בס"ד. שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תש"כ.
בלתי מוגה
א. בנוגע למ"ש בהתחלת הפרשה "וידבר משה גו' זה הדבר אשר צוה ה' וגו'" – צריך להבין:
כיון שכל ענין בתורה, ובפרט בתורה שבכתב, הוא בתכלית הדיוק – לשם מה נתפרש כאן "זה הדבר אשר צוה ה'", הרי כן הוא בכל הפרשיות שנאמרו ע"י משה שהם הדברים אשר צוה ה'?
ואין לומר שהלשון "זה הדבר" קאי על דבר שצריך להראותו באצבע, כיון שאינו אלא לפי שעה, ואח"כ לא יוכלו להראותו – שהרי פרשת נדרים אינה לפי שעה, אלא נוהגת בכל זמן.
ועכצ"ל, שמ"ש בפרשה זו "זה הדבר אשר צוה ה'", בא להורות על כל הציוויים שבתורה.
ב. ויש להוסיף בזה:
מבואר בדרושי חסידות1 על הפסוק "זה הדבר", שזהו ענין יחוד יסוד ומלכות, כי, "דבר" הוא בחי' מלכות, ו"זה" הוא בחי' יסוד, ו"זה הדבר" הוא יחוד יסוד ומלכות2.
[ומתאים גם להאמור לעיל שהלשון "זה" הוא על דבר שמורים עליו באצבע – כי, ע"י יחוד יסוד ומלכות ("זה הדבר") נמשך גילוי אלקות בנבראים].
והרי ענין יחוד יסוד ומלכות הוא כללות המצוות – כדאיתא בפע"ח3 שקודם כל מצוה צריך לומר "לשם יחוד קוב"ה ושכינתי'": "שכינתי'" – בחי' ממלא, בחי' המלכות, ששוכנת בתחתונים, וקוב"ה – בחי' סובב, בחי' יסוד, והיינו, שע"י כל מצוה נעשה יחוד סובב וממלא4, שענינו בספירות הוא יחוד יסוד ומלכות.
ויחוד זה מתבטא בענין נצחיות התורה:
אמרו חז"ל5 "בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים", ופעם אמרו6 "חדשים" (ללא כ"ף הדמיון). והיינו, שאע"פ שהתורה ניתנה לפני ריבוי שנים, מ"מ, הרי זה תמיד ענין חדש, כי, "כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו"7, ואין זה באופן שהקב"ה רק חוזר את הדברים עוה"פ, אלא באופן שנותנם עתה מחדש. וזהו גם מה שמדייק רבינו הזקן8 בנוסח ברכת התורה: "נותן התורה", לשון הוה, כיון שתמיד (בכל יום) ישנו הענין דנתינת התורה מחדש.
וזהו שאמרו רז"ל9 "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו'", וכמודגש בדרישת הבעש"ט שכל עניני התומ"צ יהיו מתוך חיות והתלהבות – דלכאורה כיצד אפשר שתהי' חיות והתלהבות בדבר שישנו כבר מלפני זמן רב – כיון שתמיד ישנה נתינת התורה מחדש10.
[ועד"ז מצינו בנוגע לתפלה, כדאיתא בצוואת הריב"ש11 שקודם כל תפלה צריך להיות מוכן שתכלה נפשו בתפלה, אף שכבר התפלל אתמול ושלשום כו' – כי בכל פעם הרי זו תפלה חדשה].
וענין נצחיות התורה הוא מצד הענין דיחוד קוב"ה ושכינתי' ("זה הדבר"):
החידוש שבנצחיות התורה הוא – שגם כפי שהתורה נמשכת למטה בגדרי הזמן הרי היא נצחית, שכן, למעלה הרי כל הענינים הם נצחיים, והחידוש בנוגע לתורה הוא שגם בהיותה למטה תחת הזמן, הרי היא נצחית.
וענין זה הוא מצד יחוד קוב"ה ושכינתי' – שגם בבחי' שכינתי', בחי' המלכות, ששם שייך גדר הזמן, ישנו גילוי בחי' קוב"ה, שמצד זה נעשה ענין הנצחיות.
ג. אך עדיין צריך להבין:
מהו הטעם שההוראה הכללית בנוגע לכללות המצוות, "זה הדבר אשר צוה ה'", נאמרה בפרשת נדרים דוקא – בה בשעה שמצות נדרים אינה מצוה חיובית, שהרי יכול אדם לחיות ק"כ שנה ולא לידור נדר, ויתירה מזה, כמ"ש12 "טוב אשר לא תדור גו'", וא"כ, הרי זה פחות אפילו ממצות שהם כמו רשות?
וכיון שההוראה הכללית בנוגע לכל המצוות, "זה הדבר אשר צוה ה'", נאמרה במצות נדרים דוקא, הרי מובן, שמצות נדרים היא מצוה כללית.
ד. ויובן ע"פ הידוע (כפי שנתבאר כבר כמ"פ13), שכללות העולם כפי שהוא מצד הבריאה14, נחלק לג' סוגים: (א) עניני קדושה, שבזה נכללת גם הנפש האלקית, שאינה צריכה תיקון כלל15, (ב) מציאות הרע והקליפות כו', (ג) דברי הרשות, שזהו כללות ענין הבריאה, שבה היא עבודת הבירורים לעשות מזה קדושה.
[ואין זה בסתירה להמבואר במ"א16 שלפעמים יכולים לפעול בירור גם בג' קליפות הטמאות – כיון שלא זה הוא עיקר ענין העבודה.
וכמו בנוגע לענין הקדושה ונה"א17 – שאף שהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל, וירידתה לעוה"ז היא רק בשביל תיקון הגוף ונפש הבהמית, הרי ע"י הירידה למטה מתעלה גם הנשמה עצמה בעילוי שבאין ערוך, עד כדי כך, שבשביל זה היתה כדאי כל הירידה, אבל אעפ"כ, כוונת הירידה אינה בשביל עליית הנשמה, כי אם, כדי לעשות לו ית' דירה בתחתונים ע"י בירור הגוף ונה"ב, אלא שבדרך אגב נעשית גם עליית הנשמה, וכמבואר בלקו"ת18 ש"תכלית המכוון בבריאת האדם אינו בשביל האדם עצמו לבד, אף שבאמת עלייתו נפלאה מאד", שהרי "להאדם מגיע שכר טוב לאין קץ", אלא ש"זהו דרך טפל, כדי שלא לקפח שכר כל ברי'".
ועד"ז בנוגע לענין הרע והקליפות – שאף שלפעמים יכול להיות בירור ג' קליפות הטמאות ע"י העבודה דנסיונות (כמבואר בדרך מצוותיך בסופו19), מ"מ, אין זה עיקר העבודה, כי אם ענין שבדרך אגב כו'].
ועפ"ז מובן הטעם שמצות נדרים היא מצוה כללית:
כללות ענין הנדרים הוא בדברי הרשות דוקא, היינו, לא בעניני קדושה, כמו קרבן, שהוא קדוש גם ללא האדם (וצריך רק להתפיס בדבר הנדור, כמו קרבן20, כמבואר הטעם ברמב"ם21 ובדרך מצוותיך22), ולא בדבר האסור, שאיסורו הוא גם ללא האדם, כי אם, בדברי הרשות דוקא.
וכיון שכללות ענין הנדרים הוא בדברי הרשות דוקא – הרי זה קשור עם כללות העבודה שענינה הוא בירור דברי הרשות לעשותם כלים לאלקות, ועז"נ "זה הדבר אשר צוה ה'", שהו"ע יחוד קוב"ה ושכינתי', שזוהי הנתינת כח על כללות העבודה בעניני הרשות לפעול בהם היחוד עם אלקות.
ה. ובפרטיות יותר23 – יש ג' אופנים בסדר ההנהגה בעניני הרשות: (א) "דייך מה שאסרה תורה"24, (ב) ענין הנדרים, שפורש גם מדבר המותר25, (ג) התרת נדרים ע"י חכם, כי, ענין הנדר הוא בבינה, ולכן, מצד בחי' החכמה שלמעלה מבינה, נעשה התרת הנדר. וג' אופנים אלו קשורים עם ג' המדריגות צדיקים בינונים ורשעים.
ובזה יובן גם הטעם שדין התרת נדרים ע"י יחיד מומחה למדים ממ"ש "ראשי המטות", ואילו ממ"ש "זה הדבר" (שבזה מתחיל עיקר ענין פרשת נדרים) למדים "להכשיר שלשה הדיוטות"26 – כי, החכם הוא למעלה מעניני הרשות, שלכן בכחו להתיר את הנדר, ושייכותו לנדר היא ע"ד נדרי מצוה (וע"ד משנת"ל בענין עליית הנשמה שע"י העבודה דבירור הגוף ונה"ב, שזהו רק ענין שבדרך טפל); ואילו עיקר ענין הנדר שהוא בדברי הרשות, מילי דהדיוטא – שייך להדיוטות (אלא שמצד ענין ההתכללות שבשלשה הדיוטות ישנו הכח להתיר את הנדר).
* * *
ו. על27 הכתוב "ושפטו העדה גו' והצילו העדה" שבסיום פרשתנו28, אמרו רז"ל29: "ומנין ל(סנהדרין) קטנה שהיא של עשרים ושלשה, שנאמר ושפטו העדה והצילו העדה, עדה שופטת ועדה מצלת, הרי כאן עשרים כו', ומנין להביא עוד שלשה כו'". וצריך להבין מה שמסיים בכתוב "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו", למה קורא הכתוב גם כאן את הב"ד בשם עדה, ולא דיינים, שופטים וכיו"ב?
ויובן זה עפ"י משנ"ת בהתוועדות י"ב תמוז30 הטעם שלא מצינו חילוק לענין פרהסיא בין עשרה ליותר מעשרה – כי דבר שנעשה בפני עשרה מישראל הוא פרהסיא הכי גדולה, כיון שעשרה מישראל כוללים כל העולם. ולכן דבר מפורסם בפני עשרה הוא כמו שנתפרסם בכל העולם.
"המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא"31. ולכן דינו של הורג נפש32 מישראל – חטא הנוגע ב"עולם מלא" – הוא בפני עדה דוקא, עשרה מישראל, הכוללים את כל עניני העולם, שלכן מרגישים הם את הפגם במילואו.
כמו שבריאת העולם היתה ע"י כל שלושת הקוים, כמארז"ל33: אמר הקב"ה אם בורא אני את העולם במדת הרחמים (קו הימין) הוי חטיי' סגיאין, במדת הדין (קו השמאל) היאך העולם יכול לעמוד, אלא הרי אני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים (התכללות, קו האמצעי) – כן גם תיקון ובנין העולם שנאבד ע"י ההורג נפש, הוא ע"י שלושת הקוין: בתחילה34 – "ושפטו העדה" (מדת הדין), אח"כ – "והצילו העדה" (חסד)35, תיקונו בפועל – "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו" – כפרת ותיקון החטא ע"י גלות דערי מקלט – מצד קו האמצעי המכריע בין חסד וגבורה36.
ז. וההוראה מזה – עד כמה נוגע כל פרט ופרט בעבודת האדם.
וכדאיתא בגמרא37 "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות", ועד"ז להיפך כו'. והביאור הפנימי בזה – שכשם שבמצוות אמרו רז"ל38 "העוסק במצוה פטור מן המצוה", לפי שכל המצוות כלולות זו מזו39, כן הוא גם בעבירות, שכל עבירה כלולה כו', ולכן, כל ענין פרטי בתומ"צ נוגע לכללות נפשו.
ויתירה מזה – כיון שגם "העולם נידון אחר רובו", הרי "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות" (כיון שעל ידו כל העולם הוכרע להיות רובן צדיקים)40. והביאור הפנימי בזה – כיון שכל נפש אחת מישראל היא "עולם מלא", ולכן מצבו הפרטי של כל אחד מישראל נוגע לכל העולם.
ולאחרי כל זה, הנה גם כאשר חטא ופגם כו', אין לו להתייאש ח"ו, ועד כדי כך, שמצינו שהבעש"ט בכה אפילו על מסית ומדיח, באמרו, שגם אבר המדולדל יש לו תקוה כו'41, כיון שביכלתו לתקן כל הענינים ע"י התשובה, שזהו"ע ערי מקלט כו'.
* * *
ח. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ומקנה רב גו'.
* * *
ט. אודות חודש מנחם-אב שמתברך ביום הש"ק זה, אמרו חז"ל42 "משנכנס אב ממעטין בשמחה".
וכיון שענין זה הוא ציווי בתורה, שכללותה הו"ע השמחה, הרי מובן, שהענין ד"ממעטין בשמחה" גופא צריך להיות מתוך שמחה43.
ונקודת הענין – שזהו ענין של מרירות, ולא עצבות44, והרי ענין המרירות יכול להיות באופן של בכי' מסטרא דא וחדוה מסטרא דא45.
ובטעם השמחה – כמה פרטים:
א) כיון שזהו ציווי הקב"ה, יש לקיים זאת בשמחה.
ב) ובפרט בידעו שסיבת הגלות היא מצד החטא, ואעפ"כ, גם במצב כזה נותנים לו הוראות וציוויים כו' – הרי בודאי שצריך לקיימם בשמחה. וע"ד השמחה שמצד קירוב המלך לאיש הדיוט ושפל אנשים כו', כמבואר בתניא46.
ג) ומה גם שהציוויים וההוראות הם בנוגע לתיקון החטא, וכמ"ש47 "רחץ ה' את צואת בנות ציון".
ד) ע"פ המבואר במארז"ל48 "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", לפי שחיי העוה"ב הו"ע נח"ר נברא, ואילו התשובה ומעשים טובים בעוה"ז הו"ע נח"ר בורא49. ועד"ז בנדו"ד, שכל ענין הגלות כו' הוא רק בנוגע לסדר ההשתלשלות, ואילו קיום ציווי הקב"ה הו"ע נח"ר בורא.
וזהו גם ענין השמחה שבחמשה עשר באב, ששייך ליום הכיפורים, כמארז"ל50 "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים" – לפי שבשניהם מודגשת מעלת עבודת התשובה לגבי עבודת הצדיקים.
*
י. ידוע שבעבודת הבירורים ישנם ב' אופנים51 – שזהו החילוק שבין זמן הבית לזמן הגלות:
בזמן הבית הי' נעשה בירור הניצוצות בדרך ממילא, והיינו, שגם ניצוצות הקדושה שנמצאו בארץ העמים, שגזרו עלי' טומאה כו'52, היו מתקבצים מאליהם מצד ריבוי אור הקדושה שבארץ ישראל, כמשל האבוקה שנמצאת במקומה וכל הניצוצות נמשכים אלי' להכלל בה.
משא"כ בזמן הגלות – הרי זה בדוגמת אור הנר בלבד, שאין בכחו לקבץ אליו את הניצוצות כו', ולכן יש צורך לבוא להמקום שבו נמצא הניצוץ כדי לבררו כו', כמארז"ל53 "אחד מכם גולה לברבריא וכו'", וכמאמר הבעש"ט (שנדפס בהוספות ללקו"ת54) ש"נתפזרו ישראל בכל מקומות הארץ באיים רחוקים .. כדי לטהר ארץ העמים שאוירה טמא .. באמונתם הפשוטה כו'".
ומטעם זה הנהיג כ"ק מו"ח אדמו"ר55, שבמשך כמה שבועות יסעו למקומות שונים כדי לפעול בירור הניצוצות כו', שזהו גם ענין של פדיון שבויים, שבזה היתה תחילת עבודתו של הבעש"ט (כמשנ"ת בהתוועדויות שלפנ"ז56), והרי הדברים קל וחומר: אם ע"י אמונה פשוטה פועלים הבירור בארץ העמים – עאכו"כ כאשר ממלאים את רצון המשלח בהפצת היהדות ובפרט בהפצת המעיינות, הרי בודאי שפועלים הבירור כו'.
וגם שליחות זו היא ענין כללי (ע"ד משנת"ל בענין הנדרים ובענין ערי מקלט), ולכן צריך כל אחד להשתדל ליטול חלק בשליחות זו, ומה גם שעי"ז הרי הוא מוציא י"ח את אלו שנשארים בבתיהם.
* * *
יא. בתפלת מנחה מתחילים לקרוא פרשת דברים – "אלה הדברים אשר דבר משה גו'", ש"משה מפי עצמו אמרן"57, "וברוח הקודש" (כמ"ש התוס'58), אבל אעפ"כ, הרי זה ירידה לגבי ד' הספרים שלפנ"ז, שלא ניכר האלקות בגילוי.
ומצד ירידה זו יש נתינת מקום לענין הגלות כו', וזהו הטעם שקורין פרשה זו בהתחלת חודש מנ"א, קודם התיקון כו'.
ולאידך גיסא, הנה בסיום ספר דברים נאמר59 "עד הים האחרון", ואיתא בספרי60 "עד היום האחרון", דקאי על הזמן דביאת המשיח – כי, דוקא ע"י ירידת הגלות באים לתכלית העילוי דביאת המשיח, והיינו, שכללות ענין הגלות אינו עונש בלבד, כי אם, ענין של בירור ותיקון, שעי"ז נעשית עלי' גדולה ביותר.
וע"ד שנתבאר לעיל (בהמאמר61), שע"י הירידה שבהכניסה לארץ לעסוק בענינים גשמיים (היפך חטא המרגלים), מגיעים להבחי' ד"טובה הארץ מאד מאד"62.
וזהו גם ענין הנסיעות בכדי לברר הניצוצות כו', שעי"ז באים לעילוי גדול יותר.
ואף שישנו סדר העבודה של בני גד ובני ראובן שלא נכנסו לארץ – הרי זה שייך רק לחלק קטן מבנ"י, ולא לרוב בנ"י, ובפרט בזמן הזה, שכל בנ"י הם (לא מעשרת השבטים, אלא) משבט יהודה ובנימין.
וכאמור, שדוקא ע"י הירידה נעשית תכלית העלי' דאתי מר דא מלכא משיחא.
הוסיפו תגובה