בס"ד. חלק משיחת י"ט כסלו, ה'תשל"ד (ג).

בלתי מוגה

יג. וכיון שחיים אנו בחושך כפול ומכופל, שהולך ומתגבר מזמן לזמן, וכדאיתא בספרים שזהו בדוגמת מה שרואים בלילה כפשוטו, שלפני עלות השחר מתגברת שחרות הלילה, וזהו הטעם שבעקבתא דמשיחא "חוצפה (גם "כלפי שמיא") יסגי וכו'" (ככל הסימנים שבסוף מסכתא סוטה) – הנה כדי להקל את הנסיון, ישנו ענין שנקבע ונעשה שיטה מהלכת אפילו בין אומות העולם:

בדורות שלפנ"ז ידעו שהמנצח בין שתי צבאות הוא – החזק יותר בכמות; מי שיש לו מספר גדול יותר של חיילים ומספר גדול יותר של חרבות ורמחים וכיו"ב – הוא ינצח, או שמלכתחילה "תפול עליהם אימתה ופחד", ולא יצאו נגדו למלחמה.

אבל מדור לדור ומשנה לשנה נשתנה כל יחס הכחות: בימינו לגמרי לא נוגע הכמות – כמה חיילים יש לצבא זה וכמה חיילים יש לצבא השני, אלא נוגע איזה נשק יש להם, ובזה גופא – לא נוגע שהחרב תהי' ארוכה וחזקה וכו', אלא אדרבה: ככל שהנשק יותר עדין וקשור יותר עם חכמה ושכל, ינצח הצבא שמחזיק בו, אע"פ שלנגדו יש נשק בכמות עצומה שלא בערך, אלא שחסר בו הדיוק בעניני החכמות שבייצור כלי נשק שנתחדשו דוקא בדורות הכי אחרונים.

וכאן רואים בגלוי איך שאיכות גוברת על כמות – אפילו כשמדובר אודות עוה"ז הגשמי והחומרי, שכשיש התנגדות ומלחמה בין שני סוגי נשק, אזי לא נוגע איזה נשק מכיל יותר ברזל או ענין אחר של חוזק, אלא נוגע איזה נשק נבנה ביתר דיוק, חכמה ושכל.

ואם הדברים אמורים בנוגע לנשק שהו"ע של דומם, עאכו"כ בנוגע לאנשי הצבא עצמם – שלא נוגע אם הוא גדול יותר בכמות, אלא נוגע מצבו הנפשי, שאז הנה "החלש יאמר גיבור אני", ודוקא הוא ינצח, בגלל שהגדול בכמות נמצא בתנועה של רפיון ידים, ללא חיות בהענין שעליו צריך להגן או לערוך התקפה.

וכל זה – אפילו אצל אומות העולם, ואפילו בענינים חומריים לגמרי, שאין להם שייכות לכאורה לענין של רוחניות, ועד שיכול להיות שמדובר אודות ענינים של הרס וחורבן רח"ל – אפילו שם לא נוגע הכמות, אלא האיכות;

ועאכו"כ כשמדובר אודות בני אדם, מין המדבר, ועאכו"כ כשמדובר אודות "גוי קדוש" שנמצא בארץ הקודש – הנה הענין הראשון שצריך להיות נוגע לשומר ומגין, ושומרים ומגינים לשון רבים, "יוצאי צבא בישראל", הוא – לדעת ש"ה' ישמר עיר", והוא צריך להיות השליח, ש"שקד שומר" והצליח.

וכשם שאיש צבא לא יכול להסתפק בכך ש"אחת בשנה" הוא מתכונן להיות איש צבא, ואילו במשך כל השנה כולה מתעסק עם דברים צדדיים, אלא כפי שרואים בפועל שצ"ל באופן שכל ענינו – "כל מעייני" – להיות איש צבא שמוכן בכל עת, ורק מזמן לזמן (זמן מועט בכמות ומועט גם באיכות) מתעסק בעניני הרשות, ודוקא באופן כזה נעשה איש צבא הראוי לשמו – עד"ז ובמכ"ש וק"ו לא מספיק ש"אחת בשנה יכפר"... להזכר ש"ה' ישמר עיר", אלא כיון שעיקר ההגנה ועיקר ההתקפה היא עי"ז ש"אנחנו בשם הוי' אלקינו נדגול", הנה כמו כל תכסיסי הצבא, צריך להיות בענין זה עיקר הגיוס ועיקר ההכנה ועיקר הלימוד מידי יום ביומו, ורק מזמן לזמן, לשעה קלה, מניחים לו להתעסק עם ענין הרשות שאינו קשור – באופן ישיר – עם היותו שומר או איש צבא וכו'.

וכדי להקל יותר את הנסיון – מראים מזמן לזמן נס גלוי: אע"פ שמצד ענין הכמות לא היתה הסברה מדוע לא יהי' היפך הטוב ח"ו לגמרי – ראו בגלוי, שעמד צבא עצום, עם כל כלי הנשק וכל החכמות שבדבר וכו', ולא זזו ממקומם, עד שהצליחו לאסוף ולקבץ כו"כ מבנ"י, ולהתייצב נגדם בסדר מסודר ע"פ תכסיסי המלחמה וכו', ורק אז התחיל המפגש בין שני המחנות.

יד. וכאמור לעיל – "המעשה הוא העיקר", והלואי יִשָׁמַע קולי בהענין דלקמן.

ובהקדים – שרואים בפועל שהדרישה לכך באה מלמטה למעלה, שאנשי הצבא עצמם דורשים שיתנו להם רוחניות, אלא שקוראים זאת בשם "מורל".

– אינני יודע כיצד פרצה "מגיפה" זו: בדרך כלל מדקדקים שם להשתמש בשמות שהם דוקא בלשון קודש. אבל לאחרונה פרצה "מגיפה", שבנוגע לכמה "מונחים" – כפי שנקראים שם – יש לבחור דוקא שם מלשון הגויים, ולכן קוראים זאת בשם "מורל".

מהו הצורך בשם שהוא בלשון הגויים?! – אפשר לומר "מצב רוח", "תוקף רוח", "אמונה בה'", "בטחון"; אבל נתנו לזה שם "מורל". וכיון ש"עמא דבר" אומרים "מורל", לכן גם אני אומר "מורל". –

ובכן: אנשי הצבא דורשים שיתנו להם "מורל"!

הם יודעים להעריך את חשיבות הנשק, אבל הם יודעים שההצלחה עם הנשק תלוי' בכך שבפנימיות המצב-רוח הוא כדבעי, ואז יכולים לנצל את הנשק בשלימותו, ועד – שעי"ז שהצד שכנגד יודע שעומדים מוכנים עם הנשק, הנה מלכתחילה אינו יוצא למלחמה!

במה דברים אמורים – בהיותו איש שלם ובריא, ללא ספקות, ויש לו בטחון – ובלשונם: "מורל" – ש"ה' ישמר עיר", ואז יש הצלחה ללבוש בדרך הטבע, שעל ידו תומשך ההנהגה הניסית באופן של התלבשות.

ואם רק ירצו – יש עכשיו שעת הכושר, כיון שדרישה זו באה מלמטה, מצד אלו שבהם תלוי עיקר כל הדבר – כמבואר בארוכה במאמרי המשך ההילולא, שאע"פ שהאוצרות ניתנים לשרי הצבא, הרי הנצחון במלחמה נפעל ע"י אנשי הצבא, בעלי הקבלת-עול ("קבלת-עול'ניקעס"), ולהם מגיעים עיקר האוצרות וכו'.

ובכן: אנשי הצבא דורשים שלא ישלחו להם "זמרים", ובלשונם: "בדרנים", שרק מבלבלים את הראש ע"י אמירת ענינים של ליצנות, ענינים שאין בהם תוכן, כדי שלא יחשבו אודות ענין שיש בו תוכן, ותמורת זה – דורשים הם – ישלחו להם אנשים שידברו עמהם אודות ענינים שיש בהם תוכן; והדיבור עמהם יהי' באופן ד"טופח על מנת להטפיח", שגם לאחרי שהמדבר ילך לדרכו, תישאר אצל השומע פעולת הדברים באופן שיהיו מזה פירות ופירות-פירותיהן, כיון שנתנו לו "חומר" (כפי שנקרא שם) שעמו יוכל לעבוד על עצמו ללכת "מחיל אל חיל".

* * *