בס"ד. חלק משיחת מוצאי י"ג תשרי, ליל ערב חג הסוכות, ה'תשל"ד.

ח. בפירוש רש"י על התורה (ששייך לכל אחד מישראל, אפילו לבן חמש (למקרא)) מובא הענין ד"ניבא ואינו יודע מה ניבא", היינו, שיש ענינים שאדם עושה ובשעת מעשה "אינו יודע" מהי מטרת הענין, ואח"כ, לאחרי זמן, תופסים שהי' זה דבר בעתו:

במשך כל הקיץ דובר אודות "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז גו' להשבית אויב ומתנקם", וקישרו זאת עם המאמר (ד"ה וקבל היהודים) של רבינו נשיאנו משנת תרפ"ז.

מה דחף אותי ענין שדובר בשנת תרפ"ז? במשך כל השנים היו חוזרים מזמן לזמן מאמר זה, אבל ללא "רעש" ("שטורעם"), ומה קרה עתה? – אך נתברר שעכשיו זקוקים לענין ד"להשבית אויב ומתנקם".

ובאופן המדובר במאמר (ד"ה ולקחתם לכם) שמיוסד על מאמרי רבותינו נשיאינו, שע' השרים שלמעלה עומדים במעמד ומצב ד"הללו את ה'" ו"שבחוהו", ובדרך ממילא עומדים במעמד ומצב כזה גם האומות למטה (כיון שכל אומה יש לה השר שלה), וגם בנוגע ל"בנים אתם לה' אלקיכם".

ובאופן כזה הוא גם הענין ד"להשבית אויב ומתנקם" – כי הפירוש ד"להשבית" הוא (כידוע הדעות דר"ש ור"י) שמתבטל מהיותו מזיק, ואדרבה, הוא עוד מסייע בענינים שיהודי זקוק להם.

ועד"ז גם בנוגע לכו"כ ענינים שדוברו בקיץ, כולל גם ענין הצדקה, שעז"נ "ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה", ועד לאופן של פיזור (כאמור לעיל (ס"ה) בנוגע לערב סוכות – שמתחיל בלילה זה – שמפזרין צדקה לעניים), וכדאיתא בקבלה ש"פזר" עם הכולל בגימטריא רפ"ח, שבזה נכללים כל עניני הבירורים שנמשכים מרפ"ח ניצוצין שנפלו למטה לאחרי השבירה, וכיון שצדקה "שקולה כנגד כל המצוות", ובפרט כשנעשית באופן ד"פזר נתן לאביונים", הרי היא מעלה את הניצוצות כו'.

ט. אך צריך להבהיר ביאור הענין – למה עשה הוי' כזאת, שכל הענין יחזור ויתחדש עוד הפעם?

והביאור בזה בפשטות – שזהו בגלל שבשעה שהקב"ה נתן במתנה את השטחים וכו', היו כאלו שיצרם אנסם, ומיד התחילו להתווכח ולומר שרוצים להחזיר: דבר זה רוצים להחזיר לגמרי, ודבר זה רוצים להחזיר שלשת-רבעים וכו', ומצאו בזה כו"כ הסברות.

ואע"פ שלכאורה איך יכול אדם יחיד לעמוד נגד אלו שמצד טעמים מסויימים טענו שהם מדברים בשם כו"כ באמרם שמבלי הבט על כך שהקב"ה נתן זאת ובאופן נסי, רוצים להחזיר זאת, ומבקשים ושולחים שלוחים וכו' – הרי יודעים, ע"י פסק הרמב"ם, שדברים אלו לא נאמרו בשם כלל ישראל, אפילו לא בשם יחידים מבנ"י, ואפילו לא בשם עצמם, כיון שזהו רק בגלל שיצרם אנסם.

ולכן, מתאספים יחד עשרה מישראל – עדה ופרהסיא – ואומרים שמעיקרא דדינא לא הי' שום מקום להחזיר כו' מה שהקב"ה נתן (אפילו אילו הי' נותן זאת בדרך הטבע, ומכ"ש כשנתן זאת באופן נסי), וכפי שמתחיל רש"י בפירושו על התורה, ש"ברצונו נתנה להם", ואח"כ "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" – הרי כיון שברצונו נתנה לנו, הנה כן יקום, ואף אחד אינו בעה"ב לדבר באופן כך ובאופן כך.

ובמילא צריך להכריז במעמד עשרה מישראל, ובפרט שנמצאים כאן כמה עשיריות מישראל, לפסוק ולומר בקול רם, שהם לא דיברו בשם כלל ישראל, לא בשם קבוצה מישראל, ואפילו לא בשם עצמם, אלא זה הי' רק מתוך אונס שיצרם אנסם.

ובפרט שעכשיו בודאי תפסו גם הם איך הי' נראה המצב בימים אלו, רח"ל, אם היו מחזירים ח"ו אפילו חצי או שלשת-רבעי קילומטר – הרי בודאי שעכשיו רואים גם הם את הכשלון הנורא, כך, שדיבורים אלו לא היו שלהם, אלא יצרם אנסם.

וכאשר יהודים מכריזים את הנ"ל, ובפרט כשמכריזים זאת במקום קדוש, בביהכנ"ס וביהמ"ד, ועאכו"כ כשמכריזים זאת בד' אמות של רבינו נשיאנו כ"ק מו"ח אדמו"ר – הרי בודאי שכן יקום,

והשיריים של הטענה אולי יש קס"ד לקחת משהו בחזרה, בגלל שנמצא יהודי שאמר שרצונו להחזיר – הרי זה מתבטל ע"י הכרזה הנ"ל, כיון שלא אמר זאת היהודי, לא נפשו האלקית ואפילו לא נפשו הבהמית, אלא יצרו אנסו, כדברי הרמב"ם בתור פסק דין.

וכל הנאספים יענו על זה אמן, שהפירוש של אמן הוא – אמת ואמנה, שכן הוא.

וענין זה יפעל אצלם ובעולם, שיתבטלו כל הקס"ד ואמתלאות וכו' שיכולים להתווכח למי שייך שעל זה או שעל אחר – זה שייך לבנ"י, ובאופן של ברית עולם שכרת הקב"ה בברית בין הבתרים, ולפני שנים אחדות החזיר זאת לבנ"י באופן נסי.

וכן יקום, ולעד ולעולמי עולמים, עד ביאת משיח צדקנו, שאז יקבלו גם ארץ קני קניזי וקדמוני, כיון שיקויים היעוד "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך".

* * *