בס"ד. חלק משיחת ש"פ פינחס, י"ד תמוז, ה'תשכ"ז.

בלתי מוגה

יג. ויש לקשר זה עם ענין שהזמן גרמא:

בחדשים האחרונים אירע מאורע נפלא – שהי' ענין של נסיון כו', באופן של העלמות והסתרים למטה מטה ביותר, ותמורת זה נעשה מעמד ומצב ד"ארים נסי", "כמו הנס על ההרים", שגם "נס" כשלעצמו הו"ע של הרמה, ועאכו"כ "נס על ההרים", גילוי שלמעלה מסדר השתלשלות שאינו מלובש בדרכי הטבע, והראי', שעד היום הזה עומדים "כל עמי הארץ" בהשתוממות, ואינם מבינים איך אירע דבר פלא כזה!

ובענין זה ישנה גם ההשתתפות של לומדי תורה – כדברי הגמרא "אילמלא דוד (שהי' עוסק בתורה) לא עשה יואב מלחמה" (זכותו של דוד עומדת לו ליואב במלחמותיו של דוד); ולאידך, "אילמלא יואב לא עסק דוד בתורה" – ע"ד ובדוגמת ההשתתפות של לומדי תורה ותומכי תורה, ישכר וזבולון, שההצלחה של זבולון בהמסחר ("שמח זבולון בצאתך", "הצלח בצאתך לסחורה") היא בזכות תורתו של ישכר, ותורתו של ישכר נעשית ע"י התמיכה של זבולון, ש"משתכר ונותן לתוך פיו של ישכר".

ועדיין איני יודע מי קודם למי – עד שמצינו בכתוב "שמח זבולון בצאתך וישכר באוהליך", ש"הקדים זבולון לישכר", "שתורתו של ישכר על ידי זבולון היתה" (אע"פ שההצלחה של זבולון בהמסחר היא בזכות תורתו של ישכר).

ומזה מובן גם שהיוצאים למלחמה קודמים ללומדי תורה (אף שנצחונם במלחמה הוא בזכות התורה) – במכ"ש וק"ו מקדימת תומכי תורה:

ככל שתגדל מעלתם של תומכי תורה מצד גודל המעלה שבמצות הצדקה, שכיון ש"נותן מיגיע כפיו הרי כל כח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו או עסק אחר שנשתכר בו מעות אלו, וכשנותנן לצדקה הרי כל נפשו החיונית עולה לה', וגם מי שאינו נהנה מיגיעו מ"מ הואיל ובמעות אלו הי' יכול לקנות חיי נפשו הרי נותן חיי נפשו לה'" – אין זה דומה כלל וכלל לגודל מעלתם של היוצאים למלחמה שמשימים נפשם בכפם (להעמיד את עצמם בסכנת נפשות בפועל ממש) לעשות מלחמה על יחוד השם (כלשון הרמב"ם), ובפרט ב"מלחמת מצוה", "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (אפילו כשבאים על עסקי קש ותבן, ועאכו"כ כשמכריזים שבאים על עסקי נפשות).

וכפי שמסיים הרמב"ם גודל שכרם של היוצאים במלחמה – "כל הנלחם בכל לבו . . ותהי' כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך" – שכר נעלה ביותר שכולל כל סדר ההשתלשלות: "בית נכון", "בית נאמן" – קאי על ספירת המלכות, "עד עולם" – ז"א, "עולם הבא" – בינה, שזהו כללות סדר השתלשלות, ולמעלה מזה – "לחיי העולם הבא". ועל מי נאמר שכר גדול זה – לא על לומדי תורה שבזכותם מנצחים במלחמה, אלא על היוצאים במלחמה דוקא!

ויש לומר, שבגלל גודל המעלה דהיוצאים במלחמה גם לגבי לומדי תורה, הרי, נוסף לכך שדוד הי' עוסק בתורה וזכותו עמדה ליואב במלחמה, הי' גם דוד יוצא בעצמו למלחמה, עד ש"נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל".

ולהעיר מהשייכות לי"ב תמוז – כידוע שפסוק זה הי' רשום ("אָנגעצייכנט"), בעפרון או בעט, על ספר התהלים של כ"ק מו"ח אדמו"ר (לא בתהלים עצמו, אלא בדף שלפניו), בקשר ובשייכות להמאסר והגאולה.

יד. וכאן המקום להזכיר את נכדו של חאָניע מרוזוב, שמסר נפשו על קידוש השם (לאחרי הנסים והנפלאות שאירעו אצלו לפנ"ז), ובודאי שהשם יקום דמו, "און דער אויבערשטער וועט אים באַזאָרגן וואוּ ער איז", כאמור, ש"יבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא . . והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך".

טו. וזוהי גם ההוראה בנוגע לענין השליחות:

ישנם כאלו שמסתפקים בכך ש"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב כו'"; לאחרי שישן כדבעי ("זיך גוט אויסגעשלאָפן"), אכל ושתה, וגם קרא את ה"עיתון", הנה כאשר דורשים ממנו לעשות איזו פעולה – יש לו פסק הלכה ש"כל העוסק בתורת כו' כאילו הקריב כו'".

אך על זה אומרים לו, שכשם שבנוגע ללומדי תורה ותומכי תורה יש מעלה בתומכי תורה, כמו"כ יש מעלה ביציאה לשליחות, מצד מעלת המעשה בפועל, ש"הוא העיקר", וכמובן גם מפס"ד הרמב"ם הנ"ל שגודל השכר ניתן דוקא לאלו שיוצאים במלחמה בפועל.