בס"ד. חלק משיחת ש"פ שופטים, ד' אלול, ה'תשכ"ז (ב).

בלתי מוגה

ו. בהאמור לעיל שהסיבה לכך שבנ"י "נתעסקו בביזה" (ולא בארונו של יוסף) היתה כדי לקיים ציווי הקב"ה "ונצלתם את מצרים" – צריך להבין:

הרי משה רבינו התעסק בארונו של יוסף, למרות הציווי "ונצלתם את מצרים", ומזה מוכח שההתעסקות בארונו של יוסף גדולה יותר מקיום הציווי ונצלתם את מצרים?!

אך הענין יובן ע"פ מארז"ל שעי"ז שההתעסקות בארונו של יוסף היתה ע"י משה רבינו בעצמו, ש"אין בישראל גדול ממנו", ניתוסף בכבודו של יוסף.

ולכאורה: אם כל ששים רבוא מישראל היו עוסקים בכך (ובפרט שזוהי חובת הציבור), הי' ניתוסף עוד יותר בכבודו של יוסף.

אלא שמכאן יש להוכיח בנוגע לשקו"ט בענין כמות ואיכות, מי מהם מכריע – שגדלותו של משה (איכות) הכריעה את הכמות של ששים ריבוא מבנ"י.

והענין בזה – שבשביל ההתעסקות בארונו של יוסף יש צורך במעלת האיכות, כי, "עצמות יוסף" מורה על העצמיות דיוסף, בחי' שלא שייך בה ענין החורבן כו', ולכן, העלאת עצמות יוסף היתה צריכה להיעשות ע"י משה רבינו דוקא, מצד מעלת האיכות שבו.

וכיון שכללות מצות ההתעסקות בארונו של יוסף נקראת על שם בנ"י שגמרו את המצוה, עכצ"ל, שבגמר התעסקות בנ"י בארונו של יוסף היתה גם מעלת האיכות, כאילו עסק בזה משה רבינו בעצמו.

ויש לומר, שלכן למדים ש"אין המצוה נקראת אלא על שם הגומרה" מענין זה דוקא, כדי להורות שהגומר את המצוה יש בו מעלת האיכות, וזה גופא הוא הטעם שהגומר פועל שלימות בכל המצוה כולה, עד שכללות המצוה נקראת על שמו.

..

ח. וענין זה פועלים ע"י גילוי בחי' משה שבנפש כל אחד מישראל – כמבואר בתניא בביאור מאמר רז"ל "לגבי משה יראה מילתא זוטרתי היא" – שזוהי בחינת "אין גדול ממנו" שבנפשו, ומבחינה זו נמשכת חיות בכל אברי הגוף, עד לבחינת רגלים, כמ"ש "שש מאות רגלי העם אשר אנכי בקרבו".

ויש לומר, שכן הוא גם בענין העלאת ארונו של יוסף, כי, אף שלכאורה לא הי' משה הגומר את המצוה, שהרי הכניסה לארץ ישראל (שעל ידה נגמרה העלאת ארונו של יוסף) היתה ע"י יהושע, הנה הגמר האמיתי (שהרי ב"גמר" גופא יש כמה דרגות) אכן יהי' ע"י משה רבינו, כי הגמר האמיתי של הכניסה לארץ ישראל יהי' בגאולה האמיתית והשלימה, עלי' נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", וכניסה זו תהי' ע"י משה רבינו – "גואל ראשון הוא גואל אחרון".

ונקודת הענין – שלמשה הי' איכפת ("אים האָט פאַר-אַרט") שלא זכה לגמור את המצוה, ומצד עצמו רצה להיכנס לארץ ישראל ולגמור את המצוה, והסיבה לכך שבפועל לא נכנס לארץ ישראל היתה רק לפי שנגזר על דורו שלא יכנסו לארץ, ולהיותו רועה נאמן שלא יעזוב את צאן מרעיתו, הסכים להישאר במדבר (כמבואר במדרש), ולכן יזכה סוכ"ס לגמור את המצוה, בכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה, שתהי' נקראת על שמו – "גואל ראשון הוא גואל אחרון".

וכך הוא לענין העבודה דדרא דעקבתא דמשיחא, שהוא הגומר את התכלית של כללות סדר ההשתלשלות, ולכן נקראת על שמו, ובימיהם – בימינו – "תושע יהודה וירושלים".