התוועדויות תשמ"ג

א. 1) חנוכה: היו"ט היחיד שאפשר שיהיו בו ב' שבתות (א-ב)

2) שבת חנוכה: מנוחה ממלאכה ומנוחה ממלחמה
יש ללמוד הוראה מהחיבור דשבת וחנוכה (וככל ב' ענינים – הרי החיבור שלהם הוא מצד ענין שלמעלה משניהם), ובאופן המובן לכאו"א ושייך למעשה בפועל (ג-ד)החילוק בין שבת לחנוכה: בשבת המנוחה היא ממלאכה, ובחנוכה המנוחה היא ממלחמה; העילוי במנוחה דחנוכה – שענינה הפיכת החושך לאור (ולכן חנוכה מותר במלאכה), משא"כ המנוחה דשבת היא מלכתחילה ענין הקדושה (אלא שהיא קדושה הקשורה עם טבע העולם – המספר שבע) (ה-ח)הקשר לפרשת מקץ: הדגשת העילוי דהפיכת החושך לאור – "מבית האסורים יצא למלוך", וההוראה – גם בזמן הגלות היהודי הוא "משנה למלך", כיון שהגלות היא "ירידה צורך עלי'"; עד"ז מצינו ביוסף ע"ד ענין המלאכה בחנוכה, כידוע החילוק בין עבודת יוסף לעבודת האבות (ט-יא)ההוראה מהחיבור דשבת וחנוכה: גם כאשר יהודי נמצא במצב ד"שבת" אין הוא פטור מעבודה, ובאופן של יגיעה ומלאכה; תוכן הענין שלמעלה משניהם המחברם (הרמוז ברעוא דרעוין בשבת, ובחיבור ד"ביתו" ו"חוץ" בחנוכה) – העבודה שמצד נקודת היהדות, שמצד ענין זה אין חילוק בין סוגי העבודה, כי אין רצונו אלא לקיים את רצון הקב"ה (יב-טו)

3) מבצע חנוכה (טז-יז)

ב. 1) קביעות השנה: חנוכה פותח ומסיים בשבת
אל ליהודי לחשוב שהעסק ב"עובדין דחול" הוא ירידה לגבי העבודה דש"ק, אלא אדרבה – הוא הכנה לש"ק הבאה (יח-ט)

2) קביעות השנה: שבת זאת חנוכה בסמוך לר"ח
ר"ח אינו בכלל ימי המעשה (דאף שהוא מותר במלאכה ה"ז בטל לגבי ענינו העצמי, בדוגמת הוצאת מאכל פחות מכשיעור בכלי), והוא ממוצע בין חנוכה לשבת (כ-כד)

ג. 1) סיום הש"ס וסיום ספר התניא
שייכות שני הסיומים – שבשניהם מדובר ע"ד הענין ד"הלכות"; השייכות לסיום מס' ברכות – בו מדובר ע"ד ג' מדריגות ב"שלום" ועד ל"רב שלום", ועד"ז בתניא מוזכר ג"פ "הלכה", ועד "הלכתא רבתא"; השייכות להתחלת התניא – שגם בה ג' ענינים, "בפיך" "בלבבך" ו"לעשותו" (כה-ז)

לימוד שיעור התניא (וכן שיעורי חומש ותהלים); לימוד המסכת שקיבלו בחלוקת הש"ס (כח)ההוראה מסיום התניא בענין השבת והתחלתו בענינים השייכים ל"עובדין דחול", ועד"ז – מסיום החומש ב"האותות והמופתים" והתחלתו בבריאת טבע העולם: יש להמשיך את ה"אותות ומופתים" וקדושת השבת בטבע העולם וב"עובדין דחול"; זהו הענין ד"ילכו מחיל אל חיל" שבסיום מס' ברכות (כט-לא)

2) מגבית (לב)

מאמר ד"ה ברוך שעשה נסים

ד. 1) פרש"י (מקץ מא, מח) "אוכל שדה העיר אשר סביבותי' נתן בתוכה"
מה ההכרח בפשש"מ ש"נותנין בתבואה מעפר המקום"; במדרש הפרטים מופיעים כב' פירושים; שינויי לשונות (לד)

2) לקוטי לוי"צ (בראשית ע' קפה): חילוקי הדרגות בענין השלום
מהי ההוראה בעבודת האדם (לה)

3) "דינער" לטובת ישיבת תומכי-תמימים (לו)

ה. הביאור בפרש"י
הקושי הוא ייתור המלה "שדה", ולכן מפרש שמניחים מהעפר עצמו, ומקדים לזה ע"ד סגולת הארץ; עפ"ז מובנים שינוייי הלשונות מתחילת הפי' לסופו, כי בתחילה מדבר בכללות, ואח"כ מפרט בנוגע לעניננו (לז-ח)ההוראה: שלילת הרקבון בלימוד התורה היא ע"י "עפר המקום" – ענין הביטול (עפר), ביחס למעלתו בלימוד התורה עצמו (המקום) (לט)הוראה מהתוכן הכללי דפסוקים אלו: על כל יהודי להשתדל להמציא "מזון" רוחני עבור יהודים הזקוקים לכך (מ)

ו. 1) חילוקי מנהגים לפי המקום והזמן
מסיפור הזהר האמור מוכח שר' חייא ור' יוסי לא הלכו עם הציצית בחוץ; אף שיש כו"כ מנהגים בזה במקומות שונים, הרי בימינו שפשט המנהג ללכת עם ציצית בחוץ, יש לנהוג כן (מא-ב)חילוקי המנהגים בדבר קריאת שם ילד ע"ד אביו או זקנו החי; המענות השונים בנושא זה – בהתאם לתנאים השונים של השואלים (מג)

2) הביאור בלקוטי לוי"צ
מהמדריגות המבוארות שם (השלום דיסוד, דמלכות ודנצח והוד) רואים את גודל מעלת השלום (מד)

) תענית: מדרכי התשובה
תוכן ענין התענית הוא ענין התשובה עד למדריגה ד"והרוח תשוב גו'", שביום זה ישנה נתינת כח מיוחדת לכך, כיון שהקב"ה הוא "בהמצאו" ו"בהיותו קרוב"; אף שענין התענית הוא כתוצאה ממאורע בלתי רצוי, הרי המטרה בכך היא להביא לתשובה; ענין זה שייך לכאו"א מישראל (א-ה)

הוספה בג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח ביום התענית (ו)

2) עשרה בטבת: אחדות ישראל
מכיון שהירידה ביום זה היא חמורה ביותר (התחלת הגלות), מובן שהעלי' הבאה עי"ז היא גדולה ביותר (ז)במאורע עצמו רמוזה ה"רפואה" לכללות ענין הגלות – ענין האחדות, שהרי המצור גרם לאחדות בין בנ"י שהיו בירושלים; וההוראה – ביטול ענין הגלות ע"י אחדות המיוסדת על התומ"צ (ח-י)השייכות להפטרת פ' ויגש – ע"ד האחדות בין "עץ יהודה" ו"עץ יוסף" (למרות שבאותו זמן הי' החילוק ביניהם מן הקצה אל הקצה); ההדגשה המיוחדת בקביעות שנה זו, שעשרה בטבת הוא למחרת ש"פ ויגש (יא-ג)

3) שיעור חומש היומי (ר"פ ויחי): "ויחי יעקב בארץ מצרים"
כשבנ"י נמצאים בגלות וממלאים את תפקידם, נעשה גם שם "ויחי יעקב גו' שבע עשרה שנה" (כמנין טו"ב); אך גם במצב זה עליהם לדעת שהגלות אינה מקומם, ולהכריז "ונשאתני ממצרים" (יד-טו)

4) המצב באה"ק
כשיהודי מרגיש שהגלות אינה מקומו האמיתי, אין הוא מוותר על שטחי א"י (ושטחים בחו"ל החיוניים לבטחון) שניתנו לו ע"י הקב"ה; ואלו הנוהגים אחרת – יה"ר ש"יערה עליהם רוח ממרום" (טז-יז)"ועדת החקירה": כתוצאה מ"רגשי נחיתות" כלפי הגוי מקימים יהודים ועדת חקירה, כדי לחקור האם היו יהודים שידעו אודות אירוע הרצח שהי' בין נוצרים למוסלמים ולא סיכנו את חייהם כדי למנוע אותו, ואינם מזכירים כלל ע"ד עצם המאורע והאשם האמיתי (כפי שנדפס כבר בכל העיתונים); ויה"ר שמכאן ולהבא יתוקן הדבר (יח-כב)

5) מבצעים (כג)

6) סיום
חלוקת מטבעות לצדקה (כד)

משיחת עשרה בטבת (מוגה)

1) שיעור חומש היומי (ר"פ ויחי): "ויחי יעקב בארץ מצרים"
כשבנ"י נמצאים בגלות וממלאים את תפקידם, נעשה גם שם "ויחי יעקב גו' שבע עשרה שנה" (כמנין טו"ב); אך גם במצב זה עליהם לדעת שהגלות אינה מקומם, ולהכריז "ונשאתני ממצרים" (א-ב)

2) המצב באה"ק
כשיהודי מרגיש שהגלות אינה מקומו האמיתי, אין הוא מוותר על שטחי א"י (ושטחים בחו"ל החיוניים לבטחון) שניתנו לו ע"י הקב"ה; ואלו הנוהגים אחרת – יה"ר ש"יערה עליהם רוח ממרום" (ג-ד)"ועדת החקירה": כתוצאה מ"רגשי נחיתות" כלפי הגוי מקימים יהודים ועדת חקירה, כדי לחקור האם היו יהודים שידעו אודות אירוע הרצח שהי' בין נוצרים למוסלמים ולא סיכנו את חייהם כדי למנוע אותו, ואינם מזכירים כלל ע"ד עצם המאורע והאשם האמיתי (כפי שנדפס כבר בכל העיתונים); ויה"ר שמכאן ולהבא יתוקן הדבר (ה-ט)

3) מבצעים (י)

א. חודש שבט: כנגד יוסף
ב' החדשים שבט ואדר הם כנגד יוסף ובנימין: אדר כנגד בנימין – שהרי הגאולה דפורים היתה ע"י "איש ימיני"; שבט כנגד יוסף – שבו היתה הסתלקות אדמו"ר מוהריי"צ ששמו יוסף, והנהגתו היתה באופן ד"יוסף ה' לי בן אחר", וגם לפני תש"י – הרי בחודש זה (בר"ח או בט"ו – כמחלוקת ב"ש וב"ה) הוא ר"ה לאילן, שענינו צמיחה והוספה ("יוסף") (א-ה)הוראות במעשה בפועל מענינו של יוסף: ענינו של יוסף הוא – "המשביר לכל עם הארץ", גם למצרים שהם "ערות הארץ", ועאכו"כ שכן צ"ל ההנהגה בנוגע ליהודי שהוא במצב ד"אחר", שיש להתייחס אליו בקירוב ואהבה; "יוסף" לשון הוספה – עבודה באופן ד"ילכו מחיל אל חיל" (ו-י)

ב. 1) כ"ד טבת: הוראה מעניני בעל ההילולא
השייכות המיוחדת דשבת זו ליום ההילולא כ"ד טבת – ע"פ רשימת הצ"צ שההסתלקות היתה "במוש"ק דשמות כ"ג אור לכ"ד טבת" (יא-ג)מעניניו של אדמו"ר הזקן (שביום זה הם מתגלים ומאירים) – עשיית בעלי תשובה (כרשימת אדמו"ר מוהריי"צ), והחיבור דנגלה דתורה ונסתר דתורה (כמרומז בשמו "שניאור") (יד-טו)ענין זה (החיבור דנגלה דתורה ותורת החסידות) בנוגע לילד קטן (שעמו אין לומדים חסידות) – ע"י שמלמדים אותו את אותיות הא"ב מהשער דספר התניא (כמסופר ברשימת אדמו"ר מוהריי"צ), ומסבירים לו שזהו ספר אודות הקב"ה כו'; ההתאמתות שע"י ראי' זו גדולה מההתאמתות שע"י הבנה והשגה (טז-יז)לימוד הוראה מיום ההילולא בנוגע לב' עניני אדה"ז האמורים (יח)

2) עבודה בשמחה
העסק בעניני תומ"צ מתוך שמחה, הפורצת את גדרי הגלות, עד לקיום היעוד "והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול" (שנדרש אמנם עבור ה"אובדים", אבל בזכותם יזכו בזה כל בנ"י, וכמו בנוגע לגילוי תורת החסידות) (יט)

ג. הלכות ת"ת לאדמו"ר הזקן: "אע"פ שהקטן פטור מכל המצוות כו'"
הטעם שאדה"ז פותח את הלכות ת"ת בענין של פטור, ובמלה "אף" (שהיא ענין בלתי רצוי): "אף" הוא לשון ריבוי, מדריגה נעלית ביותר המתגלית ע"י בירור ה"אף" דלעו"ז; ולכן פותח ב"אף" – כי דוקא "תורה שלמדתי באף נתקיימה בי", ועוד – ד"אף" מרמז על פנימיות התורה (כ-כג)אף שמדובר בהלכה זו על קטן, הרי ענין זה שייך לכאו"א מישראל, שבנוגע לענין מסויים עליו לקבל מאדם אחר, ולגבי זה ה"ה בבחינת קטן (כד)שייכות הענין ד"אף" (בירור הלעו"ז) לעבודתו של אדה"ז בענין בעלי תשובה, ולפרשת השבוע – העלי' שע"י ירידת הגלות (כה-ו)

מאמר ד"ה הבאים ישרש יעקב

ד. 1) פרש"י (שמות ג, טו): "זה שמי לעלם – חסר וי"ו", "וזה זכרי – למדו היאך נקרא"
הרי חסר ויתיר אינם קושי בפשש"מ; מדוע נאמר הציווי רק כאן; מהי הראי' מדוד; בכללות הענין – הרי גם לפנ"ז ידעו בנ"י את שמו של הקב"ה, ואף ידעו שעתיד הוא לגאלם (כח-ט)צ"ע הטעם שהרמב"ם אינו מונה השם "אהי' אשר אהי'" בכלל השמות שאינם נמחקים (והשו"ע מביא מחלוקת בזה), והרי הדבר מפורש בגמרא (ל)ההוראה מתוכן פסוקים אלו: אין ליפול בייאוש מהגלות כו', כי הקב"ה נמצא עם בנ"י בצרתם, ואדרבה – כל מטרת הגלות היא בשביל הגאולה; אלא שיש צורך שבנ"י יצעקו על כך, ויוסיפו בתומ"צ לקירוב הגאולה (לא-ב)

2) "מלוה מלכה" לטובת צעירי אגודת חב"ד (לג)

ה. 1) הביאור בפרש"י
משמעות השאלה "מה שמו" היא כיצד תהי' ההנהגה בגאולה ותמיהה על כללות ההנהגה ע"ע, וע"ז ענה שהקב"ה עצמו הוא בצרה, ולכן הגאולה היא באופן של רחמים (הוי'); אלא שע"ע הי' זה בהעלם ("לעלם"), וע"י "זכרי" מתגלה; י"ל שלפנ"ז בנ"י לא השתמשו בשם הוי'; ההוכחה מדוד – שגם לאחר הגלות אין לקרוא השם ככתבו (לד-ח)

2) לקוטי לוי"צ (שמות ע' ו): "אנכי ארד עמך מצרימה"
ההוראה בעבודת האדם – אל ליהודי להתפעל מחשכת הגלות כיון שהקב"ה נמצא עמו, ועי"ז בכחו לתקן את מצבו הבלתי רצוי, ועד לביטול ענין הגלות (לט-מ)

א. 1) פתיחה: לימוד הוראה מעניני היום
יש ללמוד הוראה מצירוף כל הענינים שבשבת זו, כדברי הרמב"ם שכל מאורע הוא "מדרכי התשובה", שהיא כללות עבודת האדם – "כל ימיו בתשובה", שהרי "אני נבראתי לשמש את קוני" (וענין זה מובן בפשטות לכאו"א מישראל, ואדרבה – אצל אדם פשוט זה מתקבל יותר); ההסברה בזה – מכיון שהקב"ה מחדש את הבריאה בכל רגע, הרי מובן שכל פרט הוא מכוון ללמוד ממנו הוראה (א-ד)אף שהענין האמור מובן מעצמו ומודגש בגלוי במציאות העולם (במכ"ש מאומן העושה כלי), אין להקשות מדוע התורה אומרת זאת, כי אדרבה – הדבר ניכר בעולם משום שכך הוא בתורה (וכהביאור בענין "משל למלך בו"ד", שהכוונה היא שהנהגתו של המלך היא מכיון שהקב"ה נוהג כך, ולא להיפך) (ה-ח)

2) פרשת וארא: עבודה באופן של ראי'
עבודתו של יהודי צ"ל באופן של ראי' (תכלית ההתאמתות), ועי"ז ביכלתו לעסוק בעבודתו גם בזמן הגלות מבלי שחושך הגלות יגרום חלישות בעבודתו (ואעפ"כ אין ליהודי להשלים עם מצב הגלות, אלא יש לזעוק "למה הרעותה לעם הזה", כההוראה מהנהגתו של משה רבנו, שכן הקב"ה רוצה ששכל דקדושה יאמר כפי המתקבל אצלו, ומ"מ אין זו סתירה לאמונה); והכח לזה – ירושה מהאבות ("וארא – אל האבות") (ט-טו)ההוראה בפועל: בשבת זו ישנה נתינת כח מיוחדת לעבודת הפצת היהדות והמעיינות באופן של ראי', ובמעשה בפועל – כך שיהי' "וארא" גם לאחרים; על כאו"א לעסוק בזה בעצמו באופן של יגיעה; ע"י עבודת הראי' זוכים ל"ונגלה כבוד ה' גו'" (טז-יח)

ב. 1) פרשת וארא: השייכות לשבת ר"ח שבט
שייכות ענין הראי' לשבת ור"ח – שבהם פותחים את השער "הפונה קדים", ועי"ז רואים לפנים, וענין זה מתבטא בפועל – שהנהגתו של יהודי בשבת ור"ח היא באופן נעלה יותר; השייכות לר"ח שבט – שבו החלה אמירת ספר "אלה הדברים" (לשון גילוי); נוסף לענין הראי' (העדר השינוי) ישנו בר"ח גם ענין החידוש (יט-כב)

2) ביאור הטעם ששם "אהי'" אינו מהשמות שאינם נמחקים (המשך)
שם זה מורה על "אמיתת המצאו", ובזה חול וקודש הם בהשוואה (דוגמא לדבר – אי אמירת הלל בכל יום על חידוש הבריאה, כי זהו למע' מגילויים); בחי' זו קשורה עם היש הגשמי, ולכן "יש גורסין" שהוא שם קדוש (וי"ל שחילופי הגרסאות בגמ' הם בהתאם לב' הדעות אם כתר נמנה במנין הספירות); הדגשת ענין זה בהתחלת הרמב"ם בתיבות שאין בהם קדושה (אלא ברמז) (כג-ח)הענין בעבודה – כאשר מתקשרים עם "אמיתת המצאו" ("לא שניתי"), אזי שמים וארץ הם בהשוואה, ולא באים לכלות הנפש ("לא כליתם", "נכנס בשלום ויצא בשלום"); ע"י התבוננות בזה ניתוסף בעבודה בקבלת עול (כט-ל)

מאמר ד"ה והי' מדי חודש בחדשו

ג. 1) פרש"י (וארא ט, ח-ט): "הרי נסים הרבה", "שחין – לשון חמימות כו'"
"וזרקו משה – וכל דבר כו' הרי נסים הרבה כו'" – הרי היו רק ב' נסים (ובפרט שמדגיש "אחד כו' ואחד כו'"); "שחין – לשון חמימות והרבה יש בלשון משנה כו'" – הרי ל' זה הוא בגמ' ולא במשנה, ורק ביחס לענין אחד (לב-ג)

2) אדמו"ר מוהרש"ב: זמן התחלת נשיאותו (המשך)
מענה לשאלה – כיצד ייתכן לומר שאדמו"ר מוהרש"ב מילא את מקום אביו מיד ע"י שאמר מאמר חסידות, והרי "כתר תורה הרי הוא מונח ועומד כו'": המדובר כאן אינו ב"תורה" סתם, אלא באמירת תורה מיוחדת ע"י נשיא; וזהו הטעם שיהושע נתמנה בשכר שימושו, אף ששימוש זה הי' בלימוד התורה (לד-ז)

ד. סיום ס"ת הכללי הרביעי
הפצת המעיינות חוצה – הכנה לגילוי פנימיות התורה לעת"ל ע"י משיח צדקנו (לח)ע"י שבנ"י מתקשרים עתה עם ענינו של משה רבינו, ע"י קניית אות בס"ת הכלליים – ממהרים את קיום היעוד "משה ואהרן עמהם" (לט)הכרזה ע"ד סיום ס"ת הכללי הרביעי, באמירת "לחיים" וניגון הקפות; ויה"ר שהסיום והתחלת הס"ת החמישי יהיו בנוכחות משיח צדקנו (מ-מא)

ה. 1) הביאור בפרש"י
כיון שנאמר "ולא יכלו גו'", בהכרח שהיו במכה זו נסים הרבה – ב' נסים האמורים, נוסף על עצם המכה ("שחין פורח אבעבועות"), שמורכבת בעצמה מכמה נסים (ולכן בנוגע לנס זה אינו כותב "אחד"); "ל' משנה" הוא בניגוד ל"ל' מקרא", ו"הרבה" קאי על תיבת "שחונה" בלבד (מב-ה)

2) לקוטי לוי"צ (שמות ע' מט): "ארץ כנען", "ארץ מגוריהם", "אשר גרו בה"
ג' דרגות אלו ביחס לעבודת "מאַך דאָ א"י" (מו)הביאור בלקוטי לוי"צ ש"כנור נעים עם נבל" הוא בת"ת אינו בסתירה למ"ש בסי' האריז"ל שהוא חג"ת – כי קאי על ת"ת כפי שכוללת את חג"ת; ההוראה בעבודה – העבודה בג' הקוין צ"ל באופן שכולם כלולים יחד (הענין דספירת הת"ת) (מז-ח)

א. 1) פתיחה
בשבת זו ישנם ג' ענינים – ש"פ בא, שבת המברכת את יו"ד שבט, והקביעות בימי החודש; ויש ללמוד הוראה מכל ענינים אלו יחד (שהרי תורה היא מל' הוראה, וזהו החילוק בין תורה לשאר עניני חכמה) (א-ג)

2) פרשת בא: כניסה לדרגא נעלית יותר
ההוראה משם הפרשה (שהוא החיות דכל עניני השבת) – "בא": על כאו"א לעלות למדריגה נעלית יותר, ובאופן של כניסה פנימה – באופן פנימי; הוראה זו שייכת לכאו"א מישראל – מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך ושואב מימיך"; ובנוגע ליום ההילולא – יש להכנס בתוך עניניו ועבודתו של בעל ההילולא, ובענינים שאין אפשרות לעשותם בש"ק – יש לקבל החלטה טובה בזה (ד-ט)

ב. 1) יו"ד שבט: קבלת החלטות טובות בעניני היום
מכיון ששבת זו מברכת את יום ההילולא, הרי גם ההכנה לזה צ"ל באופן מתאים – ע"י קבלת החלטות טובות בקשר למילוי הוראותיו של בעל ההילולא (י)לפלא שלא עלה בדעתו של איש להדפיס ולהפיץ ענינים הקשורים עם יום ההילולא, ועד"ז המשפיעים אינם מעוררים כדבעי על עניני יום ההילולא, ולכל היותר – ממנים "שליח" שיעסוק בזה; ועד"ז בענין נוסף – כמעט איש לא ביקש את הקונטרס (בצירוף החתימה) שנועד לחלוקה למשפיעים (יא-ב)

2) יו"ד שבט: השייכות לעניני היום
השייכות דיום ההילולא לשם הפרשה "בא" – שענינו ציווי לנשמה לבוא ולהתעלות למקורה ושרשה; ולקביעות בשמיני בשבט – יום מיתת הזקנים שהיו בימי יהושע (יג-ד)התעסקות בעניניו של בעל ההילולא מתוך שמחה וטוב לבב (טו)

מאמר ד"ה ויהי בעצם היום הזה גו'

ג. 1) פרש"י (בא יב, מג): "זאת חוקת הפסח – בי"ד בניסן נאמרה להם"
מהו ההכרח שנאמרה בי"ד ולא לפנ"ז; מדוע מעתיק רק תיבות אלו (ולא "ויאמר גו'"); מדוע אינו מפרש הטעם לשינוי הסדר (יז)

2) לקוטי לוי"צ (ר"פ בא): "כתוב שמי ושוי לפתחך"
מפרש דקאי על שם שד-י ולא כהנצו"א דקאי על תיבת "מזוזה"; מהי סברת הנצו"א (יח)

3) זהר פרשת בא: "משה דחל מיני' כו'"
הטעם שהקב"ה אמר למשה "בא אל פרעה" – כי משה פחד להתבונן בהיכלות הקליפות; וצ"ב מדוע מפרש זאת רק בפרשתנו ולא במקומות הקודמים שנא' "בא אל פרעה" (יט)

4) הביאור בלקוטי לוי"צ
ר' אבא מביא ענין זה כראי' לדבריו שענין הדם על המשקוף והמזוזות יש בו ענין של דין, ולכן מפרש הנצו"א דקאי על תיבת "מזוזה" שהיא בגימטריא אדנ-י, שם הקשור עם ענין הגבורה (כ-כא)

ד. 1) הביאור בפרש"י
ההכרח שהפרשה נאמרה בי"ד – מהל' "זאת חוקת הפסח" (ולכן אינו מעתיק התיבות "ויאמר גו'", שמהן אין הכרח); הטעם לשינוי הסדר מובן בפשטות – כיון שבפרשה זו מדובר בעיקר ע"ד פסח דורות (וכן הטעם שהקדים מיתתו של יצחק למכירתו של יוסף, כדי לא לפרסם שראה נכדיו מתנהגים באופן זה) (כב-ה)לימוד התורה בזמן הגלות הוא הכנה לגילוי פנימיות התורה דלעת"ל, ולכן צ"ל באופן של "עבודת פרך" (כמו בגלות מצרים) – יגיעה מרובה ושינוי הרגילות; לאחר ששינוי זה גופא נעשה טבעו ורגילותו, ה"עבודת פרך" אצלו היא ההכרח לעסוק גם בעניני העולם (ולכן זועק להקב"ה "עד מתי"); הדגשה מיוחדת בלימוד פנימיות התורה; הרמז לזה בפרש"י האמור "זאת חוקת הפסח" – שהפרשה נאמרה לפני הגאולה, אף שעיקרה עוסק בפסח דורות (כנ"ל) (כו-לא)

2) מבצעים
הוספה בלימוד התורה ובהפצת המעיינות, וכן בשאר ה"מבצעים" (לב)

ה. 1) נשי ישראל
בזכותן היתה גאולת מצרים, ועד"ז בדורנו – הגאולה האמיתית והשלימה תבוא בזכות נשי ישראל, ובזכות התעסקותן במצות "פרו ורבו" בלי חשבונות כו' (לג-ה)

2) סיום
ע"י בירור הניצוצות ("רכוש גדול") בזמן הגלות זוכים בנ"י להתעלות עוד יותר מניצוצות הקדושה כפי שהם לאחר הבירור (לו)

הטעם שמצינו אריכות הביאור ופרטי פרטים בענין "אור אין סוף למטה מטה עד אין תכלית", עד לפרטי הקליפות כו':

גם הניצוצות שנפלו לקליפות – הם לאמיתתו של דבר ניצוצות דקדושה (כמ"ש "למען שתי אותותי אלה בקרבו", כלומר שגם האותיות שנפלו בשבירה למטה הם באמת "אותותי", אותיות שלי), ויש צורך להחזירם למצב זה. ולכן נכתבו ענינים אלו תחלה בתורה, שעי"ז הם נעשים אותיות בתורה, ומזה הוא הנתינת כח לבירור אותיות אלו לאחרי נפילתם בשבירה.

ועפ"ז מובן שאין זה סתירה להבקשה "אל תביאנו לידי נסיון", כי הכוונה היא לבירור ענינים אלו ע"י התעסקות בלימודם כפי שהם בתורה ("בחומר דא קל וחומר ובלבנים דא ליבון הלכתא"). ואזי אין מקום לחשוש מהתעסקות בענינים אלו, כי ההתעסקות בענינים תחתונים פועלת ירידה דוקא "ביודעה ומכירה" (דהיינו כשנעשית אצלו התקשרות והכרה בענינים אלו), ולא כשעוסק בהם כפי שהם בתורה בלבד.

ועפ"ז יובן הטעם שמשה רבינו הי' ירא מקליפת פרעה – כי שם הוצרך להיות הבירור באופן ד"יודעה כו'". ולכן בא עמו הקב"ה בעצמו, כי בנוגע לאדם אין זה סדר העבודה, ואדרבה – מבקשים "אל תביאנו לידי נסיון".

א. יו"ד שבט: תכלית ההתוועדות – התחזקות במילוי שליחותו של הקב"ה
כאשר מתאספים לשם ציון מאורע שאירע בתאריך מסויים, הרי נוסף על הענין השווה בכל שנה, צ"ל הוספה משנה לשנה – "מעלין בקודש" (א)על כאו"א מישראל מוטלת השליחות לעשות לו ית' דירה בתחתונים, והקב"ה נותן לו את הכחות שיוכל לעשות זאת בעצמו (ע"י ריכוז כל הכחות שניתנו לו בעבודתו); אלא שכאשר כו"כ מצטרפים יחדיו נפעל הדבר באופן נעלה יותר, כי הם משלימים זה את זה (בדוגמת התכונות השונות באיברי האדם); זוהי המעלה בענין ההתוועדות (ב-ז)ענין ההתוועדות (הוספת חיות בעבודה) אינו בסתירה לענין ההסתלקות, כי מציאות הנשמה היא נצחית, ובנוגע לצדיק אדרבה – "אשתכח כו' יתיר מבחיוהי"; וזהו ענין ההתוועדות ביום ההילולא, להתחזק בהליכה בארחותיו (ח-י)ע"י שיהודי מתקשר עם הקב"ה במטרה למלא שליחותו – מתבטלות כל ההגבלות בפעולותיו, וביכלתו לפעול באופן נעלה יותר (כגון בענין החינוך); ועי"ז נפעל הענין ד"יתגדל ויתקדש שמי' רבא" עד "ויקרב משיחי'" (יא-ב)

ב. 1) כחו של יהודי לפעול בעולם – ע"י ההתבוננת בשורש הדברים
כחו של אדם יחידי לפעול בכל העולם למרות מורכבותו – הוא דבר הניתן להבנה (שהרי זהו החידוש במ"ת על "חכמת מצרים" – שמוטל על כאו"א לעסוק בתורה ולהתבונן בגדלות הבורא לפי ערכו, ולכן בעשה"ד נכללו ציוויים פשוטים וגם עמוקים ביותר; ולאחר-מכן עליו להתחלק בזה עם אחרים – שלא כהנהגתם של חרטומי מצרים): כאשר ההתבוננות היא בשרשם הראשון של הדברים רואים שכל מציאות העולם היא כחו של הבורא, ולכן בכחו לפעול זאת (יג-כא)

2) מצב המדינה: החוקה אינה שוללת הזכרת שם שמים
האמור לעיל (שיש להתבונן בשורש הדברים) הוא גם בחוקי המדינה: רק היסוד החינוכי ש"יש בעה"ב לבירה זו" יכול להבטיח הנהגה ראוי' (כפי שראו עד היכן הידרדרה מדינה "מפותחת" שהמוסר שלה לא הושתת על כך); ואעפ"כ יש הרוצים לאסור להזכיר עד"ז בבתי הספר בגלל פירוש כמה מלים בחוקה, מבלי להתחשב בכך שמטרתה היא הענקת חופש דת ולא להיפך (ואלו שאינם שולחים את ילדיהם מסיבה זו לבתי ספר ממשלתיים – נאלצים לשלם מס כפול) (כב-ז)גם אילו היתה הזכרת ש"ש מנוגדת לחוקת היסוד, הרי חוקת היסוד נתקנה לטובת האומה וניתן לשנותה בעת הצורך (כח)ההכרח לתקן בדחיפות את הענינים האמורים – נתינת עזר וסיוע לבתי ספר דתיים, והנהגת "רגע של דממה" בבתי ספר ממשלתיים (כט-ל)

ג. אדמו"ר מוהריי"צ: "אמריקה אינה שונה"
ביאור הכרזת אדמו"ר מוהריי"צ "אמריקה אינה שונה": מנקודת מבט חיצונית אמנם סיבת בואו היתה הצלה (השוני שבאמריקה), אבל במבט פנימי המטרה היא לפעול ש"אמריקה אינה שונה", ובפרט בענין האחדות (כסיסמה החרותה במטבעות המדינה "לע פלאריבוס יונום") – שיסודה במבט פנימי זה (לא-ה)ההוראה בעבודה: אין לשכוח את העיקר מרוב התעסקות בפרטים, אלא יש לזכור תמיד שהעיקר הוא ביצוע שליחותו של הקב"ה (למשל – אין לאפשר לפרטים צדדיים למנוע קיום מצות אהבת ישראל, וכיו"ב) – ובזה "אמריקה אינה שונה" – כיון שכל ענינו הוא רק לעבוד את ה' (לו-ט)דוגמא נוספת לכלל האמור (האחדות שלמעלה מהפרטים) – חיות הנשמה, שהיא מאוחדת אף שהיא מחי' את כל פרטי האיברים (מ)תכלית התוועדות זו – הליכה בדרכיו של בעל ההילולא (מא)

מאמר ד"ה באתי לגני אחותי כלה

ד. 1) מגבית עבור "קרן תורה" (מג)

2) סיום על מסכת עירובין (מד)
בבבלי "ר"ש אומר מקום שהתירו כו'", ובגמ' מבאר דקאי על ב' דינים – צ"ב: מדוע נאמרו הדברים רק בסיום המסכת; היכן מרומזים ב' הדינים בדבריו (מה)בירושלמי "מצבתא חדא כו' משביתה אחת כו'" צ"ב: איך לומדים מזה לגבי הוצאת שרץ שהוא ב' שביתות שונות (להפי' דקאי ע"ז); מה נוגע שהצבת הא' היא ברי' (מו)הביאור: דברי ר"ש הם כלל בכל עניני שבות, שלא התירו חכמים אלא במקום שאינו אלא שבות דרבנן ואין לו עיקר מה"ת; וזוהי כוונת הירושלמי – שישנו שבות מה"ת (ע"ד הצבת הא'), וממנו למדו איסורי שבות דרבנן; וב' הדינים שבבבלי אינם אלא דוגמאות לזה (מז-נ)כללות הענין דעירובין הוא הפיכת רה"ר לרה"י, שיתקיים לעת"ל (נא)

ה. סיום
שיעורי חת"ת, "מבצעים" (נב-ג)

א. שבת שירה: מעלת השירה שבהפטרה על השירה שבקריאה
שבת זו היא "שבת שירה" – הן מצד קריה"ת והן מצד ההפטרה (שיש בה מעלה לגבי קריה"ת) (א)טעם אמירת ההפטרה – גזירה שהיתה למעלה (וכתוצאה מזה – למטה) שלא לקרוא בתורה, וע"י התקנה לקרוא בנביאים גרמו לביטול הגזירה (ובזה יובן מדוע לא גזרו על הקריאה בנביאים, כי בזה אין מקום לגזירה למעלה); זהו המענה לאלו הטוענים כנגד ההנהגה ד"גאון יעקב" בזמן הגלות והגזירות [מאמר המוסגר: דיוק הל' "גר שנתגייר כקטן שנולד" – שעצם המציאות כבר היתה לפני כן] (ב-ה)שייכות ענין ההתוועדות – הקשורה עם שמחה – לענין השירה; העיקר הוא שהענינים יבואו למעשה בפועל בימים שלאח"ז (ו-ז)

ב. שיעור תהלים היומי (עח, נג): "ואת אויביהם כסה הים"
יש לבאר הענין ד"ואת אויביהם כסה הים" (הנאמר בהשגח"פ בשיעור התהלים דהיום) ומעלתו על "טובעו בים סוף" (שבקריה"ת), וכן את הקשר של ענין זה ליום ההילולא יו"ד שבט (ח-ט)ביאור הענין ד"ואת אויביהם כסה הים" באופן המובן גם לפשוט שבפשוטים (שזהו הענין שנתחדש במ"ת): "טובעו בים סוף" הוא שינוי המציאות, ו"כסה הים" ענינו שהדבר נשאר אלא שמתגלית מציאותו האמיתית (כדגים המכוסים במי הים – מקור חיותם), כפי שיהי' לע"ל גם בנוגע לאוה"ע [מאמר המוסגר: אף שגם לפני מ"ת למדו תורה, אבל עסקו בזה רק אנשים מסויימים (בדוגמת "חכמת מצרים") ולא כל בנ"י (כדמוכח מזה שלא ידעו על מצות מילה)] (י-יג)הענין בעבודה – אתהפכא; השייכות לט"ו בחודש – "קיימא סיהרא באשלמותא", שלימות העבודה; ענין זה נאמר דוקא בתהלים – מצד העילוי ד"חביבין ד"ס כו'"; הקשר ליו"ד שבט – נקודת מאמר ההילולא היא "דירה בתחתונים" [מאמר המוסגר: אף שציור אדם הוא גם אצל אוה"ע רק כדי שיהי' ענין הבחירה, הרי ההוראה הנלמדת מזה היא לפעול גם על אוה"ע בכיוון זה] (יד-ח)ההוראה בפועל – הוספה בעבודה דהפצת המעיינות חוצה, כולל השפעה על אוה"ע לקיים ז' מצוות בני נח (יט)המענה לאלו ש"תואנה הם מבקשים" בענין ז' מצוות בני נח – הגאולה איננה רק עבור בנ"י אלא עבור העולם כולו, וכהכנה לזה יש לפעול בעולם שיהי' ראוי לכך; ענין זה הוא פס"ד מפורש ברמב"ם, והמתווכח מנסה לסלף את דברי הרמב"ם בטענה שאסור להתגרות בגוי ויש להחניף לו – בעת שחנופה זו היא ההתגרות האמיתית; על אלו המלעיגים (על דברי הרמב"ם – מורה הנבוכים שבכל הדורות!) נאמר "אל יבוש מפני המלעיגים" (כ-כב)ע"י שלימות עבודת בנ"י באופן דאתהפכא (כנ"ל) זוכים לענין הגאולה בתכלית השלימות – שלימות העם, התורה והארץ (כג-ד)

מאמר ד"ה א"ר אושעיא כו' צדקת פרזונו

ג. 1) פשש"מ (בא יג, כא; יד, ט): עמוד הענן
מדוע אין רש"י מבאר את הסתירות בצורת עמוד הענן – אם הי' בדוגמת עמוד (כשמו), בדוגמת כותל (כדמשמע מזה שקיבל את הבליסטראות של מצרים), או מקיף את המחנה מכל צדדיו (כמשמעות הלשון "צא מן הענן"); מדוע אינו מבאר כיצד ראו בנ"י את המצרים מבעד לענן (כו-ז)

2) לקוטי לוי"צ (שמות ע' סא): "תא חזי נוקמא עילאה"
מבאר שהו"ע הנקמה שניתנה בין ב' אותיות, כמ"ש "א-ל נקמות הוי'" – והרי שם מדובר בנקמה לטובה (תשלום גמול) (כח)

3) סיום על מסכת עירובין (המשך)
הרמז בענין ד"צבת בצבת עשוי'" למאמר ר"ש "מקום שהתירו לך כו'" (שיש ב' סוגי שבות, שיש להם עיקר מה"ת ושאין להם) – מודגש בלשון התוספתא, "כהררין התלויין בשערה" (יש להם עיקר) ו"אין להם על מה שיסמכו" (אין להם עיקר); הטעם שדינו של ר"ש נאמר במשנה זו – כיון שבתחילתה מדובר ע"ד צבת (כט-לב)

ד. 1) הביאור בפרש"י
רש"י אינו מתרץ הסתירה בצורתו של "עמוד הענן", כי בכל מקום יש ללמוד כפי המובן מאותו פסוק; בנ"י ראו את מחנה מצרים, כיון שהי' זה ענן קל שאין בכחו להסתיר מחנה רב ועצום (אף שבלימוד ע"ד הדרש מצינו שהי' מסתיר גם את אור השמש – אין ללמוד כן בפשש"מ) (לג-ו)ההוראה בעבודה: "מעלין בקודש" – כשם שבענן מצינו הוספה מזמן לזמן; ואעפ"כ, גם כשהענן מקיפו מכל רוחותיו, צ"ל "צא מן הענן" כדי להציל יהודי הנמצא מחוץ לענן (לז)

2) "דינער" לטובת תו"ת (לח)

ה. הביאור בלקוטי לוי"צ
ענין הנקמה שניתנה בין ב' אותיות הו"ע "חרב פיפיות" – גילוי אור הסובב ואור הממלא, כדי לבטל את יניקת החיצונים הן מהמקיף והן מריבוי הצמצומים; ובעבודה – הירידה במעמד ומצב האדם יכולה להיות מפני מיעוט ההשפעה או מפני ריבוי' (ובנוגע ליושבי אוהל – שבכח התורה אומר דבר שהוא היפך התורה ח"ו, ויה"ר שיעשה תשובה כו') (לט-מא)

ו. כינוס נשי ישראל
הדגשת מעלתן של נשי ישראל בשבת שירה – שירת דבורה ושירת מרים, בקשר לכינוס נשי ישראל בשבת זו (מב)

א. 1) כינוס צבאות השם: אחדות ישראל
הדגשת ענין אחדות ישראל כאשר הם מתכנסים במקום אחד, ובפרט כאשר מדובר בביהכנ"ס וביהמ"ד (ב)

2) ט"ו בשבט: צמיחה והתפתחות
"פקודת היום" דט"ו בשבט (ובפרט שהיום קראו בתורה אותה קריאה שקראו בשבת ט"ו בשבט במנחה): צמיחה והתפתחות בכל עניני קדושה, ובפרט בילדי ישראל שבהם רואים את ענין הצמיחה והגידול בפשטות משנה לשנה (ג-ז)

ב. פרשת יתרו: נסי יציאת מצרים ומתן תורה
ענין קבלת התורה ע"י בנ"י חוזר בכל שנה ושנה; גם כאשר בנ"י נמצאים בגלות הקב"ה נמצא עמם, ועד שמוציאם מהגלות בנסים ונפלאות גלויים (כפי שיתרו שמע ע"ד הנסים והנפלאות דיצי"מ) (ח-יא)

ג. 1) פרשת יתרו: הכנה לקבלת התורה
ההכנה המתאימה ל"פּאַראַד" דקבלת התורה – הוספה בעניני תומ"צ (יב)

2) סיום
חלוקת מטבעות לצדקה וניגוני שמחה (יג-טו)

א. מבצעים: שייכותם לעניני השבת
שבת ("נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת" – נש"ק, כשרות, טה"מ) פ' משפטים (תורה), פ' שקלים (צדקה), מברכים (השפעה לזולת – חינוך) החודש (ייחוד שמשא וסיהרא – אהבת ואחדות ישראל) וער"ח (הוספה בענין האחדות, שעבוד המוח והלב – תפילין) אדר (מס"נ החודר בכל פרטי המציאות, ועי"ז שמירה והגנה – מזוזה, בית מלא ספרים; "קיימו מה שקבלו כבר" – ס"ת כלליים) (א-ז)הוספה בכל הענינים האמורים מתוך שמחה, בהתאם לענינו של חודש אדר (ח-ט)

ב. 1) מחר חודש: השייכות לגאולה
שבת קשורה לגאולה ("יום שכולו שבת"), ור"ח ("שהם עתידין להתחדש כמותה") הוא ממוצע בין השבת לחול, וזהו העילוי ד"מחר חודש" – שר"ח בא מיד לאחרי השבת; האמור מובן גם ליהודי פשוט, שגם הוא מרגיש את מעלת השבת ומבין את החידוש במציאותו שיהי' לעת"ל; גם כשידע איניש בנפשי' כו' – הרי ההתבוננות במוח שייכת גם אליו (י-יד)

2) הפטרת פרשת שקלים: "בדק הבית" דביהמ"ק השלישי
הדגשת ענין הגאולה בהפטרת פ' שקלים – ע"ד בדק הבית, שהכוונה בזה היא גם ובעיקר לביהמ"ק השלישי (טו-ז)

מאמר ד"ה כי תשא

ג. 1) פרש"י (משפטים כד, א): "פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות"
מדוע אין רש"י מבאר הטעם שלא נכתבה במקומה (יח)

2) לקוטי לוי"צ (ר"פ משפטים): "זכייא נקיי' ברירה" – כנגד נר"נ
כיון שעלי' שייכת גם בבחי' ח"י, מדוע מדובר בכ"מ רק ע"ד נר"נ (יט)

3) מציאות הגויים לעתיד לבוא (המשך)
מענה לשאלה שנשאלה (עמשנ"ת בהתוועדות הקודמת שלא ייתכן שתתבטל מציאותם של הגויים לעת"ל) – הרי איתא בגמ' שרק שליש יישאר: כיון ש"רחמיו על כל מעשיו" (ולעת"ל יהי' זה בגילוי), י"ל שאין פירושו כפשוטו אלא ע"ד "והשבתי חי' רעה גו'", או שיהי' ע"י ביטול כח הא"ס שבהם; ומעין זה תהי' ההנהגה עוד בזמן הגלות (כ-כד)

4) שלילת ההסתפקות בעניני השנה שעברה
שלילת ההנהגה לשלוח אותו מכתב לפורים ששלח בשנה שעברה (בשינוי התאריך) בטענה ש"התורה היא נצחית" – שהרי העבודה צ"ל באופן ד"בכל יום יהיו בעיניך חדשים" (כה)

5) סיום
העסק ב"מבצע פורים" ושאר המבצעים מתוך חיות (כו)

ד. מלוה מלכה לטובת "קרן גמילות חסדים" (כז)

ה. 1) הביאור בלקוטי לוי"צ
כשמדובר ע"ד ג' בחינות הכוונה לכלים, וכשמדובר ע"ד ה' בחינות הכוונה לאורות; הענין בעבודה – גם לאחרי הלימוד בעיון (כלים), הרי דוקא כשהדבר נוגע למעשה בפועל ה"ה מגיע לאמיתת הדבר ע"י הענין ד"ברכו בתורה תחלה" (אורות); השייכות לפורים – "קיימו מה שקבלו כבר" (כח-לא)

2) נתינת משקה לנוסעים לאה"ק (לב)

ו. 1) הביאור בפרש"י
במ"ת ב' ענינים – נתינת התורה, והתקשרות בנ"י עם הקב"ה; ענין פ' זו הוא ענין הב', ולכן נאמרה בסמיכות לפ' תרומה ואילך, שזהו ענינה; בזה מובנים כמה דיוקים בדברי רש"י (לג-ה)

2) לימוד ספר התניא על גלי הרדיו
התחלת שנה חדשה בלימוד ס' התניא על גלי הרדיו; מעלתו של לימוד זה – שעי"ז פועלים את לימוד התורה אצל רבים מישראל בבת אחת (לו)

ז. מבצע פורים
נתינת משקה עבור ההכנות ל"מבצע פורים" (לז)ביאת הגאולה תומ"י, בפרט ע"י ההוספה בענין ה"מבצעים" (לח-ט)

א. ז' אדר: "כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה כו'"
השייכות דז' אדר לימי הפורים – כמארז"ל שהן גזירת המן והן ביטול הגזירה קשורים עם יום זה (א)כמה פרטים הדורשים ביאור במארז"ל הנ"ל: טעם הקס"ד דהמן ש"שמח שמחה גדולה" כשנפל הפור ב"ירח שמת בו משה" – כי סבר שימים אלו אינם "יומין זכאין", ולכאורה – א"כ הי' הפור צריך ליפול בחודש אב; מהו התירוץ שבז' באדר נולד, והרי המיתה מבטלת את הלידה ולא להיפך; מהי ההוראה בעבודה (ב-ה)הביאור: טעם הקס"ד דהמן – כי הגזירה נוגעת לעצם קיומם של בנ"י, הקשור עם מציאותו של משה רבינו; המעלה בכך ש"בשבעה באדר נולד" – כי ענין זה נשנה בכל שנה (משא"כ ענין המיתה); ובעומק יותר – מכיון שהזמן הוא ענין שנתחדש בנשמה לאחרי ירידתה למטה, שמגיע לתכליתו בסוף ימיו, הרי כאשר השנה מסתיימת בשלימות ה"ז מורה על שלימות מיוחדת, וא"כ דוקא יום המיתה (שחל ביום הלידה) מורה על השלימות דמשה רבינו (ו-יא)מכיון שימי הפורים קשורים עם משה רבינו (כנ"ל), מודגשים בהם במיוחד עניניו של משה רבינו – ענין התורה, וענין האמונה והמס"נ (יב)ההוראה בפועל: ז' אדר אינו יום של חלישות ח"ו, אלא יום של הוספה; קבלת החלטות טובות בשבת זו בעניני העבודה דז' אדר, ועי"ז זוכים להמשכת ברכותיו של הקב"ה גם בענינים הגשמיים (יג-טו)

ב. 1) ז' אדר ופרשת תרומה: "תורה מ'"
"תרומה" הו"ע התורה (תורה מ'), וזהו ענינו של משה רבינו (ז' אדר); ב"תורה מ'" מודגשת המשכת התורה בגדרי הזמן דמ' יום, וזהו גם ענינו של ז' אדר (כנ"ל) (טז-יז)

2) פרשת תרומה: "אפילו אחד מישראל יכול לעשותו"
ביאור שייכות דברי המדרש "אפילו אחד מישראל יכול לעשותו" (שמזה מובן גודל מעלתו של כאו"א מישראל) להמשך "אף במן כו' היו יורדות בו אבנים טובות כו'": מכיון שלכאו"א מישראל ירדו במן אבנים טובות, הי' ביכלתו לעשות את המשכן (יח-כ)ההוראה מהאמור: אין מקום לטענה שא"א לפעול על יהודי מסויים, כיון שגם יהודי זה בכחו לבנות משכן להקב"ה; ומה שטוען שברצונו לעסוק בעניני שמים – הרי "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", כי אם "הבית הזה" (ענינים גשמיים דוקא) (כא-ג)

ג. פורים: "מנער ועד זקן טף ונשים"
הקשר דנדבת המשכן לימי הפורים – שבשניהם נכללו כל בנ"י, אנשים נשים וטף (כד)ביאור הסדר "מנער ועד זקן טף ונשים": עיקר התנגדותו של המן היתה בנוגע ל"נער", ומזה מובן גודל חשיבות חינוך ילדי ישראל (ועד שהי' קס"ד אצל אדה"ז לפתוח את התניא ב"חינוך קטן"), וגודל מעלת המתעסקים בזה (כה-ז)הוספה בכל עניני מעשה בפועל – עשיית משכן ומקדש להקב"ה (כח)

מאמר ד"ה ועשו לי מקדש גו'

ד. 1) פרש"י (תרומה כה, מ): "הראה לו הקב"ה מנורה של אש"
הרי מפורש שהקב"ה הראה למשה את כל כלי המשכן (וביאורי המפרשים אינם מספיקים בפשש"מ) (ל-לא)

2) פרשת תרומה: מנורות שלמה
הענין ששקו"ט אודותיו בלקו"ש השבועי – שמנורות שלמה נעשו בתבנית מנורת משה – מפורש בפרש"י ריש פרשתנו (לב)ההוראה מהאמור בעבודה: כשם שהמנורות הנוספות (שאין בהן חיוב מן הדין) היו בתבנית מנורת משה, כך העיסוק בעבודה שניתוספה בדורנו (הפצת תומ"צ) צ"ל באותה חיות כמו העבודה בענינים רוחניים (לג-ד)

3) מבצעים
אף שגם ע"ע עסקו בזה באופן שלמעלה ממדוה"ג, יש להוסיף בזה עוד יותר, שהרי בבל"ג יש כו"כ דרגות (כידוע בחכמת החשבון, שישנו הבל"ג דקו, הבל"ג דשטח והבל"ג דנפח) (לה)

4) "מלוה מלכה" לטובת בנ"י הנמצאים "מאחורי מסך הברזל"
יה"ר שיזכו לצאת ממצב זה, אף שאין זה נראה בדרך הטבע; ובפרט שהם חשים על בשרם את הגלות, ולכן תפלתם על הגאולה היא אמיתית יותר (משא"כ במדינות הרווחה יש צורך בהסברים כו') (לו)נתינת משקה עבור ה"מלוה מלכה" לטובת המתעסקים בסיוע לאחינו בנ"י הנמצאים "מאחורי מסך הברזל" (לז-ח)

ה. 1) לקוטי לוי"צ (שמות ע' קיג): "ר' יוסי ור' יהודה ור' חייא הוו אזלי בארחא כו'"
לשם מה דרושה ההקדמה דר"א; מהי ההוראה בעבודת האדם (לט)

2) הביאור בפרש"י
הקושי הי' בעשיית המנורה, ולזה לא הספיק להראות תבניתה (כמו שאר הכלים), אלא דוקא "מנורה של אש" (בגוונים שונים), שתקל על הבנת עשייתה (מ)

3) הביאור בלקוטי לוי"צ
ההליכה בדרכים שונות מורה על סוגים שונים של עבודת הבירורים, ולכן הקדים ר"א שיש צורך בענין מיוחד בתורה כדי לאחדם; השייכות לתוכן דברי ר"א – שגם בזמן הגלות והפירוד כו' הרי "קב"ה נטיר לון תדיר"; ההוראה – הוספה ב"מבצע מזוזה" (ענין השמירה) (מא-ג)

ו. מבצעים (מד)

1) תענית אסתר: הדגשת הנקודה המשותפת לימי התעניות
הדגשת הנקודה המשותפת דימי התעניות – עת רצון להוספה בתורה, תפלה וצדקה – בתענית אסתר: צדקה – נתינת "מחצית השקל"; תורה – "קיימו מה שקבלו כבר"; תפלה – "דברי הצומות וזעקתם" (א-ב)

2) קביעות השנה: תענית אסתר מוקדם
בקביעות זו נמשך הענין דתענית אסתר על שלשה ימים (עד לימי הפורים), כנגד התענית "שלשה ימים לילה ויום" (ג)

3) מעשה בפועל
הוספה בהכנות לימי הפורים במשך ג' ימים אלו, ולהשתדל שכל בנ"י (במיוחד אלו הזקוקים לעזרה) יקיימו את מצוות היום (ד-ה)

4) פורים: "לא יכרע ולא ישתחוה"
ע"י ההתאחדות בקיום עניני הפורים נעשים בנ"י באופן ד"ישנו עם אחד" – בכל התוקף ד"יש", וכהנהגת מרדכי – "לא יכרע ולא ישתחוה", מבלי להתפעל מכסף או כבוד (ולא כאלו המוכנים תמורת כסף או כבוד להכיר ב"גיור" שלא כהלכה); עי"ז גם אוה"ע מסייעים לבנ"י, ועד ש"רבים מעמי הארץ מתיהדים" (בגיור כהלכה) (ו-ט)שלילת מילוי תפקיד "המן הרשע" בהצגות פורים (י)יה"ר שמכאן ולהבא תהי' הנהגת כל בנ"י באופן המתאים ל"עם מרדכי", וכמודגש בפרשת השבוע "ואתה תצוה" – צוותא וחיבור עם משה רבינו כפי שהוא במדריגת "ואתה"; עי"ז נפעל הענין ד"אורה ושמחה וששון ויקר", עד לגאולה האמיתית והשלימה (יא-ג)

5) שלימות הארץ
מסירת שטחי א"י לערבים היא פיקוח נפש ממש, וכמפורסם שמאז החזרת ימית חודרים מחבלים לא"י ועושים "מעשי תעתועים", ופוחדים לעשות דבר למנוע זאת; ויה"ר שהדיבור בזה יעזור עכ"פ מכאן ולהבא (יד)

6) סיום (טו)

א. 1) פתיחה
בכאו"א מהנבראים (כולל בענין הזמן) ישנם ריבוי ענינים עד א"ס, אלא שבגלוי רואים רק (עכ"פ) ענין אחד, וע"י התבוננות מגלים ענינים נוספים (ועד"ז בתורה, שהיא ענין של בל"ג, ולאידך היא במדוה"ג); ובשבת זו ישנם כו"כ ענינים גלויים – פ' תצוה, פ' זכור, ערב פורים, ובו גופא לאחר חצות היום (א-ג)

2) פרשת זכור: זכירת עצם המציאות
על יהודי לזכור תמיד אודות עצם מציאותו – היותו יהודי, ועי"ז נזכר שהוא "מושבע ועומד מהר סיני", והנהגתו היא באופן המתאים; אף שכל השנה זמנו הוא, הרי בשבת זו ניתוסף בזה זירוז מיוחד; וע"י הזכרון בעבודת בנ"י זוכים לענין הזכרון למעלה – הגאולה האמיתית והשלימה (ד-ח)

ב. פרשת תצוה: עצם מציאותו של משה
הוראה באופן המובן גם ליהודי ש"לא ידע מאי דקאמר": בפ' זו לא מוזכר שמו של משה רבינו, כי היא קשורה עם עצם מציאותו שלמעלה מענין השם; וזהו הקשר לפ' זכור – הזכירה ע"ד עצם מציאותו של יהודי, המביאה לקיום התומ"צ ("תצוה") (ט-יא)העבודה ד"ואתה תצוה" נעלית מהעבודה הקשורה עם "מושבע ועומד", וגם מענין הזכרון – כי על עצם המציאות א"צ לזכרון; ואעפ"כ מקדימים קריאת פ' תצוה לפ' זכור, כי גם לאחרי העבודה ד"ואתה תצוה" יש לזכור על מציאות העולם (וכמודגש בתוכן הפרשיות תרומה ותצוה ע"ד עשיית המשכן מדברים גשמיים דוקא) (יב-טו)האמור לעיל מוסיף עידוד וחיות בהפצת המעיינות חוצה (בענינים גשמיים); וע"י קבלת החלטות טובות בזה זוכים תומ"י לגאולה (טז-יז)

מאמר ד"ה זכור את אשר עשה לך עמלק

ג. 1) פרש"י (תצוה כח, לג; לו): "קודש לה'", "כמין רמונים העשויים כביצת תרנגולת"
"ועשית ציץ גו' קודש לה'": מדוע אין רש"י מפרש על מי קאי "קודש לה'", ומהו אופן כתיבת מלים אלו (כפי ששקו"ט בזה במפרשים ובפוסקים) (יט)להלכה נפסק שכותבין "קודש לה'" בב' שיטין, למרות עדות ר"א בר"י שראהו והי' כתוב עליו בשיטה אחת – כי העדות אינה מבטלת את קבלתם, ובוודאי הציץ שראה הי' ציץ אחר כדוגמתו; ועד"ז י"ל בנוגע למנורה – שקני' היו בקו ישר, והמנורה שע"ג שער טיטוס היתה מנורה אחרת דומה לה (כ-כא)"רמוני – עגולים כו' כמין רמונים העשויים כביצת תרנגולת": לשם מה תוספת ההסבר; הרי ביצת תרנגולת אינה עגולה כרימון (כב)

2) לקוטי לוי"צ (שמות ע' קלד) "אחזיאו לי' בחלמא כו'"
מה נוגע ענין החלום (התלבשות מוחין דגדלות במוחין דקטנות); מהי ההוראה בעבודת האדם (כג)

3) צורת קני המנורה
השקו"ט האם צורת קני המנורה היתה ביושר או בעיגול – אינה נוגעת לשקו"ט אם עמידתם ביחס לקנה האמצעי היתה בעיגול או בקו ישר (כד)

ד. הביאור בפרש"י
בענין הציץ: בפשטות מובן ש"קודש לה'" קאי על הציץ עצמו (ומובן שיש חילוקי דרגות בבגדי כהונה), ושנכתב בשיטה א' (כו)ע"פ פרש"י שהציץ הי' "מאוזן לאוזן" מיושב מדוע הציץ נקרא בשם "בגד", כיון שהי' מונח על המצח כולו (כז)בענין הרמונים: ישנם סוגים שונים של רמונים, ולכן מבאר רש"י שרמונים אלו היו "כמין רמונים העשויים כביצת תרנגולת" (כח-ט)

ה. 1) קביעות השנה: ז' אדר ביום א' דפרשת זכור
ענין נוסף בקביעות שנה זו – שיום א' דפ' זכור (הקריאה היחידה שחיובה מן התורה) הוא ז' אדר (שבו כתב משה רבינו ס"ת) (ל)

2) מבצעים
מבצע כתיבת ס"ת הכלליים לאחדות בנ"י; בהמשך לזה – ע"ד שאר ה"מבצעים", החל מ"מבצע פורים" (לא-ב)ההתעסקות במבצעים ("חוצה") צ"ל בהקדמת "לך כנוס את כל היהודים", יציאה ממציאותו; ועי"ז מובטח לו שיציאתו לא תגרום לירידה במעמדו ומצבו (לג)

3) הביאור בלקוטי לוי"צ
מכיון שהעבודה צ"ל באופן של חיבור ב' הפכים, מביאים דוגמא לכך מחלום, שבכחו לחבר ב' הפכים; וההוראה – כשאדם העוסק בתומ"צ נכשל בענינים בלתי רצויים, עליו לדעת שאין הם אלא "חלום" ודמיון (לד-ה)ההתעסקות בעניני תומ"צ ובהפצת המעיינות באופן ד"עד דלא ידע", ומתוך חיות – כמ"ש (לאחרי חלום יעקב) "וישא יעקב רגליו" ש"נעשה קל ללכת", ועאכו"כ שכן הוא עתה בסוף זמן הגלות (לו-ז)

בעת השינה – הכחות הפשוטים, כמו כח המעכל, פועלים פעולתם יותר מאשר בהקיץ, אבל הכחות הנעלים, כמו כח השכל שמבחין בין טוב לרע, הם בהעלם, ולכן לא ניכרת מעלתם.

וכן הוא בנוגע להכרת מעלתם של ישראל, שאתה בחרתנו מכל העמים, ונפלינו וגו' – שבשביל זה צ"ל מעמד ומצב דלא ינום ולא יישן (ובמילא) שומר ישראל. אבל במעמד ומצב של שינה, ש"יָשְנוּ מן המצות", נעשה ענין של שינה למעלה, ולא ניכרת מעלתם של ישראל, ולא רק באופן דכחשכה כאורה, אלא אדרבה, כמו בעת השינה, שהכחות הפשוטים (שדוגמתם הם אומות העולם, בניגוד לבנ"י, עם חכם ונבון, בדוגמת כח השכל) פועלים יותר.

ותוקפו של נס הוא – שאעפ"כ נדדה שנת מלכו של עולם, כיון שאצל בנ"י הי' ענין המס"נ במשך כל השנה כולה.

וענין זה מהוה הוראה נצחית – שיש נתינת כח להענין דנדדה שנת מלכו של עולם, ועי"ז – ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.

א. פותחין בברכה
שלימות ענין הברכה ("פותחין בברכה") – כאשר היא הן בענינים רוחניים והן בענינים גשמיים (אלא שהרוחניות גוברת על הגשמיות), ונמשכת על כל השנה כולה (ובפרט ביום הפורים, שאינו אלא יום א' פעם א' בשנה); כאשר הברכה נאמרת מכל הלב, ה"ה פועלת פעולתה במקבל הברכה (א-ד)הברכה דפורים קשורה עם הענינים המיוחדים דימי הפורים – שיהי' ניכר בכאו"א מישראל שהוא שייך ל"עם מרדכי", ועבודה מתוך שמחה ד"עד דלא ידע" (למע' ממדוה"ג), שעי"ז מתבטלים המדוה"ג דהגלות (ה-ו)

ב. 1) התוועדות: סיוע זה לזה בעבודה
הביאור בכך שאנשים רבים מתאספים כדי לשמוע דברי התעוררות מפי אדם יחיד: ידוע הסיפור מאדה"ז שאמר תורה רק לאחרי שהרבנית אמרה לו שהקהל רוצה לשמוע מה שקיבל מרבו; ועד"ז בעניננו – שהציבור ממנה "יחיד" שיתמסר לעסוק בכך (ז)גודל מעלתה של התוועדות – שכאשר כו"כ מישראל מסייעים זל"ז בעבודתם נעשית העבודה בשלימות יותר (ועדיין יישארו ענינים רבים להתייגע בהם, כידוע הסיפור מהצ"צ); ובפרט בימי הפורים, שבהם העבודה היא למעלה ממדוה"ג (ח-ט)

2) מצב בנ"י "מאחורי מסך הברזל"
הוראה (שהיא "דבר חידוש" – כי לא דובר עד"ז בשנים שעברו) מהמסופר בתחילת המגילה (ש"צריך לקרותה כולה"), שהמשתה הי' "כרצון איש ואיש": הנהגת המדינה צ"ל "כרצון איש ואיש" – חופש לכאו"א להתנהג כרצונו, ולא כבמדינה מסויימת ששוללים מהתושבים את חירותם (לכל לראש – לצאת מהמדינה); על כאו"א לעשות כל התלוי בו לעורר את דעת הקהל לשינוי המצב (י-יד)כדי להצליח בהאמור צ"ל פעילות בענין רוחני (שהרי הפעילות הגשמית היא "כלי" בלבד) – "מבצע חינוך": המצב היום הוא שרבים מילדי ישראל לומדים בבתי ספר שבהם אסור להזכיר ע"ד בורא העולם; הסיבה לכך היא שהוריהם לא קיבלו חינוך יהודי, ולכן כאשר יסבירו להם יוכלו לפעול זאת; השייכות לבנ"י שמאחורי מסך הברזל – גם ילדים אלו נמצאים "מאחורי מסך הברזל" דהיצה"ר [מאמר המוסגר: מקור הפתגם "מאחורי מסך הברזל" הוא מ"ש "לא תניף עליהם ברזל"] (טו-כא)

ג. 1) פורים: ענין החינוך
הדגשת ענין החינוך בימי הפורים – כמ"ש "וזכרם לא יסוף מזרעם" (דקאי על קטנים, שעדיין אינם בכלל "לא יעברו מתוך היהודים") (כב)

2) פורים: מעלתן של נשי ישראל
הדגשת מעלתן של נשי ישראל (שעליהן מוטל במיוחד ענין החינוך) בימי הפורים – בכך שהמגילה נקראת "מגילת אסתר" דוקא, וזאת כאשר היא ממלאת שליחותה – "את מאמר מרדכי אסתר עושה"; ונוסף על זה בכחה לפעול (בדרכי נועם ושלום) על בעלה – "עושה רצון בעלה", כגון כאשר הוא מכניס עצמו בדאגות יתירות בעניני פרנסה, וכן בענין חינוך הילדים וכו' (כג-ו)כשם ש"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו אבותינו ממצרים" (ובעיקר – בקיום הציווי "פרו ורבו"), כן הוא בנוגע לגאולה העתידה (כז)

מאמר ד"ה בלילה ההוא

ד. 1) קביעות השנה: ערב פורים ביום השבת
ידוע שבפורים ובחנוכה (שלא כמו בפסח) המלחמה והמנוחה הם בב' ימים שונים, ובעבודת האדם – תחילה "סור מרע" ואח"כ "עשה טוב"; והמעלה בקביעות זו – שהעבודה (התענית) היא כבר ביום ה', ובש"ק היא באופן נעלה יותר – "כל מלאכתך עשוי'" (כט-לא)ההוראה בפועל: ההוראה הכללית דפורים היא "לך כנוס את כל היהודים" – הפעולה על כל בנ"י, ע"י ה"מבצעים" (כמדובר כמ"פ שכל ה"מבצעים" מרומזים במגילת אסתר כו'); וההוראה בקביעות זו – מכיון שההכנה היא באופן ד"כל מלאכתך עשוי'", הרי העבודה צ"ל ביתר שאת (לב-ד)

2) פורים: "לא יכרע ולא ישתחוה"
הנהגתו של יהודי צ"ל באופן ד"לא יכרע ולא ישתחוה" – מבלי לפחד מהגוי, ואדרבה – להשפיע עליו להתנהג בצדק ויושר – ז' מצוות בני נח (כמדובר בזה לאחרונה ע"פ פסק הרמב"ם); ובפרט כאשר נמצאים בסוף זמן הגלות, סמוך לגאולה שבה "אהפוך אל עמים גו'" (לה-ו)

3) סיום
הפעולות בכל הענינים המדוברים במעשה בפועל, ובאופן שלמע' ממדוה"ג – "עד דלא ידע" (לז)

מגבית עבור "קרן רבינו"; "מבצע פסח" ו"מעות חטים" (לח-ט)

א. פורים: "לא יכרע ולא ישתחוה"
ההוראה הכללית דפורים (שכינוס זה קשור אליו) – ההנהגה באופן ד"לא יכרע ולא ישתחוה", ובפרט בנוגע לילדי ישראל – שבהם התחילה הגזירה, ועל ידם נתבטלה; וההוראה לימינו – אין להתפעל מטענות היצר, ויש לנהוג (ולהשפיע על החברים לנהוג) באופן ד"לא יכרע ולא ישתחוה", ומתוך שמחה (ב-ו)ההנהגה הראוי' במלחמה עם היצר מביאה את הגאולה האמיתית והשלימה (ז)

ב. 1) פתיחה
לימוד הוראה מעניני היום (ח)

2) יום שלישי בשבוע: "טוב לשמים וטוב לבריות"
נוסף להנהגה ד"טוב לשמים" בקיום התומ"צ, צ"ל גם "טוב לבריות" (ט)

3) שיעור חומש היומי (תשא לג, טז): "ונפלינו אני ועמך"
על כל יהודי לדעת שבנ"י מובדלים משאר העמים בכל פרטי אורח חייהם (י)

4) שיעור תהלים היומי (פא): "אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים"
אין להתפעל מענין הגלות, כיון שהקב"ה מוציא את בנ"י מהגלות, ועד "ואמלאהו" (יא)

5) מעשה בפועל
התחלת ההכנות המתאימות לחג הפסח (שחל גם הוא ביום השלישי בשבוע), ע"י ההתעסקות ב"מבצע פסח" (יב-ג)

6) סיום
חלוקת מטבעות לצדקה וניגוני שמחה (יד-טו)

ג. 1) חלוקת מטבע עבור "מעות חטים" (טז)

2) שלילת הנסיעה לי"א ניסן
את הוצאות הנסיעה יש לחלק – מחצית עבור "מעות חטים", ומחצית עבור הוספה בצרכי הפסח בהרחבה (יז)

א. פרשת החודש: "כשבחר ביעקב ובניו קבע בו ר"ח של גאולה"
"משבחר הקב"ה בעולמו (מצד הבחירה בעולם שלמעלה מבריאת העולם) קבע בו ר"ח ושנים (נפעל ענין החידוש בעולם – שמצ"ע הוא באופן ד"לא ישבותו"), וכשבחר ביעקב ובניו (בחירה נעלית עוד יותר) קבע בו ר"ח של גאולה (עלי' למעמד ומצב שלמע' ממדוה"ג – כולל ענין הגאולה העתידה שבאין ערוך לגאולת מצרים)"; המורם מהאמור – הדגשת גודל מעלתם של בנ"י (א-ז)ההוראה בפועל: כאשר מתבוננים בגודל מעלת הענין ד"בחר ביעקב ובניו" ניתוסף חיות בקיום מצות אהבת ישראל; ויתירה מזו – כתוצאה מהבחירה באותו יהודי שפגש נעשתה אצלו "גאולה" פרטית, ועליו לגמול לו על כך (ח-ט)"מבצע פסח" ו"מעות חטים", ושאר ה"מבצעים" (י)

ב. 1) פרשת ויקהל-פקודי: כלל ופרט
ההוראה מפ' ויקהל-פקודי (עיקר הקריאה דשבת זו) – כולל מחיבור שניהם יחד – באופן המובן לכאו"א מישראל: "ויקהל" ענינו אחדותם של הרבים ל"קהל" אחד, וההוראה – אחדות ישראל, מבלי הבט על חילוקי הדרגות; "פקודי" ענינו הדגשת המציאות דכאו"א מהרבים (אף שיש שייכות ביניהם – שהרי נמנים יחד), וההוראה – מעלתו של כאו"א מישראל, עד שהמנין הוא אצל כולם בשוה; ההוראה מחיבורם יחד – שניתן לקיים ב' הוראות אלו בעת ובעונה אחת (יא-ז)

2) קביעות השנה: פרשת החודש בש"פ ויקהל-פקודי
ענינה של פ' החודש ("ר"ח של גאולה") בעבודת האדם הוא – עבודה שלמע' ממדוה"ג, כך שניכר במדריגה התחתונה שהיא הכנה למדריגה שלמעלה ממנה; ובעניננו – גם כשעוסקים בעבודות ד"ויקהל" ו"פקודי" בפ"ע, ניכר שזוהי הכנה לעבודה שבחיבורם יחד (יח-ט)הענין דפ' החודש (למע' ממדוה"ג) בנוגע לענין הגאולה גופא: גם כאשר ישנו מצב של גאולה, דורשים את תכלית השלימות שבזה – הגאולה העתידה (שבה יהי' גם השלימות ד"ויקהל" – "קהל גדול ישובו הנה"), ועי"ז "במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא" (כ-כג)

מאמר ד"ה החודש הזה לכם גו'

ג. 1) פשש"מ (ר"פ פקודי): חשבון נדבת המשכן
מדוע אין רש"י מפרש הטעם שחשבון זה נעשה כאן דוקא, הטעם שלא נזכר מה נעשה בזהב (משא"כ בכסף ונחושת), והטעם שלא נזכרו הכיור וכנו (כה)

2) לקוטי לוי"צ (ר"פ פקודי): "כל הנחלים הולכים אל הים"
מהו הקשר לפי' הפשוט; מה ביאור ההמשך "והים איננו מלא"; מהי ההוראה בעבודת האדם (כו)

3) הביאור בפרש"י
גם בן ה' למקרא מבין שמכל דבר בתורה ישנה הוראה בעבודה, ובעניננו – שעל גבאי צדקה לתת חשבון אודות הכספים שגבה, למנוע חשד; לכן הקדים משה למסור את החשבון עוד קודם עשיית בגדי הכהונה, ולכן לא הי' יכול עדיין למסור חשבון מפורט ע"ד הזהב [מאמר המוסגר: שלילת ההנהגה להתעסק בחדשות כו' (ובפרט בביהכנ"ס), שאינם נוגעים לעבודת ה'] (כז-ל)ההוראה מהסדר – מלאכת המשכן ואח"כ בגדי כהונה: בית יהודי צ"ל "משכן" – שיהיו בו צרכי עבודת ה'; אח"כ בא הענין ד"הקרב אליך" – ענין החינוך, ואח"כ הענין דבגדי כהונה "לכבוד ולתפארת" (כולל – פרנסה בהרחבה עבור המלמדים) (לא-ב)

4) מבצעים (לג)

ד. הביאור בלקוטי לוי"צ
הענין ד"פקודי המשכן" הוא המשכת אלקות במדוה"ג דהמשכן (המתבטא במנין שבו); וזהו הקשר לפי' הזהר שהוא מל' "לפקוד את אשתו" – שזהו"ע המשכת כח הא"ס למטה; ולכן (כיון שזהו כח הא"ס) "הים איננו מלא" (לד-ו)

ענין המנין מביא להשראת השכינה – כאשר הוא באופן המותר ע"פ תורה, כגון – ע"י תיבותיו של פסוק; הטעם שנהגו למנות בפסוק "הושיעה גו'" (ולא בפסוק "ואני ברוב חסדך") – כי בדורות האחרונים זהו הענין העיקרי שיש להדגיש (לז-ח)

ה. סיום
"מבצע פסח", "מעות חטים" ושאר ה"מבצעים"; נתינת משקה מהתוועדות זו למטרה זו (לט)

א. לקו"ת פרשת ויקרא: נצחיות התורה
ב"פרשה החסידית" דשבת זו (לקו"ת פ' ויקרא) ישנו חידוש בנוגע לכללות הענין דנצחיות התורה (א)נצחיות התורה אינה רק בציוויים שבה, אלא גם בסיפורים שבה – כמ"ש בפרש"י הראשון על התורה; ועד שהפסוק ד"בראשית גו'" נאמר בהתחלת התורה – אף שהי' נוגע לפועל רק אלפי שנים אח"כ [מאמר המוסגר: מענין זה רואים גם עד כמה חשובה ההדגשה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל] (ב-ד)

המבואר בתניא ע"ד נצחיות ההוראה ד"כי קרוב אליך גו'" הוא גם בנוגע לזמן דלעת"ל, אף שלכאורה אז לא יצטרכו לכך, כיון שאז תהי' הוראה זו בנוגע לעבודה נעלית יותר – "ילכו מחיל אל חיל" (ה)הדגשת הענין דנצחיות התורה בלקו"ת דפרשתנו – "ושייך בחינות (דהיינו ענינים שהם בהעלם) אלו גם עכשיו", ועד שמלבד החילוק שמבאר שם בפירוש, כל שאר הפרטים הם אצל כאו"א כמו ב"משה ממש"; וההוראה – שכל הענינים ד"ויקרא אל משה גו'" צ"ל בעבודת כאו"א מישראל, ובמעשה בפועל (ו-ט)

ב. ה' ניסן: נשיא שבט שמעון
נוסף על העילוי דהתכללות כל הנשיאים יחד – ביום הראשון לפני ההתחלקות לפרטים, וביום האחרון לאחרי סה"כ דהפרטים – ישנו גם עילוי בענין הפרטי דכל נשיא בפ"ע, ובנדו"ד – שמעון, ש"הקריב על סדר מעשה המשכן"; יום זה פועל שעבודתו של יהודי תהי' באופן שמצדו הוא מוכן לביהמ"ק השלישי (ובפרט באמרו את ה"יהי רצון" שלאחר פרשת הנשיא) (י-יד)כדי להמשיך את הענינים ד"מעשה המשכן" יש צורך שהעבודה תהי' בענין שהוא "כלי" לזה – הפצת המעיינות חוצה, ולכל לראש – ע"י ה"מבצעים" וע"י הבקשה והתפלה על ענין הגאולה (טו-ז)

מאמר ד"ה ויקרא אל משה גו'

ג. 1) פשש"מ (ר"פ ויקרא): "ויקרא אל משה"
מדוע אין רש"י מבאר הטעם שלא נתפרש מי הקורא (ובפרט שהקריאה יכולה להיות משם הוי' או משם אלקים); ולא מסתבר שהוא המשך לסיום הספר שלפנ"ז – "וכבוד הוי' מלא גו'" (יח)

2) לקוטי לוי"צ (ויקרא ע' קע): "הקצר קצרה ידי מפדות"
מהו הקשר להמשך "זכאין אינון ישראל כו'"; מהי ההוראה בעבודת האדם (יט)

3) פרש"י (ויקהל לח, ח): אי הזכרת הכיור וכנו בנחושת התנופה (המשך)
מענה לשאלה – שרש"י בעצמו מבאר זאת: ברש"י לא נתבאר הטעם לכך (כ)מעלתן של נשי ישראל – ש"העמידו צבאות רבות במצרים", מבלי שום חשבונות של קושי השעבוד כו'; עפ"ז מובן שלילת הענין ד"תכנון משפחה" (ועוד – שענין זה עלול לגרום לחטא הידוע ח"ו); ויה"ר שמכאן ולהבא יתוקן ענין זה (כא-ד)הביאור בענין הכיור וכנו: הצורך ב"פקודי המשכן" הוא רק כשיש מקום לחשד כו', משא"כ "מראות הצובאות" שהיו "פתח אוהל מועד" (כה)

4) פרשת ויקהל-פקודי: הקדושה הפרטית בכל חלק מבית-המקדש
מענה לשאלה (עמ"ש בלקו"ש השבועי שהקדושה הפרטית נשארת גם לאחר שהקדושה הכללית מתבטלת) מדברי התוס' "איך יתכן שקדושת הבית תבטל וקדושת ירושלים קיימא": סברת התוס' אינה אליבא דכו"ע (כו-ז)ג' דרגות בקדושת בנ"י (ע"ד הדרגות בקדושת המקדש) – קדושת הכלל, הקדושה דשבט לוי, והקדושה שנפעלת בכל בנ"י ע"י שבט לוי (כח)ההוראה בפועל: לכאו"א ישנה שייכות עם נשיא דורנו, ועל כן הוא מוכרח להתנהג ע"פ הוראותיו; ומכיון שסוכ"ס יהי' מוכרח לעשות כן, הרי מוטב שיעשה זאת מלכתחילה "בחסד וברחמים" (כט)

ד. 1) הביאור בפרש"י
מכיון שעשיית המשכן היא עבור הוי' (כמ"ש בפ' תרומה), הרי ברור שהוי' הוא הקורא; ומ"ש אח"כ "וידבר הוי' גו'" – כפי שמצינו שמצד חביבות הענין כופלים כמה פעמים (לא)מהענינים המופלאים בפרש"י: ע"פ חסידות יש מקום לספק מי הוא הקורא – למעלה מהדיבור או למטה מהדיבור, משא"כ בפשש"מ הענין ברור (לב)

2) מבצעים
הפצת התורה והיהדות; "מבצעים" – החל מ"מבצע פסח" (לג)

3) שו"ע אדה"ז (או"ח רסתל"א ורסתמ"ב): האיסור דחמץ "בכל רגע ורגע"
הכוונה היא לב' סוגי רגעים (ע"ד המבואר בכ"מ בענין "איש ואיש") – רגעים שבהם עוסק בעניני הרשות, ורגעים שבהם עוסק בתומ"צ, שגם בהם עובר על האיסור (לד)קיום הענין דבדיקת וביעור חמץ, וההכנות הדרושות לזה – הן בגשמיות והן ברוחניות (ענין הגאוה והישות) (לה)

ה. הביאור בלקוטי לוי"צ
"ויקרא אל משה" הוא אתעדל"ע, וזהו הענין ד"זכאין כו' דבכל אתר כו' קוב"ה אשתכח עמהון", וממילא מובן ש"הקצר קצרה ידי מפדות" (לו)ההוראה בפועל: על יהודי לדעת שבכל מצב הקב"ה נמצא ביחד עמו, ומתוך ידיעה זו עוסק בתומ"צ בשמחה וטוב לבב (לז)

ו. סיום
הגאולה העתידה היא "כימי צאתך מארץ מצרים", שבהם נאמר "אנכי גו' המעלך מארץ מצרים" (ענין של עלי' – יתרון האור מן החושך), וממשיך "הרחב פיך ואמלאהו", עד לסיום הקאפיטל – "ויאכילהו מחלב חטה גו'" (לח)

עיקר ענין יצי"מ הוא בעבודה הרוחנית:

"לעבדה ולשמרה" – ע"י רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת שכנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים, החל מהראש – תפלה מתוך כובד ראש, ע"י ההתבוננות בגדלות הא-ל ושפלות האדם, שממנה נמשך במדות שבלב, ומהלב לכל האברים.

אמנם, בין המוח ללב יש מיצר הגרון, כי, מוחין (בהתיישבות ושלוה) ומדות (בסערה והתפעלות) הם הפכים, ולכן צ"ל שינוי וירידה ממסקנת השכל לענין של מדות והתפעלות ממש, וכיון שבמיצר הגרון השכל הוא בצמצום, והמדה עדיין אינה בהתרחבות, שייך שתהי' יניקה ללעו"ז, ועד להתגברות יצר לב האדם שיבוא לידי חטא, שהיא סיבת הגלות, החל מגלות מצרים, מיצר וגבול.

והנתינת כח להתגבר על מיצר זה – "אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם", ולכן בכחו לצאת מהמיצרים וגבולים ולעבוד עבודתו בבחי' בכל מאדך.

א. מעלת המאורע, המקום והזמן
מעלת התאספותם של רבים מישראל – שבזה נעשים "ציבור", שהוא מציאות נצחית כיון שעל ידם נפעל הגדלת שמו ית' בעולם, וכמודגש בכתוב "אלקים נצב בעדת א-ל" – "קדמה שכינה ואתיא" (שעי"ז נעשית רשותו של הקב"ה); ועאכו"כ כשמדובר בכו"כ עשיריות מישראל, שהרי "ברוב עם הדרת מלך" (א-ג)מעלת ההתוועדות מצד המקום – ביהכנ"ס וביהמ"ד, ומצד הזמן – חודש ניסן (המורה על "נסי נסים"), ובימים שבהם אומרים את קרבנות הנשיאים (ד)מעלת ההתוועדות מצד מטרתה – קבלת החלטות טובות בעניני תומ"צ, לעשות לו ית' דירה בתחתונים, כולל ע"י הפעולות בענין ז' מצוות בני נח – ההכנה לתיקון העולם כולו ע"י משיח צדקנו (ה-ו)

ב. השפעה על אומות-העולם
ההשפעה על אוה"ע בענין ז' מצוות בני נח אינה ענין לקרובים למלכות או במקרים מיוחדים, אלא ענין השייך לכאו"א מישראל (ז)דוגמא להאמור – מעשה שאירע ביהודי בעל "יאַכטה" ששאל את "רב החובל" שלו היכן צד מזרח כדי להתפלל, והלה התרשם מכך מאד ואמר שמעתה יתחיל גם הוא לחשוב אודות הקב"ה (ח-ט)זהו המענה ל"טענה" כנגד "מבצע תפילין" – שכאשר פונים בטעות לגוי ה"ז פעולה לבטלה הכרוכה בבזיון כו': אין זה בזיון, ואדרבה – הגוי מתרשם מכך שאדם שאינו מכירו כלל פונה אליו ומבקש לעשות לו טובה, ועי"ז ישתדל גם הוא בעשיית טובה לזולת; פעולה זו אינה ספק אלא בגדר ודאי, שהרי "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" (י-יב)הפעולה על אוה"ע מוטלת גם על יהודי שהוא בבחי' "ראשיכם שבטיכם", כיון שכל המצוות הן רצונו של הקב"ה; ומה שטוען שאין לו זמן לכך, כיון שעוסק בתורה – הרי הוא "מפסיק ומבטל בלאה"כ" גם לענינים שאינם מוכרחים (יג-ד)הפצת האמונה בבורא העולם אצל אוה"ע היא הכנה לפעולת משיח צדקנו – "יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד" (טו)

ג. 1) "רגע של שתיקה"
ימי חודש ניסן הם "יומין זכאין" לפעול ביתר שאת בעניני יהדות, ובפרט בענין החינוך ("והגדת לבנך גו'") שבזה תלוי קיומו של דור העתיד דבנ"י; מכיון שעשרות אלפי ילדי ישראל לומדים לע"ע בבתי ספר עממיים, יש להשתדל ככל האפשר ע"ד חקיקת החוק ד"רגע של שתיקה", ובפרט שהדבר מתאים להשקפת נשיא המדינה דהיום (וכאן המקום להודות לו על כך) (טז-כא)

2) תודה על הברכות והאיחולים
הבעת תודה לכל המברכים והמאחלים, ובפרט לנשיא המדינה שהביע את ברכותיו ואיחוליו, ויה"ר שיצליח בכל עניניו (כב-ג)

ד. י"א ניסן: הוראות מכללות ענין יום-הולדת
הוראה בפשטות מהענין ד"יום הולדת" (שבזה מודגשת עצם העובדה שנולד ביום זה, ולא מספר השנים שמלאו לו): הוספה בענינים ד"אדם לעמל יולד" – "עמל מלאכה" (מצוות), "עמל שיחה" (תפלה) ו"עמל תורה" (כד-ה)הוראה נוספת מהענין ד"יום הולדת": אין מקום לטענה שאין בכחו לשנות את טבעו ורגילותו כו', כיון שזה עתה נעשה "ברי' חדשה"; שייכות ענין זה לחג הפסח, שענינו לידת עם ישראל (כו-ח)

מאמר ד"ה כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות

ה. 1) מבצעים
מבצע פסח (דאגה לכל יהודי לכל צרכי הפסח); מבצע חינוך ("והגדת לבנך" – כולל גם לבן שאיננו "חכם"); מבצע אהבת ישראל ("כל דכפין ייתי וייכול") ועד לאחדות ישראל; ועד"ז שאר המבצעים – שכולם שייכים במיוחד לחג הפסח, שענינו חירות משעבוד היצר (ל-לד)

2) חג הפסח: חקירות בגדר חיובי החג
החיוב דצלי הוא גדר בקרבן או באכילה; החגיגה היא גדר בפסח או ענין בפ"ע; הסיבה היא גדר באכילת מצה או בכללות ליל הפסח (לה)

3) סיום מסכת מגילה (לו)

ו. 1) חג הפסח: מנהג רבותינו נשיאינו לומר "מה נשתנה" בעצמם
הטעם שנהגו רבותינו נשיאינו לומר בעצמם "מה נשתנה" לאחרי שאלת הבן – ע"פ דעת הרמב"ם (לז)

2) חג הפסח: "כל דכפין ייתי וייכול"
מעלת הצדקה בליל הסדר – הכל מן המוכן, לא כבנתינת "מעות חטים" שעל העני לטרוח בהם (לח)

3) חלוקת שטרות לצדקה (לט)

ז. סיום
חלוקת שטרות לצדקה ע"י ה"טנקיסטים" (מ)

מן הראוי לערוך סיום על מסכת מגילה, השייכת לימים אלו – בין פורים לפסח ("מיסמך גאולה לגאולה") (א)ביאור השינוי בסדר הפרקים בין הבבלי לירושלמי: בירושלמי ההדגשה היא על הכלל, ולכן פ' "בני העיר" (כלל נוסף – קריה"ת) מוקדם לפ' "הקורא עומד" (פרטי דיני קריאת המגילה וקריה"ת); ובבבלי ההדגשה היא על הפרט, ולכן הסדר הפוך (ב)השינוי בהתחלת המסכת בין הבבלי לירושלמי (שבבבלי ישנה אריכות ושקו"ט, ובירושלמי מגיעים מיד למסקנא) – בהתאם לחילוק האמור (ג)ביאור השינויים בסיום המסכת בין הבבלי לירושלמי: בירושלמי ישנה הדגשה על כבוד א"י וירושלים, ולכן הסיום במשנה הוא ב"אין מפטירין בהודע גו'", ובגמ' – בהל' מזוזה, שבה מודגשת מעלת א"י (והטעם שמוסיף "את תועבותי'" – כדי להדגיש שדין זה הוא מצד כבוד ירושלים, ולא מצד עניני יחוס שבהפטרה זו); הסיום ע"ד לימוד הלכות פסח בפסח הוא דוקא בבבלי – כי בא"י הי' עיקר הלימוד בהלכות קרבן פסח, ולימוד זה הי' לפני הפסח (ד-ז)הביאור בפנימיות הענינים בסיום ב"הודע גו' את תועבותי'" (שלכאורה אינו סיום בדבר טוב): ענין זה כהלכה בתורה הוא ענין טוב, ולכן הסיום הוא דוקא בענין זה – כדי להדגיש את מעלת הפיכת הרע לטוב (וזהו גם הטעם לסיום בגמ' – בתיבות "ואין מורידין") (ח-ט)השייכות לפרק פ"ב בתהלים: לכאורה תמוה שה"שיר של יום" דיום שלישי (שהוכפל בו כי טוב) הוא בענין דין ומשפט; והביאור – במשפט ישנו החיבור דחסד וגבורה, ענין הרחמים שהוא ענין שלישי (י-יא)

אל יתהלל חכם בחכמתו – כפי שהיא לעצמו, כי אם בזאת, חכמה תתאה, בחי' המלכות, שהו"ע התפשטות החכמה למטה דוקא, לפעול שם השכל וידוע אותי, וטעם הדבר – כי אני הוי' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי, שהעיקר הוא ההמשכה למטה, כיון שסוף מעשה עלה במחשבה תחילה.

הקשר לחג הפסח – ופסח ה' על הפתח, ספירת המלכות, עולם הדיבור, שלכן צ"ל סיפור יצי"מ בדיבור דוקא.

והקשר ל"החודש הזה" – חידוש הלבנה, ספירת המלכות; ו"החודש הזה לכם" – שמשבחר ביעקב ובניו קבע ר"ח של גאולה, הנהגת נסית, שצריך להמשיכה גם בהנהגה טבעית.

א. 1) פתיחה
יש ללמוד הוראה מהענין המיוחד דשבת זו – שבת הגדול, וכן משאר הענינים דשבת זו (פ' צו, והקביעות בי"ב ניסן) (א)

2) שבת הגדול: גדלות בענין הטבע
הטעם שהקביעות דשבת הגדול היא ע"פ ימי השבוע ולא ימי החודש – אף שהנס הי' קשור ל"בעשור לחודש": החילוק בין ימי השבוע לימי החודש – ימי השבוע מורים על הנהגה בטבע העולם, וימי החודש – הנהגה שלמע' מהטבע; והנס ד"למכה מצרים בבכוריהם" הי' במציאות דטבע העולם (וזוהי השייכות לטעם המובא בשו"ע מפני מיתת מרים, ענין המורה על הגבלת הטבע); וזהו"ע "שבת הגדול" – גדלות בענין הטבע (שבת), "גדול גו' בעיר אלקינו" (ב-ח)הענין דשבת הגדול (גדלות בענין הטבע) נפעל ע"י עבודת בנ"י (כשם שגאולת מצרים נפעלה ע"י "ויזעקו") (ט)הוראה מהענין דשבת הגדול: תפקידו של יהודי הוא לעסוק בעניני תומ"צ דוקא בהיותו קשור עם המציאות דטבע העולם; ענין זה מתבטא בעבודה בכל יום – שתיכף בקומו משנתו (קודם נט"י וכו'; ולהוסיף שבענין השינה מודגש במיוחד התוקף דענין הטבע, כפי שמצינו בנודר שלא יישן ש"מלקין אותו וישן לאלתר") ה"ה מתבונן "לפני מי הוא שוכב" (י-יב)ההוראה בפועל: מיד בקומו משנתו על יהודי לעסוק בעניני תומ"צ; ובתומ"צ גופא ישנה הדגשה מיוחדת בענינים גשמיים – גמילות חסדים (וכידוע הסיפור אודות הצ"צ שזכה לראות את אדה"ז רק לאחר שנתן גמ"ח ליהודי א') (יג-טו)

ב. פרשת צו וי"ב ניסן: ענין הזריזות
יש ללמוד הוראה גם מפ' צו ומהקביעות בי"ב ניסן, ומהצירוף דכל ענינים אלו יחד (טז)ההוראה מפ' צו: כללות עבודת התומ"צ צ"ל באופן ד"זירוז מיד ולדורות", ובפועל ממש (ענין המודגש במיוחד כששומעים הוראה זו מילד קטן, שדורש זאת בכל התוקף כו') (יז-ח)ההוראה מי"ב ניסן – נשיא שבט נפתלי: ענינו של נפתלי הו"ע הזריזות ("אילה שלוחה") גם בעניני הרשות (משא"כ "צו" הוא בעניני תומ"צ); יש מקום לומר שצ"ל זריזות רק בעניני הרשות (משא"כ כשעוסק בלאה"כ בעניני קדושה), ולאידך – שבעניני הרשות א"צ זריזות; וההוראה – שענין הזריזות צ"ל בשניהם (יט-כא)ההוראה מצירוף ג' ענינים אלו יחד: גם כאשר עבודתו של יהודי היא בעניני הטבע, הרי העבודה צ"ל באופן של זריזות (כב)יה"ר שהאמור יבוא במעשה בפועל – עכ"פ חלק עשירי; לא די בקבלת החלטות במחשבה בלבד, אלא צ"ל כל הענינים דמחדו"מ (כג)

מאמר ד"ה החודש הזה לכם ראש חדשים גו'

ג. 1) שאלות בפרש"י (צו ח, ח): "את האורים – כתב של שם המפורש"
ידוע העילוי דמספר שמונה, ולכן מן הראוי להתעכב על פרש"י בפסוק השמיני דפרק השמיני דספר ויקרא (כה)ביאור הענין ד"אחד משמונה שבשמינית": יהודי אינו צ"ל בבחי' אסקופה הנדרסת אלא בתכלית התוקף, אלא שתוקף זה כל מציאותו היא מציאות הקב"ה (ולכן די בשיעור קטן ביותר, כיון שזהו ענין שלמע' ממדוה"ג); השייכות לתורת המגיד ע"ד שבת הגדול – "מי נתן לך הכח הזה אני הוא" (כו-ט)י"ל שע"י פתגם הגר"א שהפסוק השמיני בפרשה השמינית הוא "קטנתי" – זכה שאדה"ז יפתח בפסוק זה את האגרת שכתב לאחר שחרורו ממאסר (ל)פרש"י הנ"ל: הרי כבר פי' כן בפ' תצוה (וכפי שמצינו שאינו חוזר על ביאור שאר פרטי עשיית המשכן וכליו); מדוע מוסיף תיבת "של" (לא)

2) לקוטי לוי"צ (ויקרא ע' ריג): "מאי שנא דמשח משה לאהרן"
מדוע הי' אהרן זקוק למשיחתו של משה, והרי בענין הכהונה גדולה יותר מעלתו של אהרן (ועד שגם כשמשה שימש בכהונה לא לבש אלא "חלוק לבן") (לב)

3) סיום מסכת מגילה (המשך) (לג-ד)

ד. 1) הביאור בפרש"י
מכיון שזהו ענין תמוה (דמהי השייכות ד"אור" לחושן) חוזר רש"י ומפרשו; הטעם שמוסיף "של" – להורות שהקב"ה בעצמו כתבו (ודוקא בפרשתנו שבה הדבר נוגע לפועל; כמבואר בחסידות שדוקא עי"ז היא המשכת העצם) (לה-ז)

2) הביאור בלקוטי לוי"צ
הטעם שאהרן מדליק את שבעת הנרות, אף שענינו הוא חסד – כי בחסד ישנו גם הענין "דאזיל עם כולהו יומין"; וגילוי בחי' זו הוא דוקא ע"י משה – ספירת הדעת שהיא בקו האמצעי שעולה עד הכתר (לח-ט)

3) סיום
השייכות דמשיח צדקנו לזמן זה, ובמיוחד מצד הסמיכות ליום ההילולא דהצ"צ, ששמו "מנחם" כשמו של משיח (וכמרומז גם בשם ספרו) (מ)המשכת התוועדות זו ביום ההילולא (מא)

א. י"ג ניסן: "פועל ישועות בקרב הארץ"
מעלת יום ההילולא בכל שנה – שעניני יום ההילולא הם באופן נעלה יותר, בשל ריבוי ההליכה בדרכיו במשך כל השנים; ענין זה שייך לכל עם ישראל, ובמיוחד לנשי ובנות ישראל (עד שבענין מ"ת ונדבת המשכן קדמו נשים לאנשים) (א-ה)שייכות הענין ד"פועל ישועות בקרב הארץ" לענינו של בעל ההילולא: הישועה האמיתית, שתהי' גם "בקרב הארץ", הו"ע הגאולה; וההכנה לזה – ע"י העבודה דהפצת המעיינות חוצה, שזהו ענינו של בעל ההילולא (ו-ז)הבנה מעמיקה יותר בענין ד"פועל ישועות בקרב הארץ": המשכה ממקור עליון ביותר ("ישועות") עד למדריגה התחתונה ביותר ("בקרב הארץ") (ח)שייכות הגאולה האמיתית והשלימה למוצאי שבת – שהסעודה בזמן זה נקראת "סעודתא דדוד מלכא משיחא" (ט)

ב. 1) י"ג ניסן: עניני היום – מתורתו של בעל ההילולא
כדי להמשיך את ההמשכות הקשורות עם יום ההילולא – יש לקשר זאת עם לימוד ענינים בתורתו מעניני דיומא: חודש ניסן – ל' התחדשות, ו"ר"ח של גאולה" – באופן של דילוג; י"ג ניסן – בגימטריא "אחד", האחדות דאלופו של עולם עם מציאות העולם; פ' שמיני – מספר הרומז לימות המשיח (י-יג)

2) י"ג ניסן: הוספה בגמילות חסדים
הוראה נוספת בענין הקשור עם בעל ההילולא – הוספה בעניני גמילות חסדים, ובפרט "מעות חטים" וסיפוק צרכי החג לנזקקים (יד)

3) מעשה בפועל
על כאו"א לקבל על עצמו להוסיף בלימוד תורתו של בעל ההילולא ובהליכה בדרכיו, החל מהענין דגמילות חסדים; וכ"ז באופן של דילוג, ולאידך המשכת הענינים "בקרב הארץ"; ועי"ז ממהרים ומזרזים את קיום היעוד "בניסן עתידין להגאל" (טו-ז)

ג. י"ג ניסן: תורת בעל ההילולא עה"פ "יוסף ה' לי בן אחר"
שייכות תורה זו לחה"פ – "והגדת לבנך" (והטעם שרשע קודם לשאינו יודע לשאול – כי הוא יודע הכל ואין לו אלא לשוב בתשובה, משא"כ שאינו יודע לשאול צריך ללמוד כו', שהרי צריך גם לבושים של תומ"צ) (יז-כ)ההוראה בפועל: בזמננו אין "רשעים" (כיון שהם "תינוקות שנשבו"), אלא רק "שאינו יודע לשאול"; הדרך לשינוי המצב – ע"י השתדלות שכל ילד יהודי יקבל חינוך יהודי (ולא די בנתינת צדקה ואמירת תהלים וכו') (כא-ג)ביאור חדש בתורה הנ"ל: בפשטות מובן שגם "אחר" הוא בתחום הקדושה, ועתה אנו מוצאים "אחר" שנמצא מחוץ לתחום הקדושה ("הבן החמישי") (כד)נגע עם-הארצות (כמו גם תאוות הממון) הוא מהנסיונות המיוחדים דדורנו זה [מאמר המוסגר: מהמעשה ע"ד למדנותו של מנשה המלך יש ללמוד הוראה לדורנו – ע"ד גודל ההכרח בלימוד שו"ע או"ח] (כה-ח)ההוראה בפועל: יש להבטיח שכל ילד יהודי ישב ליד שולחן הסדר; ובכללות – העבודה דמבצע חינוך, ועד"ז שאר ה"מבצעים" (כט-ל)

ד. אדמו"ר מהר"ש: "לכתחילה אַריבער"
יום ההילולא דאדמו"ר הצ"צ הוא גם יום התחלת הנשיאות דאדמו"ר מהר"ש, שאצלו מודגש ענין הדילוג – "לכתחילה אַריבער" (לא)שלילת ההנהגה ד"לכתחילה אַריבער" באופן המתאים לעולם התוהו (כגון – ללוות סכומי כסף גדולים ביותר כו'); גם ה"לכתחילה אַריבער" צ"ל בהתאם לעולם התיקון – דילוג בערך ל"הרים" ו"גבעות" (לב-ג)ביום זה ישנה נתינת כח מיוחדת להנהגה ד"לכתחילה אַריבער" (אך בהתאם לעולם התיקון, כנ"ל) (לד)הסיום בניגון אדמו"ר מהר"ש ("לכתחילה אַריבער") ובניגון הצ"צ, ועוד (לה)

ה. חלוקת שטרות לצדקה
מה שיש להעיר ע"ז ממה שאין להוציא ממון במוצש"ק, ושאין ליתן צדקה בלילה – כבר "דשו בו רבים", דבר המוכיח שעתה הנהגה זו נכונה (וי"ל שהוא ע"פ דברי אדה"ז באגה"ק שבימינו זהו עיקר העבודה), ועוד – שהכסף כבר יצא מרשות הנותן בי"א ניסן (לו-מ)

א. 1) חג הפסח: מצה-ביטול
ההוראה המיוחדת דחה"פ – הנהגה באופן ד"מצה" (ביטול), ולא באופן ד"חמץ" (גאוה והתנשאות); וזוהי ה"פקודת יום" ל"צבאות השם" – שידיעת מעלתם כחיילים ב"צבאות השם" לא תביא אותם לגאוה ח"ו (ב-ג)

2) צבאות השם: אחרי גיל מצוות
המענה לשאלת כו"כ מילדי "צבאות השם" כיצד נקראים הם לאחרי הגיעם למצוות: כמו בכל צבא, גם ב"צבאות השם" יש כו"כ דרגות (ד)

3) סיום
ההנהגה באופן המתאים ל"צבאות השם", כולל השפעה על אותם ילדים שלא זכו לכך עדיין (ה)

ב. 1) ח"י ניסן: יום הולדת רלוי"צ ז"ל
הסיפור ע"ד העמידה בתוקף בענין נתינת ההכשר על מאפיית המצות כו', וההוראה – כאשר יהודי נעמד בתוקף המתאים הרי הוא מצליח בזה, ועד שהמלוכה עצמה מסייעת לו (ו-ח)

2) קריאת התורה: "אם כסף תלוה גו'"
יש לפעול גם על יהודי שהוא בבחי' "עני" ברוחניות, שגם הוא יעמוד בתוקף בעניני יהדות (ט)

ג. חינוך: חתימה על עצומה בענין "רגע של שתיקה"
הצעה בנוגע לפעולתם של ילדי ישראל בענין החינוך: חתימה על "עצומות" לממשלת ארה"ב ובהן דרישה להנהיג "רגע של שתיקה" בבתי-ספר עממיים, ולסייע כלכלית לבית-ספר דתיים; "זמן חרותנו" – הוא הזמן המתאים לפעול בענין זה, הקשור עם החרות מהיצר (י-יג)

ד. 1) חינוך: חתימה על עצומה בענין "רגע של שתיקה" (המשך)
יש לשלוח עצומות החתומות גם ע"י מבוגרים (ובמיוחד ע"י בעלי השפעה כו'), וכדאי לנצל ימים אלו לעורר עד"ז בכל מקום (יד)

2) סיום
חלוקת מטבעות וניגונים (טו)

ירידת הגלות (ירוד ירדנו) אינה אלא צורך עלי' גדולה ביותר, שאי אפשר להגיע אלי' אלא ע"י הירידה. ולכן נקראים כל ימי הגלות "ימי צאתך מארץ מצרים", לפי שהעבודה בהם היא לתקן את הגלות ולעשות מ"גולה" – "גאולה".

דרא דעקבתא דמשיחא שייך לספירת הנצח, כי, במצב של מלחמה נגד אלו אשר חרפו עקבות משיחך, מתעוררת מדת הנצחון לבזבז כל האוצרות כו'. ולכן נעשה עי"ז גילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא, עד שמלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

וכיון שדעה את ה' תומשך בארץ, אזי תהי' "רוח דעת ויראת ה'" ביחד, היינו, שענין האחדות יהי' לא רק במוחין בפ"ע – "רוח חכמה ובינה", ובמדות בפ"ע – "רוח עצה וגבורה", אלא גם במוחין ומדות ביחד – "רוח דעת ויראת ה'".

א. אחרון של פסח: "שהחיינו" בדרך שלילה
הימים האחרונים דפסח נעלים משאר ימי הפסח (ומהענינים שלפנ"ז), כולל מהימים הראשונים שבו, כיון שבשש"פ הי' הגילוי ד"זה א-לי גו'" (שלמע' מ"נגלה עליהם כו'"), ועד לעילוי שבאין ערוך, כיון שימים אלו קשורים עם הגאולה; ובזה גופא – אחש"פ נעלה משש"פ (א-ב)אף שאין מברכים "שהחיינו" בימים האחרונים (להיותם כנגד הגאולה העתידה), הרי יש בהם הענין ד"שהחיינו" באופן שלילי, וכפי שהוא בהלכה בתורה; הלכה זו פועלת בעולם באופן ד"שבירתן זוהי תקנתן" (כיון שמטרת בריאתו של הרע היא כדי שישברוהו) – שבירת הגלות ע"י התשוקה לגאולה (דבר המובן גם ליהודי פשוט, שאי אמירת "שהחיינו" מעוררת אצלו תשוקה כו'); ולכן נהגו רבותינו נשיאינו לדבר עד"ז – כדי לעורר את התשוקה לגאולה (ג-ח)ביאת הגאולה בפועל בקרוב ממש – ע"פ דברי הרמב"ם שאין הכרח שאליהו הנביא יבוא לפני משיח צדקנו (ט)

ב. אחרון של פסח: סעודת משיח – גם בזמן הגלות
מענה לטוענים כיצד עורכים "סעודת משיח" בזמן הגלות, ואף דורשים מכאו"א להשתתף בה: בגאולה העתידה אף יהודי לא יישאר בגלות ח"ו; כאו"א מישראל מבקש "ויתקיים בנו כו' ונחה עליו גו'" – פסוק שנאמר אודות משיח, מכיון שיש בחי' משיח בכאו"א מישראל (מבלי הבט על מעמדו ומצבו), ותפקידו לגלותה (ומה שאין מבקשים "והריחו ביראת ה'" – כי ענין המשפט אינו שייך לכאו"א); ומה שעושים זאת דוקא באחש"פ – כי זהו הזמן המתאים לזה (י-טז)ע"י הציפי' לאורו של משיח, וביטוי' במעשה (אכילת "סעודת משיח") זוכים בקרוב ממש לגאולה האמיתית והשלימה (יז)

ג. אחרון של פסח: ארבע כוסות
הטעם ששתיית ד' כוסות דימים ראשונים היא בהתחלת המעל"ע, ובאחש"פ – בסופו: עיקר הענין דיצי"מ הוא התחלת תקופה חדשה, ועיקר ענין הגאולה – סיום הגלות; ועוד – כשם שהאות מ' (הרומזת ל"משיח") היא בסיום התיבה "אדם" (יח-כ)קיום המנהג דשתיית ד' כוסות, ומתוך זריזות (כא)

מאמר ד"ה כימי צאתך מארץ מצרים גו'

ד. 1) חג הפסח: ימים ראשונים וימים אחרונים
יש מעלות בימים ראשונים לגבי ימים אחרונים ולהיפך, אלא שבכל זמן הענין המיוחד דזמן זה הוא ה"שער" לכל הענינים (ע"ד ש"בכל מאדך" שייך רק בענין שהוא עיקר עבודתו של האדם); וזהו הדיוק "מעלין בקודש ואין מורידין" – שגם בימים האחרונים אין להוריד מעבודת הימים הראשונים (כג-ה)

2) סיום מסכת מגילה (המשך) (כו)

ה. "רגע של שתיקה"
שייכות ענין החינוך לחה"פ – "והגדת לבנך" (עד שמשום זה עושים כמה שינויים כו'), וכחילוקי דרגות בזה – בהתאם לד' הבנים (והשתדלות יתירה – בנוגע ל"שאינו יודע לשאול"), ובימינו ישנו גם בן חמישי שאינו יושב כלל לשולחן; עפ"ז מובן שבימים אלו נדרשת במיוחד התעסקות בענין החינוך באופן של זריזות (כז-ט)ההכרח בהנהגת "רגע של שתיקה" בבתי-ספר עממיים (ולהעיר, שאף בבתי-ספר דתיים ישנם השוכחים לדאוג שסדר היום יתחיל ב"מודה אני" ובתפלה); חוק זה אינו היפך ה"קונסטיטוצי'" (שהרי גם ישיבות בתי הנבחרים פותחות בתפלה), ואדרבה – הוא נחוץ לטובת המדינה כולה (ל-לב)ע"ד ההצעה שהילדים יחתמו על "עצומה" לממשלת ארה"ב בענין האמור (וכן ע"ד סיוע לבתי-ספר דתיים), שהחידוש שבדבר בכחו לפעול שייענו לבקשתם, ולכן יש להשתדל שיותר ויותר ילדים יחתמו על ה"עצומה" תומ"י לאחרי יו"ט (ומובן שנוסח ה"עצומה" צ"ל באופן של כבוד כו'); אין חסרון בכך שה"עצומה" היא מאורגנת, כיון שזהו סדר העולם (לג-ז)הענין האמור (פעולה על אוה"ע בענין ז' מצוות בני נח) הוא פס"ד ברמב"ם (אלא שבעבר היתה סכנת נפשות לעסוק בכך); והטעם שצריך ללימודים מיוחדים כדי לאסור מסחר עם עכו"ם – כי חיוב הכפי' הוא רק כשאין מזה הפסד לישראל (לח-ט)ההשפעה על אוה"ע בענין זה היא גם לטובת בנ"י עצמם – כפי שמצינו בהנהגת "חסידי אומות העולם" בזמן השואה כו'; אלא שהטעם העיקרי להתעסקות בזה הוא מצד פס"ד הרמב"ם (מ-מא)

ו. השפעה על אומות העולם
כאמור, ההשפעה על אוה"ע בענין ז' מצוות בני נח היא הן מצד "קרא" והן מצד "סברא", שבכל אחד ישנה מעלה על חבירו (מב)ע"ד הסיפור (דהתוועדות י"א ניסן) על היהודי בעל ה"יאַכטה" ששאל את "רב החובל" שלו היכן צד מזרח: המשך הסיפור הוא ש"רב חובל" זה מדבר עם כל מכריו ע"ד בורא העולם (מג)הסיפור הפרטי הנ"ל נוגע לעולם כולו (וכפי שמצינו בתורה, מקור עניני העולם, ש"כללות ופרטות נאמרה"); והביאור – העולם כולו נברא בשביל ישראל, אלא שבזמן הגלות אין זה בגלוי – בדוגמת הנהגת הספינה בחיצוניות ע"י "רב החובל", שבאמת אינו אלא "שכיר" אצל בעה"ב (בדוגמת הסיפור הנ"ל – "רב החובל" אינו יהודי העובד אצל בעה"ב יהודי); וע"י הנהגת בנ"י באופן הראוי, פועלים על אוה"ע שיכירו גם הם בבורא העולם (מד-ז)

ז. "רגע של שתיקה" (המשך)
ענין ה"עצומה" ע"ד "רגע של שתיקה" אינו רק בנוגע לארה"ב אלא גם לשאר המדינות, וגם בא"י (ואין בזה ענין של "כפי'", שהרי הכפי' היא לאידך גיסא – שמכריחים את הילד לא לדעת ע"ד בורא העולם, וזהו הגורם לאחוזי הפשיעה הגבוהים כו'); ובפרט שיש המנצלים את היותם בא"י לענין הפכי – כאילו עתה אינם זקוקים לתומ"צ ח"ו; על כאו"א לפעול בענין זה, ובנוגע לפועל – שגם באה"ק תבוא הבקשה מצד הילדים עצמם (מט-נג)הפעולה הנ"ל תהי' הכנה למצב כפי שהי' בימי חזקיהו – "לא מצאו תינוק ותינוקת כו' שלא היו בקיאין כו'" (נד)

ח. השתתפות ב"כינוס תורה": גדרים בפרט ובכלל
יש לחקור אם הסיבה הוא גדר ב"פרט" (אכילת מצה וכו') או ב"כלל" (ליל הסדר); עד"ז בצליית הפסח – אם הוא גדר באכילת הפסח או בכללות הקרבן; ועד"ז בקרבן חגיגה – אם הוא דין בפסח או בחגיגה (ועפ"ז תתורץ הסתירה בדברי הרמב"ם, שחגיגה נאכלת לב' ימים ולילה ולאידך נאכלת צלי – כיון שיש בה שני ענינים אלו) (נה-ס)הנקודה הכללית בכל האמור – בדוגמת "דון מינה ואוקי באתרא" או "דון מינה ומינה" (ועד"ז בתורת החסידות – בדרך מעביר או בדרך התלבשות) (סא-ב)

ט. 1) מבצעים
השתדלות שהורים לא ישלחו את ילדיהם למחנה-קיץ שאינו רצוי, אלא למחנה-קיץ על טהרת הקודש (סג)"מבצעים", ובפרט המבצע דאחדות ישראל ע"י ס"ת הכלליים (שענין האחדות פועל עילוי והוספה בכל ה"מבצעים") (סד)

2) סיום
ניגונים (סה)

א. 1) פתיחה
לימוד הוראה מעניני שבת זו (שבת מברכים, מבה"ח אייר ופ' שמיני) – שהרי כל עניני העולם הם בהשגח"פ, ועאכו"כ ענין הקשור עם בנ"י ותומ"צ (שהרי גם בהשגח"פ יש חילוקי דרגות; ואף שמקורה הוא ממחשבה הקדומה דא"ק – הרי התואר "אדם קדמון" גופא מורה על חילוקי דרגות) (א-ג)

2) שבת מברכים: המשכת ברכה לחידוש שלא בערך
בכל חודש צ"ל עבודה באופן של חידוש שלא בערך לגבי החודש שלפנ"ז (בדוגמת לימוד התורה באופן חדש לאחרי השלימות ד"שונה פרקו מאה פעמים"), וההמשכה לזה היא משבת מבה"ח – בחודש שלפנ"ז (שהרי המשכת הדבר שייכת רק קודם שכבר נמשך בפועל) (ד-ז)

3) חודש אייר
אף שהעבודה דכל חודש היא באופן דאי"ע – הרי גם בבל"ג יש דרגות; לכאורה אינו מובן איך שייך חידוש לאחרי העבודה דחודש ניסן ("חודש של גאולה"); והביאור – "אייר" ר"ת "אני ה' רופאך", שלא שייך מלכתחילה ענין בלתי רצוי, ולא רק ש"נגאלים" ממנו (וענין זה נפעל ע"י הזהירות ממשהו חמץ בפסח, כמ"ש בבאה"ט) (ח-יב)עילוי נוסף בחודש אייר – שכל ימיו קשורים עם מצות ספה"ע, והשייכות להענין דשבת מברכים – שבספירת כל יום ישנו חידוש על היום שלפנ"ז; עי"ז נזכה לקיום מצות ספה"ע מן התורה, בגאולה האמיתית והשלימה (יג-ד)

ב. פרשת שמיני: למעלה ממציאות העולם
יש ללמוד הוראה מפ' שמיני – ולכל לראש (מכיון שבפ' זו גופא ישנם ריבוי ענינים) משם הפרשה (טו)תוכן הענין ד"שמיני": גם יהודי פשוט יודע שהמספר שבע קשור עם שבעת ימי השבוע, ובשמעו שישנו ענין של "יום השמיני" – מבין הוא שזהו ענין נעלה יותר מכל ימי השבוע ("שמיני", ולא "שמונה" – הכולל אותם), גם מיום השבת [מאמר המוסגר: בעבר ידע כל יהודי שעבודתו במשך ימי השבוע היא כהכנה ליום השבת, ולא כנהוג היום שמתרוצצים כו' רק כדי להתעשר יותר] (טז-יח)הביאור בעומק יותר: אף שתכלית הכוונה היא "דירה בתחתונים" – הרי "שמיני" מורה שגם הז' שמתחתיו מתעלים למדריגתו, וכפי שמצינו לע"ל שהגוף הגשמי יקבל חיותו מהנשמה (וכפי שבמדבר קיבלו חיותם מ"לחם מן השמים") (יט-כ)ההוראה מהאמור: כללות העבודה דשבת זו צ"ל באופן של חידוש – למע' לגמרי ממציאות העולם; ועי"ז זוכים להענין ד"שמיני" בגאולה האמיתית והשלימה (כא-ב)

מאמר ד"ה ויהי ביום השמיני גו'

ג. 1) פרש"י (שמיני יא, מד-ה)
"ולא תטמאו וגו' – לעבור כו'" – מדוע אין רש"י מבאר הטעם שהאיסור דשרצים חמור משאר בע"ח טמאים; "כי אני ה' גו' – בכולן כתיב כו'" – נוסף על השאלה הנ"ל, מאי נפ"מ הנהגת "שאר אומות" (ולהעיר שבגמ' מוסבר טעם החומר בשרצים, ולא מוזכר ע"ד "שאר אומות"), ומדוע מזכיר שם בעל המאמר (כד-ח)

2) לקוטי לוי"צ (ויקרא ע' רסט): "זעירא דכפר ראמין"
מדוע ענין השפלות מרומז בשמו, וענין הרוממות – במקומו; מהי ההוראה בעבודת האדם (כט)

3) פרקי אבות: שם המסכת
מדוע נקראת מסכת זו בשם "אבות" (ומ"ש התויו"ט ש"החכמים הם האבות" – שייך בתושבע"פ כולה) (ל)

4) "רגע של שתיקה": מענה לשאלות
החשש שההורים יסבירו להם ע"ד ענין השילוש – הרי אינם מבינים בעצמם, ועוד – שזהו רק "לפני דלפני"; החשש שהמורים יסבירו זאת – למורים לא איכפת ענין של דת, ועוד – "יאבד עולמו מפני השוטים"; "הוכח תוכיח" הוא רק בישראל – הרי זהו פס"ד ברמב"ם; אולי הציווי הוא על ב"ד – הרי החיוב הוא גם על אדון ביחס לעבדו (לא-ו)הסיבה לשאלות הנ"ל הו"ע ה"שוחד" – הצורך בתמיכה מיהודים שחשובה להם ה"חוקה", אף שבאמת אין כל סתירה ל"חוקה", ועוד – שהרי אפשר לעשות תיקונים ב"חוקה" לטובת העם (והסיבה לגישה זו – ההרגשה שהתורם עושה "טובה", אף שההיפך הוא הנכון – שהרי למטרה זו נתברך בעשירות); "שוחד" נוסף – הרגילות לומר "איפכא מסתברא" על כל דבר שפלוני אומר (לז-ט)ההוראה בפועל – השתדלות במרץ ובזריזות להנהיג "רגע של שתיקה" בארה"ב, ועי"ז יעשו כן בכו"כ מדינות נוספות, וגם באה"ק (מ)

ד. הביאור בפרש"י
טעם החומר בענין השרצים – בהיותם וסמוכים לעפר ("כל הולך על גחון" – כפי שהנחש נתקלל "על גחונך תלך גו'"); אלא שקשה מדוע אוה"ע מותרים, ולזה מביא שם בעל המאמר – ר' ישמעאל, המדבר במעלת בנ"י שאינם "שחורים" (כעפר), ועד שגם אוה"ע יכירו בכך (כמאמר נוסף של "דבי ר' ישמעאל") (מב-ד)השייכות להאמור לעיל – ע"ד הפעולה על אוה"ע בענין ז' מצוות בני נח, דבר שיביא לתועלת גם לבנ"י – שאוה"ע יסייעו להם כו' (מה-ו)

ה. 1) הביאור בלקוטי לוי"צ
תנועת השפלות צ"ל מצד עצם מציאותו, ותנועת הרוממות – מצד מקומו, ב"רשות היחיד" של הקב"ה; ומה שנקרא "כפר ראמין" – כי אמיתית ענין הרוממות מתגלה דוקא בכפר, "דירה בתחתונים" (מז-ט)

2) "דינער" לטובת כולל חב"ד (נ)

ו. 1) הביאור בפרקי אבות
התנאים הם "אבות" למאמריהם, ומאמרי מסכת זו הם "אבות" למאמרי כל הש"ס (כיון שדרכו של תנא היא לפי ענינו בעבודה); ולכן מקדימים משנת "כל ישראל", להורות שלמרות החילוקים הרי מצד עצם מציאותם הם בשוה (שהרי "עוה"ב" כאן קאי על עולם התחי', שבו הכל בשוה) (נא-ד)ע"ד העבודה דהפצת התורה והיהדות באופן ד"לכתחילה אַריבער" (נה)

2) התוועדות "צעירי אגודת חב"ד" (נו)

ז. 1) נתינת השם ישראל ליעקב לאחרי מאה שנה (המשך)
מענה לשאלה שהי' זה קודם לכן: הכוונה היתה שהי' בערך בן מאה שנה (נז)

2) פסק הרמב"ם כסברא ראשונה (המשך)
מענה לשאלה שאין סברא כזו בסוגיא: הכוונה היא לסברא ראשונה של הלומד (נח)

3) סיום
ניגונים (נט)

א. 1) פסח שני: "למה נגרע"
הענין המיוחד בפסח שני – שהוא בא כתוצאה מטענת בנ"י "למה נגרע" (דלא כשאר עניני התומ"צ שניתנו באופן דמלמעלמ"ט – "ואני המתחיל"); וההוראה מטענה זו (שהיא הסיבה לפסח שני) – אין ליהודי להסתפק במעמדו ומצבו בהווה, אלא עליו לשאוף לדרגא נעלית יותר (א-ב)

2) פסח שני: דילוג לגבי דילוג
ההוראה מהענין דפסח בכלל היא – עבודת ה' באופן של דילוג וקפיצה, וההוראה מפסח שני – שצ"ל דילוג גם ביחס לדילוג זה (ותוכנו – העילוי ד"קב שלו"); הדגשת העילוי דפסח שני לגבי פסח ראשון בזמן הגלות, שבו לא ניכר בפועל העילוי דפסח ראשון לגבי פסח שני (ומכאן עידוד בנוגע לכללות העבודה דזמן הגלות, שדוקא עי"ז נעשה "יתרון האור") (ג-ז)ע"י העבודה באופן של דילוג אחר דילוג זוכים לדילוג וקפיצה מכל עניני הגלות, עד לגאולה האמיתית והשלימה (ח)

ב. 1) פסח שני: דילוג לגבי דילוג (המשך)
ב' האופנים האמורים בדילוג (דילוג ראשון ודילוג שני) אינם אלא סוגים כלליים, שבכאו"א מהם יש ריבוי דרגות עד אין סוף (וכפי שמצינו בג"ע, שיש ב' בחינות כלליות – געה"ת וגעה"ע, שבכאו"א מהם יש ריבוי דרגות עד אין סוף) (ט-י)שייכות ההוראה דפסח שני לכל ימות השנה, כמודגש בכך שהיום שלאחרי פסח שני הוא ט"ו אייר – "קיימא סיהרא באשלמותא" (ולהוסיף שלילה זה שייך לי"ד אייר מצד אכילת הפסח, ולט"ו אייר – מצד הספירה) (יא)

2) פסח שני: אמירת תחנון בליל ט"ו אייר
י"ל שלא לאומרו כיון שזהו זמן אכילת הפסח (יב)

3) פסח שני: השייכות לל"ג בעומר
בפסח שני הוא התחלת הבירור דספירת ההוד, וענינו של ל"ג בעומר הוא "הוד שבהוד"; הכח להגיע ל"דילוג שני" נמשך ע"י רשב"י, שענינו "מחצתי ואני ארפא" – המשכת אור הסוכ"ע למטה (יג-ד)השייכות ע"פ נגלה: הטעם לשיטת רשב"י שאין הציבור עושים פסח שני – כי בציבור נפעל הענין בשלימותו ע"י עצם טענת "למה נגרע" (ונמצא שיש בזה עילוי לגבי הענין דפסח שני אצל יחיד, שעליו להמתין עד הקרבת הקרבן בי"ד באייר); שייכות שיטה זו לרשב"י – שבהיותו במערה המשיך את ההמשכות דמצוות מעשיות ע"י יחודים עליונים, ובהיותו נשיא דורו גילה ענין זה גם אצל בנ"י (טו-כ)מכיון ש"כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק", הרי בעמדנו בזמן הגלות נפעל הענין דקרבן פסח בשלימותו מצד עצם הטענה ד"למה נגרע" (כדלעיל) (כא)

4) מבצעים (כב)

ג. מבצעי ל"ג בעומר
יש להתעסק בהם מתוך "שמחה גדולה" דרשב"י, גם כשנמצאים בזמן הגלות; מקורם – ע"פ מנהג ישראל מדורי דורות לחגוג את ל"ג בעומר עם ילדי ישראל (ואף מבטלים אותם לשם כך מלימודיהם ב"חדר"); ובנוגע לפועל – הוספה בפעולות הקשורות עם ילדי ישראל בל"ג בעומר, ו"ברוב עם" – בהשתתפות מספר הכי גדול של ילדים (כג-ו)ע"י ההתעסקות במבצעי ל"ג בעומר זוכים לצאת מהגלות "ביד רמה" – "בריש גלי" (וכדאיתא בספרים ש"בריש" ר"ת רשב"י) (כז)

ד. 1) שיעור חומש היומי (אמור כג, ד): "אשר תקראו אותם", "אתם אפילו שוגגין כו'"
בענין זה מודגשת מעלת פעולת המטה, וכנ"ל בענין פסח שני (כח)

2) קביעות השנה: פסח שני ביום רביעי פרשת אמור
הדגשת השייכות דפסח שני ול"ג בעומר ביום רביעי בשבוע – שבו "נתלו המאורות" דפנימיות התורה, ובשיעור חומש היומי – "וספרתם לכם גו'" (כט)

3) פרשת אמור: "להזכיר גדולים על הקטנים"
הדגשת ההתעסקות עם ילדי ישראל הקטנים (ל)

4) שיעור חומש דל"ג בעומר (ר"פ בהר): "כי תבואו גו' ושבתה"
התחלת העבודה צ"ל בתנועה ד"ושבתה", בדוגמת "תורתו אומנתו" דרשב"י (לא)

הוספה בעבודה בעניני ל"ג בעומר (לב)

ה. "אל יבוש מפני המלעיגים"
אין הכוונה שלא יפעלו אצלו חלישות בעניני ל"ג בעומר (דמאי קמ"ל), אלא שלא יעסוק בחשבונות ויתבייש בעצם קיומם של המלעיגים כו'; ויה"ר שלא תהי' מציאות של "מלעיגים" כלל (לג-ה)

ו. 1) פסח שני: דרוש "להבין ענין פסח שני" באוה"ת
נקודת הענין דפסח שני (שהו"ע דילוג שני) – ע"פ ג' ההקדמות שבדרוש הנ"ל (אייר הוא העבודה דאתהפכא, אייר הוא בחי' יסוד, פסח הו"ע הדילוג) (לו)

2) "רגע של שתיקה"
החתמת "עצומות" לנשיא המדינה בענין זה (שעד עתה לא עסקו בזה בזריזות הראוי') (לז)

3) סיום
ניגון "שיבנה ביהמ"ק" (לח)

א. 1) פתיחה
בל"ג בעומר ב' ענינים – יום ההילולא דרשב"י, ויום שבו פסקו תלמידי ר"ע מלמות; ויש ללמוד הוראה מב' ענינים אלו בעבודת האדם (ב-ג)

2) ל"ג בעומר: הוראות מהנהגת רשב"י
הוראה מהנהגת רשב"י – "תורתו אומנתו": על כאו"א מישראל לזכור שעיקר ענינו הוא התורה; הדגשת ענין זה בילדי ישראל, שאינם צריכים לעסוק בעניני פרנסה; ובמיוחד בסמיכות לימי החופש – שיש להירשם ל"מחנות קיץ" כשרים (ד-ז)הנהגתו של רשב"י בפועל, שמיד לאחרי צאתו מן המערה תיקן דברים כו' – עד כמה יש להשתדל בעשיית טובה לזולת (ח)ע"י ההחלטה בנוגע להוראות אלו – "הקב"ה עוזרו" לקיים זאת בפועל (ט)

ב. 1) ל"ג בעומר: זהירות שלא לפגוע בכבוד הזולת
הענין הב' דל"ג בעומר (שבו פסקו תלמידי ר"ע מלמות) באופן ד"סור מרע" – זהירות ממצב ד"לא נהגו כבוד כו'" (גם אם כבר עשה טובה לאדם זה בשאר ענינים), ובפרט ע"י ההתבוננות בכך שהחבר הוא "תלמידו של ר"ע" (י-יב)

2) קיום ההוראות האמורות בפועל
נתינת כח לזה – מדברי המדרש עה"פ "אלקים נצב גו'", שהקב"ה נצב גם על "בני ג' שנים ובני ארבע שנים" (יג)ע"י ההנהגה באופן דאהבת ישראל ("כולנו כאחד") זוכים לברכתו של הקב"ה ("ברכנו אבינו"), עד לגאולה האמיתית והשלימה (יד-טז)

ג. 1) סיום
תפלה ("יה"ר כו' שיבנה ביהמ"ק") וחלוקת מטבעות לצדקה – כדי שיהיו כל הג' קוין דתורה עבודה וגמ"ח, שעי"ז ניתוסף בקיום העולם (יז)

2) ל"ג בעומר: אמירת "נחם" ע"י ר' אברהם הלוי
מ"ש בהתוועדות דפסח שני שהי' אומרו גם בשויו"ט – אינו בדיוק, שהרי בשויו"ט א"א ברכת "תשכון"; ומ"מ הי' יכול לאומרה בשויו"ט, כדמוכח מזה שאמרה גם בר"ח וחוה"מ (יח)העילוי דשמחת רשב"י לגבי שמחת המועדים – בדוגמת העילוי דשמחת הגאולה העתידה לגבי שמחת המועדים (יט)

3) סיום
ע"י ההוספה בג' הקוין דתורה תפלה וצדקה זוכים לביאת משיח צדקנו (כ)