בס"ד. שיחת ש"פ תבוא, ח"י אלול, ה'תש"כ.
בלתי מוגה
א. על הפסוק1 "קומי אורי כי בא אורך", ידועה תורת הבעש"ט2 – שנמסרה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ששמע מהבעש"ט בגן-עדן3 – שאמרה לנשיאי ישראל4:
אתם נשיאי ישראל, שמניחים ("איר לייגט אַוועק") את תורתכם ועבודתכם בשביל טובת הרבים – מה יהי' עמכם? הנה על זה נאמר "קומי אורי כי בא אורך", שיומשך לא רק האור הכללי אלא גם האור הפרטי.
ומובן, שאע"פ שתורה זו נאמרה לנשיאי ישראל, מ"מ, מזה שכ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר וחזר תורה זו בהתוועדות גדולה5, מוכח, שיש לזה שייכות לכל ישראל.
והענין בזה – שאצל כאו"א מישראל ישנו הציווי "הוכח תוכיח את עמיתך"6, שזהו בדוגמת העבודה דנשיאי ישראל.
ב. אך לכאורה אינו מובן:
כאשר יהודי מוכיח את חבירו, לא שייך לשאול "מה יהי' עמו" – כי גם כאשר מוכיח את חבירו הרי הוא בעצמו מקיים מצוה: "הוכח תוכיח את עמיתך".
ועד"ז בנוגע לנשיאי ישראל – שע"י התעסקותם בטובת הרבים הרי הם עצמם מקיימים מצוה:
נשיאות – הו"ע המלכות, שזוהי מצוה: "שום תשים עליך מלך"7, וכיון שמצוה זו אינה יכולה להתקיים אלא כאשר ישנו מי שמקבל על עצמו להיות מלך, נמצא, שעי"ז שהמלך מקבל על עצמו את המלוכה, הרי הוא משתתף וגורם קיום מצות מינוי מלך.
וע"ד שמצינו בענין ברכת כהנים, שיש סברא8 שמצוה זו היא לא רק על הכהנים, אלא גם על הישראלים, דכיון שברכת כהנים אינה יכולה להתקיים אלא רק כאשר ישנם המתברכים, נמצא, שהמצוה שייכת גם אליהם.
ונוסף לכך ישנם גם מצוות המלך, ומה גם שעי"ז שהמלך מקיים מצוות אלו, הרי הוא מוציא את כל ישראל ידי חובתן9.
כלומר: כל מצוה שיהודי מקיים פועלת גם בנוגע לכל ישראל, אם מצד ענין הערבות10, או מצד העובדה ש"כל העולם שקול"11, ולכן הוספת "מצוה אחת" היא זכות לכל ישראל. אבל, ענין זה הוא באופן שהמצוה עצמה מתקיימת על ידו, ורק הפעולה שנעשית ע"י המצוה היא עבור כל ישראל; ואילו במצוות המלך שייכת גם המצוה עצמה לכל ישראל, שהרי כל אחד מישראל חייב לקיים כל תרי"ג מצוות, אלא שהמלך מוציא את כל ישראל ידי חובתן.
ועפ"ז אינו מובן: מהי השאלה "אתם נשיאי ישראל כו' מה יהי' עמכם" – הרי בזה גופא מקיימים הם מצוה?!
ג. והביאור בזה:
בקיום המצוות יש ב' ענינים: (א) ע"י קיום המצוה ממלאים רצון העצמות, (ב) ע"י קיום המצוה ממשיכים המשכות והשפעות כו'.
ומובן, שאע"פ שההמשכות וההשפעות הם רק אורות וגילויים שאינם בערך לגבי הענין העיקרי שבמצוות שעי"ז מקיימים רצון העצמות, מ"מ, רצון העצמות הוא שע"י המצוות יומשכו גם אורות וגילויים. וכיון שזהו רצון העצמות, הרי כאשר חסר ענין זה, אזי חסר מעיקר ענין המצוה12.
וזהו הביאור בדברי הבעש"ט "אתם נשיאי ישראל, שמניחים את תורתכם ועבודתכם בשביל טובת הרבים, מה יהי' עמכם" – כי, אע"פ שבכך מקיימים מצוה וממלאים את הרצון העצמי, מ"מ, בנוגע לענין האורות וגילויים (שגם זה רצון העצמות כנ"ל) הרי זה ענין של ירידה, כי:
המלך – "משכמו ומעלה גבוה מכל העם"13.
ובפרט מצד הענין דהתנשאות עצמית, בחי' המלך המרומם לבדו מאז14, ועד"ז בנשיאי ישראל, דכיון "שאין על גביו אלא הוי' אלקיו"15, הרי הוא חד ("איין זאַך") עם הקב"ה, כך, שגם אצלו ישנו הענין דהתנשאות עצמית, שלכן צריכה להיות הנהגתו בהרחבה כו'.
ולכן, כאשר המלך יורד אל העם, משכמו ולמטה – הרי זו ירידה גדולה.
ועל זה בא המענה: "קומי אורי כי בא אורך" – שיתוסף גם בהאורות והגילויים, וכהלשון בתורת הבעש"ט: לא רק באור הכללי, אלא גם באור הפרטי.
ועד"ז בכל אחד מישראל בפעולתו בענין "הוכח תוכיח את עמיתך":
אע"פ שזוהי מצוה, מ"מ, בענין הגילויים הרי זו ירידה, כי, גם אם בכללות נמצא חבירו במעמד ומצב נעלה יותר ממנו, הרי כיון שבפרט זה שצריך להוכיחו נמצא חבירו למטה ממנו, הנה בשעה שמוכיח את חבירו הרי זו ירידה עבורו.
ועז"נ "קומי אורי כי בא אורך" – שע"י ההתעסקות עם הזולת להוכיחו כו', יתוסף אצל המוכיח גם בענין האורות והגילויים.
ד. וזהו גם מה שמבואר בתו"א16 במעלת הצדקה, שעי"ז "נעשה מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה":
כללות ההתעסקות בענין הצדקה, הן צדקה גשמית, והן צדקה רוחנית, הו"ע של ירידה בענין הגילויים, כאמור לעיל שגם אם בכללות נמצא המקבל במדריגה נעלית יותר מן הנותן, הנה בענין פרטי זה שמקבל בתורת צדקה הרי הוא למטה מן הנותן, ולכן, ההתעסקות ליתן לו צדקה הו"ע של ירידה בענין הגילויים.
ועל זה אומרים, שלא זו בלבד שלא יחסר אצלו בענין הגילויים, אלא אדרבה, שיתוסף אצלו גם בענין הגילויים, ולא רק הוספה סתם, אלא הוספה גדולה ביותר – אלף פעמים ככה.
ולהעיר, שהלשון "אלף פעמים" אינו בדרך גוזמא, אלא הכוונה היא אכן לאלף פעמים ככה – כמובן מהמבואר בלקו"ת לג"פ17 שמביא על זה מארז"ל18 "אלף בני אדם נכנסין למקרא יוצא מהן מאה למשנה, מאה למשנה יוצאין מהן עשרה לתלמוד, עשרה לתלמוד יוצא מהם אחד להוראה" (היינו שתמיד נשאר חלק עשירי), שמזה מובן שהמספר אלף הוא בדיוק.
ה. ובפרטיות יותר:
בחינת אלף – היא בחי' החכמה (כמבואר שם), ובענין העולמות הו"ע עולם האצילות, שלמעלה מהשתלשלות, שהרי התחלת ההשתלשלות היא מבחי' הבינה.
וכאשר ישנה העבודה ד"הוכח תוכיח את עמיתך", "אפילו מאה פעמים"19, שמספר מאה הוא בבינה20, והיינו, שמצד עבודתו מגיע רק בבחי' ההשתלשלות – אזי נותנים לו מלמעלה בחי' אלף, שלמעלה מהשתלשלות.
ועד"ז בענין הנשיאות והמלוכה – שדוקא ע"י הירידה להיות נשיא ומלך מגיעים לבחי' החכמה, כידוע בענין אבא יסד ברתא21, שע"י המלכות (ברתא) נעשה גילוי החכמה (אבא), שבכללות הוא בחי' שלמעלה מהשתלשלות, ובפרט ע"פ המבואר במק"א22 בענין אל"ף ד"אחד" שאל"ף הוא בחי' הכתר.
ונקודת הענין – שכדי לבוא לתכלית העילוי הרי זה ע"י הירידה דוקא. וזהו תכלית המכוון – להמשיך העליון ביותר בהתחתון ביותר.
ומרומז גם בלשון "אלף פעמים ככה": "ככה" – היא מדריגה תחתונה, כמבואר שם ההפרש בין "זה" ל"כה" ו"ככה". ודוקא ע"י הירידה לבחי' "ככה", שלמטה לא רק מ"זה", אלא גם מ"כה" – באים לבחי' "אלף".
וזהו גם הענין ד"יוצא מהם אחד להוראה": ענין ההוראה הוא בעולם המעשה דוקא, וכמארז"ל23 "אין למדין הלכה לא מפי למוד כו' עד שיאמרו לו הלכה למעשה". ולאידך גיסא, הנה דוקא הלכה למעשה מגעת בבחי' נעלית ביותר, כמבואר בארוכה בהמשך יו"ט של ר"ה תרס"ו24 במעלת ההלכה, שנמשכת (לא משם אלקים, ואפילו לא "(אלו ואלו דברי) אלקים חיים"25, בחי' הבינה, אלא) משם הוי' דוקא, כמ"ש26 "והוי' עמו", ודרשו חז"ל27 ש"הלכה כמותו".
וזהו גם סיום הפסוק "וכבוד הוי' עליך זרח" – שבזה מתבאר גודל העילוי ד"קומי אורי גו'", שבאים לבחי' הוי'.
ו. וזהו גם כללות ענין התגלות הנשיאים28 וגילוי המשיח:
בביאת המשיח נאמר29 "היום אם בקולו תשמעו", ולכן יצטרכו לפעול הענין ד"בקולו תשמעו" אצל כל אחד מישראל, אפילו אצל יהודי שנמצא בשפל המצב ביותר, וכידוע30 שזוהי מעלת הגאולה העתידה על הגאולות שלפנ"ז, שבהם לא נגאלו כל בנ"י, ואילו בגאולה העתידה יצאו כל בנ"י מהגלות, כך, שיהי' הענין ד"בקולו תשמעו" אצל כל אחד מישראל. ומובן, שכדי לפעול הענין ד"בקולו תשמעו" אצל מי שנמצא בשפל המצב ביותר, יש צורך בירידה גדולה ביותר.
ולאידך גיסא – הרי גילוי המשיח הוא תכלית העילוי, וכידוע31 שמשיח יהי' לא רק רב, אלא גם מלך28.
ז. אך עדיין צריך להבין:
מהו טעם הדבר שגודל העילוי בענין האורות והגילויים בא ע"י הירידה דוקא, דלכאורה, איזה מקום יש בשכל על זה, שלא זו בלבד שע"י גודל הירידה לא יגרע מאומה, ולא זו בלבד שעי"ז יתוסף יותר, אלא עוד זאת, שתהי' הוספה שבאין ערוך?!
– הקב"ה הוא אמנם כל יכול, ולא שייך לשאול קושיות; אבל אעפ"כ, הרי כל ענין ניתן גם בהבנה והשגה.
ובהקדמה, שמצינו ענין זה בשיעור תניא דח"י אלול – כפי שסידר כ"ק מו"ח אדמו"ר חלוקת השיעורים בדיוק – הן בהשיעור דח"י אלול בשנה פשוטה, והן בהשיעור דח"י אלול בשנה מעוברת.
ח. בשיעור דח"י אלול לשנה פשוטה32 איתא:
"שמעתי ממורי ע"ה ע"פ33 ואנכי עפר ואפר שאמר אברהם אבינו ע"ה על הארת נשמתו המאירה בגופו מאור חסד עליון והיא מדתו מדת אהבה רבה שהי' אוהב את הקב"ה אהבה גדולה ועליונה .. וסד"א שבחי' חסד ואהבה שלמעלה בספירות העליונות היא מעין וסוג מהות מדת אהבה רבה של א"א ע"ה, רק שהיא גדולה ונפלאה ממנה .. אבל מ"מ סד"א שמדותי' הן מעין וסוג מדות העליונות, ולז"א ואנכי עפר ואפר, דכמו שהאפר .. אין לו דמיון וערך אל מהות העץ הגדול .. קודם שנשרף (אף ש"עיקרו הי' מיסוד העפר .. והכל שב אל העפר שהוא האפר הנשאר כו'") .. כך עד"מ אין דמיון וערך מהות אור האהבה המאיר בו אל מהות אור אהבה וחסד עליון שבאצילות אלא כערך ודמיון מהות העפר שנעשה אפר אל מהותו ואיכותו כשהי' עץ נחמד למראה וטוב למאכל עד"מ ויותר מזה כו'".
וכמבואר גם בענין אברהם אברהם פסיק טעמא בגווייהו34, שאברהם שלמטה אינו בערך כלל לאברהם שלמעלה. וכל זה אפילו בנוגע לבחינתו של אברהם למטה כפי שהוא מצד עצמו, ועאכו"כ בשעה שהתפלל על אנשי סדום, שגם בהיותו למטה היתה זו ירידה לגביו, הרי בודאי שאינו אלא בבחי' עפר ואפר.
ואעפ"כ, איתא בספר הבהיר35 "אמרה מדת החסד לפני הקב"ה רבש"ע מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי", היינו, שבהיותו למטה החליף את מדת החסד דאצילות,
וכידוע פתגם רבינו36 שמדת החסד דאצילות אמרה זאת מתוך קנאה באברהם, ומזה מוכח שאברהם הי' במדריגה נעלית יותר מחסד דאצילות, שהרי ענין הקנאה הוא במעלה שחסרה אצלו.
והיכן נעשית מעלה זו בעבודתו של אברהם? – לא בהיותו באצילות, אלא דוקא כשירד למטה ונעשה בבחי' עפר ואפר.
וענין זה מודגש יותר אצל משה רבינו:
משה משה לא פסיק טעמא בגווייהו34, שבהיותו למטה הי' כמו למעלה37.
וזוהי כללות מעלת התורה (ובפרט פנימיות התורה) שניתנה על ידו – שלא זו בלבד שע"י הירידה למטה ניתוסף איזו מעלה (כמו באברהם), אבל בכללות נשארת הירידה למטה, אלא פעולת התורה היא – לבטל את ה"פסיק טעמא", כך, שלמטה הרי זה ממש כמו למעלה, ואדרבה, באופן נעלה יותר, שהרי דוקא למטה קיבל משה את התורה.
וזה גם כללות הענין דח"י אלול, התגלות הבעש"ט והתגלות תורת החסידות, שענינה הוא לפעול הענין ד"מחצתי ואני ארפא"38, שע"י המחיצה עצמה באים לתוספת עילוי.
ט. ובשיעור דח"י אלול לשנה מעוברת39 (שבה צריכה להיות הוספה כדי להשוות שנת הלבנה עם שנת החמה40) איתא:
"כ"ז הוא בנפש השכלית התחתונה שבאדם הבאה מקליפת נוגה, אך באמת לאמיתו בנפש העליונה האלקית שהיא חלק אלקה ממעל כל המדות וכו'", ומתחיל לבאר ענין המדות דנפש האלקית.
ולכאורה אינו מובן:
כיון שהעיקר היא נפש האלקית – למה מקדים לבאר באריכות גדולה ענין המדות בנפש השכלית, ואח"כ מסיים בקצרה בנוגע לנפש האלקית?
אך הענין הוא – שצריכה להיות הירידה במדות דנפש השכלית, ודוקא עי"ז באים לעילוי גדול יותר בהמדות דנפש האלקית (וע"ד האמור לעיל בענין הירידה דאברהם בבחי' עפר ואפר).
י. והביאור בזה:
מצד סדר השתלשלות – כל הענינים הם בערך; ודוקא כאשר ישנה ירידה למטה באופן שבאין ערוך, אזי מתגלה האין ערוך דהעצמות, שהתגלותו היא בהאין ערוך דיש הנברא.
ולכן, כאשר ישנה הירידה בגוף הגשמי, אזי מתגלה ענין נמנע הנמנעות שמצד העצמות, שהוא נושא הפכים41,
– ע"ד ש"מקום ארון אינו מן המדה"42, דאף שהוצרך להיות "אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו"43, מדידה ע"פ תורה, מ"מ, במדידה גופא הי' הענין ד"אינו מן המדה", שזהו מצד נמנע הנמנעות –
ומצד זה נעשה היחוד של הקצה התחתון ביותר עם הקצה העליון ביותר.
*
יא. בין שבעת התורות שאמר מורנו הבעש"ט2, ישנה גם התורה שנאמרה בהקהל (ובה היו נוכחים גם הנשים) – על הפסוק44 "והי' כי תבוא אל הארץ"45:
"והי' כי תבוא אל הארץ" – ארץ לשון רצון ומרוצה46 – אזי צריכה להיות העבודה "וישבת בה" – להמשיך בהתיישבות, "ושמת בטנא" – להמשיך אורות בכלים, "והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך" – שכל מקום שאליו הולך יהודי, הרי זה בבחירת העצמות.
יב. והביאור בזה:
הפסוק "והי' כי תבוא אל הארץ וגו'" הוא בפרשת ביכורים, שצריכים להיות מן המובחר דוקא47, ולא רק שהפירות עצמם צריכים להיות מובחרים, אלא גם המקומות שמהם מביאים את הפירות צריכים להיות מקומות המובחרים47.
ומה גם שהיותם מובחרים אינו מצד הטבע, אלא מפני שארץ ישראל היא "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה גו'"48.
ומזה מובן שענין הביכורים מורה על אורות בלתי מוגבלים.
ואעפ"כ נאמר "ושמת בטנא":
על הפסוק "ושמת בטנא", איתא בספרי "הביכורים טעונין כלי" – ענין הכלים.
וזהו גם מ"ש בדגל מחנה אפרים49 בשם הבעש"ט, ש"טנא ר"ת ט.עמים נ.קודין א.תוון"50 – שזהו ענין הכלים, כפי שרואים בשכל המלובש באותיות, שהאותיות הם כלים אל השכל, ועוד זאת, שלא די בהאותיות עצמם כדי לגלות את השכל, אלא יש צורך גם בנקודות, ובכדי לגלות גם את החיות של השכל, הרי זה ע"י הטעמים. ונמצא, ש"טנ"א" – טעמים נקודות ואותיות – הו"ע הכלים.
וזהו מ"ש בביכורים "ושמת בטנא" – שגם האורות הבלתי מוגבלים (ביכורים) צריך להמשיך בכלים (טנא).
ומסיים, "אשר יבחר ה' אלקיך" – בחירת העצמות:
אמיתית ענין הבחירה הוא רק בהעצמות. – באור, להיותו מוגדר בגדר האור, שחושך הוא מנגד אליו כו', אזי לא יכול להיות ענין הבחירה; ורק בהעצמות שבו היא שלילת כל התוארים, ישנו ענין הבחירה.
ומצד העצמות, שהוא נמנע הנמנעות, נמשך הכח להיות "ושמת בטנא", להמשיך את האורות הבלתי מוגבלים – בכלים.
יג. והנה, בכלים גופא יש שני אופנים:
א) כלים של דיבור, וכפי שמסיים בדגל מחנה אפרים (בפירוש "ושמת בטנא" ש"טנא ר"ת ט.עמים נ.קודין א.תוון") ש"הוא ע"ד אם51 שגורה תפלתי בפי", והרי ענין התפלה הוא בדיבור. ועפ"ז יובן גם מה שלא חשיב תגין, כי בתפלה לא נוגע ענין התגין, כמבואר במק"א52.
ב) כלים של מעשה – לא רק מעשה זוטא, דעקימת שפתיו (שבהם נכללים כל שאר המוצאות53) הוי מעשה54, אלא גם מעשה כפשוטו, מעשה רבה, שדוקא עי"ז נעשה הבירור ד"רב תבואות בכח שור"55.
והחילוק בין ב' אופנים אלו תלוי גם אם נמצאים במעמד ומצב ד"עושין רצונו של מקום" אם לאו:
ענין התפלה (כלים של דיבור) – עיקרה הוא עבודה שבלב56, והו"ע האהבה ד"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"57, והרי העבודה ד"בכל מאדך" הו"ע "עושין רצונו של מקום"58.
ובזמן שעושין רצונו של מקום – מספיקה גם הירידה בדיבור, ואין צורך בהירידה במעשה, כיון ש"מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שנאמר59 ועמדו זרים ורעו צאנכם"60. וע"ד שהי' בזמן שלמה, שניצוצות הקדושה נתבררו בדרך ממילא61.
אבל בזמן שאין עושין רצונו של מקום – אזי צריכה להיות הירידה גם בענין המעשה, שזהו ענין הגלות ש"אחד מכם גולה לברברי' כו'"62, והיינו, שלא זו בלבד שמלאכתם אינה נעשית ע"י הזרים, אלא אדרבה, שצריכים לעשות גם את מלאכתם של הזרים, שזהו"ע הגלות, התלבשות בבחי' תחתונה ביותר.
אמנם, אף שההתלבשות בכלים של מעשה היא ירידה גדולה יותר מאשר ההתלבשות בכלים של דיבור, מ"מ, ע"י הירידה במעשה דוקא מגיעים לעילוי גדול יותר מאשר ע"י הירידה בדיבור – ע"ד המבואר בהמשך תרס"ו63 שדוקא ע"י מעשה המצוות מגיעים לעילוי גדול יותר מאשר ע"י לימוד התורה, כולל גם היגיעה בתורה, "דדחקין64 למלה דחכמתא"65.
הוסיפו תגובה