בס"ד. חלק משיחת י"ט כסלו, ה'תשל"ד (א).

בלתי מוגה

ד. בנוגע לפרשת המאסר (הסיבות שגרמו לכך), שכבר נרשמה וידועה כו', הנה אע"פ שיש בזה כמה פרטים, הרי מובן, שפרט שקשור בהשגחה פרטית עם רבינו הזקן בעל המאסר והגאולה בעצמו (כפי שנתגלה מיד לאחרי המאסר, ונמסר אח"כ לדורות אחריו), מורה על הנקודה הכללית שבה התבטא ענין המאסר; וכיון שהמאסר אינו ענין לעצמו ח"ו, אלא בשביל הטובה שתבוא ממנו, הרי מובן, שבענין שמגלה את נקודת המאסר, נמצאת גם הנקודה כיצד באים לגאולה.

והרי כל ענין הוא בהשגחה פרטית (כתורת הבעש"ט), ויש ללמוד ממנו ענין שנוגע לו, ולנצלו לא רק לטובת היחיד, אלא (כאמור לעיל) גם לטובת כל אחד ואחת מישראל שיכולים להגיע אליהם.

ובכן: חסידים מספרים (וכנראה שזהו ענין ברור ואמיתי), שלאחרי המאסר נכנסו ומצאו פתק בכת"י של רבינו הזקן, ובו נרשם הפסוק "שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי". וע"פ הסיפור, הי' זה קשור עם תחילת המאסר.

בפסוק זה יש שני פירושים שיש לקשר אותם עם ענין המאסר. וכיון ששניהם מכוונים אפילו בפשוטו של מקרא, הרי מובן שגם ההוראה מהם היא בפשטות לכל אחד ואחת שמגיעה אליהם הידיעה אודות המאסר והגאולה.

ה. בפסוק זה יש שני ענינים: (א) "שרים רדפוני חנם", (ב) "ומדברך פחד לבי".

ופירוש הדברים בכתיבת פסוק זה ע"י רבינו הזקן בשייכות לענין המאסר (שיראו את הגישה שלו להליכה למאסר) – בפשטות:

רבינו הזקן ראה את חומרת המאסר – שאין זה סתם מאסר, אלא מאסר הקשור עם חיים או היפך מן החיים (וכידוע הסיפור שכבר נדפס בכ"מ אודות העגלה שבה הוליכו אותו למאסר כו'), וידע שזוהי פקודה של ה"שרים" של עיר הבירה, שהם "שרים" ע"פ תורה, שכן הוא הדין בפועל, שבענינים שאינם בסתירה לשולחן-ערוך וכו' צריך להתחשב עם החוק של שרי המדינה שחי בה, כיון ש"דינא דמלכותא דינא".

ואעפ"כ אומר רבינו הזקן, שאינו מתפעל מזה ש"שרים רדפוני", כי, כשבא שר אחד או אפילו כל השרים ורוצים לעשות דבר שהוא בבחי' "רדפוני" – הרי זה "חנם", כיון שלא יצליחו בכך!

וההסברה בזה – כי, הענין ד"דינא דמלכותא דינא" הוא דוקא כשמדובר אודות חוק שהוא בנוגע לכל בני המדינה, ולא באופן ש"רדפוני (חנם)".

ורק "מדברך פחד לבי" – אולי יש בזה ענין של "דברך", היינו, שזהו ענין שבא מלמעלה (ואילו השרים הם "כגרזן ביד החוצב בו", כמו "רצועה לאלקאה") בגלל שחסר משהו בעבודתו ("ער האָט עפּעס ניט דערטאָן"), כפי שרבינו הזקן הי' יכול לחשוב מתוך עניוות שלו, או כידוע מה שנתגלה אח"כ בא' מאימרותיו של רבינו הזקן, שסיבת המאסר הוא קטרוג על אשר אינו מבאר את תורת החסידות בלבושי השגה אשר הכל יוכלו להבין זאת; ומזה "פחד לבי".

ועוד פירוש בזה – ש"מדברך פחד לבי" הוא ביאור והסברה לכך ש"שרים רדפוני חנם":

הסיבה לכך שבהיותו תחת שליטת הקיסר ושריו, שמתנהגים אליו באופן של "רדפוני", אינו מתפעל מזה באומרו שזהו "חנם" ("שרים רדפוני חנם") – הרי זה בגלל שעומד בתנועה של פחד מהקב"ה ("מדברך פחד לבי"), שלכן אין לו מה להתחשב עם כל ה"שרים" (אע"פ שהשררה שלהם היא מצד המינוי שלמעלה, ולא ח"ו מצד כחם ועוצם ידם).

ו. וכיון שפתק זה השאיר רבינו הזקן שיגיע לחסידים שבדורו, שימסרו זאת לכל הדורות שלאח"ז עד דורנו זה, הרי מובן, שלאחרי שרבינו הזקן גילה שזוהי הנהגה של יהודי, הרי זה הוראה לכל אחד מישראל בדרכו בחיים:

כאשר בא גוי, אפילו גוי שיש לו תוקף של "דינא דמלכותא דינא", אבל רצונו לעשות ענין (שאינו שוה לכל בני המדינה, אלא) שהוא בבחי' "רדפוני" – הרי זה "חנם", ולכן אין לו מה להתפעל מזה, אפילו אם בחיצוניות הרי זה מעמד ומצב של סכנה גדולה ביותר רח"ל, כמו בשעת המאסר של רבינו הזקן (כנ"ל).

אלא שצריך לבחון ולבדוק – "יפשפש במעשיו", "ימשמש במעשיו" – מעמדו ומצבו בנוגע ל"דברך", שהרי "מדברך" צריך להיות "פחד לבי".

אבל גם אז אין זה שולל את הענין ד"שרים רדפוני חנם", כיון שיש עצה לזה – ענין התשובה:

כאשר מתבונן ומזדעזע ("ער גיט זיך אַ טרייסל") אולי חסר אצלו משהו "מדברך" – הרי זה הרהור תשובה; וכיון שענין התשובה הוא למעלה מזמן ומקום, כמדובר כמ"פ אודות הדין שע"י הרהור תשובה נעשה צדיק גמור, אזי במילא נשאר הענין ד"שרים רדפוני חנם".

ז. אמנם, כיון שצריך לבטל את הענין ד"שרים רדפוני" (שנמצאים) בעוה"ז הגשמי והחומרי, יש צורך שענין התשובה (ש"עיקר התשובה בלב") יומשך במעשה בפועל, ש"הוא העיקר" (כנ"ל ס"ב) – ע"י העסק בתורה עבודה וגמילות חסדים.

וענין זה קשור עם פירוש הגמרא ש"פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי" קאי על "העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור" (תורה עבודה וגמילות חסדים), שאז אומר הקב"ה "מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" – "כאילו" דייקא, היינו, שנמצא עדיין בגלות, שלכן ישנו הענין ד"שרים רדפוני", אבל, כיון ש"עוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור", הנה לא זו בלבד שמתבטל הענין ד"שרים רדפוני" ונעשה "חנם" לגמרי, אלא יתירה מזה, שנעשה מעמד ומצב שהוא בדמיון ("כאילו") לגאולה האמיתית ("פדאני לי ולבני מבין אומות העולם"),

והיינו, שנרגש אצלו שאע"פ שנמצאים עדיין בגלות, וזהו חושך כפול ומכופל,

– וח"ו לומר שזוהי "אתחלתא דגאולה"; ע"פ פסק ברור ברמב"ם, נמצאים עדיין לפני קיבוץ גליות, ולפני בנין ביהמ"ק במקומו, ולפני ש"יכוף כל ישראל ללכת בדרכה ולחזק בדקה", שהרי יש עדיין מתי-מספר שענין זה חסר אצלם עדיין –

הנה בגלות גופא עומדים כבר במעמד ומצב של "כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" – "לי ולבני" דייקא, היינו, שהענין ד"פדאני" בנוגע ל"בני" הוא בגלל שהם ביחד עם "לי".

ח. וזוהי כללות ההוראה שהשאיר רבינו הזקן בשעה שהוליכוהו למאסר, שאז יכולה להיות חלישות באיזה ענין אצל אלו שנשארו שלא בד' אמות שלו – שאף פעם אין להתפעל מזה ש"שרים רדפוני"; צריכים רק להבטיח את הענין ד"מדברך פחד לבי".

ואז נעשה אח"כ כפי שהי' בסיום המאסר – גאולה באופן ש"הפליא הוי' והגדיל לעשות בארץ", כמ"ש רבינו הזקן באגרתו הידועה.

וגם ענין זה בכל פרטיו בא באופן ד"נזכרים ונעשים" – שנזכרים על זה בי"ט כסלו ביתר חיות מאשר הזכרון בשאר ימות השנה, ועי"ז נמשך בחיות במשך כל השנה – שיתבטל המורא מפני הגויים, כיון שאין להם שליטה על בנ"י; אף פעם לא היתה להם שליטה, וגם לא בזמן הגלות, מלבד בנוגע ל"דינא דמלכותא דינא", ורק בגלל הצורך של בנ"י לסיים את בירור הניצוצות (כמבואר בכ"מ).

וכך מסיימים את ימי הגלות האחרונים באופן ד"פדה בשלום . . מקרב לי", באופן של שלום ומנוחה,

ובאופן שנעשה בגלוי מעמד ומצב ש"הייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם", כפי שהרמב"ם פוסק שעוד קודם הגאולה "יכוף כל ישראל ללכת בדרכה ולחזק בדקה",

ובקרוב ממש – ילחם מלחמת ה' וינצח, ויבנה בית המקדש במקומו, ויקבץ נדחי ישראל, בעגלא דידן.

* * *