בס"ד. חלק משיחת י"ט כסלו, ה'תשל"ד (ז).

בלתי מוגה

כז. בין הפרטים שאירעו לאחרי התחלת המאסר וקודם הגאולה [שזהו בדוגמת המעמד ומצב של בנ"י שנמצאים במאסר הגלות וקודם הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו], מספרים חסידים עוד סיפור אודות רבינו הזקן:

בעת המאסר שאלו את רבינו הזקן מספר שאלות – בנוגע אליו בעצמו, בנוגע לשיטת החסידות, ובנוגע לספריו שכבר נדפסו או שהיו עדיין בכתב. וביניהם היתה גם שאלה בנוגע למ"ש בתניא (שהי' אז כבר בדפוס) סוף פרק ראשון, אודות השרש של נפשות אומות העולם (שאינם כמו "נפש השנית בישראל" ש"היא חלק אלוקה ממעל ממש").

ובכן: על כל השאלות עד לשאלה הנ"ל – השיב רבינו הזקן, ואילו על שאלה זו, לא השיב להם רבינו הזקן. וסיפר, שכששאלו אותו שאלה זו, שתק, אבל הראה פנים שוחקות, ושוב לא חזרו על שאלה זו, ובזה נסתיים הדבר.

ולאחרי זמן ביאר רבינו הזקן מה היתה כוונתו בזה:

ובהקדים – שהתשובות של רבינו הזקן הוצרכו להיות באופן שיוכלו להתקבל אצל אלו שחקרו ודרשו ושאלו את השאלות, שביניהם היו אנשים מלומדים כו'. ובפרט שבאותו זמן היו תחת השפעת צרפת, שממנה באו כמה שיטות פילוסופיות וכו', שחלקם היו נגד אמונה וחלקם בעד אמונה, וכמה מהשרים היו להוטים אחר ענינים כיו"ב, ובידעם שמדובר כאן אודות מייסד של שיטה בחקירה ופילוסופי', בחכמת הנפש וכו' – הי' רצונם (או שזו היתה המשרה שלהם) להיות בין אלו שהעמידו בפניו את השאלות ורשמו אח"כ את תשובותיו.

ובכן: בראותם את פניו השוחקות של רבינו הזקן למשמע שאלה זו, ובידעם שעל כל עשרות השאלות ששאלו עד אז, ענה להם בטוב טעם – מסתמא יבינו שגם על שאלה זו יש לו מענה, אלא שלא כדאי להם לשמוע את הסברת הדברים!...

כח. אמנם, ענין זה הי' רבינו הזקן יכול להסביר להם באופן אחר (לאו דוקא ע"י פנים שוחקות).

אך על זה מספרים חסידים, שבא' המאמרים שאמר רבינו הזקן לאח"ז שבו דובר אודות ענין השמחה, "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלקיך בשמחה", דיבר אודות ענין השמחה שממתיק דינים, ואמר, שראה זאת ב"טאַיינע סאָוויעט",

– "טאַיינע סאָוויעט" נקראת הוועידה החשאית, ועידה סודית, שבה חקרו ודרשו את רבינו הזקן, ככל אסירי המלוכה שהיו חשודים בהתנגדות למלך ולמשטר המלכות וכו' –

שכן, השחוק על פניו של רבינו הזקן הי' לא רק למראה-פנים (שהרי כל עניניו של רבינו הזקן היו באופן פנימי ואמיתי וכו'), אלא בגלל שהי' אצלו ענין הקשור עם שמחה, ועי"ז נעשית המתקת הדינים – ששתיקתו התקבלה אצל החוקרים כמו התשובה הטובה ביותר.

ומזה רואים, שגם כשנמצאים ב"טאַיינע סאָוויעט", הרי זה זמן שצריך להיות דוקא שמחה, ואדרבה: זוהי הדרך וה"נשק" להמתיק את הדינים, ועד לאופן שלא זו בלבד שהדינים מתבטלים, אלא כדיוק הלשון "ממתיק דינים", שמענין ה"דינים" נעשה ענין של המתקה (דבר מתוק) וטובה (כמבואר בכ"מ).

כט. וזהו גם המענה לדעת השואלים, שלכאורה, יש זמן לכל דבר, "עת לשמוח", כך, שי"ט כסלו בזמן כזה הוא אמנם זמן של שמחה, אבל צריך לדעת עד כמה וכיצד וכו'.

ובכן, המענה הוא – שאדרבה: כיון שיש צורך בהמתקה מיוחדת, וכאמור, לא רק שיתבטלו הדינים, אלא שמזה תבוא טובה, וטובה שיהי' בה ענין של המתקה – הרי דוקא זמן זה מתאים לשמחה, ושמחה אמיתית.

והרי שמחה אמיתית קשורה עם תורת אמת, ו"גדול לימוד שמביא לידי מעשה" – עם מצוות שנצטוו בתורת אמת, הקשורים עם ה"עם" שעבודתו ותפקידו ושליחותו היא לגלות את ה"אמת הוי' לעולם", שבעוה"ז הגשמי והחומרי יראו את ה"אמת הוי'" כפי שהיא בעולם הזה.

ועי"ז נעשה מ"ש לפנ"ז: "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו", שאומי הארץ יהיו מרוצים מהצלחת בנ"י באופן ש"גבר עלינו חסדו", ואז יאמרו בנ"י (עוד בימי הגלות האחרונים): "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", שזהו"ע ההלל – ככל פרטי הענינים ד"הלל": "הלל הגדול", "הלל המצרי" – הקשור עם ענין הניסים, כפי שאומרים הלל בימי חנוכה הממשמשים ובאים,

וכפי שיאמרו כשיקויים היעוד "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות",

– וכדאיתא בזהר שאז יהיו ניסים כאלו שאפילו לגבי הניסים שהיו ב"ימי צאתך מארץ מצרים" יהיו באופן של "פלאות", "ניסי ניסים נעשו להם", אפילו בערך הניסים שביצי"מ –

בקרוב ממש, כשיבוא "איש (מבית דוד) צמח שמו", ויוציא מהגלות את כל אחד ואחת מישראל, ובניהם ובנותיהם אתם, "וכספם וזהבם אתם", "בם עור ופיסח הרה ויולדת יחדיו", ו"קהל גדול ישובו הנה", ובחסד, ו"שמחת עולם על ראשם".

* * *