בס"ד. חלק משיחת י"ט כסלו, ה'תשל"ד (ד).

בלתי מוגה

טו. אך כאן מתחילה מיד שקלא-וטריא שלימה – כרגיל אצל אחינו בנ"י.

(כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר בבת-שחוק:) ב"חדר" היו אומרים ע"ד הצחות, שהטעם לכך שכאשר שני יהודים נפגשים אומר אחד "שלום עליכם", והשני עונה לו "עליכם שלום", הוא, בגלל שצריך לומר "איפכא מסתברא": אתה אומר לי "שלום עליכם" – אזי אני אומר לך: לא! אלא להיפך: "עליכם שלום"!...

אם יש שיטה אחת במה צריך להתבטא ה"מורל", ובמה צריך להתבטא ה"חישול", לחזק את השלוחים שתפקידם להגן כו' – אזי אומרים שיש גם שיטה שני' ושלישית ועד לששים ריבוא שיטות.

ובכן:

הסדר בכגון-דא, הן בנוגע לתכסיסי מלחמה ושלום והן בנוגע לכל שאר ענינים, אפילו ענינים גשמיים, בנוגע למכונות, לחכמת הרפואה וכו' – שלכל לראש עורכים חקירה ודרישה: כיון שבני אדם חיים כבר כו"כ מאות בשנים – יש לבדוק איך הי' במצב וענין דומה לפני דור אחד וכמה דורות לפנ"ז, כיצד היתה ההנהגה לפי שיטה אחת, שיטה שני' ושלישית, איזו שיטה הצליחה ואיזו לא הצליחה.

ואז, אם רק רואים ששיטה אחת הצליחה בכל הפעמים, ושיטה אחרת נכשלה בכל הפעמים – הנה ללא נפק"מ אם הוא מבין את טעם הדבר או לא, אם הוא נהנה מזה או לא, אם עד עתה נהג לפי שיטה זו או לפי השיטה ההפוכה; אם רק נוגע לו האמת, ונוגע לו שהחולה יתרפא – לא יתעקש לומר שכיון שעד עתה נהג לפי השיטה השני', הנה אע"פ שיודע ששיטה זו נוסתה במשך עשרות דורות לפנ"ז והיא נכשלה, הרי הוא ממשיך לאחוז בשיטה שלו, ומה שיהי' עם החולה, הרי זה ענין נוסף... אלא בודאי ישכח מהשיטה שלו, ויאמר, שלכל לראש צריך הרופא לחשוב שהחולה יתרפא, ולא לחשוב שהשיטה שלו לא תנחל בושה!...

כאשר רואים במשך הדורות ריבוי פעמים, עשרות, מאות ואלפי מקרים, שבהם ניסו כמה שיטות, וכולם נכשלו, ורק שיטה אחת הצליחה – אין ספק שזהו מה שצריך לעשות!

לאחרי כן צריך להשתדל – בתור רופא, למשל, שיש לו מוח בקדקדו – למצוא מהו הטעם ששיטה זו הצליחה ושיטה אחרת נכשלה; אבל בנוגע למעשה, אינו יכול להמתין עד שימצא את טעם הדבר, כיון שצריך לרפא את החולה שעה אחת קודם, עוד לפני שהוא יהי' חכם או רופא גדול יותר, וגם ימצא את הדרך לשוב בתשובה...

טז. ועד"ז בנוגע לענין הנקרא בשם "מורל" אצל בנ"י – ניסו כבר בכל מיני אופנים, והתורה מספרת מה שאירע, ולהיותה "תורת אמת", הנה כשם שמספרת המעשים שמדברים בשבחם, כמו"כ מספרת גם הענינים שהיו להיפך, כדי שידעו שאין זה דבר חדש, אלא כבר הי' לעולמים:

ארבעים יום מיד לאחרי מתן-תורה, היו יהודים רח"ל שעשו עגל הזהב, ואמרו: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". ובכן: מה אירע עם עובדי העגל? – לא נשאר מהם שריד ופליט; חלקם חזרו בתשובה, והשאר רח"ל... כמסופר בחומש.

ועד"ז מסופר בתנ"ך בנוגע לכניסת בנ"י לארץ ישראל: התחלת כיבוש ארץ הקודש היתה באופן שהכהנים ערכו הקפות מסביב ליריחו שבע פעמים עם ארון הקודש ושופרות, ואז – "ותפול החומה תחתי' גו' וילכדו את העיר". וכיון שיריחו היתה "מנעולה של ארץ ישראל", הרי זה נחשב לכיבוש ארץ ישראל כולה, כדברי הגמרא במסכת בבא בתרא שע"י המנעול קונים את כל הבית.

ואעפ"כ, הנה מיד בדור שלאח"ז היו כבר כאלו שטענו שהם צריכים עסק עם ה"בעל" וכו' וכו'. ומה נשאר מהם? – הרי זה א' משתי אפשרויות: או שנטמעו ונתבוללו בין מדין ועמלק וכו', או ששבו וחזרו להיות יהודים שהולכים בעקבות השופטים (כמסופר בספר שופטים פרטי הדברים).

ועד"ז בזמן ביהמ"ק הראשון, בימי רחבעם ולאחרי זה, ועד"ז בזמן ביהמ"ק השני, ועאכו"כ בזמן החורבן, לאחרי בית ראשון ובית שני – שהיו צדוקים ובייתוסים כו', וכאלו שהאמינו רק בתנ"ך, ולא רצו לקבל את התורה שבעל-פה, וכן כאלו שהיו להוטים אחר חכמת העמים, וטענו שזוהי שלימות האדם, ואילו התורה היא עבור יהודים זקנים, או יהודים שנמצאים במדבר וכו', אבל אין זו "תרבות" ("קולטור") עבור התקופה שלהם וכו', כפי שאירע בספרד ופורטוגל ולאח"ז בימי הביניים וכו'.

ומה נהי' מכל אלו שהלכו בכל השיטות הנ"ל? – א' משתי אפשרויות, כאמור, או שלא נשאר מהם שריד ופליט בין בנ"י, כיון שנבלעו ונטמעו ונאבדו בין הגויים שמסביבם, או ששבו וחזרו לעם ישראל.

יז. וכמדובר כמ"פ: כשמסתכלים על משך זמן שלמעלה משלשת אלפי שנה ממעמד הר סיני, שבו עברו יהודים תקופות שונות ומשונות – והרי אין עם שעבר שינויים כאלו בדברי הימים שלו – מוכרח להיות איזה ענין, נקודה משותפת, בכל הדורות, שבזה טמון סוד הקיום של עם ישראל ביחס לכל העמים שמסביבם.

וכאשר מתבוננים בזה מבלי לרצות לדחוק שיטה אישית בגוף חי של עם ישראל, אלא להתחקות אחר סוד קיומו של עם ישראל – אזי רואים שאין זה חכמת העמים, לא הלשון, לא הלבוש ושאר ענינים כיו"ב, אלא הדבר היחידי שלא השתנה במשך כל אלפי השנים הוא – קיום מצוות מעשיות בפועל:

אותם תפילין שאודותם מסופר עוד לפני מתן-תורה שנצטוו בנ"י בהיותם במצרים, ואותה ציצית שנצטוו בנ"י בהיותם במדבר סיני, ועד"ז שאר המצוות מעשיות – אין בהם שום שינוי!

וכל זה מתחיל מעשרת הדברות שבהם נצטוו "שמור את יום השבת לקדשו", ולכל לראש – "אנכי הוי' אלקיך" ו"לא יהי' לך אלהים אחרים", כולל גם הביאור וההסבר שגם הקיום ד"לא תגנוב" עד "לא תחמוד" תלוי בכך שההתחלה בזה היא מאמונה בהוי' אחד – "אנכי הוי' אלקיך".

זהו הדבר היחידי שעל ידו נתקיימו כל אלו שהחזיקו בו, ועשו התלוי בהם להמשיך זאת לבניהם אחריהם עד סוף כל הדורות.

וכאשר בא מישהו ואומר שיש לו "המצאה" חדשה, ואלו שאוחזים מקיום מצוות מעשיות לא חשבו אודותה – הנה:

אילו היינו בדור המדבר, או בדור ראשון של הכניסה לארץ – הי' צורך להתווכח עמו אם הוא צודק או לא; אבל למזלנו, עכשיו אין צורך להתווכח עמו. – צריך רק לפתוח לפניו פרק בדברי ימי עם ישראל בדור מסויים, ולהראות לו שחור על גבי לבן, שהיו אז "חכמים" כמוהו שנפלו על ה"המצאה" להמיר קיום מצוות מעשיות בשיטה שהוא חושב שחידש אותה בשכלו, ואולי באמת חידש אותה, אבל כבר היתה לעולמים; ולהמשיך לדפדף כמה דפים, ואז לראות מה נהי' מכל אלו שדגלו בשיטה שלו!

יח. ולהעיר:

אילו לא הי' זה מצב הדורש פתרון מיידי – אזי היו יכולים לערוך שקלא-וטריא ויכוחים, ולהקים "ועדות" שיערכו חקירות ודרישות, ובינתיים יכולים ללכת לטייל... ולאחרי כן, בעוד כמה שנים, יגיעו לידי מסקנא;

אבל זהו ענין שדורש פתרון מיד הלילה, מחר בבוקר ובמשך היום, וכל רגע שדוחים את הפתרון – הרי זה ענין שנוגע לא רק ברכוש, אלא כו'.

ובנדו"ד חוסכים גם את החקירה ודרישה בדבר, כיון שהדרישה לכך באה מלמטה (כנ"ל סי"ד), אלא שהם לא יודעים מה לדרוש; הם רק יודעים שכל מה שנתנו להם עד עתה – אין בו תוכן! זוהי קליפה וחיצוניות, ללא פְנים! ולא אמרו להם מה הם צריכים לחפש.

יט. ובכן: צריכים לתת להם "נשק" רוחני, שהוא רוח החי' שנותן חיות בנשק הגשמי – כשם שבנשק הגשמי גופא תלוי' ההצלחה ב"רוחניות" שבו, שנבנה והורכב ע"פ חשבונות רוחניים של חכמת עשיית כלי נשק, ועוד זאת, שמשתמש בו מי שיש בו רוח חי', "רוחניות", בערך לנשק הדומם.

וצריך להיות גם באופן שמנסים אותו בכל מיני אופנים – לא רק בשיטות של חקירה, אלא בפועל ממש, כמו בנשק גשמי, שלא די בכך שהוא מתאים לפי כל החשבונות, אלא מנסים אותו בפועל בשדה המיוחד לכך, ועאכו"כ בנוגע ל"נשק" רוחני, שבו תלוי' לא רק חיות הגוף, אלא גם חיות הנשמה, הרי בודאי שלא נוגע הפלפול ושקו"ט שעורכים ב"ועידות", אלא נוגע שראו את ההצלחה לאחרי שניסו את ה"נשק" בכל מיני מצבים שונים ומשונים, כמדובר לעיל.

ולכל לראש – "נשק" התפילין, כדברי הגמרא על הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", "אלו תפילין שבראש".

וכאשר שואלים קושיות: מה הקשר בין הנחת תפלין או לבישת ציצית להרמת ה"מורל" וכו'?

ובכן, כבר נתבאר לעיל (סט"ו) שזה כמו בכל הענינים, פיזיקה, רפואה, נשק וכו' – שלא נוגע הבנת הענין בשכל; נוגע מה שניסו וראו שהדבר הצליח, בניגוד לדרך הקודמת שניסו וראו את התוצאה ההפוכה רח"ל.

אם ירצה, הנה לאחרי כן, בשעת הפנאי שלו, יחקור וילמד מהי הסיבה לכך שדרך זו הצליחה ולא דרך אחרת; אבל מה שעליו לעשות מיד – לתת למי שצריך את הנשק שכבר נוסה במשך יותר משלשת אלפי שנה ותמיד הצליח, ובוודאי ובוודאי יצליח גם עכשיו: "והי' מחניך קדוש", שעי"ז "ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך".

* * *