בס"ד. חלק משיחות ש"פ נח, בדר"ח מרחשון, ה'תשל"ד.

בלתי מוגה

יד. ועד"ז גם בנוגע לסכנה שע"י הנהגתם ביחס לירושלים:

לאחרי שבמלחמת ששת הימים זכו בניסים גלויים לכבוש את ירושלים העתיקה ולהעבירה לרשות בנ"י, והכל הודו שיד ה' עשתה זאת – הנה תמורת זאת שבפשטות הי' הדבר צריך להביא לידי הוספה ביראת שמים כו' ("מ'זאָל ווערן פרימער"), הלך פלוני, בתור נציג של אלפי יהודים דתיים, ודרש ופרסם ברבים (כפי שנדפס בכל העיתונים), שנתקבלה החלטה פה אחד, שכיון שעכשיו ירושלים היא עיר שלימה, העיר העתיקה כפי שנתאחדה עם העיר החדשה, "עיר שחוברה לה יחדיו", צריך להנהיג בה "שלום" בין יהודים לערבים, ובאופן שתהי' "דוגמא" לערים אחרות בארץ ישראל עד כמה טוב ונאה שערבים עם יהודים ישבו יחדיו!

בשמעי זאת – יצאתי מהכלים! היתכן לומר שבירושלים עיר הקודש, "עיר בה חנה דוד", צריכים לגור יחדיו ערבים עם יהודים?!

ומה שמכאיב יותר (מלבד עצם הענין) – שאומר זאת נציג של יהודים דתיים (לא בשם "תורת מאַרקס", אלא) בשם תורת משה (ש"משה אמת ותורתו אמת", ו"התורה היא נצחית"), ואין פוצה פה ומצפצף!

טו. ומה קורה בפועל בירושלים? – ליהודים לא נותנים לגור בירושלים העתיקה!

דרים שם 70 אלף ערבים, ואילו יהודים – יש בקושי מאה משפחות (יש אומרים קצת פחות ויש אומרים קצת יותר, אך עכ"פ לא הרבה יותר מזה: יש שם ישיבת הכותל, ובית הכנסת צמח צדק, וכולל חב"ד, שבסך-הכל הרי זה בערך מאה משפחות), שגרים שם במס"נ ממש ובקשיים עצומים!

בה בשעה שערבי יכול לקנות מה שלבו חפץ בירושלים החדשה ולגור שם בלי בעיות (בגלל שלצורך "ישוב ארץ ישראל" נוגע שיתוספו עוד עסקים ועוד דירות, ככל ה"הסברות" שבזה) – הנה יהודי שרוצה לקנות אמה אחת בירושלים העתיקה (שבין החומות, ירושלים האמיתית ע"פ הלכה, עיר בה חנה דוד), נתקל בקשיים עצומים, ממש קשה כקריעת ים סוף; עליו להגיש בקשה ולעבור וועדות מוועדות שונות, ולאחריהם – אם אין לו קשרים מיוחדים ("פּרוטקציא") – בקשתו נדחית מעל השולחן!

לפני כמה חדשים מחיתי על זה בד' אמות אלו [לא בגלל שחשבתי שכתוצאה מזה יביאו לשם תיכף ומיד עשרת אלפים יהודים... אלא לשם מחאה], וכרגיל כשאין מה לענות – הגיב פלוני במילה אחת: "להד"ם"!

– לאחר שכמ"פ אמר היום כך ולמחר להיפך (שהרי נמצאים ב"עלמא דשיקרא", ויש ה"מהדרין" בזה...), יודעים כבר שמילה שלו היא לכתחילה לא מילה, וממילא אינה בגדר "שקר"... אבל למה לו להרבות במילים, כשיכול להסתפק במילה אחת: "להד"ם"! –

ואף צוה להדפיס זאת בעיתון (אלא שלא רצו להדפיס שקר גלוי שהכל יודעים הפכו... עד שהפעיל לחץ שחייבים להדפיס את דבריו בגלל שנותן להם מודעות וכו'), בחושבו ששקר גס כזה ב"מילתא דעבידא לגלויי" – בודאי יתקבל!

טז. ומזה באים לענין שאירע בירושלים בתקופה האחרונה (שלא רוצים ולא צריכים לפרסם אודותיו, כיון שעדיין לא חלפה הסכנה, ולכן לא כדאי להאריך בזה, מלבד המוכרח לעניננו) – נס שלמעלה מדרך הטבע:

כיון שנמצאים שם 70 אלף ערבים, מחבלים (שיש להם קשר למנהיגים שלהם במדינות השכנות, ע"י טלפון, רדיו וכו') – היתה ירושלים בסכנה עצומה בימים אלו (עד שלא נתנו ללכת לכותל, עכ"פ לא בלילה), והי' צורך בגיוס כח אדם ונשק רב כדי להגן ולשמור בעיר העתיקה, וכאן אירע נס גדול (ואולי נס הכי גדול בין הנסים שאירעו בימים אלו) – שאף אחד מהם לא עשה שום דבר, והתקיים מ"ש "תפול עליהם אימתה ופחד", "נפל פחד היהודים עליהם", "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".

אך השאלה היא: היתכן שמלכתחילה הגיעו למעמד ומצב של סכנה עצומה כזו, עי"ז שהשאירו שם את המחבלים?! מי משאיר בעיר-בירה 70 אלף מחבלים?! – אם הם מתנהגים כמו מחבלים, צריכים לנהוג אתם בהתאם לכך ולהפטר מהם! במקום להשאיר אותם עד שבאו לסכנה שכזו – היו צריכים לכתחילה להוציא אותם משם, ולהניח ליהודים לגור שם.

ומה גם שבשעה שכבשו את ירושלים העתיקה, היו הערבים בטוחים שיצטוו לעזוב, ומזמן היו הולכים בשמחה לגור בתוך עמם בדמשק או רבת עמון (או אפילו לברוקלין ניו יורק...), כיון שלא האמינו להבטחות שלא יעשו להם רע, ומסיבה פשוטה: הם חשבו שמה שהם תכננו לעשות רח"ל אם הם היו כובשים את העיר, כן יעשו להם! ובכל אופן – הם היו בטוחים שיסולקו משם, ורק לא ידעו אם יניחו להם לקחת את חפציהם עמהם או לא, אם יסולקו מיד או שיוכלו להתווכח ולמשוך את הזמן, אם יסולקו בפעם אחת או בכמה שלבים כו', ורק המתינו שיצוו עליהם לעזוב.

ולכל היותר, אם רוצים לצאת י"ח כל הדעות, ולא להתגרות גם בגוי קטן, היו יכולים ליתן להם כסף – הוצאות הדרך, הוצאות ההעתקה, או סתם סכום כסף... ואז, לשלח אותם!

ותמורת זה, אומרים לערבים (אם כי באופן בלתי רשמי, שהרי אי אפשר לומר זאת באופן רשמי...) שירושלים שלהם, ושולחים שליח לוושינגטון להודיע שלא מתכוונים להמשיך להחזיק את ירושלים!

וזאת – בה בשעה שוושינגטון עצמה היתה מעוניינת שישלחו את הערבים, בכדי להיפטר מבעיית ירושלים, שלעולם אין לה פתרון מלבד אחת מהשתיים: או לתתה רק ליהודים ולשלוח את הערבים מתוכה, או לתתה רק לערבים ולא ליהודים (ע"ד המצב עתה שלא נותנים ליהודים להתיישב בה).

יז. ועד"ז בנוגע לדמשק:

לפי עוצמת ההתקפה – הי' אפשר לכבוש את דמשק בו ביום או למחרת התחלת ההתקפה, כיון שהסורים ברחו ולא הי' צבא שעמד נגדם. ומובן, שללא עיר הבירה (שאז אין מי שיקבל ואין היכן לקבל נשק) – היתה סורי' מוכרחת להסכים מיד להסכם שלום (ובמילא היתה מתבטלת אז האפשרות להצטרפותן של עירק וערב-הסעודית, וכן בנוגע לירדן), כך, שהיו נפטרים מעוד חזית שריתקה 40,000 חיילים, נוסף לטנקים והרבה כלי נשק, והעיקר, שהיו חוסכים קרבנות כו', אשר, אפילו נפש אחת מישראל היא עולם מלא.

ובנוגע לפועל, הנה במקום לתת לחיילים להתקדם הלאה – שהרי הם רגילים ורוצים אחד מהשתים: או לגמור את המערכה, או ללכת הביתה איש תחת גפנו ותחת תאנתו – מחזיקים שם צבא גדול באפס מעשה, עד שצריכים להסיח את דעתם מחוסר המעש, ע"י שמביאים לחזית "זמרים" ו"בדרנים" מניו-יורק או מלונדון!... ובינתיים נשארים הערבים בקירוב מקום לישובי בנ"י.

כששאלתי למה לא כבשו את דמשק – נעניתי: "בגלל שיש שם צוקים וסלעים שקשה לכבשם"!... אם לא הייתי שומע זאת מפלוני בעצמי, לא הייתי מאמין: הכל יכלו לכבוש, רק כאן לפתע אי אפשר לכבוש, כי האדמה סלעית!... ובכן: מהתירוץ ניתן לדעת אם השאלה היא שאלה, וכששומעים "תירוץ" כזה – יודעים שהשאלה היתה טובה מאד!

ובנוגע לטענה שצריכים להתחשב בוושינגטון – האמת היא שוושינגטון חיכתה לרגע שיכבשו את דמשק ויפטרו מעוד חזית (כי יש להם חשבונות שבגללם רוצים לעזור לא"י), ורוצה בכך אף יותר מישראל (שהסכימה לגבולות ששת הימים, ואילו וושינגטון רוצה דוקא בגבולות דעתה), אלא, שבאופן רשמי אינם יכולים לומר זאת (כי רצונם לחיות במנוחה ובלי בלבולים מהערבים כו'), ולכן אומרים כלפי חוץ שלא לכבוש (שאז יוכלו לטעון שאין להם חלק בזה, והראי' – שהם אמרו כך, ובא"י עשו להיפך), אבל באמת חפצים הם שלא ישמעו בקולם ויעמידום בפני עובדה מוגמרת.

ועד שגם כשהחליטו על הפסקת אש, המתינו ונתנו יום נוסף – בהיותם בטוחים שיהי' להם שכל וינצלו את הזמן... – שבו הי' אפשר לכבוש את דמשק; ועד"ז בנוגע לכח הערבי שנמצא בצד המזרחי של התעלה כו'.

יח. וכך חוזרים על אותה טעות שעשו בפעמים הקודמות:

ב-1956 – נעצרו 10 ק"מ לפני תעלת סואץ.

במלחמת ששת הימים – מיד אחרי המלחמה שלחו שליח לוושינגטון (כפי שהתגלה עתה, אף שבשעתו כשאמרתי זאת, הכחישו ואמרו: "להד"ם"...) ואמרו, שכל מה שכבשו הי' רק בלית ברירה, ובאמת רוצים להחזיר הכל, וכרגיל בענינים כאלו – הודיעה וושינגטון לקהיר לדמשק ועוד, וכך הזמינו עליהם את הלחץ מכל הצדדים, שממנו סבלו כל כך.

ב-1970 – הסכימו להפסקת האש, באמרם שזהו "הישג בטחוני", כיון שהשיגו חתימה מאיזה ערבי שהוא אחראי שלא יכניסו נשק ולא יגעו אפילו בזבוב על הקיר... וכפי שהתרעתי בשעתו, הנה בתוך 24 שעות הכניסו את הטילים שמהם היתה עכשיו עיקר הצרה! ולמרות שהם ראו וידעו מזה, לא עשו מאומה, שהרי קיבלו חתימה של ממש על הנייר!

וכאז – גם עתה, מנהלים כבר שיחות בקשר להחזרת השטחים: וכי רצונו של הגוי דבר קל הוא?! ומכיון שרוצה את השטחים, צריכים לתת לו! ולכן, יושבת לה קבוצה קטנה (פעם קראו להם "יונים", היום נקראים "מדינאים", ומחר יכונו "רודפי שלום") שדנה בנוגע לויתור על שטח זה או אחר, ורק מחפשים נוסח מתאים להסביר שזהו "הישג בטחוני", כדי שהצעירים לא יעוררו סערה גדולה בארץ! – סערה קטנה כבר לא איכפת להם, ובלבד שלא תהי' סערה גדולה!

ובכן: אם מתפעלים מהגוי – הרי במקום לעלות לא"י, היו צריכים להשאר ח"ו בגליצי' שבפולין ושם לפחד מהגוי! עזוב את הגוי, ואל תחפש להכיר בו כו', ואז, אלו שלוחצים עכשיו, ירפו ממך, כשידעו שאתה חזק בדעתך.

יט. ולהעיר, שענין זה – ההתפעלות מהגוי – הוא גם הסיבה להנהגתו של פלוני בנוגע לענין של "מיהו יהודי":

בצעירותו למד (בבית-ספר או באוניברסיטה) בין גויים, והורגל להסתכל עליהם מלמטה למעלה, מתוך רגש נחיתות – ש"אתם המעט מכל העמים", כ"כבשה העומדת בין ע' זאבים",

– האמת היא שהנשמה אינה "כבשה העומדת בין ע' זאבים", כידוע תורת רבותינו נשיאינו שרק הגוף הלך בגלות, ולא הנשמה (שלכן גם בגלות צריך לקיים תומ"צ כו'), אלא שהוא מכניס גם את הנשמה בגלות! –

כך שמתבייש ביהדותו, ומנסה ומשתדל להידמות לגוי ככל האפשרי;

לשנות את האף – אינו יכול ללא ניתוח... אבל בנוגע לעניני אכילה ושתי' – מתיירא להיות שונה מהגוי ולהזמין אוכל כשר, ועד"ז בנוגע לעניני חוקים – שמצד ה"גוי" שבו שיושב על ה"כסא" (בה בשעה שה"יהודי" שבו נמצא בגלות), רוצה להשוות את החוק בא"י לחוק בוושינגטון, לונדון או מלבורן, ולכן, כשם שניתן להפוך מאזרח אנגלי לאמריקאי או להיפך ללא גיור וללא תורה, כך רוצה לעשות גם כאן, שלא יהי' צורך ב"אלקיך אלקי", כיון שהגוי לא מבין זאת.

ובכן: להיותו "איש הירא ורך הלבב" – לא דורשים ממנו לשנות את טבעו, כיון שאינו בעה"ב על זה; אבל תובעים ממנו, שכיון שאינו ראוי להיות מנהיג בישראל – "ילך וישוב לביתו ולא ימס גו'"!

הוא אמנם חושב שאינו יכול להיות בלי "כסא", וה"כסא" לא יכול להיות בלעדיו... אך "ערום נולדת", ללא כסא! ולאחרי שכבר יושב שם 25 שנה – יכול לפנות את מקומו למישהו אחר!

כ. ויה"ר שסוכ"ס יקויים היעוד "ונתתי שלום בארץ",

– אבל לא "שלום" על סמך הבטחות של גויים, שנוהגים לצייר בתור סמל לשלום יונה שאוחזת בפי' עלה זית (כפי שהי' לאחרי המבול, שאז התחיל סדר חדש בעולם), וכדרכם שמעוותים עניני התורה – שהרי רש"י מפרש שבכך אמרה היונה: "יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה, ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם", היינו, שאין לסמוך על בשר ודם כו', כי אם על הקב"ה, גם אם בגלל זה "יהיו מזונותי מרורין", כיון שיצטרך לעמוד נגד הגוי והכל יצביעו עליו שהוא יהודי... ובלבד שיהי' זה "בידו של הקב"ה",

אלא "שלום" שיעשה משיח, שלא יתפעל מדמוקרטיא, לא מגויים, ואפילו לא מיהודים, אלא "יכוף כל ישראל כו'" –

"ושכבתם ואין מחריד" – בכל ארץ ישראל לגבולותי', לפי הגבולות שנאמרו בברית בין הבתרים, כמ"ש בפרשת לך לך, שבזה מרומז הענין ד"לך לך מארצך", לצאת מהרצונות והרגילות שלך כו', כולל גם בנוגע לרגילות להתפעל מהגוי כו', כך, שעוד בזמן הגלות עומדים "קוממיות", "בקומה זקופה", שלא להתפעל מהגויים כו',

ועד לקיום היעוד "ואולך אתכם קוממיות" כפשוטו, שיוצאים מהגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

* * *