בס"ד. ש"פ תולדות, מבה"ח כסלו ה'תשכ"ז*
ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'1, וצריך להבין, דמזה שנאמר ויברכהו ה' לאחרי וימצא גו' מאה שערים, משמע שויברכהו ה' הוא ענין נוסף על זה שמצא מאה שערים, וצריך ביאור מה שאומר ויברכהו סתם ואינו מפרש במה ברכו. גם צריך להבין, הרי גם זה שמצא מאה שערים (מאה פעמים מכפי ששיערו) הוא לא ע"פ דרכי הטבע אלא ברכת ה', ולאידך, גם הברכה דויברכהו ה' שלאחרי מציאת המאה שערים היא שיצחק נתברך בברכה זו (ויברכהו ה'), ואעפ"כ מציאת המאה שערים מייחס הכתוב ליצחק (וימצא גו' מאה שערים), ובהברכה שנתברך יצחק לאחרי שמצא מאה שערים אומר ויברכהו ה'.
ב) ויובן זה בהקדים מה שממשיך הכתוב2 ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד, שע"י ויזרע יצחק גו' נעשה הגדלה ביצחק עצמו, ויגדל האיש גו'. דשני הענינים שבפסוק ויזרע יצחק גו', וימצא גו' מאה שערים וויברכהו ה', הם בנוגע להתבואה3, וימצא מאה שערים הוא ריבוי מופלג בהתבואה עצמה, ויברכהו ה' הוא שמכר תבואתו בדמים יקרים4. והגם שכל עניני האבות [ובפרט עניני האבות האמורים בתורה] הם ענינים רוחניים5, דמזה מובן שבהתבואה דיצחק הי' (גם) ענין רוחני, ושני הענינים דוימצא מאה שערים וויברכהו ה' הם גם בנוגע לענין הרוחני דתבואת יצחק, מ"מ, הם רק בנוגע לענין פרטי (תבואה). ובהפסוק שלאח"ז מוסיף שע"י העבודה דויזרע יצחק גו' נעשה הגדלה גם בכללות ענינו, ויגדל האיש גו'.
ויש לומר הביאור בזה, ע"פ מ"ש הצ"צ במאמרו ד"ה זה6, דאיתא במדרש7 בא יצחק אף הוא האיר שנאמר8 אור זרוע לצדיק וכתיב ויזרע יצחק. היינו שהזריעה שזרע יצחק הוא אור זרוע לצדיק. ובתדב"א9 איתא עה"פ ויזרע יצחק אין זריעה אלא צדקה שנאמר10 זרעו לכם לצדקה. ומבאר בהמאמר11, דמ"ש בתדב"א שויזרע יצחק הוא צדקה קאי גם על כל המצוות שנק' בשם צדקה, כמ"ש12 וצדקה תהי' לנו13. וגם התורה נק' בשם זריעה, כמ"ש14 שש שנים תזרע שדך הם שיתא סדרי משנה15. וזהו שויזרע יצחק הוא אור זרוע לצדיק, שהוא אור התורה והמצוות שזרוע (נתלבש) בדברים הגשמיים שבעוה"ז16. ועפ"ז יש לבאר מה שע"י העבודה דויזרע נעשה ויגדל האיש (בכללותו), כי ויזרע יצחק הוא עבודה כללית, העבודה דלימוד התורה וקיום המצוות. ועפ"ז יש לומר, שגם שני הענינים שבפסוק ויזרע יצחק גו' (וימצא מאה שערים, ויברכהו ה') הם ענינים כללים. דכמו שהעבודה דויזרע יצחק היא עבודה כללית (כנ"ל), גם הענינים שנמשכו מלמעלה ע"י עבודה זו הם ענינים כללים.
ג) והנה מבואר בכ"מ17, דזה שתורה ומצוות נקראים בשם זריעה קאי על הירידה דתומ"צ להתלבש בדברים גשמיים, שהכוונה בזה היא לצורך עלי', בדוגמת זריעה בארץ שהיא בשביל הצמיחה בריבוי יותר מכמו שהי' בתחלה. וצריך להבין, דע"פ ביאור זה, הלשון זריעה בתומ"צ שייך בנוגע להקב"ה, שהוא הוריד התומ"צ למטה18, ולא בנוגע לקיום התומ"צ דהאדם. וממ"ש ויזרע יצחק מובן שגם קיום התומ"צ דהאדם היא ירידה לצורך עלי'. ויש לומר הביאור בזה ע"פ מ"ש בהמאמר בסופו11 עוד פירוש באור זרוע לצדיק, דענין הזריעה הוא לזרוע בנפש הבהמית המשכת שכל ומדות של נפש האלקית, שעי"ז נעשה צמיחה ועלי' בהשכל והמדות דנפש האלקית. דכיון שהשרש דנפש הבהמית הוא למעלה מהשרש דנפש האלקית, דנה"א שרשה בתיקון ונה"ב שרשה בתוהו, לכן, ע"י זריעת השכל ומדות דנפש האלקית בנפש הבהמית נעשה צמיחה (עלי') בנפש האלקית. ולהעיר, דבלקו"ת19 מבואר שאור זרוע לצדיק קאי על ירידת נפש האלקית להתלבש בנפש הבהמית, ומלשון המאמר לזרוע בנה"ב המשכת שכל ומדות של נה"א, משמע, שהאדם צריך לזרוע השכל ומדות דנה"א בנה"ב.
והענין הוא, דבעבודת הנשמה (גם לאחרי ירידתה למטה) ישנם שני אופנים. עבודת הנשמה מצד עצמה, ועבודתה לברר את נה"ב20. וזהו פירוש לזרוע השכל ומדות דנה"א בנה"ב, כי השכל והמדות דנה"א כמו שהם מצד עצמם (גם לאחרי ירידת הנשמה למטה) אי אפשר שיהי' על ידם בירור נה"ב, ובכדי שיפעלו בנה"ב הוא ע"י ירידתם והתלבשותם בהשכל והמדות דנה"ב20, זריעה. ויש לומר, שעד"ז הוא בקיום התומ"צ, שבכדי שיהי' חיות בהתומ"צ הוא כשקיום התומ"צ הוא באהבה ויראה21, ובכדי שע"י האהוי"ר דהנשמה יהי' חיות במעשה המצוות שעי"ז יהיו פרחא לעילא22 הוא ע"י ירידתם והתלבשותם בהעשי' (דהמצוה)23. וזהו שקיום התומ"צ דהאדם נק' בשם זריעה, ויזרע יצחק.
ד) והנה על פי הנ"ל שהעבודה דויזרע יצחק היא זריעת (ירידת והתלבשות) הכחות דנה"א בקיום המצוות ובבירור נה"ב, צריך לומר, שענין וימצא מאה שערים הוא (לא המשכה מלמעלה הבאה ע"י קיום התומ"צ מצ"ע, אלא) העלי' דנפש האלקית שע"י ירידת הכחות שלה במעשה המצוות ובבירור נה"ב, הצמיחה שע"י הזריעה.
והענין הוא, כמבואר בהמאמר24, דמאה שערים הם חמישים שערי בינה שתי פעמים. והענין הוא, דבבינה שתי מדריגות (בכללות). יובל וסטרא דיובלא25. יובל הוא הבינה עצמה, וסטרא דיובלא הוא לא הבינה עצמה ורק מה שנמשך ממנה26. וזהו חמישים שערי בינה שתי פעמים, חמישים שערים שמסטרא דיובלא וחמישים שערים דיובל27 עצמו.
והנה מבואר במק"א28 בפירוש נו"ן שערי בינה, דכמו ששער כפשוטו הוא בסוף החצר שעל ידו יוצאים לחוץ, עד"ז הוא בנוגע לנו"ן שערי בינה, שהם בדרגא תחתונה דבינה, שעל ידם נמשך השכל במדות (דהמשכת השכל במדות הוא יציאה לחוץ מהשכל). ועפ"ז יש לומר, שגם חמישים השערים ביובל עצמו הם במוחין השייכים למדות, אלא שבמוחין אלו עצמם שתי דרגות. השערים שמסטרא דיובלא שהם מקור ממש למדות [וכמו הטיית השכל, שכל המטה כלפי חסד ושכל המטה כלפי גבורה28], והשערים דיובל עצמו שהם בהשכל עצמו שלמעלה מהטי' למדות, וענין השערים שמורה על יציאה לחוץ הוא כי כללות שכל זה (גם לפני הטייתו למדות) הוא שכל ששייך למדות29.
ה) וממשיך בהמאמר11 עוד ביאור בחמישים שערי בינה שתי פעמים, שהם בשני האופנים דמלמטה למעלה ומלמעלה למטה. וכמ"ש30 לך הוי' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ, "לך" בגימטריא נו"ן ו"כל" בגימטריא נו"ן31, וקאי על ה' המדות [גדולה גבורה תפארת נצח והוד שהם עיקרי המדות] שכל אחת מהם כלולה מיו"ד, אלא שלך הוא מלמטה למעלה וכל מלמעלה למטה. דבעליית המדות לשרשם, הם בביטול, שאינם תופסים מקום, לך. וכשהם נמשכים מלמעלה למטה [ועד שנמשכים במדת היסוד, כי כל בשמים ובארץ32, שעי"ז הם נמשכים אח"כ במלכות, לך ה' הממלכה גו'] הם בבחינת מציאות, ויתירה מזו, שהם נרגשים למציאות בשלימות, ע"ד יש לי כל33.
ויש לומר, דכמו שבמוחין (בינה), ענין שתי פעמים חמישים הוא שתי מדריגות, המוחין כמו ששייכים למדות (מסטרא דיובלא) ומוחין מצד עצמם, עד"ז הוא גם בנוגע לשתי פעמים חמישים דמדות, דנוסף להביאור שהם שני אופנים מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, יש לומר, שהם גם ב' מדריגות. המדות כמו שהם מצד עצמם, וכמו שהם נמשכים ע"י השכל. ובשתי הלשונות דלך וכל מרומזים שני האופנים שבמדות, העלאה מלמטה למעלה והמשכה מלמעלה למטה (כנ"ל), וגם ב' המדריגות שבמדות.
והענין הוא, דשרש המדות הוא בעצם הנפש למעלה משרש השכל, אלא שהמשכתן הוא ע"י השכל. ושני ענינים אלה – ששרש המדות הוא למעלה משרש השכל, ושהמשכת המדות הוא ע"י השכל – הם בכל המדות. והיינו, שגם מדות השכליות, שרשן הוא בעצם הנפש. שלכן, גם המדות הנולדים מהשכל, אפשר שיהיו בתוקף גדול הרבה יותר מהשכל המולידם34. ועד"ז לאידך35, שגם מדות הטבעיות שבאדם, הן מתעוררות ע"י השכל. וכידוע הראי' על זה36 ממ"ש37 אל ירך לבבכם אל תיראו גו', דלכאורה, הרי היראה במלחמה היא דבר טבעי ואיך שייך ציווי על זה אל תיראו, והביאור בזה, דכיון שהתעוררות מדות הטבעיות הוא ע"י השכל, לכן, כשישים דעתו ומחשבתו בזה, לא ירך לבבו ולא יראה ויפחד כלל. וכמ"ש הרמב"ם38 וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו גו', דגם יראה טבעית מתעוררת ופועלת כשמחשב ומהרהר בה.
והטעם לזה (שגם התעוררות מדות הטבעיות הוא דוקא ע"י השכל) הוא, כי שרש האדם הוא בתיקון [דשרש הבע"ח הוא בתוהו ושרש האדם הוא בתיקון], ובעולם התיקון העיקר הוא המוחין, וגם המדות דתיקון הם ע"פ המוחין. דהגם שגם בתיקון שרש המדות הוא למעלה משרש המוחין, דאו"א במזלא אתכלילו וז"א בעתיקא אחיד ותליא39, מ"מ, המשכתן הוא ע"י המוחין. דמהחילוקים בין מדות דתהו למדות דתיקון הוא, שבתוהו נתגלו המדות כמו שהן מצד שרשן בכתר [דזהו אחד הביאורים בזה שהספירות דתוהו היו בבחינת כתרים40], ומדות דתיקון הם ע"פ המוחין41. ומזה נשתלשל גם באדם ששרשו הוא בתיקון, שהמדות שלו (גם מדות הטבעיות) הם ע"פ השכל. והחילוק בין מדות טבעיות למדות שכליות הוא, שבמדות שכליות (הגם ששרשן הוא בעצם הנפש למעלה מהשכל) נרגש בעיקר שהם מדות של אדם (מדות דתיקון) שעיקרו הוא מוחין, ובמדות טבעיות (הגם שהתעוררותן הוא ע"י השכל) נרגש בעיקר השרש שלהם בעצם הנפש שלמעלה משכל.
ויש לומר, שבב' הלשונות לך וכל מרומזים גם שני הסוגים שבמדות (מדות טבעיות ומדות שכליות). והענין הוא, דזה שנתבאר לעיל שהמדות כמו שהן בשרשן הן בביטול, לך, הכוונה היא (בעיקר) לזה ששרש המדות הוא בכתר (ועד"ז באדם, זה ששרש המדות הוא בעצם הנפש), דכיון שהכתר הוא מובדל מכל הספירות, לכן, כשהספירות (המדות והמוחין) כלולות בכתר, הן בהעדר המציאות. משא"כ בנוגע לזה שהמדות נמשכות מהשכל, כיון שהשכל הוא עילה למדות, לכן גם כשהמדות כלולות בשכל, הן בבחינת מציאות. ועפ"ז יש לומר, שמדות הטבעיות, שנרגש בהם ששרשן הוא בעצם הנפש, שייכים ללך, ומדות השכליות שייכים לכל42.
ו) וזהו הקשר והשייכות דוימצא מאה שערים לויזרע יצחק, זריעת הכחות דנפש האלקית בנה"ב (ועד"ז בעשיית המצוות), כי המדות דנפש האלקית ששרשה בתיקון הם במדידה והגבלה לפי השכל, והמדות דנפש הבהמית ששרשה בתוהו הם בתוקף בלתי מוגבל, וע"י זריעת המדות דנה"א במדות דנה"ב נמשכים מאה שערים, שתי פעמים חמישים, מדות דתיקון ומדות דתוהו. ויש לומר, דמ"ש וימצא מאה שערים, דמציאה היא שלא לפי ערך העבודה, הוא, כי המדות דהנשמה הם באין ערוך לגבי שרשם43, המדות דתיקון, ומכ"ש המדות דנה"ב (שהמדות שלה הם בתאוות עוה"ז) שהם באין ערוך לגבי שרשם במדות דתוהו. ולכן, המשכת המאה שערים, מדות דתיקון ומדות דתוהו, ע"י שהמדות דנפש האלקית מבררים המדות דנפש הבהמית, הוא מציאה שלא לפי ערך העבודה44.
ז) וממשיך הכתוב ויברכהו ה', שהוא למעלה יותר גם מוימצא מאה שערים. ויובן זה בהקדים דאיתא במדרש45 אין הקב"ה מעלה את האדם לשררה עד שבודק ובוחן אותו וכו', וכן אתה מוצא באבינו אברהם נסהו הקב"ה עשר נסיונות ועמד בהן ואח"כ ברכו שנאמר46 וה' ברך את אברהם בכל, וכן יצחק נסהו בימי אבימלך ועמד בנסיונו ואח"כ ברכו שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא ויברכהו ה'. ומבאר הצ"צ47 בענין וה' ברך את אברהם בכל, דכל הוא פנימיות הכתר, שבבחינה זו, אין אתערותא דלתתא מגעת לשם, ולאחרי שעמד אברהם בעשר נסיונות כנגד ע"ס שבהן שייך אתעדל"ת, אזי ברכו בכל, פנימיות הכתר. ועפ"ז יש לומר גם בנוגע לויברכהו ה' שנאמר ביצחק לאחרי שעמד בנסיונו, שויברכהו ה' היא ברכה והמשכה ממקום שאין אתעדל"ת מגעת לשם. וזוהי ההוספה דויברכהו ה' על וימצא מאה שערים, דוימצא מאה שערים הוא המשכה שע"י אתעדל"ת48, אלא שההמשכה היא שלא לפי ערך האתעדל"ת. ולכן נאמר וימצא מאה שערים, שיצחק מצא אותם ע"י האתעדל"ת שלו. ולאחרי זה אומר ויברכהו ה' – ברכה והמשכה מלמעלה מצד עצמה, ויברכהו ה'49.
וממשיך הכתוב ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד, שאומר כאן הלשון גדל ג' פעמים. ויש לומר, שג' הגדולות הם כנגד ג' הענינים דויזרע וימצא ויברכהו. ויגדל האיש היא ההמשכה שלפי ערך האתערותא דלתתא (ויזרע), שבכללות היא המשכת אור הממלא. וילך הלוך וגדל היא ההמשכה שלא לפי ערך האתעדל"ת (וימצא), שבכללות הוא המשכת אור הסובב. ולכן נאמר הלוך וגדל, דענין ההליכה היא באור הסובב שלמעלה מהשתלשלות50. גדל מאד היא ההמשכה ממקום שאין אתעדל"ת מגעת לשם (ויברכהו ה'), דבכללות הוא המשכת העצמות. ולכן נאמר גדל מאד, דאמיתית ענין הבל"ג (מאד) הוא בהעצמות.
הוסיפו תגובה