בס"ד. חלק משיחת ש"פ מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשכ"ז (ג).

בלתי מוגה

יד. המורם מכל האמור לעיל בנוגע למאורעות שאירעו לאחרונה:

אין נפק"מ אם יש לזה גדר הלכתי של "מלחמת מצוה" אם לאו, מה הסיבה שגרמה לזה, ומה הם התוצאות שבאים מזה; אלא יש לבחון את המצב ע"פ התורה – שזוהי הבחינה היחידה.

ובכן: ברור הדבר, שהי' זה מעמד ומצב שהוצרכו "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", ולא רק בנוגע לאחד מישראל, או עשרה מישראל כו', אלא בנוגע למספר גדול ביותר של בנ"י שנמצאים בארצנו הקדושה, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", אשר, ע"פ פס"ד הרמב"ם בהכרח שתמיד יהיו יהודים בארץ ישראל, ועד שהי' זה נוגע גם לכלל ישראל בכל קצוי תבל; וכמו"כ ברור הדבר שההצלה היתה באופן נסי, למעלה מדרך הטבע.

וכיון שכן, יש להתבונן במאורע זה, ולהודות להקב"ה על הנסים הגדולים כו', ובלשון פירוש רש"י בהתחלת פרשתנו: "להודיע חסדיו של מקום"!

– ח"ו לקבוע על זה "יום טוב", באמירת הלל וכו', שהרי אין להוסיף ימים טובים.

ובפרט ע"פ המבואר בספרי קבלה שהימים טובים הם כנגד הספירות: ג' הרגלים פסח שבועות וסוכות (שהם כנגד ג' האבות) הם כנגד חג"ת, חנוכה ופורים הם כנגד נצח והוד (כב' הדעות בזה), ולעת"ל יתוספו הימים טובים שיהפכו משבעה עשר בתמוז ותשעה באב, כנגד יסוד ומלכות, כך, שאין מקום להוסיף עוד ימים טובים שיהיו בגדר של יו"ט בנוגע לאיסור מלאכה, אמירת הלל וכיו"ב.

וכן הוא בנוגע לי"ב תמוז, שהוא אמנם "יום חג גאולת ישראל כו'", כדברי בעל הגאולה: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה" (היינו שהשם ישראל הוא אצלו בבחי' כינוי בלבד, שאין זה עיקר השם), אבל, בודאי לא עלה בדעתו של אף א' לומר הלל, אפילו ללא ברכה!

זהו יו"ט פרטי, וכפי שמצינו דוגמתו אצל כמה גדולי ישראל שקבעו יו"ט להם ולמשפחתם ביום שנעשה להם נס כו', על מנת להתבונן בנס ולהודות להקב"ה על חסדיו, כולל ובמיוחד – לנצל זאת להתעוררות והתחזקות בעניני תומ"צ, וכדברי בעל הגאולה בנוגע לי"ב תמוז: "לקובעו ליום התוועדות והתעוררות לחיזוק התורה והיהדות כו'".

ועד"ז בנוגע למאורעות הנ"ל – שנוסף על ההודי' להקב"ה על חסדיו, יש לנצל זאת גם להתעוררות והתחזקות בעניני התומ"צ כו'.

ולדוגמא – המדובר בהתוועדות שלפנ"ז שכיון שבהשגחה פרטית אירע הדבר בימים הסמוכים ל"זמן מתן תורתנו", יש ללמוד מזה בנוגע למ"ת שבכל יום (כנוסח ברכת התורה שאומרים בברכות השחר, לפני התפלה, התחלת עבודת היום – "נותן התורה", לשון הוה):

א) כללות הענין דהקדמת נעשה לנשמע, "עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו", שזהו ענין עיקרי בהנהגת הצבא,

ב) ענין הערבות – "כל ישראל ערבים זה בזה", והיינו, שגם הנהגת איש פרטי נוגעת לכלל ישראל, כפס"ד הרמב"ם שמעשה אחד של איש פרטי יכול להכריע את עצמו ואת כל העולם כולו "לכף זכות" או להיפך ח"ו – כפי שראו במוחש בעיני בשר [כך, שאין צורך להתווכח ולשכנע כו' ("אַיינקנעלן מיט אים"), כמו בשעה שלומדים פסק ההלכה ברמב"ם...], שאצל כל אחד הי' מונח בפשיטות שאם לא ישמור על ד' אמותיו, הרי זה נוגע לא רק אליו, אלא בכך הוא עלול להעמיד בסכנה גם את חבריו, ועד לכלל ישראל.

טו. ויה"ר שההתבוננות בכל הנ"ל באופן שתביא לידי התעוררות והתחזקות בעניני תומ"צ, תמהר ותזרז עוד יותר את גמר הגלות,

– שהרי לעת עתה, הנה לא זו בלבד שעדיין לא באה הגאולה, אלא נמצאים עדיין בחשכת הגלות, חושך כפול ומכופל, ולא עוד אלא שהחושך הולך ומתגבר מיום ליום; אך ע"י העבודה באופן האמור בוקעים את חשכת הגלות, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר, שצריך לשרוף את כתלי הגלות –

ואז תבוא הגאולה, ע"י משיח צדקנו, אשר, "הנה זה עומד אחר כתלנו", ויבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בגאולה האמיתית והשלימה, שאין אחרי' גלות, וכמ"ש "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם".