בס"ד. חלק משיחת וא"ו תשרי, ה'תשכ"ח (א).

בלתי מוגה

ז. סיום מסכתא סוכה הוא בסיפור אודות משמרת בילגה – א' מכ"ד משמרות (משפחות) שנחלקו הכהנים, שלכל א' הי' זמן קבוע בשנה שבו שימשה בעבודת הכהנים בביהמ"ק – שנחלקה משאר המשמרות שלא לטובה, בצד ההפכי, בגלל הנהגה בלתי-רצוי', ולכן נחלקה משאר המשמרות בג' ענינים: "חולקת בדרום וטבעתה קבועה וחלונה סתומה".

ובסיבת הדבר – הובאו בגמרא ב' טעמים: טעם אחד – בקיצור נמרץ, וטעם שני – באריכות, פלפול ושקו"ט ... – "מעשה במרים בת בילגה (ממשמר בילגה היתה, וכן שמה) שהמירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל (בימי מתתיהו בן יוחנן), היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה, לוקוס לוקוס (זאב בלשון יווני, שהרי המזבח נמשל לזאב), עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל (ע"י הקרבנות שמקריבין עליו), ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק [והיינו, שישנה מציאותו של המזבח בשלימותו, שהרי "היתה מבעטת .. ע"ג המזבח", ואעפ"כ, בשעה שישראל זקוקים להגנה מפני היוונים, "בעת צרתם", אין המזבח מסייע להם, אלא היוונים מושלים על ישראל ועל ביהמ"ק]. וכששמעו חכמים בדבר (לאחר שגברה יד בית חשמונאי), קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה".

ובנוגע לטעם זה – יש שקו"ט בגמרא:

"למאן דאמר מרים בת בילגה שהמירה דתה, משום ברתי' קנסינן לי' לדידי' (אפילו לאבוה מי הוה לן למיקנסי'), אמר אביי, אין, כדאמרי אינשי שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימי'" (משל הדיוט הוא, מה שהתינוק מדבר בשוק, מאביו או מאמו שמע, אף זו, אם לא שמעה מאבי' שהי' מבזה את העבודה, לא אמרה כן).

והגמרא מוסיפה לשאול: "ומשום אבוה .. קנסינן לכולה משמרה, אמר אביי, אוי לרשע אוי לשכינו", שלכן נענש גם "שכינו" של אותו אב שנערה זו חזרה על הנהגתו – המשמרת כולה.

ו"כדי לסיים בדבר טוב" (כמבואר במפרשים) – מסיימת הגמרא: "טוב לצדיק טוב לשכינו", וכפירוש רש"י: "דמדה טובה מרובה".

ח. ובכן, סיום המסכתא אודות הקנס של משמרת בילגה בגלל הנהגת מרים בת בילגה – הוא לכאורה היפך תוכן ענינה של מסכת סוכה:

ענינה של סוכה הוא – כמבואר בתחילת המסכתא: "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה", ומבואר בגמרא: "מנא הני מילי .. דאמר קרא למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה, משום דלא שלטא בה עינא".

כלומר: ענינה של מצות סוכה הוא – שאע"פ שכבר עברו כו"כ דורות מאז ש"בסוכות הושבתי" (שהרי מאורע זה הי' "בהוציאי אותם מארץ מצרים"), הנה בבוא הזמן דסוכות, צריך לזכור ש"בסוכות הושבתי את בני ישראל" ... ובכן: מצד ענינה של מצות סוכה – היתה נערה זו (מרים בת בילגה) צריכה לזכור ש"בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", אחרי שבנ"י היו כו"כ שנים בשעבוד מצרים בעבודת פרך כו'.

יתירה מזה: נערה זו היתה בעת מלחמת יון, שהיתה בזמן בית שני, וממילא ידעה שבמשך שבעים שנה הי' ביהמ"ק חרב, ואעפ"כ, גם בזמן החורבן, וגם באותה שנה שהיוונים כבשו את ארץ ישראל (גם קודם נס חנוכה), היו בנ"י חייבים במצות סוכה, בגלל ש"בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", והיינו, שזוכרים את נסי הקב"ה, ולא רק בתור זכרון לימים שעברו, אלא באופן שגם עכשיו יש אצלם ענין של מעשה בפועל – ישיבה בסוכה, אכילה ושינה בסוכה – בתור הכרת תודה.

וא"כ, אילו היתה נערה זו זוכרת ומתבוננת בענינו של חג הסוכות, לא הי' מקום לטענתה "עד מתי כו' ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק" – שהרי גם אחרי שעבוד מצרים היו נסים כו', וכן אחרי חורבן ביהמ"ק נבנה בית שני (כפי שיודעת בעצמה, שהרי מאורע זה הי' בימי בית שני, אחרי שבאמצע היו שבעים שנה של חורבן), וכמו"כ עתה, בודאי יושיע הקב"ה את בנ"י.

ועפ"ז נמצא, שהסיום של מסכתא סוכה הוא היפך התחלת המסכתא, והיפך כללות ענין הסוכה?!

ואע"פ שסיום המסכתא הוא ב"טוב לצדיק וטוב לשכינו" – הרי (נוסף לכך שסיום זה הוא רק "כדי לסיים בדבר טוב") עדיין צריך לבאר את השייכות של "טוב לצדיק כו'" למצות סוכה או להתחלת מסכתא סוכה, כדי לתקן ולתרץ את הסתירה שבין הסיום הנ"ל (אודות מרים בת בילגה) להתחלת מסכת סוכה.

ט. ויש להוסיף ולבאר גם בנוגע לג' הענינים שנבחרו לבטא את החילוק בין משמרת בילגה (בגלל הנהגה בלתי-רצוי') לשאר המשמרות, ש"חולקת בדרום וטבעתה קבועה וחלונה סתומה" (אף שהיו יכולים למצוא ענינים אחרים) – שיש בזה חילוק בין פירוש רש"י ופירוש המשניות להרמב"ם, וכפי שיתבאר לקמן שאין זה רק ב' פירושים שונים (שאין שייכות וגם לא סתירה ביניהם), אלא זהו חילוק עיקרי בכללות השיטה; ועפ"ז תתבאר גם השייכות ונעיצת סוף המסכתא בתחילתה, ותחילתה בסופה.

והעיקר – כהסיום דמסכתא סוכה – "טוב לצדיק וטוב לשכינו":

"צדיק" – קאי על הקב"ה, "צדיקו של עולם", שהוא עצם הטוב, ומטבע הטוב להיטיב.

ו"שכנו" – קאי על כל אחד מישראל שהוא שכנו של הקב"ה, כיון שלכל אחד מישראל יש יצר טוב [ואפילו בינוני שיש לו שני שופטים (כנ"ל ס"א), הנה ה"שכן" שלו הוא היצ"ט], נפש אלקית, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש" ד"צדיקו של עולם".

וזהו "טוב לצדיק טוב לשכינו" – שהקב"ה (צדיק) ממשיך טוב לכל אחד מישראל (שכנו), שתהי' לו חתימה וגמר חתימה טובה,

ובאופן של רוב טוב – כפי שמסיים רש"י את המסכתא ב"מרובה מדה טובה", ובאופן שנקרא "רוב" ע"פ תורה – "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די", למעלה ממדידת האדם,

וכל זה יומשך ... בכל עניני האדם עד לענינים גשמיים כפשוטם, כל עשרת הענינים שמונה הרמב"ם: "במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו ובדבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו" – שכל ענינים אלו יומשכו מ"טוב לצדיק" ל"שכנו", באופן ש"מרובה מדה טובה", כך, שלמטה מעשרה טפחים תהי' שנה מבורכת בכל הענינים הגשמיים והרוחניים גם יחד, בבני חיי ומזוני, ובכולם – רויחי,

ועד לנקודה הפנימית – שבקרוב ממש תבוא הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ונזכה לישב בסוכת עורו של לויתן.

* * *