בס"ד. חלק משיחת וא"ו תשרי, ה'תשכ"ח (ג).

בלתי מוגה

טו. בסיפור הנ"ל רואים עד כמה קשורים בנ"י זה עם זה – שהרי הנהגתה של נערה אחת מישראל יכולה להשפיע על כל משפחתה, על כל המשמרת, ועל כל הדורות הבאים כולם.

כלומר: אף שמדובר אודות הנהגה של אדם יחידי, ובזה גופא – "נערה אחת", והיינו, שאינה נקראת בשם "אשה", "מטרוניתא" וכיו"ב בשאר התוארים, אלא בשם "נערה", שאינו מורה על גדלות בחכמה ושכל אפילו כפשוטם, ומדובר אודות מאורע שאירע בזמן שהיתה כבר על דעת עצמה – אחר הנישואין, שכן הוא ע"פ דין, שאשה אחר נישואי' יוצאת מרשות האב ונכנסת לרשות בעלה, ועאכו"כ בנדו"ד, ש"נשאת לסרדיוט", גוי, הרי בודאי לא היתה ברשות אבי' – הנה גם אז היתה יכולה להיות הנהגתה באופן אחר, אילו אבי' ואמה היו מחנכים אותה באופן אחר; והחסרון בחינוכה, פגע במשפחתה, בכל המשמרת ובכל הדורות הבאים.

ולכן, אין מקום לחשוב, שלהיותו גדול בישראל, איך יכולה לפגוע בו הנהגת פלוני בן פלוני, או בנו של פלוני בן פלוני – שהרי בית המקדש והמזבח (שסבל מהנהגתה של אותה נערה ש"היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח") הם עבור כל בנ"י, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", מגדולים עד קטנים, ומאחדים את כולם, שכן, ענינו של המזבח ש"מזיח ומזין וכו'" (כדברי הגמרא במסכת כתובות), נוגע לקטנים כמו לגדולים, ובין הקרבנות שהקריבו עליו [לא רק בתור נדבה, אלא בתור חיוב – כמבואר במפרשים שזו היתה כוונתה של נערה זו באמרה שהמזבח "מכלה ממונן של ישראל"] הי' קרבן התמיד שחיובו פעמיים בכל יום, "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים", ועל ידו הי' יוצא ידי חובתו גם הכה"ג שהי' לו חלק בו, יחד עם כל בנ"י, מגדול וזקן שבע ימים עד לתינוק בן יומו.

טז. ומכאן באים לקישור למסכתא סוכה – כיון שבמצות סוכה מודגש ענין הנ"ל כפי שהוא ב"מדה טובה":

גם בנוגע לכל איש פרטי – חלוקה מצות סוכה מכל שאר המצוות, כמו לבישת טלית, שעוטפת ראשו ורובו של האדם; מצות שעטנז – שהיא בנוגע ללבושים של חלק מסויים בגוף; וכן מצות מזוזה או הציווי "לא תחרוש בשור ובחמור" – הרי הם קשורים עם חלק מסויים של נכסי האדם. ואלו מצות סוכה – מקיפה את האיש הישראלי מראשו ועד רגליו, יחד עם לבושיו, ועד שגם אכילתו ושתייתו וכל עניניו נעשים בסוכה (כנ"ל ס"ח), כך, שמצות סוכה, כשמתקיימת כדבעי, מקיפה את האדם בכל עניניו.

ועוד ענין מיוחד במצות סוכה בנוגע לכלל ישראל – כדאיתא בגמרא "כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת", היינו, שמצות סוכה מקיפה ומאחדת את כל בנ"י, מהפחות שבפחותים עד לגדול שבגדולים.

בנוגע לתפילין, למשל, לא שייך שכל בנ"י יניחו אותו זוג תפילין, שהרי התפילין צ"ל מתאימים למדת הראש של כל אחד. וכן טלית, יכולה להקיף גוף אחד, ולא שנים או שלשה או ששה גופים; ואילו בנוגע למצות סוכה – יכולה להיבנות סוכה כזו שכל בנ"י, מקטנם ועד גדולם, יכנסו לאותה סוכה, ויצאו י"ח מצות סוכה באותה סוכה.

וטעם הדבר – בגלל שכך הי' כאשר "בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", כפי שמביא רבינו הזקן בשו"ע (מדברי הגמרא) ש"הם היו ענני כבודו", והרי לא הי' ענן מיוחד עבור כל אחד או עבור כל שבט בפני עצמו, אלא אותם ענני הכבוד הקיפו את כל מחנה ישראל, מהשבט החשוב ביותר – שבט יהודה, עד לשבט דן שהי' "מאסף לכל המחנות", כך, שכל בנ"י, יחד עם נשיהם ובניהם ועבדיהם וכל אשר להם, היו מוקפים באותם ענני הכבוד.

[ולהעיר, שסוכות – ענני כבוד – אלו, לא זו בלבד שהצילו את בנ"י שיצאו ממצרים "לבל יכה בהם שרב ושמש", מנחשים ועקרבים וכל שאר הענינים שנימנו במדרשי חז"ל, אלא עוד זאת, שנשארים להיות מגן על בנ"י בכל הדורות כולם, ובאופן שמימי הסוכות נמשכת ההגנה על כל השנה כולה, כי, כאשר יהודי מקיים מצות סוכה מתוך ידיעה ש"בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" – מושיבו הקב"ה בסוכתו בחג הסוכות של שנה זו, על מנת שימשיך להתנהג כן כל השנה כולה, ובאופן שתומשך על כל השנה כולה גם השמחה דחג הסוכות הקשורה עם ברכת ה' – "באספך מגרנך ומיקבך", כפשוטם של ענינים – מילוי כל צרכי האדם "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה" (שהרי אין זה ענין של מסחר, שבו יכול לטעון שחכמתו עמדה לו להרויח במסחר, כי אם באופן ש"זורק" גרעין בשדהו או בכרמו, ואח"כ יורד גשם מן השמים, "למטר השמים תשתה מים", וצומחים כו"כ שיבלים מחטה או שעורה אחת, וצומח אילן עושה פירות רבים מגרעין אחד)].

ובגלל שבצאתם ממצרים ישבו כל בנ"י באותם ענני כבוד, באותה סוכה – נקבעה גם מצות סוכה באופן ש"כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת".