בס"ד. חלק משיחת ש"פ האזינו, שבת תשובה, ה'תשכ"ח.

בלתי מוגה

י. ויש להוסיף בנוגע לענין ד"מן המיצר" – שהאמור לעיל הוא בנוגע לענין ה"מיצר" ברוחניות, ואינו שייך לענין ה"מיצר" בגשמיות, והיינו, שיכול להיות שיהיו אצלו כל הענינים הגשמיים בהרחבה – "תורה וגדולה במקום אחד", או באופן שענין הגשמיות אינו תופס מקום אצלו, כך, שאין לו מה לבכות בנוגע למצב הגשמי, וכידוע הסיפור אודות אדמו"ר מהר"ש, שאמר, שלא הי' לו על מה לבכות כו'.

אמנם, כיון שכל ענין התומ"צ צ"ל בגשמיות דוקא, שהרי "המעשה הוא העיקר", וגם אם כיון את כל הכוונות אבל לא עשה את המצוה בפועל, לא יצא ידי חובתו – הרי מובן שכן הוא גם בנוגע לענין המיצר, שכאשר המיצר הוא בפועל ובגשמיות, הרי זו מעלה גדולה יותר מהמיצר ברוחניות, וכפי שמבאר אדמו"ר האמצעי בנוגע לעני ואביון בגשמיות, ש"כשנזכר .. על רוב דוחקו .. יבכה במר נפשו תיכף כו'".

וטעם הדבר שיש מעלה במיצר בגשמיות יותר מאשר המיצר ברוחניות – אף שלכאורה יכול להיות שאצל צדיק נוגע ענין הרוחניות יותר ממה שנוגע לעני ענין הגשמיות, שהרי הגוף הוא טפל אצלו, וכשהולך לאכול הרי זה באופן שהולך לגמול חסד עם העלובה כו' – כי, גם כשמדובר אודות צדיק, הרי בבואו למטה לעוה"ז הגשמי בהכרח שהעולם יפעל עליו, ונדבק בו כו', ובלשון חז"ל: "אזלת לקרתא עבד כנימוסא", ולכן נוגע בעיקר הגשמיות.

ועפ"ז יובן מה שמצינו בנוגע ל"הרוגי לוד" ש"אין כל ברי' יכולה לעמוד במחיצתן" – דלכאורה אינו מובן: מדוע אומרים זאת רק עליהם, ולא על צדיק שבמשך כל ימי חייו נמצא בתנועה של מס"נ, כמו רבי עקיבא שאמר "כל ימי הייתי מצטער .. מתי יבוא לידי ואקיימנו" – כיון שיש להתחשב בעיקר עם הפועל ממש בגשמיות, ורק כשישנו ענין המס"נ בפועל בגשמיות, אזי באים לדרגא כזו ש"אין כל ברי' יכולה לעמוד במחיצתן".

אך אין הכוונה שצ"ל אצל בנ"י ענין של עניות ח"ו,

– שהרי בנ"י מושרשים בעצמותו ית', וכמ"ש "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב גו'", והיינו, שגם אלו שנקראים בשם "יעקב", שאין זה כמו "ישראל", שם המעלה, אלא מלשון עקב, ע"ש "וידו אוחזת בעקב עשו", כולל גם "עקב" בענין הזמן, עקבתא דמשיחא, וגם בענין המקום, שנמצאים בחוץ לארץ כו' – גם הם מושרשים בעצמותו ית', ולכן בוחר בהם, ובאופן "אשר אהב סלה", שמורה על ענין הנצחיות, כמארז"ל "כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק", ומצד זה צריך להיות אצלם מעמד ומצב של הרחבה דוקא –

אלא הכוונה בענין ה"מיצר" היא – שלמרות שיש לו כל טוב ובהרחבה, צריך לדעת שאין זה שלו, אלא מה שהקב"ה נותן לו, אבל מצד עצמו הרי הוא עני. וע"ד הנהגת רב המנונא סבא, שלא הי' מתקן את מאכלו (שכבר הי' ברשותו) לסעודה, עד שהי' מתפלל להקב"ה שיתן לו מזונו, כיון שנרגש אצלו שאין זה שלו, אלא הכל ניתן מהקב"ה.

* * *