בס"ד. חלק משיחת י"ט כסלו, ה'תשל"ד (י).

בלתי מוגה

סה. כיון שנמצאים במעמד של ציבור מבנ"י, יש להשתדל שלא ישארו כאלו שיהיו להם ספיקות וצער כו', והרי ישנם רבים מהם שממתינים בחוסר סבלנות לשמוע מה יש לי לומר אודות ז'נבה.

(כ"ק אדמו"ר שליט"א המשיך בבת-שחוק:) הי' כדאי לשבת ולהמתין על ה"מאמר חסידות" וה"סיום" וכל אריכות הדיבור, אולי יהיו איזה "דברי נביאות" בנוגע לז'נבה; בשביל זה כדאי כל הטירחא.

ובכן: בעצם – אין מה לומר. אבל אם אלך ולא אומר מאומה, יתכן שלמשך חמש דקות יתקשו להירדם בגלל השאלה: מאי טעמא לא אמר – האם בגלל שאינו יודע או שאינו רוצה לומר!...

בעצם, הפלא הכי גדול בכל הענין הוא – שעושים מזה "אַ מורא'דיקן פּאַראַד":

ישנם החושבים, שהעובדה ש"רגשו גויים ולאומים יהגו", מתרוצצים ומדברים ומנהלים מגעים כו', אינה אלא סביב השאלה האם בכלל לנסוע לז'נבה או לא, אם לשבת ליד שולחן עגול (או שני שולחנות עגולים) או בעל ארבע קצוות, וכשיבואו לשם, אזי יתחילו מאל"ף.

אבל האמת היא – שכל הענינים מסכמים מראש, לפני שיבואו לז'נבה; ז'נבה אינו אלא ה"מכה בפטיש". אלא ש"מכה בפטיש" היא מלאכה בפני עצמה, ואילו כאן הרי זה פחות מ"מכה בפטיש"... זהו רק יום פורמלי, שבו ירשמו על נייר פורמלי דברים שיודעים מלכתחילה שחלקם יקיימו וחלקם לא יקיימו, כפי שיסוכם מראש... כך, שכל מה שמתרוצצים עתה הנה והנה – הנה העיקר, סוכם כבר, ורק בגלל שצריך לסיים "פכים קטנים", פרט זה או פרט אחר, מתרוצצים כדי לתאם פרטים אלו.

אבל כיון שצריכים "תירוץ" עבור ה"עולם": מדוע מתעכב הדבר, ועל מה הרעש והמרוצה? – לכן עושים "פּאַראַד" שלם אודות ז'נבה, שבזה תלוי כל הענין כולו, ושם צריכים להחליט מאל"ף עד תי"ו, ובמילא כדאי כל הטירחא.

אך האמת היא – שלא היו דברים מעולם! שלשת-רבעים או תשעים אחוז – סיכמו כבר, ונשארו ימים ספורים שבהם צריך לסיים עוד כמה אחוזים שאודותם מתווכחים, ולכן מעמידים פנים ("ס'איז ניט שייך צו זאָגן"...) שכל ה"רעש" וכל ה"פּאַראַד" הוא בבחי' "היום הרת עולם"...

סו. אך עדיין יצאו עם ספק ומיד יתחילו לחשוב ולשאול: מהיכן אני יודע זאת, האם זה ענין של "רוח הקודש" או ענין של "נבואה", או ענין ששמעתי ממישהו וכו'.

ובכן: כשמסתכלים מה נעשה בעולם שבו אנו חיים, איך התנהלו עד-עתה כל הענינים שנקראים "יחסים בין-לאומיים" – רואים בגלוי ובעיני בשר, שכל הענינים מתנהלים בחדר לפנים מחדר, ששם מתאספים כמה אנשים, זה "מוכר" את העם שלו וזה "מוכר" את העם שלו, ומתווכחים כמה "דמי ספסרות" ישארו עבור זה וכמה עבור השני...

אלא שבכל זאת צריכים להשאיר משהו, שהרי בעולם שבו חיים יש לחשוש מפני מראית העין, ולכן קובעים יום מסויים, ומרעישים אודותיו, שאז יתאספו ב"או"ם", או בעיר הבירה של מדינה זו או אחרת, כל ה"פּיפּערנאָטערס" שניהלו את המשא ומתן (לא אלו שהחליטו, אלא שלוחיהם), ואח"כ יאמרו שמתחילים לדון בכובד ראש במשך ימים ולילות, ואז יחתמו על "נייר" שכבר הוכן לפני כמה שבועות!

וכאמור לעיל, רובו ככולו של הענין הוא כבר במוחלט, ולאחרי שכל צד "מכר" את שלו, בחשאי, מבלי להתחשב באף אחד, נשארו ימים אחדים שבהם יכולים עדיין להתווכח – בנוגע לכבוד, והעיקר – בנוגע לפרטים שבהם צריך עדיין להגיע לעמק השוה, ובעיקר העיקרים – למצוא נוסח שיתקבל על דעת הרבים, ויחסוך את כל הענינים – שלא יוכלו לצעוק אח"כ שפלוני אשם או פלוני אשם וכו'; כך הי' בפועל, וכך סוכם, בדרך כבוד ובדרך שלום וכו'.

והלואי שיעשו זאת בהקדם האפשרי, כי, בינתיים, מצד זה שמתייראים לגלות מה שסיכמו, נופל שם רח"ל קרבן ועוד קרבן,

– אפילו כשנופל קרבן של מצרי, הרי זה גם ענין בלתי-רצוי, כי גם בן נח לא צריך להרוג, ועאכו"כ כשמדובר אודות יהודי, הרי זה כמ"פ ככה –

ולכן, ככל שיגיעו מוקדם יותר לידי פשרה ולידי החלטה בנוגע לנוסח שיכתבו על הנייר – יפסקו לכל-הפחות חילופי האש.

וכל אלו הטועים ורוצים שידחו זאת בגלל הבחירות שצריכים להתקיים שם וכו' – הנה הבחירות לא ישנו מאומה!

וכאמור לעיל, שגם הוועידה בז'נבה לא תשנה מאומה, שכן, מי שמסתכל ללא פניות, ולא נוגע לו מה יאמרו הבריות – עליו רק להשוות ולבדוק מה אירע עם "חוזה" שערכו לפני כמה שנים בענין זה, וכמה שנים לפנ"ז בענין שני, ועשר שנים לפנ"ז בענין שלישי... שעכשיו גילו כבר שמקודם לכן התדברו מאחורי הפרגוד על כל הפרטים, ולאחרי כן, לשם הפורמליות ובגלוי, ערכו אסיפה ראוותנית, וחתמו גם על הנייר. וכך ממש הוא המצב בנוגע לכל הענינים שהעיתונים כותבים שאודותם ידונו מאל"ף עד תי"ו בעת הוועידה בז'נבה.

סז. ויה"ר – כאמור – שתסתיים כל השקו"ט מאחורי הפרגוד, ויבואו לידי החלטה שמותר כבר לגלות, ואז לכל לראש ירוויחו לכל-הפחות שלא יפלו קרבנות!

לשנות משהו ממה שסיכמו – אינני רואה מי מהם שבכחו לשנות, כיון שלא מתחשבים כלל – לא מצד זה ולא מצד השני – עם ענינים של אנושיות! ישנם חשבונות אחרים, עם גישה אחרת וכו', שהפוכה לגמרי מהשכל הישר.

ואין צורך בראי' טובה יותר מזו – שמשלים את עצמם שכאשר ימלאו דרישותיהם, יקבלו תמורת זה נפט, ואז יהי' שלום בעולם.

אבל ענין זה הוא בבחינת "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים": הם (הערבים) לא ידעו עד עתה שע"י "נפט" יכולים לפעול משהו, ומלכתחילה לא שיערו שיפעלו משהו; הם חשבו שיטילו פחד ועי"ז יפעלו מקצת מן המקצת, או גם זה לא. ובפועל, ויתרו להם על הכל, ואז אומרים בפירוש שידרשו יותר, וידרשו לא רק בנוגע לבנ"י, אלא ידרשו גם שימכרו להם חטה, ויתנו להם דבר זה ודבר זה כו', וכפי שאחדים מהם פלטו כבר שאכן זו היתה מטרתם כו'.

ולכאורה: כיון שביכלתך לעצור את הסיוע שינתן להם תמורת הנפט, והנך יודע שאם תוותר להם, יהי' זה התחלה לכך ש"מי שיש לו מנה רוצה מאתיים" – היית צריך מיד לסרב לתת לו את מה שאתה היית צריך לתת לו! ובמקום זה, הכריזו בפירוש שיתנו הכל, ולא רק הכריזו, אלא נותנים בפועל!

וא"כ, בשעה שלא מתחשבים עם הענינים שלהם (של ארה"ב) – בודאי לא יתחשבו עם ענינים של אחרים.

יש רק לקוות שכיון ש"לב מלכים ושרים ביד ה'" – יכול המצב להתהפך מן הקצה אל הקצה, אפילו היפך דעתם של בני בחירה, ועאכו"כ אלו שאינם בעלי בחירה, ומאיזו סיבה שתהי' מדברים הם בנוסח האמור. וכיון שנשארו עדיין ימים אחדים – הנה יה"ר שביחד עם הנסים של חנוכה, יהי' גם נס בענין זה, שהכל יתהפך לטוב, בטוב הנראה והנגלה.

* * *