בס"ד. חלק משיחת מוצאי י"ג תשרי, ליל ערב חג הסוכות, ה'תשל"ד.

ב. לכאורה יש צורך בהסברה: בשעה שיש מקום שיהודים עומדים במלחמה – מה מקום לערוך כאן התוועדות?

אך ידוע מאמרו של בעל ההילולא: שלא כפי שהעולם סבור שהסדר הוא שמנסים לעבור מלמטה ("אַרונטער"), ואם לא יכולים, אזי מדלגים מלמעלה ("אַריבער"), אלא – לילך לכתחילה אַריבער.

וכידוע גם מה שאמר רבינו נשיאנו אודות בעל ההילולא, שהנהגתו בכלל היתה באופן שלמעלה מהטבע ("אין בעל-שם'סקע אופנים").

ג. כמדובר כמ"פ שכל ענין צריך אחיזה בנגלה ועד לדין:

יום ההילולא של אדמו"ר מהר"ש חל בימים שבהם אין הענין של אמירת תחנון, כמ"ש רבינו הזקן בסידור, שמערב יוהכ"פ עד סוף תשרי אין הענין של אמירת תחנון ונפילת אפים וכו' (ככל הפרטים שמונה רבינו הזקן בסידורו).

ולכאורה צריך ביאור בזה: הענינים שנפעלים ע"י אמירת תחנון – צריכים לפעול אותם גם בימים אלו?

ומזה גופא מובן, שהענינים שבזמן אחר צריכים לפעול ע"י אמירת תחנון ונפילת אפים וכו', הנה סגולת ימים אלו, שזה נעשה דוקא ע"י השלילה של אמירת תחנון ונפילת אפים וכו'.

וכיון שהסידור ערך רבינו הזקן בתור דבר השוה לכל, אפילו יותר מאשר השו"ע,

– כיון שלימוד השו"ע דורש שימת לב ודיוק וכו', משא"כ הסידור, שזקוקים אליו ג' פעמים בכל יום, נוסף לכך שגם בינתיים יש ענינים של ברכות וכו' וכיו"ב שהובאו בסידור,

וזה ענין ששייך לאנשים, נשים, ואפילו לטף. כפי שרואים במיוחד בנוגע סדר החינוך, שלפני שהילד נעשה "בן חמש שנים למקרא", לומדים עמו סידור, כפי שמביא רבינו הזקן בריש הל' ת"ת, שהתינוק משיתחיל לדבר אביו מלמדו תורה, והרי הענינים שלומדים עמו אז (אל"ף בי"ת, וגם פסוקים) קשורים עם סידור –

הרי מובן שגם ההוראה הנ"ל, שמערב יוהכ"פ עד סוף החודש אין אומרים תחנון, היא הוראה שיכולה להיות מובנת לכולם, אנשים נשים וטף.

וכיון שגם הם מבינים שענין התחנון הוא – כשמו – שצריכים לבקש ולפעול ("אויסבעטן") דבר-מה, מבינים הם שבימים אלו נפעלים ענינים אלו דוקא ע"י שלילת אמירת תחנון, שזהו סימן על ענין של שמחה – מלכתחילה אַריבער.

ד. ענין זה יש לו גם שייכות מיוחדת עם המזמור "לדוד ה' אורי" (שאומרים בימים אלו):

הנקודה הפנימית של מזמור זה היא: "בקשו פני את פניך הוי' אבקש" – הפנימיות של הקב"ה.

והענין בזה כפשוטו הוא – "באור פני מלך חיים". וכידוע הפירוש (והמשל) בזה, שבאיזה מעמד ומצב שבו נמצאים, הנה בשעה שפוגשים "פני מלך", אזי מקבלים "חיים" – חיים עם כל הפירושים, ו"מאן דיהיב חיי יהיב מזוני" וכו' וכו'.

וענין זה קשור גם עם תורת הבעש"ט – שר' לוי יצחק מבאַרדיטשוב כותב שהבעש"ט הי' תמיד חוזר לפני הקהל – על הפסוק "הוי' צלך", שהקב"ה הוא כמו "צל" של יהודי: כשם שה"צל" עושה אותם תנועות שעושה האדם (שממנו נעשה הצל), כך גם "הוי' צלך", שכפי שיהודי מתנהג למטה, כך עושה גם הקב"ה כביכול.

וזהו גם מ"ש בזהר: "תא חזי",

[וכמדובר כמ"פ שהלשון הרגיל בלימוד בנגלה דתורה הוא "תא שמע", היינו, שצריך לשמוע ולאח"ז צריך להתבונן וכו' – כל הפרטים שישנם בשמיעה, משא"כ הלשון בזהר הוא "תא חזי", היינו, שע"י פנימיות התורה (שבדורותינו אלה נתגלתה ובפירוש ע"י תורת החסידות, מעיינות תורת הבעש"ט, ולאח"ז בתוספת ביאור בתורת חב"ד), הנה מבלי הבט על ענין הגלות וכו', אפשר להגיע גם ל"חזי" – ענין של ראי'],

ש"כגוונא" – כפי שיהודי מראה פניו מלמטה, כך מראים לו גם מלמעלה, וכאשר יהודי מראה פנים של חדוה, מראים לו חדוה מלמעלה (כפי שהזהר מאריך בזה בפרטיות).

ה. ומצד כל הענינים הנ"ל, הרי מובן, שהדרך לסייע בימים אלו היא ע"י אופן של שמחה, ששמחה פורץ גדר (גם הגדר של הפסק מקום גשמי).

והיינו, שכדי שיהי' "באור פני מלך חיים", חיים כפשוטם, עם כל הענינים שבאים יחד עם חיים, שנקראים בכללות "מזוני", ויומשך למטה מעשרה טפחים, לכל אחד ואחת מבנ"י בכל מקום שהם – הרי זה עי"ז שבמקום אחד בכדור העולם מתאספים יהודים, ש"כל בי עשרה שכינתא שריא", ובפרט כמה עשיריות, ועאכו"כ כשמקשרים זאת עם ענין של תורה והתעוררות של יראת שמים.

ועאכו"כ כשזה קשור עם הילולא של נשיא של כל בנ"י, ועאכו"כ בלילה זה שמקשר ערב סוכות עם יום ההילולא, והרי בנוגע לערב סוכות מביא אדמו"ר האמצעי בסידור ש"צריך לפזר מעות לעניים בערב סוכות", והרי "צדקה שקולה כנגד כל המצוות" ו"מקרבת את הגאולה", ואין ענין יוצא מידי פשוטו – להביא את הגאולה האמיתית והשלימה מהגלות בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.

* * *