בס"ד. חלק משיחת וא"ו תשרי, ה'תשכ"ח (ז).

בלתי מוגה

כב. ולהעיר, שבפרט מסויים יש נסיון גדול יותר לעוסק בתורה, וממילא שכרו גדול יותר:

מי שנמצא בחזית – כולם טופחים על שכמו, נותנים לו ציוני כבוד, מדפיסים אודותיו בעיתונים, מעלים אותו בדרגה, וזוכה לכל הכבוד, הוא ובני-ביתו ובניו ובני-בניו, שהוא זה שהי' בחזית, ומבלי להתיירא ירה כו', וכבש עיר פלונית ומושב פלוני.

ולעומת זאת, מי שיושב בעורף ועוסק בתורה – הנה אלו שלא יודעים במה הוא מתעסק, מחרפים ומגדפים אותו: היתכן?! "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"?!

ואפילו אלו שיודעים אודות תפקידו בעורף לספק מזון ומאכל לאנשים היוצאים בצבא,

– שהרי אם לא יהי' להם מזון ומאכל, לא יעזור מה שיש להם כלי-נשק, ומזון ומאכל גשמיים זקוקים למזון ומאכל רוחניים, כך, שאם לא מספקים מזון ומאכל רוחני, לא יכול להיות נצחון במלחמה –

הרי החלק שלו הוא גרוע, כיון שלא רואים מה שפעל, ועד ש"נושאים ונותנים בו מוזרות (נשים טוות) בלבנה" (כלשון הגמרא), והולכים וצועקים: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"?! – הנך פחדן!...

ולהסביר להם את החשיבות של לימוד התורה, ושזהו ה"עורף" וה"יסוד" שעליו בנוי הנצחון הגשמי – הנה לא לכל אחד יש סבלנות לשמוע זאת, והעיקר – שאינו רוצה כלל להבין זאת!

וממילא, בנוגע לאותות כבוד – בודאי לא שייך לדבר, ולהדפיס אודותיו בעיתון בכותרת גדולה – הנה הלואי שלא יפרסמו אודותיו לגנאי, אבל לשבח, בודאי לא שייך.

ואחרי כן, בבואו הביתה, אומרת לו אשתו: ה"שכן" הביא מהמלחמה טנק שלם, ואילו אתה הבאת עמך גמרא ישנה שנדפסה לפני מאה וחמישים שנה, בשנים כתיקונם; וכי יכולים להשוות טנק לגמרא ישנה?!... ואין לו מה לענות לה!...

כג. וזהו ענינה של "תורה אור" – להאיר כל ענין כפי שהוא, ובעניננו, שכשם שנחוצה המציאות של "יואב בן צרוי' על הצבא", כך נחוצה המציאות של דוד שעוסק בתורה; ואדרבה: דוד הי' המלך, ואילו יואב בן צרוי' הי' השר שלו, אלא שכיבוש הערים בפועל הי' ע"י יואב בן צרוי'.

ולכן: אלו הרואים בעיני בשר, ואינם רוצים להתבונן קצת בעומק יותר כיצד מנצחים במלחמה, הרי הם רואים את השלב האחרון בדרך הטבע, שעומד בן-אדם על החזית ויורה;

אבל האמת היא – שכדי שפלוני יוכל לעמוד בחזית, יש צורך לפני כן בכו"כ אנשים נשים וטף שיכינו את ה"עורף",

והצורך העיקרי שבכל העיקרים – שיהי' מי שיבטיח שהחייל יהי' אדם חי, כי, גם אם יהיו תחת ידיו כל כלי-הנשק הטובים והמשובחים ביותר, הנה אם אינו אדם חי, רח"ל, לא יפעל מאומה, וכיצד נעשה החייל אדם חי – כשיש יהודי שלומד תורה, שהיא "חיינו ואורך ימינו", והיא "מגנא ומצלא" על לומד התורה ועל כלל ישראל.

ועד"ז בנוגע ליששכר וזבולון:

בנוגע לנתינת שכר – הרי כיון ש"המעשה הוא העיקר", לכן זבולון קודם, שהוא מקבל את השכר תחילה, ורק אחריו בא יששכר; אבל הסיבה לכך שזבולון מקבל שכר, ומי מראה לזבולון כיצד לנהל את המסחר כדבעי, ע"פ התורה, שאז יצליח במסחר – בשביל זה יש צורך בלימודו של יששכר.

כאשר מסתכלים בחיצוניות – יש ליששכר בזיונות: הוא זקוק לכספו של זבולון, שמחליט אם רוצה ליתן ביד רחבה או בצמצום. כאשר צריך להסביר לגבירים בארה"ב שהצלחתם במסחר תלוי' בתמיכתם בישיבה שבה לומדים תורה – יתכן שיפעלו עליהם לתמוך בישיבה ביד רחבה, או שיעשו זאת בצמצום. ועד"ז בכל העולם כולו. וכפי שהי' עוד בזמן הש"ס, שבכמה מקומות היו תלמידי-חכמים זקוקים לעמי- הארץ.

וזהו מה שמבהירה תורת אמת, שנותנת הוראה בחיים – שיששכר הוא המורה לזבולון כיצד לנהל את המסחר באופן שיצליח במסחר, וכמו שאצל זבולון גופא נעשית פעולת המסחר בידיו וברגליו, אבל בשביל זה יש צורך בחכמה שבראש.

ועד"ז בכללות העם כולו – שיש צורך בחייל היוצא למלחמה, ואדרבה – שכרו קודם לכל אחד, כיון שהוא מעמיד את עצמו בסכנה בפועל, אבל יש גם צורך במי שלומד תורה, שמבטיח את בריאותו וחיותו של ה"עורף", וממשיך חיים ביוצאי צבא בישראל, ואם יעזוב את משמרתו וילך ל"חזית", נחשב ל"עריק", וגורם בלתי-סדר והיפך הסדר גם בעניני החזית, שזהו היפך ענין הנצחון.

כד. ובענין זה יש גם דוגמא מד' המינים:

ע"י אתרוג בלבד, אפילו אם יקחו ד' אתרוגים – אי אפשר לצאת ידי חובת קיום מצות נטילת ד' מינים. יש צורך באתרוג בפני עצמו, לולב בפ"ע, הדס בפ"ע וערבה בפ"ע, ומכולם יחד עושים מצוה אחת. – כשם שלא יכול להיות קיום המצוה ללא ערבה, כך לא יכול להיות קיום המצוה ללא אתרוג; וכשם שלא יכול להיות קיום המצוה ללא האתרוג, כך לא יכול להיות קיום המצוה ללא הערבה.

וכן הוא בנוגע לנצחון במלחמה – שכשם שאי אפשר להיות נצחון במלחמה ללא "יואב בן צרוי' על הצבא", כך לא יכול להיות נצחון במלחמה ללא דוד שיושב ועוסק בתורה.

וכאשר "יעשו כולם אגודה אחת", באופן שהאתרוג נשאר אתרוג והערבה נשארת ערבה, וביניהם יש לולב והדס, אלא שכולם הם בכיוון אחד, להבטיח שארץ הקודש תישאר שייכת לגוי קדוש, בידענו שברצונו ית' היתה תחילה "נחלת גויים", וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו, כפי ש"כח מעשיו הגיד לעמו" בתורה – אזי "יכירו וידעו כל יושבי תבל", ש"מלכותו בכל משלה", "וידע כל פעול כי אתה פעלתו" (כפי שהתפללו בר"ה, וסוכ"ס יראו זאת בפועל), וכולם "יכירו וידעו" שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, "ובאו גו' והשתחוו להוי' בהר הקודש בירושלים", בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.

* * *