בס"ד. שיחת ש"פ וישלח, י"ג כסלו, ה'תשכ"ז.
בלתי מוגה
א. דובר כבר כמ"פ1 שיום השבת הוא ממוצע בין ששת ימי המעשה של השבוע שעבר ובין ששת ימי המעשה של השבוע הבא, ובמילא יש בו שני ענינים:
א) ענינו של יום השבת כפי שהוא לאחרי ששת ימי המעשה, כמ"ש2 "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם גו' וישבות ביום השביעי", ובזה נכלל גם ענין העלי' של ששת ימי המעשה שמתעלים ביום השבת, שהרי "ויכולו" הוא גם מלשון כליון ותענוג, ככל הפירושים שנתבארו בדרושי הצ"צ על הפסוק ויכולו3.
ב) ענינו של יום השבת כפי שהוא בתור הכנה והקדמה לימי המעשה שלאחריו, שזהו הענין ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"4, כולל גם שלפי אופן העבודה וההחלטה ביום הש"ק, "שבת קודש להוי'"5, תהי' אופן ההנהגה במשך כל ימי השבוע, כך, שגם כאשר עוסקים בעניני חולין, יהי' זה באופן של "חולין שנעשו על טהרת הקודש"6.
וכשם שכל הענינים שבפנימיות התורה באים גם בנגלה דתורה7, הנה גם שני ענינים הנ"ל שביום השבת מרומזים גם הם בנגלה דתורה – כפי שמצינו בגמרא8 ב' דעות בנוגע לה"מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת": (א) "מונה ששה ימים ומשמר יום אחד", (ב) "משמר יום אחד ומונה ששה".
אמנם, גם בענינו של יום השבת ש"מיני' מתברכין כולהו יומין", נוגע אופן העבודה בששת ימי המעשה שלפני השבת:
אמרו רז"ל9 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" – לא רק בערב שבת ממש (יום ששי בשבוע), אלא גם במשך כל ימי השבוע, החל מיום ראשון, שהוא היותר רחוק מיום השבת, צריכה להיות כבר ההכנה ליום השבת ("טרח בערב שבת"),
הן בנוגע לענינים הגשמיים – כפשטות הענינים, וכמובן גם מדברי הגמרא10 אודות הנהגת שמאי הזקן, ש"כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת וכו'", והיינו, שגם ההכנה לשבת ביום ראשון בשבוע נחשבת כבר "לכבוד שבת";
והן בנוגע לענינים רוחניים – שהרי הענינים הגשמיים נשתלשלו מהענינים הרוחניים, כך, שגם העבודה של יום ראשון בשבוע פועלת על יום השבת.
ועפ"ז יובן מה שאומרים בשירו של יום: "היום יום כו' בשבת" – דלכאורה, ענינו של ה"שיר" שייך ליום זה, יום ראשון, יום שני וכו', ומדוע מזכירים את ענין השבת – כיון שהעבודה של כל יום, החל מיום ראשון, נוגעת ושייכת לעבודה של יום השבת. וכמודגש בדברי הרמב"ן11 ש"ישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזוכרו תמיד בכל יום".
ומזה מובן, שיום השבת תלוי בששה ימים שלפניו, והיינו, שכאשר העבודה בששה ימים שלפני השבת היא באופן נעלה יותר, אזי גם יום השבת הוא באופן נעלה יותר ("רייכער"), ואז הנה גם ההמשכה והברכה מיום השבת על הימים שלאחריו היא באופן נעלה יותר, ובמילא הרי זה פועל בששה ימים שלאחרי השבת שיהיו באופן נעלה יותר – כפי אופן השבת שמיני' מתברכין. ונמצא, שבענינו של יום השבת כפי שבא בתור הכנה לימים שלאחריו, נוגע אופן העבודה בימים שלפניו.
ב. ועפ"ז מובן גם שיש שייכות בין ימי השבוע שעבר לימי השבוע הבא – ע"י יום השבת שמחבר אותם.
אלא שלפעמים אין הדבר נראה בגלוי, וצריכים לחפש ולמצוא את הקישור והשייכות ביניהם (ולדוגמא: כאשר ישנו שבוע שענינו שמחה, ולאחריו בא שבוע שענינו הוא היפך השמחה, או להיפך); לפעמים רואים בגלוי את הקישור והשייכות של שני השבועות, אבל לא בענינים עיקריים; ולפעמים רואים בגלוי את השייכות שביניהם גם בענין עיקרי.
וכמו ביום הש"ק זה, שמחבר את השבוע שעבר עם השבוע הבא באופן גלוי ובענין עיקרי – כי, בשבוע שעבר הי' היום המיוחד של יו"ד כסלו, יום גאולת אדמו"ר האמצעי, ובשבוע הבא יהי' י"ט כסלו, יום הגאולה של אדמו"ר הזקן, ראש השנה לחסידות12.
– הכוונה בביטוי "יום המיוחד" היא בהוספה על ענינו המיוחד של אותו יום (שבו חל יו"ד כסלו) בימי השבוע, שהרי "כל יומא ויומא עביד עבידתי'"13, והיינו, שבכל יום מימי השבוע ישנה העבודה השייכת אליו, בהתאם לענינו של יום זה בששת ימי בראשית, שעל ידה נעשה קיום העולם ביום זה, כמובן גם ממאמר הזהר14 "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש משתדל באורייתא ומקיים עלמא", כך, שכאשר יו"ד כסלו חל ביום מסויים בשבוע, הרי הוא "יום מיוחד" לגבי שאר ימי השבוע שגם בהם הי' יכולה להיות הקביעות של יו"ד כסלו; ונוסף על עבודת היום בשבוע, ישנו גם הענין המיוחד של יו"ד כסלו לגבי כל שאר ימות השנה, שהרי יו"ד כסלו הוא רק פעם אחת בשנה. –
וע"פ האמור לעיל, מובן, שאופן העבודה דיו"ד כסלו ניכר ביום השבת שלאחריו, שהרי "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", ובמילא הרי זה פועל גם על ימי השבוע שלאח"ז, שביניהם י"ט כסלו, ונמצא, שלפי ערך העבודה ביו"ד כסלו, תהי' ההמשכה בי"ט כסלו ובימים שבסביבתו.
ובהקדמה – שאע"פ שיו"ד כסלו וי"ט כסלו חלוקים זמ"ז בכמה ענינים, כמובן ופשוט, מ"מ, משתווים הם בכך שבשניהם הי' ענין של גאולה אצל נשיא של חסידות חב"ד, פנימיות התורה, ובפרט שאדמו"ר האמצעי הי' ממלא מקומו של אדמו"ר הזקן, וכמדובר פעם בארוכה15 ש"ממלא מקום" פירושו שהוא ממלא את כל המקום (של קודמו) בשלימותו, עד שלא נשארת נקודה אחת שאינה במילואה, וכיון שכן, הרי בודאי שהגאולה של אדמו"ר הזקן והגאולה של אדמו"ר האמצעי שייכים זל"ז.
ג. ויש לבאר תחילה ענין הגאולה בנוגע לפנימיות התורה – דלכאורה אינו מובן:
ענין הגאולה מכריח לומר שלפנ"ז הי' ענין של גלות. ולכאורה, כיון שפנימיות התורה "לית תמן לא קושיא כו' ולא מחלוקת כו'" (כפי שמביא רבינו הזקן באגה"ק16 מרעיא מהימנא17), ולא שייך שתהי' משם יניקה ללעו"ז – איך שייך שיהי' בה ענין של גלות?
וכפי שמצינו בנוגע לרשב"י – שהי' המקור על פנימיות התורה18 – שאצלו לא הי' ענין החורבן19, וא"כ, איך שייך ענין של גלות בפנימיות התורה?
ד. והביאור בזה:
מטרת ענין החסידות היא – לא שתורת החסידות תשאר כפי שהיא למעלה בגן-עדן, אלא שתומשך ותאיר למטה, ב"חוצה", וגם בחשכת הגלות, ועד שתפעל שיהי' "יתרון האור מן החושך"20, באופן של יתרון והוספה על האור שהי' מאיר לולי החושך (שהרי אם יהי' רק גילוי האור שהאיר לפני החושך, לא הי' כדאי כל הענין).
וענין זה נפעל בעיקר בחג הגאולה י"ט כסלו, כדברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שעיקר הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה" התחיל בי"ט כסלו21, וכפי שביאר22, שענין זה הי' באופן ד"זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה"23, והיינו, שאז התחיל הענין ד"מוציא שמנו" באופן שיגיע לכאו"א, ועד שגם מי שנמצא ב"חוצה", יגיעו אליו ה"מעיינות", ויאירו שם.
וכידוע ביאור רבינו הזקן24 בנוגע לגילוי תורת החסידות, שזהו כמשל האבן טוב שבכתר המלך, שבו תלוי יקר תפארת המלכות, ואעפ"כ, כאשר בן המלך נעשה חולה מסוכן, ועד שנשקפת סכנה לקיום מציאותו, אזי כותשים וטוחנים את האבן טוב, מתוך תקוה אולי תיכנס טיפה אחת לתוך פיו ותרפא אותו, והיינו, שענינה של תורת החסידות הוא לרפא את בן המלך בהיותו חולה מסוכן – שנמצא בתכלית ה"חוצה", וגם לשם מגיעה תורת החסידות, כדי להאיר לו ולרפא אותו.
ועפ"ז מובן איך שייך ענין הגאולה בנוגע לתורת החסידות – כי, אע"פ שתורת החסידות מצד עצמה היא באופן ש"לית תמן לא קושיא וכו'", מ"מ, כיון שירדה במקום שאינה מאירה בגלוי, לכן שייך גם בה ענין של גלות, ובמילא – גם גאולה.
ה. אך עדיין צריך להבין: הרי גם בנוגע לנגלה דתורה נאמר25 "הלא כה דברי כאש", ודרשו חז"ל26 "מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה כו'", ורק נתלבשה בעץ הדעת טוב ורע (כפי שמשמע מאגה"ק הנ"ל), וא"כ, הרי זה ע"ד האמור לעיל בנוגע לפנימיות התורה, שבעצם היא למעלה מענין של גלות, ורק נתלבשה בחוצה, ומהי המעלה של פנימיות התורה?
אך הענין הוא – שהחילוק בין נגלה דתורה לפנימיות התורה הוא בנוגע לאופן הפדי' (גאולה), שבנגלה דתורה יכולה להיות הפדי' גם שלא באופן של שלום, ואילו בפנימיות התורה נעשית הפדי' אך ורק באופן של שלום, כפי שהי' אצל שלמה, שהי' "איש מנוחה"27, ולכן על ידו נבנה ביהמ"ק שנקרא בשם "מנוחה ונחלה"28, שאצלו הי' ענין הבירורים באופן של מנוחה29 (שלום).
ובלשון הכתוב30: "פדה בשלום", והרי פסוק זה שייך לגאולה של י"ט כסלו, כמ"ש רבינו הזקן באגרתו הידועה31: "כשקריתי בס' תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי .. יצאתי בשלום", וכמו"כ בנוגע לגאולת אדמו"ר האמצעי ביו"ד כסלו, שנתבשר על יציאתו לחירות בשעה שאמר הפסוק "פדה בשלום נפשי"32 (בשיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש)33 – כי, הפדי' בשלום היא מעלת פנימיות התורה34.
ועי"ז נעשה הענין ד"ברבים היו עמדי" (כהמשך הכתוב) – שפועלים שגם ה"רבים", רשות הרבים והיפך הקדושה, יהיו "עמדי", ביחד עם דוד, שהי' מרכבה לספירת המלכות, ובאופן ד"שויתי ודוממתי"35, שזהו"ע הביטול כאבן דומם; וכל זה נעשה בדרכי נועם ובדרכי שלום, כמ"ש בתחלת הפסוק: "פדה בשלום".
וזהו גם מה שתובעים מכל אחד לעסוק בעבודה דהפצת המעיינות חוצה בדרכי נועם ובדרכי שלום, ומתוך שמחה, ועי"ז פועלים שאתי מר דא מלכא משיחא36, ובאופן של "שמחת עולם על ראשם"37, ולא רק באופן ד"שירה חדשה", לשון נקבה, אלא "שיר חדש", לשון זכר38, כשם שיומשך "אור חדש", לשון זכר, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו, למטה מעשרה טפחים.
* * *
ו. עפ"ז יש לבאר גם מ"ש אדמו"ר האמצעי בכתב-הבקשה לשרי המלוכה (שנדפס בקונטרס בד קודש39) מה "שפירש וביאר אאמו"ר זצ"ל נ"ע .. בבוא המלשינות .. עליו" – דלכאורה אינו מובן:
מצינו במאמרי החסידות של אדמו"ר האמצעי שמעתיק פרקים וסעיפים שלמים ממאמרי אדמו"ר הזקן, ואעפ"כ, אינו מציין שזהו מדברי אדמו"ר הזקן. והמדובר הוא לא רק בנוגע לאמירת המאמרים, שיש לומר שלא פירש זאת מפני קוצר הזמן, אלא כן הוא גם בספרי החסידות שנדפסו בחייו, ואעפ"כ, לא צויין שענינים אלו הם מדברי אדמו"ר הזקן. וא"כ, מהו הטעם שדוקא בכתב-הבקשה שמיועד לגוים, מדגיש אדמו"ר האמצעי שדברים אלו הם דברי אדמו"ר הזקן – למאי נפק"מ?!
ולכאורה אדרבה – כי, הענין ד"כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"40, שייך יותר כאשר יהודי אומר דבר מסויים לחבירו, ולא כאשר יהודי אומר דבר מסויים לגוי, כמו כל עניני התומ"צ שעיקרם ביחס לבנ"י דוקא, וא"כ, הצורך שאדמו"ר האמצעי יציין את מקור הדברים הוא בנוגע למאמרים יותר מאשר בנוגע לכתב-הבקשה שמיועד לגוים, ששם אינו נוגע כ"כ מקור הדברים.
[ולהעיר, שהאמור אודות הצורך שאדמו"ר האמצעי יציין במאמרים את מקור הדברים, הוא רק בנוגע לדברי רבינו הזקן, אבל לא בנוגע לדברי המגיד או הבעש"ט – שהרי אדמו"ר האמצעי לא שמע את הדברים מהמגיד או הבעש"ט עצמם, אלא מאדמו"ר הזקן, ולכן אינו צריך לציין את המקור הראשון].
ז. לכאורה אפשר לבאר החילוק בין מאמרי החסידות לכתב- הבקשה – בפשטות:
כיון שאדמו"ר האמצעי כותב בהקדמה לכמה מספריו, שכמה ענינים שנתבארו בהם הם מדברי אדמו"ר הזקן – שוב אינו צריך לציין בנוגע לכל ענין פרטי שמקורו בדברי אדמו"ר הזקן.
וע"ד המסופר בגמרא41 שר' יוחנן הקפיד על תלמידו ר' אלעזר ש"אמר לשמעתא בי מדרשא ולא אמרה משמי'", ואמרו לו: "וכי על כל דבר שאמר יהושע הי' אומר להם כך אמר לי משה? אלא יהושע יושב ודורש סתם, והכל יודעין שתורתו של משה היא (להיותו "משרת משה מבחוריו"42), אף ר' אלעזר תלמידך יושב ודורש סתם, והכל יודעין כי שלך היא".
וכמו"כ מובן בנוגע לאדמו"ר האמצעי, שאינו צריך לומר "על כל דבר" שמקורו מדברי אדמו"ר הזקן, כיון שזה דבר המובן מאליו (ממ"ש בהקדמה לספריו). ואדרבה: מי שצריך להזכיר על כל דבר שזהו מדברי רבו, הרי זה מורה על היותו מציאות בפני עצמו!...
וכל זה בנוגע למאמרי החסידות; אבל כאשר מדובר אודות כתב-בקשה שמיועד לשרי המלוכה, גוים – הרי כיון שלא ראו מ"ש בהקדמתו לספריו (ואדרבה: אסור להראות להם זאת, שהרי אסור לגוי ללמוד תורה שבע"פ43), לכן הוצרך להדגיש ולפרש שדברים אלו נלקחו מדברי אדמו"ר הזקן.
ח. אמנם, בפנימיות הענינים יש לבאר זאת באופן אחר (שהרי ביאור הנ"ל אינו מספיק, כי, אע"פ שכתב-הבקשה נשלח לגוים, הרי פנימיות כוונתו בזה היתה גם עבור אלו שלמד עמהם תורה – בנ"י, "עם קרובו"44, ובשבילם אין צורך לחזור ולומר שיסוד הדברים הוא מדברי רבינו הזקן, כיון שיודעים זאת כבר ממ"ש בהקדמה לספריו) – ע"פ האמור לעיל (ס"ב) שהגאולות של אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי שייכים זל"ז ועד שענינם אחד:
כיון שאדמו"ר האמצעי רצה לפעול את ענין הגאולה, לכן הזכיר בענין זה גם את (גאולת) אדמו"ר הזקן – נוסף על הענין ש"האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" – מצד השייכות של הגאולה שלו (שרצה לפעול אותה) לגאולה של אדמו"ר הזקן.
וכידוע פירוש האריז"ל45 על הפסוק46 "והימים האלה נזכרים ונעשים", שכאשר "נזכרים" כדבעי אזי חוזרים ו"נעשים" עוה"פ, ולכן רצה אדמו"ר האמצעי שהגאולה של אדמו"ר הזקן תהי' באופן ד"נזכרים", כדי לפעול את הענין ד"נעשים" – נתינת-כח שגם אצלו יהי' ענין הגאולה.
ט. במכתב-בקשה הנ"ל47 מבאר אדמו"ר האמצעי מ"ש48 "מלפניך (דוקא) משפטי יצא (ולמה לא חפץ במשפט השופטים הממונים, לפי ש)עיניך (דוקא, ולא עיני דיינים אחרים זולתו) תחזינה מישרים" – "בחי' המישור והיושר שממוצע וממוזג מב' ההפכים .. חסד ודין שהוא בחי' משפט אמת", שזהו ענינו של קו האמצעי, וענין זה שייך למדת המלכות, שגם היא בקו האמצעי, ומוסיף: "כי נעוץ תחלתן בסופן49, בחי' הכתר שלמעלה מחו"ב וחו"ג, הוא שמאיר במלכות, סופא דכל דרגין". ומסיים, שעי"ז יהי' ענין הגאולה כו'.
ולכאורה אינו מובן: מדוע לא מספיק ענינה של ספירת המלכות כפי שהיא מצד עצמה, אלא יש צורך בענין ד"נעוץ תחלתן בסופן", כפי שמאיר בה בחי' הכתר?
והביאור בזה:
החילוק בין המאסר של אדמו"ר הזקן למאסר של אדמו"ר האמצעי הוא – שהמאסר של אדמו"ר הזקן הי' מצד המלך בעצמו, ואילו המאסר של אדמו"ר האמצעי הי' רק מצד שר המלך, שהיתה לו שליטה רק על חלק עשירי ממדינת המלך50 (אלא שענין זה גופא הי' בכחו של המלך).
ובכדי לפעול ענין של גאולה בנוגע לשר שהוא למטה במדריגה מהמלך עצמו, יש צורך בדרגא נעלית יותר, שהרי דוקא כל הגבוה ביותר נמשך ויורד ופועל למטה מטה ביותר51, ולכן, לא מספיק בחי' המלכות כפי שהיא מצד עצמה, אלא יש צורך בענין דנעוץ תחלתן בסופן, שזהו כפי שנמשך במלכות בחי' הכתר.
ועי"ז שאדמו"ר האמצעי פסק כן בתורה, הרי זה נפעל למעלה, ונמשך בב"ד של מעלה, ובמילא נמשך גם למטה, גם אצל השר כו', ובאה הגאולה בפועל.
י. המשך השיחה – שכן הוא בנוגע להפצת המעיינות חוצה, שבכדי לפעול ב"חוצה" יש צורך בכחות נעלים יותר שנמשכים ממקום גבוה יותר, וזהו גם הטעם שגילוי תורת החסידות הי' דוקא בחשכת הגלות, כי, בכדי להאיר את חשכת הגלות, יש צורך באור גדול ביותר; והשייכות לב' הפירושים במ"ש בפרשת השבוע52 "ויותר יעקב לבדו": (א) "מה הקב"ה כתוב בו53 ונשגב ה' לבדו54, אף יעקב ויותר יעקב לבדו"55, (ב) "אל תקרי לבדו אלא לכדו"56, ש"נשתייר על פכין קטנים"57 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס58 בלקו"ש חט"ו ע' 281 ואילך.
יא. וההוראה מזה – שלא מספיקה העבודה במחשבה דיבור ומעשה, שזהו"ע בחי' המלכות, וגם לא מספיקה העבודה בעשר כחות הגלויים, ואפילו לא בעשר כחות הנעלמים, אלא צריכים להתמסר אל הנקודה, שזהו"ע מסירת נפש, מסירת הרצון, ועבודה זו מאירה לו בכל עניניו בגשמיות וברוחניות שיהיו בהצלחה כו' – כפי שמצינו אצל אדמו"ר האמצעי, שהי' צריך להמשיך מבחי' הכתר שלמעלה מעשר ספירות, ועי"ז פעל להפוך את דעת השר שיסכים על ענין הגאולה.
וכל זה – נוסף על כללות ההוראה בנוגע להתעסקות בענין ד"יפוצו מעיינותיך חוצה", והיינו, שצריך להביא ל"חוצה" לא רק את הנהר, או מ.מעינותיך, אלא צריך להביא ל"חוצה" את ה"מעיינות" עצמם, כי, דוקא באופן כזה יכולים לפעול ב"חוצה".
ואע"פ שעיקר גילוי פנימיות התורה יהי' לעתיד לבוא, ועז"נ59 "הבל הבלים אמר קהלת", ש"התורה שאדם למד בעוה"ז הבל הוא לפני תורתו של משיח"60, מ"מ, מעין זה ישנו גם בעבודה דעתה, באופן ד"טועמי' חיים זכו"61.
וענין זה שייך במיוחד לזמן דיום הש"ק לאחרי חצות, "רעוא דרעוין"62, שאז אומרים "ואני תפלתי לך הוי' עת רצון"63, כיון שמתבטלים כל כ"ד בתי דינים כו'64, כידוע65 שליל שבת קשור עם אברהם, יום השבת קשור עם יצחק, ורעוא דרעוין קשור עם יעקב, "שכתוב בו66 ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", "נחלה בלי מצרים"67.
* * *
יב. כמו בכל שבת – ישנם "חתנים" שעולים לתורה ("אויפרופעניש"), וזהו גם השבת שבו הי' ה"אויפרופעניש" שלי.
– החתונה היתה בי"ד כסלו, שחל אז ביום שלישי בשבוע, ובשבת שלפנ"ז אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר מאמר חסידות (ד"ה וכל בניך)68, וחזר ואמרו ביום ב' י"ג כסלו, כמ"ש בכותרת המאמר: "ש"פ ויצא, קריאת החתן שי' לתורה, וביום ב' וישלח .. על החתן-מאָל". וביום השבת זה ישנם ב' הענינים: (א) שבת שלפני החתונה, (ב) י"ג כסלו, והיינו, שהענינים שנפעלו אז ע"י אמירת המאמר בשני זמנים, נפעלים עתה בבת אחת.
ולהעיר, שאע"פ שהמאמר שנאמר ביום ב' י"ג כסלו הוא אותו מאמר שנאמר בשבת, ללא הוספה לכאורה, הנה לאמיתו של דבר ניתוסף בו לא רק כמו פעם שני' לגבי פעם ראשונה, אלא הוספה כזו שהיא כמו החידוש שבפעם הראשונה.
וכידוע69 מה שאמר אדמו"ר מהר"ש לבנו אדמו"ר מהורש"ב – בנוגע לסגולה עבור כמה ענינים – שצריך ללמוד מאמר חסידות ששים פעמים, ובמענה לשאלת אדמו"ר מהורש"ב: מה ניתוסף בלימוד המאמר בפעם הששים? השיב אדמו"ר מהר"ש, שניתוסף כמו בפעם הראשונה!
וככל הענינים שבפנימיות התורה – מרומז גם ענין זה בנגלה דתורה ועד להלכה7:
בתורה ישנו הכלל "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"70, ויתירה מזה – כפי שמפרש רש"י בפשוטו של מקרא71 (שמזה מובן שכן הוא בפשטות) "שיהיו דברי תורה חדשים עליך", חדשים ממש (ללא כ"ף הדמיון)72.
וכמובן גם מדברי הגמרא26 בנוגע ללימוד התורה: "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו'" – אף "שלכאורה אינו מובן דמיון זה מה להלן אף כאן כו', שהרי במעמד הר סיני וכל העם רואים את הקולות ופב"פ דבר ה', משא"כ בעסק התורה של כל אדם כו'"73 – וכיון שהתורה היא "תורת אמת", הרי מובן, שכאשר התורה אומרת "מה להלן כו' אף כאן כו'", הנה כן הוא באמיתית הענינים, והיינו, שבכל יום ישנו הענין דמתן-תורה מחדש, וכדמוכח גם מנוסח ברכת התורה: "נותן התורה", לשון הוה74.
והענין בזה – שלמעלה אין הגבלות והתחלקות הזמן של עבר הוה ועתיד, ולכן לא שייך לומר שמ"ת הי' בעבר, ולא עתה. אלא שאעפ"כ יש צורך ביגיעה בתורה כדי לפעול שהענין דמ"ת שבכל יום יהי' באופן גלוי.
וכל זה מודגש יותר בנוגע לאמירת מאמר ע"י רבותינו נשיאינו, כידוע75 פתגם החסידים שמאמר חסידות בעת אמירתו ע"י הרבי הרי זה "כנתינתו מסיני", וכיון שכן, הרי כאשר הרבי חוזר ואומרו פעם נוספת, הרי זה כמו שניתן מסיני מחדש. וכאמור, ענין זה הוא אצל כל איש ישראל, אבל אצל צדיקים, ש"דומין לבוראם"76, הרי זה בהדגשה ובגלוי כו'.
המאמר עצמו, נדפס כבר, כך, שכל אחד יכול ללמדו בשלימותו; ולכן ידובר עתה רק נקודת הענין.
יג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וכל בניך לימודי הוי'.
* * *
יד. נהוג לאחרונה ללמוד פסוק בפרשת השבוע עם פירוש רש"י, וכידוע גם תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר ללמוד בכל יום חלק הפרשה השייך ליום זה עם פירוש רש"י, וכמו"כ ישנו הענין דלימוד פירוש רש"י שנזכר בנוגע לדין קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום77.
ובכן, ידובר עתה אודות פירוש רש"י ששייך גם לענין של חתן וכלה.
ובהקדים הביאור במ"ש78 "שמח תשמח כו' כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" – דלכאורה אינו מובן מהו הדיוק "בגן עדן מקדם", הרי מעצמו מובן ש"כשמחך .. בגן עדן" הי' "מקדם", ומבואר בזה79, שבג"ע גופא היו שני זמנים: (א) קודם החטא, (ב) לאחר החטא, וזהו הדיוק "בגן עדן מקדם" – קודם החטא.
אך עפ"ז צריך להבין: איך אפשר לומר "שמח תשמח כו' כשמחך יצירך בגן עדן מקדם", קודם החטא, בה בשעה שידע איניש בנפשי' שיש לו ענינים של חטא?
והביאור בזה – ע"פ הענין שמובא בפירוש רש"י בפרשת השבוע, שחתן מוחלין לו כל עוונותיו, וא"כ, הרי הוא במעמד ומצב כמו "בגן עדן מקדם", קודם החטא.
טו. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק80 "בשמת בת ישמעאל", "ולהלן קורא לה מחלת, מצינו באגדת מדרש ספר שמואל, ג' מוחלין להן עונותיהם, גר שנתגייר, והעולה לגדולה, והנושא אשה, ולמד הטעם מכאן, לכך נקראת מחלת, שנמחלו עונותיו", "אחות נביות", "על שם שהוא השיאה לו משמת ישמעאל נקראת על שמו",
– החילוק בתוכן הסיפור אודות נשי עשו, שבפ' תולדות הרי זה סיפור מאורעות חייו של עשו, להורות על צביעותו ורשעותו (ולכן נקראו הנשים בשמות שמתארים אותן), ובפרשתנו הרי זה רק בדרך אגב, בתור הקדמה לסיפור תולדותיו (ולכן נקראו בשמות העצם)81; ולכן הוצרך להוסיף בפירוש "אחיות נביות", "שנקראת על שמו", באופן תמידי, גם כאשר נזכרת שלא בנוגע לנישואי';
והשקו"ט בביאור הטעם שהנושא אשה מוחלין עוונותיו – אם הדבר תלוי בתשובה דוקא, או מצד עצם הנישואין (גם ללא תשובה). ותלוי בביאור הטעם שחו"כ מתענין ביום חופתם – מצד תשובה, או מצד ישוב הדעת בעת הקידושין או חביבות המצוה, והנפק"מ לדינא, שאם התענית הוא מצד תשובה, הנה גם כאשר החופה היא מבעוד יום, ראוי להשלים התענית82. ולכן מביא רש"י ענין זה מ"אגדת מדרש כו'", שלמדים "מכאן" גם בנוגע לגר, והרי זה בא ללמד ונמצא למד, שגם הנושא אשה צריך לשוב בתשובה, כשם שגר מטיב ומשפר מעשיו –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 163 ואילך, ח"ל83 ע' 161 ואילך, חל"ה84 ע' 113 ואילך.
טז. וההוראה מזה:
יש מי שיכול לחשוב כיצד יכול להיות בדרגא ד"כשמחך יצירך בגן עדן מקדם", היינו, שבגן עדן גופא הרי זה המעמד ומצב שקודם החטא, בה בשעה שידע איניש בנפשי' מעמדו ומצבו.
ועל זה אומרים לו, שאפילו עשו, אם הי' שב בתשובה, היו מוחלין לו עוונותיו, והיינו, שמבלי הבט על מעמדו ומצבו לפנ"ז, ומבלי הבט על מעמדו ומצבו לאח"ז (שהרי גם לאחרי עשיית התשובה יכול להיות שיחזור לסורו), הנה כיון שבשעה זו שב בתשובה, היו מוחלין לו עוונותיו, והי' במעמד ומצב כמו "בגן עדן מקדם",
ועאכו"כ איש ישראל, שרצונו האמיתי והפנימי לקיים את רצון הקב"ה (כפס"ד הרמב"ם85), הרי בודאי שכאשר שב בתשובה, אזי נעשה אצלו מעמד ומצב ד"כשמחך יצירך בגן עדן מקדם", ואז בונה "בנין עדי עד"78, ב"דור ישרים יבורך"86.
הוסיפו תגובה