בס"ד. חלק משיחות ש"פ נח, בדר"ח מרחשון, ה'תשל"ד.

בלתי מוגה

יא. ובהמשך לזה, הנה ע"פ תורת הבעש"ט (כפי שחזר כ"ק מו"ח אדמו"ר כמ"פ) שמכל ענין בעולם שיהודי רואה או שומע עליו ללמוד הוראה בעבודת ה' – יש ב' ענינים שרואים במוחש בהנהגת אנשי הצבא, והסיבה לכך שמראים לנו זאת היא, כדי להקל עלינו בעבודתנו ע"י הלימוד מזה.

ולכל לראש – הענין דהקדמת נעשה לנשמע:

ובהקדמה – שכאשר אומרים ליהודי שעליו להניח את שכלו הצדה, טוען הוא, שלהיותו בעל שכל, עליו להשתמש בשכלו כו'.

ועל זה אומרים לו, שיש סיפור בגמרא אודות "ההוא צדוקי דחזיי' לרבא . . אמר לי' עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו (קודם ששמעתם אותה היאך היא קשה ואם תוכלו לעמוד בה, קבלתם עליכם לקיימה) . . ברישא איבעיא לכו למשמע, אי מציתו קבליתו, ואי לא לא קבליתו, אמר לי', אנן דסגינן בשלימותא (התהלכנו עמו בתום לב וכו'), כתיב בן תומת ישרים תנחם".

והגע עצמך:

הצדוקי הנ"ל שטען על בנ"י שהקדימו נעשה לנשמע: "עמא פזיזא" – לא הי' סתם "פרא אדם"... כדמוכח מזה גופא שרבא התעסק עמו לענות על טענתו כו',

– וע"ד שמצינו "דמאן דמשתעי ריש לקיש בהדי' בשוק יהבו לי' עיסקא בלא סהדי" –

ועכצ"ל, שע"פ שכל הרי זו טענה צודקת, ועד כדי כך, שהגמרא מספרת אודות טענה זו (אע"פ שהיתה יכולה להביא מאמרו של רבא על הפסוק "תומת ישרים תנחם", מבלי להזכיר שהי' זה מענה על טענת "ההוא צדוקי"), ובכך נעשית חלק מתורה שבע"פ!

ואעפ"כ אומר רבא, שהנהגת בנ"י היא דוקא באופן של הקדמת נעשה לנשמע, ולכן נאמר עליהם "תומת ישרים תנחם".

ובענין זה יש הוראה ולימוד מהנהגת אנשי הצבא:

הדבר הראשון שלומד איש צבא הוא – שכאשר המפקד נותן פקודה חייבים מיד לקיימה ללא חשבונות כלל; "נעשה ונשמע"! ובענין זה תלוי' כל הצלחת הצבא, ולולי זאת לא יכול להיות קיומו של הצבא.

וכל זה – גם כאשר החייל הוא חכם גדול, ולא רק חכם בכל שאר עניני העולם, אלא גם חכם בעניני הנהגת הצבא והנהלת המלחמה, ויתכן שלאחר זמן יתמנה הוא למפקד ושר (ואילו המפקד בהוה יהי' תחת פיקודו), ויתירה מזה, יתכן שכבר הי' בעבר מפקד ושר כו', ואעפ"כ, בעת המלחמה, כשנמצאים בחזית, עליו למלא מיד את הפקודה בשלימות; ורק לאח"ז, כשתחלוף הסכנה, אזי יוכל לערוך דיון ושקו"ט עם המפקד ולהציע את סברותיו בדבר כו', ויתכן שאכן יש לו סברא ועצה טובה שתתקבל ותביא תועלת בעתיד, אבל אעפ"כ, בעת קבלת הפקודה, חייבים לציית ולמלא את הפקודה בשלימות.

ואם פקודה של בשר ודם צריך לקיים באופן של הקדמת נעשה לנשמע – הרי מובן במכ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו בנוגע לציווי של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שגדול ביותר ריחוק הערך של נברא לגבי בורא, שבודאי צריך לקיים זאת באופן של הקדמת נעשה לנשמע, והיינו, שלא די בכך שה"נשמע" הוא באופן שיביא סוכ"ס ל"נעשה", אלא הסדר צריך להיות באופן של הקדמת נעשה לנשמע דוקא; ורק לאחרי שישנה ההקדמה ד"נעשה", הנה לאח"ז יכול וצריך להיות גם הענין ד"נשמע", להשתמש בשכלו, לשאול וכו', כפי שמצינו בתורה גופא השאלה "וכי תאמרו מה נאכל", וכיו"ב.

יב. ועוד ענין שרואים בהנהגת הצבא – שגם פעולה של חייל פרטי נוגעת לכללות הצבא:

ובהקדמה – שכאשר פונים ליהודי כדי לעורר אותו בעניני תומ"צ, יכול להיות שיטען שזהו ענין שנוגע לחייו הפרטיים ואף אחד לא צריך להתערב בזה; הוא כבר לאחרי בר-מצוה, וכבר אמרו עליו "ברוך שפטרני"... וביכלתו להחליט בעצמו איך להתנהג, מבלי שיאמרו לו מה לעשות. ויש כאלו שמתפעלים מזה, ומתחילים לחשוב שאולי באמת אין זה מן הנימוס להתערב בחייו של מישהו אחר וכו'.

אבל האמת היא שהנהגתו של כל אחד מישראל אינה ענין פרטי שלו, אלא ענין שנוגע לכל בנ"י ולכל העולם כולו, כפי שפוסק הרמב"ם להלכה: "צריך כל אדם שיראה עצמו . . כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב . . עשה מצוה אחת (מעשה אחד, דיבור אחד או מחשבה אחת), הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה"; ועד"ז להיפך, שבשעה שאינו ממלא תפקידו, הרי הוא פוגע לא רק בעצמו, אלא גם בכל הסביבה כולה, ועד שגורם חורבן ח"ו בכל העולם.

וענין זה רואים במוחש בהנהגת הצבא – שחייל שעומד על משמרתו במקום מסויים, אינו יכול להחליט ברגע מסויים לערוק ממשמרתו ולשוב לביתו ומשפחתו, תחת גפנו ותחת תאנתו, ולומר שזהו ענין פרטי שנוגע רק אליו (ועל זה הוא מוכן לקבל עונש...), ולא נוגע לאחרים; חייל שמתנהג באופן כזה, מעמיד בסכנה לא רק את עצמו, אלא גם את כל אלו שנמצאים מסביבו, ועד – לכל הצבא וכל המדינה, והיינו, שבצבא אין ענינים פרטיים, אלא גם ענין פרטי נוגע לכללות הצבא.

ולהעיר, שגם מי שהי' איש צבא בעבר, הרי זה פועל ומשפיע עליו באופן שאפילו לאחרי כמה שנים ניכר עליו שהי' איש צבא, וכידוע מה שסיפר הצ"צ אודות איש צבא שהזכרון פעל אצלו התרגשות והתפעלות כמו בשעת מעשה כו'.

יג. ע"פ הידוע שמכל ענין יש ללמוד הוראה בעבודת ה' – יש ללמוד גם מגודל המס"נ שרואים אצל חיילי הצבא שמגינים על ארצנו הקדושה, שגם אם לא היו רגילים לכך, הנה מיד בשמעם שעליהם לילך, עזב כל אחד מהם את אשתו וביתו, גפנו ותאנתו, והעמידו עצמם בסכנה והלכו במס"נ (לא רק בכח, אלא) בפועל ממש להגן על עם ישראל, מבלי לבקש עבור זה לא כבוד ולא תודה כו'.

ולעומת זאת, כשמדובר אודות הענין של "מיהו יהודי" שמהוה סכנה לכלל עם ישראל – ישנו מי שלא מוכן לוותר על הכבוד המדומה שבישיבה על כסאו... (ועד"ז בנוגע לד'-ה' האנשים שבהם תלוי ענין זה).

לא מבקשים ממנו ענין של מס"נ... פרנסתו לא תפגע, ויוכל ללמוד תורה ולקיים מצוות ולעשות כל הענינים הטובים כו', וגם ידפיסו בעיתון את שמו עם תמונתו, כך שיקבל גם כבוד רב; מבקשים ממנו רק דבר אחד – שירחם על כלל ישראל, ו"ילך וישוב לביתו", "הכבד ושב בביתך", ואל תרשום גויים כיהודים!

ואעפ"כ הוא לא מוכן לוותר על כסאו, וממשיך להעמיד בסכנה את עם ישראל!

ולא עוד אלא שמנצל את העובדה שהצעירים נלחמים כו', כדי לעורר על הצורך לתרום כספים... ואח"כ ינצל את הכספים כדי להיבחר שוב ולהמשיך לסכן את עם ישראל ע"י רישום גויים כיהודים!