בס"ד. חלק משיחת וא"ו תשרי, ה'תשכ"ח (ב).
בלתי מוגה
י. האמור לעיל (ע"ד השמחה שבענין התשובה) הו"ע הקשור עם כל יום מעשרת ימי תשובה; והמיוחד ביום זה בשבילי – שזהו ה"יאָרצייט" של אמי מורתי.
וענין זה שייך להמדובר לעיל אודות סיום מסכת סוכה, שכל השקו"ט בגמרא היא אליבא דהמ"ד שהטעם שקנסו את משמרת בילגה הוא בגלל "נערה אחת מהם" שהתנהגה שלא כדבעי, ובגלל זה קנסו לא רק את אבי' ואמה, אלא נעשה היזק לכל המשמרת כולה – שמזה רואים עד כמה נוגע גם חינוך הבנות.
ושלא כטעות העולם שבעיקר צריכים להשתדל ("פאַרלייגן זיך") בנוגע לחינוך הבנים, ואילו בנוגע לחינוך הבנות, יכולים לצאת ידי חובה ע"י אמירה אחת או שתים ("אַ וואָרט אָדער צוויי ווערטער") בנוגע להנהגת הבית וכו' – הנה על זה בא הלימוד מסיפור הגמרא הנ"ל, שבו רואים מה אירע בגלל חסרון בהשתדלות בחינוכה של נערה אחת בקטנותה.
יא. ובפרטיות יותר:
מדובר אודות נערה שידעה אודות ענינו של המזבח, שמקריבים עליו קרבנות, ותפקידו לעמוד לישראל בעת צרתם – ככל הידיעות שהיו לה גם ללא השתדלות מיוחדה, בגלל היותה בת כהן.
אלא שהי' חסר בהשתדלות בנוגע לחינוכה של אותה נערה מתוך יראת ה' כדבעי – שלא הבטיחו שתהי' מוכנה להתמודד עם נסיון גדול במעמד ומצב של העלם והסתר:
מדובר אודות זמן של מצור ומצוק – מצד נצחון היוונים שמשלו ושלטו בכל ארץ ישראל, ועד שהיתה להם שליטה גם בביהמ"ק, כדברי הגמרא במסכת שבת ש"טמאו כל השמנים שבהיכל"!
ומובן גודל הקושי לעמוד בנסיון ולא להתפעל מההעלם וההסתר – כשרואים שהיוונים כבשו את ביהמ"ק, יחד עם קדש הקדשים, מקום שאפילו למלאכים אסור להכנס בו, וגם הכהן גדול נכנס לשם רק "אחת בשנה", ולעבודה קבועה בלבד, ואילו עכשיו מטיילים ושולטים שם היוונים!
והגע עצמך:
היוונים לא טענו שרצונם להחריב את ביהמ"ק; אדרבה – טענו היוונים לבנ"י: המשיכו להחזיק בביהמ"ק ("געזונטערהייט, האַלט זיך דעם ביהמ"ק"), אבל עליכם להקריב בביהמ"ק "דל"ת אל"ף"; תדליקו את המנורה, אבל, בשמנים טמאים!
והיינו, שאין זה כמו בזמן הרומאים שכבשו את ביהמ"ק ושרפוהו, כך, שביהמ"ק אינו קיים, אלא ביהמ"ק עומד על מכונו, עם קדש הקדשים, ההיכל והעזרה, ושם מטיילים יוונים ומנהלים את ה"עבודה" לפי הנוסח שלהם!
ולכאורה, במעמד ומצב כזה, שנמשך לא שנה אחת ולא שתי שנים כו', ורואים שאין הקב"ה עומד לישראל בעת צרתם – הנה גם כשישנו ענין החינוך, הרי זה נסיון גדול להשאר עם בנ"י, ולא להצטרף ליוונים!...
יב. וחסרון זה בהשתדלות בחינוך כדבעי – השפיע והשאיר כתם לא רק על בית אבי' ואמה, אלא גם על כל המשמרת כולה (מטעם "אוי לרשע ואוי לשכינו"), ש"חולקת בדרום וטבעתה קבועה וחלונה סתומה" – אע"פ שעבודת כ"ד משמרות כהונה בביהמ"ק היתה נעשית ע"י זכרים, ולא ע"י בנות (ורק בנוגע לאכילת קדשים יש קדשים שנאכלים גם "לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם").
ופלא גדול יותר – שענין זה נקבע לא רק בדור ההוא, אלא על כל הדורות כולם, עד שיבנה ביהמ"ק השלישי ע"י משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ".
והענין בזה:
לכאורה אינו מובן: אפילו אם מטעם "אוי לרשע ואוי לשכינו" שייך הדבר לכל המשמרת – מהי אשמתה של משמרה זו בדור שלאח"ז?!
הרמב"ם בפירוש המשניות מבאר אמנם ש"קבעו זה לדורות משום והנשארים ישמעו וייראו", אבל, כיון שמדובר בעונש שיש בו בזיון, אין מקום לומר שיבזו משמרת שלימה "משום והנשארים ישמעו וייראו" בלבד, אם לא היתה לה איזו שייכות ונגיעה בזה.
ויש לומר הפירוש הפנימי בזה – שהחסרון בחינוך של אותה נערה נקבע לכל הדורות כולם, היינו, שרישומו ניכר דור אחר דור, ולכן "הנשארים ישמעו וייראו", שכל הדור, כל המשמרת, ועאכו"כ כל המשפחה, יתמסרו להבטיח שהחינוך של נערה זו יהי' כדבעי.
יג. והנה, גם הסיפורים שבתורה הם חלק מ"תורה" מלשון הוראה, ולא סתם סיפור יפה, שהי' מספיק לאמרו בקיצור, ומבלי לעשותו חלק מתורה שבע"פ, שעל זה פוסק הרמב"ם ש"האומר שאין התורה מעם ה', אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו, הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפירושה והוא תורה שבעל פה" (גם אם אומר על ענין אחד בפירוש דתושבע"פ שלא ניתן למשה מסיני).
ועד"ז בנוגע לסיפור הנ"ל – שמזה למדים הוראה לכל הדורות עד כמה צריך להשקיע כחות בנוגע לחינוך של בן ישראל ובת ישראל, שכאו"א מהם הוא בן כהן ובת כהן, שכן, אע"פ שבין בנ"י גופא יש חילוק בין כהנים לוים וישראלים, הרי בערך לאומות העולם נחשב כל אחד מישראל לכהן, כמ"ש בפ' יתרו "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".
וענין זה נוגע לא רק לילד עצמו, שילך בדרך תורתנו "תורת חיים", אלא זה נוגע להוריו ולכל משפחתו, לכל השכונה ("לשכינו"), לכל הדור, וגם לכל הדורות כולם – כפי שרואים בסיפור הנ"ל את התוצאה של החסרון בענין החינוך בנוגע לכל הדורות, והיינו, שחינוך בן ובת ישראל הו"ע שנוגע לא רק לשעתו, אלא לכל הדורות כולם, וכמשל נטיעת הגרעין, שע"י נטיעה אחת שלא כדבעי, נעשה היזק רח"ל לכל הדורות כולם, וע"י התיקון בגרעין, נעשה תיקון לכל הדורות כולם.
יד. ומרובה מדה טובה מהמדה ההפכית:
כאשר מתמסרים לחינוך בני ובנות ישראל מתוך השתדלות ויגיעה גדולה עד לענין של מסירת נפש – אזי פועלים את הענין שאמרה חנה בשירתה: "עקרה ילדה שבעה", כמבואר במפרשים ש"מה שאמר שבעה אינו דוקא .. (אלא) דרך הכתוב כשירצה לומר רבים יאמר שבע",
וכן הענין ד"רבת בנים אומללה" – כמדובר פעם בארוכה שלכאורה אינו מובן: היתכן שחנה אומרת בשירתה להקב"ה "רבת בנים אומללה", הרי מצינו אפילו בנוגע למצריים, שכאשר "מעשה ידי טובעין בים", לא מניח הקב"ה למלאכים לומר שירה, ואילו כאן אומרת חנה שירה להקב"ה על זה ש"רבת בנים אומללה"?! – אך הפירוש בזה, שבני פנינה ("רבת בנים") שנתחנכו על ידה באופן ש"כעסתה צרתה גם כעס" (כמבואר בארוכה בסיפור הדברים), נכרתו ("אומללה" מלשון כריתה) מאופן החינוך של פנינה, והצטרפו לבני חנה (ה"עקרה" ש"ילדה שבעה"), היינו, שגם הם נעשו הילדים של חנה, שמקבלים חינוך באופן ש"עלץ לבי בה' .. אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה", ועד ש"וירם קרן משיחו", שזהו הנצחון של הקב"ה בעניני עוה"ז, ועאכו"כ בענינים רוחניים.
והיינו, שע"י ההשתדלות בענין החינוך פועלים גם על אלו שהתחנכו עד עתה באופן בלתי-רצוי – לכרות אותם מהחינוך הבלתי- רצוי, ולצרף אותם אל בנ"י הראויים לשמם, שכל אחד מהם נקרא בן אברהם יצחק ויעקב ובת שרה רבקה רחל ולאה.
וכך מעמידים "זרע ברך הוי'", ויוצאים לקבל פני משיח צדקנו – אחרי ש"יכלו כל נשמות שבגוף", "נשמות שבאותו אוצר ששמו גוף" – עם מחנות וצבאות ישראל, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", ומעמידים כל הענינים על תילם, החל מירושלים עיר הקודש, וכל ארץ ישראל, וכדברי חז"ל "עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל, ועתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.
* * *
הוסיפו תגובה