקן בשולחנו9: "כל שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג .. חייב אדם להיות שמח כו'", משא"כ ימי התשלומין שמצד עצמם הם ימי חול. וכדי לבקוע ("דורכברעכן") ולהחדיר בהם שמחה, יש צורך בעבודה יתירה.

ג. לאחרי שכ"ק מו"ח אדמו"ר כותב אודות ענין ההתוועדות – מביא במכתבו "אחת התורות הראשונות שפרסם הוד כ"ק רבינו הזקן, כשחזר ממעזריטש מעוטר בעטרת תפארת .. עמוד התורה של חב"ד", על הפסוק10 "בראשית ברא" (כדלקמן ס"ה) – "אחרי ההקדמה הלזו": "הערט11 די תורה וואָס מורנו הבעל שם טוב האָט מקבל געווען אין היכל המשיח און זייט זי מפרסם בשמם כו'".

וביאור השייכות של התורה על הפסוק "בראשית ברא", בתוספת ההקדמה שזוהי תורה שקיבל הבעש"ט בהיכל משיח, עם המדובר לפנ"ז אודות תשלומי ההתוועדות של חודש תשרי – יש לומר:

חודש תשרי הוא חודש כללי12, שבו מאירים גילויים כלליים על כל השנה, וע"י ההתוועדות ממשיכים זאת בימים הפרטיים של כל השנה.

וכיון שמדובר אודות ענינים כלליים – לכן הובאה התורה לאחרי ההקדמה שזהו מה שקיבל הבעש"ט בהיכל המשיח, כי, גילוי המשיח הוא תכלית שלימות כללות כל הגילויים.

וזהו גם דיוק הלשון "זייט זי מפרסם בשמם", דהיינו, בשם הבעש"ט ובשם המשיח, היינו, שתורה זו באה ממשיח עצמו; לא רק מהיכל משיח, אלא ממשיח עצמו.

והענין בזה:

"היכל" – הוא כמו בית, וידוע שבית הוא בריחוק מן האדם. וכידוע בענין ההפרש שבין לבוש לבית13, שגם לבוש הו"ע חיצוני, אבל אעפ"כ, הוא בקירוב לאדם, ואילו בית הוא בריחוק ממנו; ואילו כשאומרים "בשמם" – הרי זה בא (לא רק מהיכל המשיח, שהוא בריחוק ממנו, אלא) ממשיח עצמו.

ועפ"ז, מה שנזכר "היכל המשיח", הרי זה למעליותא – שבא מעצמיות ענין המשיח, וכידוע14 שבבית נמצא עצם האדם, שזהו אפילו כשמדובר אודות "בית" סתם, ומכ"ש כשמדובר אודות "היכל", שאינו כמו בית שיכול להיות אפילו ד' אמות על ד' אמות בלבד15, אלא היכל מרווח, שמורה על ענין הבלי-גבול, ורק בגלל ההמשכה וההתגלות למטה בגדרי המקום בהכרח שתהי' לו איזה מדה, אבל המדידה אינה מעלימה על העצם. וע"ד "מקום ארון אינו מן המדה"16, והיינו, שבאמת הרי זה בלי-גבול, ורק בגלל שנמשך למטה הרי זה בא במדידה ד"אמתיים וחצי גו'"17, אבל המדידה היא מדידה עצמית18, ולכן אינה מעלמת על העצם.

ד. והנה, ביאת המשיח היא לא רק כללות ענין הגילויים, אלא גם כללות ותכלית שלימות העבודה, וכמבואר בהמשך וככה19 בפירוש מ"ש20 "ושם נעשה לפניך .. כמצות רצונך", שדוקא לעתיד לבוא תהי' שלימות העבודה, "כמצות רצונך".

והרי מעלת העבודה דלעתיד לבוא היא בגלל שבאה לאחרי הגלות. ובדוגמת מעלת בית שני על בית ראשון, כפירוש הגמרא21 שהפסוק22 "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" קאי על בית שני, וכמשנת"ל23 שזהו לפי שבית שני בא לאחרי הגלות, ולכן "ותהי שמחה גדולה מאד"24. ומזה מובן במכ"ש בנוגע לבית שלישי – כפירוש הזהר25 ש"גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון" קאי על בית שלישי – שמעלתו היא בגלל שבא לאחרי וע"י מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות (כמ"ש בתניא26).

וזהו גם הקשר של ענין המשיח עם התורה על הפסוק "בראשית ברא" – כי, הענין ד"בראשית ברא" הו"ע העבודה בעניני העולם בדברים הגשמיים, וביחוד בזמן הגלות.

וכפי שמבאר רש"י בתחלת פירושו על התורה, "לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם27 .. ומה טעם פתח בבראשית, משום כח28 מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" – דלכאורה אינו מובן תירוצו של רש"י: מהי השייכות של "כח מעשיו כו'" לתורה? וכי ענינה של התורה הוא להבהיר ולענות על טענות הגויים?! – אך הענין הוא, שתורה מצד עצמה אמנם אינה קשורה עם גוים, אבל כיון שהכוונה היא בירור הניצוצות, יש צורך להתעסק עם גוי, לשמוע טענתו ולהשיב עלי'29.

ועד"ז בנוגע ל"גוי" שבכל אחד מישראל, שזוהי נפש הבהמית. וכסיפור הידוע30 עם ר"ש מונקעס בתחילת קירובו לחסידות, שאמר לרבינו הזקן: "הגוי שלי חזק יותר מהגוי שלכם". וזהו ענין "לתת להם נחלת גוים" – בירור נפש הבהמית.

וזהו כללות הענין דזמן הגלות – כמשנ"ת אתמול במאמר31, שבזמן הגלות לא נוגע כ"כ אופן התורה והתפלה, ובלשון רבינו הזקן32: "איך שתהי' התפלה", אלא העיקר הוא לשבור את עצמו ("ברעכן זיך") כו', וכמשל רקבון הגרעין, שעי"ז דוקא נעשה ריבוי הצמיחה כו'.

ברור הדבר שהתפלה שבזמן הגלות אין לה ערך כלל לתפלת ר' ישמעאל כהן גדול בקדש הקדשים, שגדלה מעלתה ביותר הן מצד המקום – קדש הקדשים, הן מצד הזמן – יום הכיפורים, והן מצד נפש האדם – כהן גדול; אבל אעפ"כ, בזמן הגלות לא נוגע מעלת התפלה עצמה, אלא העיקר הוא ענין האתכפיא ובירור נפש הבהמית.

ודוקא ע"י עבודתינו עתה בהעלם והסתר של הגלות, "נחלת גוים", באים להגילויים דלעתיד לבוא.

ה. וזהו תוכן תורת הבעש"ט שקיבל בהיכל משיח33:

"בראשית – התחלת העבודה בעבודת ה' היא – ברא, פירושו גילוי, אלקים – לגלות את הכוונה הפנימית והעצמית דשם אלקים כו'", כי, הכוונה הפנימית של ההעלם היא – שעל ידו דוקא באים לגילוי העצמות שיתגלה ע"י משיח.

ומסיים שם, שעי"ז "יתגלה הפנימית דא.ת ה.שמים ו.את ה.ארץ, שהם הד' אותיות אל"ף ה"א וי"ו ה"א משם הוי' כו'"; וכבר נתבאר במק"א34 הענין דשם אהו"ה35.

* * *

ו. דובר כבר36 שבקביעות שנה זו, שמיד לאחרי ב' הימים דר"ה, וכן מיד לאחרי ב' הימים דשמע"צ ושמח"ת, בא יום השבת, אזי "בתלת זימני הוי חזקה"37.

ולהעיר, שבנוגע להקביעות דר"ה יש דבר פלא38:

הסדר דקביעת השנה הוא באופן ש"לא אד"ו ראש"39. ובפרט לפי דעת הרס"ג40 שד' הדחיות – ובכללם גם הדחי' ד"לא אד"ו ראש" – הם מן התורה.

והפלא שבדבר – שהקביעות דר"ה הראשון, יום ברוא אדה"ר, היתה ביום ששי!

אמנם, מצד הענין דספיקא דיומא, הנה כשחל ר"ה ביום חמישי, אזי יום ב' דר"ה (ששייך גם ליום ראשון, שהרי שני הימים דר"ה נחשבים "כיומא אריכתא", כהדין בנוגע לביצה שנולדה ביו"ט כו'41) חל ביום ששי. ומצד זה משתווה הקביעות דר"ה עתה עם הקביעות בפעם הראשונה.

ובענין זה יש חילוק בין ר"ה לשמח"ת – שר"ה ביום ששי שייך גם בארץ ישראל, משא"כ שמח"ת ביום ששי שייך רק בחוץ לארץ.

וגם בענין זה רואים את מעלת הגלות – שכדי שענינים של שמחה וגילוי יהיו כמו בפעם הראשונה, הרי זה ע"י ענין הגלות וחוץ לארץ דוקא.

ז. בשנת תש"ד אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר42 שביום הש"ק בקביעות כזו יש ג' ענינים: שבת, שבת בראשית ואסרו חג.

ומובן, שגם סדר הענינים הוא בדיוק – לפי הכלל שתדיר קודם43: שבת – שישנו בכל שבוע ושבוע, "מונה ששה ימים ומשמר יום אחד"44; שבת בראשית – פעם אחת בשנה; ואסרו חג – כאשר קביעות השנה היא באופן שר"ה חל ביום חמישי וביום ששי.

וכל ג' הענינים שביום הש"ק זה שייכים זל"ז, כי: שבת – הו"ע התענוג; שבת בראשית הו"ע ההמשכה על כל השנה, להיותו שבת כללי, וכידוע45 הפתגם46 "אַזוי47 ווי מ'שפּאַנט-אַיין אַזוי גייט עס כו'"; ואסרו חג הו"ע ההמשכה דשמע"צ ושמח"ת.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) יתן השי"ת שהשמנונית והשמחה דשמע"צ ושמח"ת, והתענוג דשבת, יומשכו על כל השנה.

* * *

ח. מאמר ד"ה להבין מ"ש בפע"ח בענין התפלה שהיא שפיכת נפש48 – מיוסד על מאמר ד"ה זה דשבת בראשית תקס"ב49.

* * *

ט. בתפלת מנחה מתחילים לקרוא פרשת נח.

והנה, בענין מי נח – יש ב' פירושים: (א) "מים הזידונים"50, "מים רבים"51 דטרדות עוה"ז המבלבלים כו'52, (ב) מי נח מלשון "נייחא דרוחא", ובזה גופא – "נח נח" ב"פ, כמ"ש בזהר53, ומבואר בדא"ח54 שהו"ע נייחא לעלאין ונייחא לתתאין, נייחא ברוחניות ונייחא בגשמיות.

והקשר שבין ב' הפירושים הוא – שצריך להפך את המים הזידונים ולעשות מהם "נייחא דרוחא". וכמשנת"ל (ס"ד-ה) שהכוונה הפנימית של ההעלם דשם אלקים, ענין הגלות כו', היא – שדוקא עי"ז יבואו לעוצם הגילוי דלעתיד לבוא.

ויה"ר שבקרוב ממש נצא מהגלות אל הגאולה השלימה, החל מאלו הנמצאים במדינה ההיא, דכיון ש"לפום צערא אגרא"55, הנה הם ילכו בראש, לקראת הגאולה האמיתית והשלימה, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

[בסיום ההתוועדות נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל הנאספים מ"כוס של ברכה" דיום שמח"ת].